לאן שתלך | לרכישה באינדיבוק
לאן שתלך

לאן שתלך

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 2018
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39
עברו שלוש שנים מאז התאונה המסעירה… שלוש שנים מאז שמיה עזבה את חייו של אדם לנצח.
עכשיו, כשהם חיים במקומות שונים לגמרי, מיה היא כוכבת בג'וליארד ואדם הוא כוכב רוק ענק, מלא בכותרות בעיתונים וחברה מפורסמת.
ואז הסיכויים מפגישים אותם שוב, ללילה אחד בלבד.
ספר ההמשך מרטיט הלב ל"אם אשאר".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לאן שתלך”

כל בוקר אני קם ואומר לעצמי: זה רק יום אחד, רק עשרים וארבע שעות לצלוח.
אני לא יודע מתי בדיוק התחלתי לקיים עם עצמי שיחות עידוד יומיות כאלה — או למה. זה נשמע כמו מַנטרָה שלקוחה מתוכנית שנים־עשר הצעדים, ואני לא חבר בשום קבוצת תמיכה, אם כי כשקוראים קצת מהשטויות שכותבים עלי, אפשר לחשוב שהייתי צריך להיות. יש לי חיים שאנשים היו מוכנים למכור את הכליה שלהם כדי לחוות אפילו מעט מהם. ובכל זאת אני מרגיש צורך להזכיר לעצמי שימים לא נמשכים לנצח; להרגיע את עצמי שאם הצלחתי לעבור את אתמול, אצליח לעבור גם את היום.
הבוקר, אחרי זריקת העידוד היומית, אני מציץ בשעון הדיגיטלי המינימליסטי שעל שידת הלילה בבית המלון. השעה 11:47, ממש עלות השחר בשבילי. אבל מהקבלה התקשרו כבר פעמיים להעיר אותי, ואחר כך הגיע עוד צלצול מנומס־אך־תקיף מהאמרגן שלנו אלדוס. זה אולי רק יום אחד, אבל יום עמוס.
אני צריך להגיע לסטודיו כדי להקליט כמה קטעי גיטרה אחרונים לגרסת האינטרנט של הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש שלנו. סתם גימיק. אותו שיר, קטעי גיטרה חדשים, כמה אפקטים קוליים, והם משלמים עוד קצת על זה. "בימים טרופים אלה צריך לחלוב דולר מכל סנט," נהנים להזכיר לנו המנהלים בחברת התקליטים.
אחרי הסטודיו יש לי ריאיון עם איזו כתבת משאפל. שני האירועים האלה פחות או יותר מסכמים את החיים שלי כרגע: לעשות מוזיקה, ואת זה אני אוהב, ולדבר על המוזיקה שאני עושה, ואת זה אני מתעב. אבל אלה שני צדדים של אותו מטבע. כשאלדוס מתקשר בפעם השנייה, אני סוף־סוף בועט את שמיכת הפוך ולוקח את קופסת הכדורים משולחן הקפה. משהו נגד חרדה שאני אמור לקחת כשאני מרגיש עצבנות.
עצבנות זה המצב הנורמלי שלי. לעצבנות אני רגיל. אבל מאז שפתחנו את הסיבוב שלנו עם שלוש הופעות במדיסון סקוור גארדן, אני מרגיש משהו אחר. כאילו אני נשאב לתוך משהו גועש וכואב. מערבולתי.
זאת מילה בכלל? אני שואל את עצמי.
אתה מדבר לעצמך, אז למי לעזאזל אכפת? אני עונה ובולע שני כדורים. אני שם עלי תחתוני בוקסר ופותח את הדלת של החדר שלי, שם כבר מחכה לי קנקן קפה. אחד מעובדי המלון השאיר אותו בפתח, בטח בגלל הוראות ברורות לא להטריד אותי.
אני מסיים את הקפה, מתלבש, יורד במעלית השירות ויוצא מדלת צדדית — מנהל קשרי אורחים סיפק לי באדיבותו מפתח כדי שאוכל לחמוק ממצעד הסְצֵנָאיסטים בלובי. במדרכה מקבל את פני משב מהביל של אוויר ניו יורקי. זה מעיק קצת, אבל אני אוהב שהאוויר לח. זה מזכיר לי את אוֹרֵגון, שם הגשמים יורדים בלי הפסקה, ואפילו בימים הכי לוהטים של הקיץ מרחפים מעל ענני קומולוס לבנבנים, צלליהם מזכירים לך שחום הקיץ הוא זמני ושהגשמים תמיד מעבר לפינה.
בלוס אנג'לס, שבה אני גר עכשיו, בקושי יורד גשם. והחום נצחי. אבל זה חום יבש. אנשים שם מנפנפים ביובש הזה כאילו הוא מחפה על כל החום והערפיח המופרזים בעיר. "אולי ארבעים ושתיים מעלות היום," הם יתפארו, "אבל לפחות זה חום יבש."
אבל בניו יורק החום לח; עד שאני מגיע לסטודיו, במרחק עשרה רחובות משם, באזור נטוש בין חמישים לשישים מערב, השיער שלי, שאני מחביא תחת כובע, כבר רטוב. אני מוציא סיגריה מהכיס, והיד שלי רועדת כשאני מדליק אותה. אני סובל מרעד קל כבר שנה בערך. אחרי בדיקות רפואיות מקיפות הרופאים קבעו שזה רק עצבים רופפים והמליצו לי לנסות יוגה.
כשאני מגיע לסטודיו, אלדוס מחכה בחוץ מתחת לסוכך. המבט שלו נודד ממני אל הסיגריה שלי, ושוב אל הפנים שלי. מהדרך שבה הוא בוחן אותי אני יודע שהוא מנסה להחליט אם הוא צריך להיות השוטר הטוב או השוטר הרע. אני בטח נראה זוועה, כי הוא בוחר להיות השוטר הטוב.
"בוקר טוב, יפתי," הוא אומר בעליזות.
"כן? מה כל כך טוב בו?" אני משתדל להישמע מבודח.
"טכנית כבר אחר הצהריים. אנחנו מאחרים."
אני מועך את הסיגריה שלי. אלדוס מניח כפה ענקית על הכתף שלי, בעדינות שלא הולמת את גודלה. "אנחנו רק רוצים להקליט עוד קטע גיטרה אחד לשיר 'מותק', רק כדי לתת לו איזה תוספת מיוחדת, כדי שהמעריצים יקנו אותו שוב." הוא צוחק, מנענע בראשו על טבעם של עסקי המוזיקה בימינו. "אחר כך יש לך ארוחת צהריים עם שאפל, ויש לנו צילומים לפרויקט 'פאשן רוקס' של הטיימס עם שאר חברי הלהקה בסביבות חמש, אחר כך קוקטייל קצר עם כמה משקיעים בחברת התקליטים, ואחר כך אני יוצא לשדה התעופה. מחר יש לך פגישה קצרצרה עם יחסי ציבור ושיווק. אתה צריך רק לחייך ולא לדבר יותר מדי. אחר כך אתה לגמרי לבד, עד לונדון."
לגמרי לבד? זה בניגוד לחמימות המשפחתית שעוטפת אותי כשכולנו יחד? אני אומר. אלא שאני אומר את זה לעצמי. לאחרונה נדמה יותר ויותר שאת רוב השיחות שלי אני מנהל עם עצמי. בהתחשב במה שבדרך כלל עובר לי בראש, אולי זה דווקא טוב.
אבל הפעם אני באמת אשאר לבד. אלדוס ושאר חברי הלהקה טסים לאנגליה הלילה. הייתי אמור להיות איתם בטיסה הזאת, עד שהתברר לי שהיום יום שישי השלושה־עשר, ואמרתי, אין מצב! אני גם ככה חרד מסיבוב ההופעות הזה, אז אני לא מתכוון להתגרות בעין הרע ולצאת ביום החג הרשמי שלה. אז ביקשתי מאלדוס להזמין לי טיסה ליום המחרת. אנחנו מצלמים קליפ בלונדון, ואחר כך עושים קצת יחסי ציבור לפני שנתחיל בחלק האירופי של הסיבוב שלנו, אז זה לא שאני מפסיד איזה מופע או משהו, רק פגישה מקדימה עם הבמאי של הקליפ. אין לי שום צורך לשמוע על החזון האמנותי שלו. כשנתחיל לצלם אני אעשה מה שהוא יגיד לי.
אני הולך עם אלדוס לסטודיו ונכנס לתא חסין־קול, ועכשיו זה רק אני ושורה של גיטרות. מהצד השני של הזכוכית יושבים המפיק שלנו סְטים ומהנדסי הקול. אלדוס מצטרף אליהם. "או־קיי, אדם," אומר סטים, "עוד טרֶק אחד על הגשר והפזמון. רק כדי שהקטע המלודי הזה יהיה יותר דביק. אנחנו כבר נשחק עם השירה בשלב המיקסינג."
"דביק. מלודי. הבנתי." אני מרכיב את האוזניות ולוקח את הגיטרה כדי לכוון אותה ולהתחמם. אני משתדל להתעלם מהעובדה שבניגוד למה שאלדוס אמר לפני כמה דקות, אני כבר מרגיש לגמרי לבד. לבד בתא חסין־קול. אל תחשוב על זה יותר מדי, אני אומר לעצמי. ככה מקליטים באולפנים מתקדמים טכנולוגית. הבעיה היחידה היא שהרגשתי ככה גם לפני כמה לילות בגארדן. על הבמה, מול שמונה־עשר אלף מעריצים, לצד אנשים שהיֹה היו פעם חלק מהמשפחה שלי, הרגשתי לבד בדיוק כמו בתא הזה.
אבל היה יכול להיות יותר גרוע. אני מתחיל לנגן והאצבעות מתחממות ואני קם מהכיסא וסוחט את הגיטרה, מרביץ בה עד שהיא צורחת וצווחת בדיוק כמו שאני רוצה. או כמעט כמו שאני רוצה. יש בחדר הזה גיטרות בשווי מאה אלף דולר בטח, אבל אף אחת מהן לא נשמעת טוב כמו ה לֶס פּוֹל ג'וניור הישנה שלי — הגיטרה שהיתה איתי שנים, זאת שהקלטתי איתה את האלבומים הראשונים שלנו, זאת שבהתקף של טמטום או יוהרה או מה שלא יהיה תרמתי למכירה פומבית למטרות צדקה. אף פעם לא התחברתי לכל התחליפים הנוצצים והיקרים. ובכל זאת, כשאני מחלץ מהגיטרה הזאת יללות קולניות, אני מצליח להתנתק לרגע או שניים.
אבל הכול נגמר מהר מדי, ואז סטים ומהנדסי הקול לוחצים לי יד ומאחלים לי בהצלחה בסיבוב ההופעות, ואלדוס מלווה אותי החוצה אל מכונית מפוארת, ואנחנו טסים בשדרה התשיעית לסוהו, למלון שאנשי יחסי הציבור מחברת התקליטים החליטו שהמסעדה שלו היא מקום טוב לערוך בו את הריאיון. מה, הם חושבים שאם אני אשב במקום ציבורי יוקרתי, הסבירות שאקטר או אתפרץ קטנה יותר? אני זוכר את הימים הראשונים ממש, כשהמראיינים כתבו בפֶנזינים או בבלוגים והיו אוהדים, ובעיקר רצו לדבר רוק — לדון במוזיקה — ולדבר עם כולנו יחד. לעתים קרובות זאת התגלגלה להיות סתם שיחה רגילה, שבה כולם מתפרצים וצועקים את דעתם. באותם ימים לא הייתי צריך לשקול מילים בזהירות. אבל עכשיו המראיינים חוקרים אותי ואת הלהקה לחוד, כאילו הם שוטרים שמחזיקים אותי ואת שותפי לפשע בתאים סמוכים ומנסים לגרום לנו להפליל זה את זה.
אני צריך סיגריה לפני שאני נכנס, אז אלדוס ואני עומדים מחוץ למלון בשמש המסנוורת של אמצע היום, ואנשים מתחילים להתאסף ולהסתכל עלי ולהעמיד פנים שהם לא. זה ההבדל בין ניו יורק לשאר העולם. אנשים כאן מתרגשים מסלבריטאים כמו בכל מקום, אבל ניו יורקים — או לפחות אלה שחושבים את עצמם מתוחכמים ונוהגים להסתובב ברחובות בסוהו כמו זה שאני עומד בו עכשיו — מעמידים פנים שלא אכפת להם גם כשהם בוהים בך דרך המשקפי־שמש הסופר־יקרים שלהם. אחר כך הם בזים לאנשים מחוץ לעיר שמפרים את הקוד הזה ורצים אליך ומבקשים חתימה, כמו שעשו עכשיו שתי בנות עם חולצות של אוניברסיטת מישיגן, למרבה המבוכה של שלושת הסנובים בקרבתי, שמביטים בהן ומגלגלים עיניים ומסתכלים עלי באהדה. כאילן הן הבעיה.
"אנחנו צריכים למצוא לך הסוואה טובה יותר, ויילד־מן," אומר אלדוס אחרי שהבנות נחפזות לדרכן בצחקוקים נרגשים. הוא היחיד שאני מרשה לו לקרוא לי ככה. בהתחלה זה היה סתם כינוי, וריאציה על שם המשפחה שלי, ויילד. אבל פעם קצת חירבתי חדר במלון, ואחרי זה "ויילד־מן" הפך לכינוי החביב על הצהובונים.
ואז, כמו על פי סימן מוסכם, מגיע צלם. אתה לא יכול לעמוד מול מלון מהשורה הראשונה יותר משלוש דקות בלי שזה קורה. "אדם! בְּרין בפנים?" תמונה שלי ושל ברין שווה בערך פי ארבעה יותר מתמונה שלי לבד. אבל אחרי הפלאש הראשון אלדוס חוסם את העדשה של הבחור ביד אחת, ובשנייה מסתיר את פני.
כשהוא מלווה אותי פנימה, הוא מכין אותי. "לכתבת קוראים ונסה לֶה־גרנד. היא לא מהטיפוסים המשופשפים האלה שאתה שונא. היא צעירה. לא צעירה יותר ממך, אבל בשנות העשרים המוקדמות שלה, אני חושב. היה לה בלוג לפני ששאפלשמו עליה יד."
"איזה בלוג?" אני קוטע אותו. אלדוס לא נוהג לספק לי סקירות מפורטות על כתבים אלא אם כן יש סיבה.
"אני לא בטוח. אולי גאבֶּר."
"בחייך, אל, זה חתיכת אתר רכילות מחורבן."
"שאפל הוא לא אתר רכילות. ואתה מקבל כתבת שער בלעדית."
"בסדר, שיהיה," אני אומר ונכנס למסעדה. בפנים הכול שולחנות פלדה וזכוכית נמוכים וספות עור כמו מיליון מקומות אחרים שהייתי בהם. המסעדות האלה כל כך מחזיקות מעצמן, אבל הן בסך הכול גרסאות יקרות מדי, מעוצבות מדי, של מקדונלד׳ס.
"הנה היא, שולחן פינתי, הבלונדינית עם הפסים," אומר אלדוס. "חתיכונת לא קטנה. לא שיש לך מחסור בחתיכות. שיט, אל תגיד לברין שאמרתי את זה. בסדר, תשכח מזה. אני אחכה כאן בבר."
אלדוס נשאר לריאיון? זה חלק מהעבודה של יחצן, אלא שאני סירבתי לליווי צמוד של יחצנים. בטח אני נראה ממש לא מאופס. "אתה עושה לי בייביסיטינג?" אני שואל.
"לא. רק חשבתי שלא תזיק לך קצת תמיכה."
ונסה לה־גרנד חמודה. או אולי לוהטת זאת ההגדרה המדויקת יותר. זה לא משנה. מהדרך שבה היא מלקקת את השפתיים ומסיטה את השיער לאחור, אני יודע שהיא יודעת את זה, וזה פחות או יותר הורס את האפקט. על האמה שלה יש קעקוע של נחש, ואני מוכן להתערב על אלבום הפלטינה שלנו שיש לה אחד גם מעל התחת. וכמובן, כשהיא מתכופפת לחפש את מכשיר ההקלטה שלה בתיק, חץ קטן שמצביע דרומה מבצבץ לו מתוך הג'ינס הנמוכים שלה. קלאסי.
"היי, אדם," אומרת ונסה ומביטה בי כשותפת סוד, כאילו אנחנו חברים ותיקים. "אפשר רק לומר קודם שאני מעריצה גדולה? נזק משני ליווה אותי בפרידה כואבת במיוחד בשנה האחרונה של הקולג'. אז, תודה." היא מחייכת אלי.
"אה, על לא דבר."
"אז עכשיו אני רוצה להחזיר טובה ולכתוב את כתבת הפרופיל הכי הורסת שהתפרסמה אי־פעם על כוכב נופל. אז למה שלא ניגש ישר לעניין…

גייל פורמן (1970) היא סופרת ספרי נוער אמריקאית. היא גרה בברוקלין עם בעלה ושתי בנותיה. ספרה הקודם, "אם אשאר", היה לרב מכר ועובד לסרט קולנוע מצליח.

X