לאמריקה ובחזרה | לרכישה באינדיבוק
לאמריקה ובחזרה

לאמריקה ובחזרה

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 15
- 15

לפני מלחמת תש"ח התחבר הילד עם צעיר מקסים, שלימד אותו לרכב על סוס. יום אחד הוא מביא אותוֹ לביתו – ואמו מנהלת עם הבחור פרשת אהבים קצרה, טרם יציאתו לקרב לטרון, שממנו אינו חוזר…
עדוּת השכול נספגת בנשמתו של הילד בראותו את הלוויות חללי המלחמה. התקרבותה של אמו האלמנה, הנושאת ברחמה את בנו של הצעיר שנהרג- אל אביו האלמן של מאהבהּ, צלם במקצועו, יוצרת מתח במשפחה החדשה: הילד נחומיק כועס על אמו, שנחפזה להינשא. יתר על כן, היא ובעלה מחליטים להגר עם ילדיהם מהמדינה, שהשכול הִכּה בה ללא רחם, מתוך שאיפה לשכוח את קורותיהם ואבלם. הם יורדים לארה"ב, ומשתקעים בעיר הסרטים, שם מקווה הצלם ללמוד צילום קולנועי ולעבוד במקצועו.

 

נחומיק הופך לצעיר מתבגר באמריקה. אש הגעגועים למולדתו מבעירה בו החלטה להגיע לישראל ולהתגייס כחייל בודד. בגיל 17 הוא עובר לניו יורק, למרות התנגדות הוריו. הוא מתאהב שם בצעירה ישראלית שמזכירה לו – את מולדת ילדותו ושירֶיהּ. כעבור זמן ניתק הקשר ביניהם. הוא מכיר צעירה יהודיה שמביאה אותו לעבוד עמה ב'פיפ שואוּ' , אך מיד נפרדת ממנו, כדי להינשא לחברהּ הקודם, המבוגר.נחומיק עולה לישראל. הוא מחדֵש הכּרויות עם חבריו מימי הילדוּת, יוצא להילחם ב'מבצע סיני' ונפצע, אך מתאושש. על מדרכה ברחוב דיזנגוף בת"א – הוא לפתע פוגש בבחור האמריקאי, זה שהתחתן עם חברתו מה'פיפ שואו.' מתברר שהגבר רצח אותה, נמלט לישראל ועושה כאן חיל בעסקיו. האור שראה נחומיק בחזרתו למולדתו מוּעם לפתע… "אמריקה התגנבה אלי מאחור"- הוא חושב בלבו, אבל מחליט להישאר בארץ.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לאמריקה ובחזרה”

בקרוב…

פרק א'

חנות הצֵלם קפלנסקי הפכה לבית-וועד לחכמי צילום במושבה. יום אחד הופיע שם לפתע קצין מודיעין של הצבא, והגיש לקפלנסקי תמונות חדשות לעיון ולהפצה של הניצולים מקרב לטרון. הפעם כאילו כעס הצלם, ובקוצר רוח פסק: "לפי דעתי, אף לא אחד מאלו המופיעים כאן- היה קיים בתמונות שראינו קודם. הבחורים האלה לא מהמושבה. אולי אלה כמה מהנעדרים האחרים. אלה שהוריהם טענו, כי שום דמות או שמץ דמות שלהם איננה מופיעה, ועד עתה לא היה מהם סימן חיים בכלל… אם כן, למה הגעתם עם הדברים החדשים דווקא אלי, רב סרן יוספי? מר גפני-וינברג, הואֵל נא לקחת לידיך את הטיפול בתמונות האלה. הבט, משהו כתוב בכתב יד באנגלית מאחורי התצלום הזה. וגם מאחורי זה. ואני לא כל כך טוב בתרגום מאנגלית…"

ברעד אחז הזקן, שנקרא גפני-וינברג, בתצלומים שהגיש לו נציג המטה הכללי, לאור סירובו של קפלנסקי לקבלם לרשותו. הוא הניח אחד מהם על פני השולחנון העגול, והתבונן היטב בכתוב. באופן כללי ובמבט ממרחק – אין זה נראה כי מראה המצולמים, או אופן עמידתם, שונה מאלו שהיו בתצלומים הידועים מקודם. אבל הפעם כבר צויין באנגלית מענו של מפיק התמונות, ושל מקום הצילום:

THESE PHOTOGRAPHS WERE TAKEN AT THE JEWISH PRISONERS CAMP IN MAFRAK, HASHEMITE KINGDOM OF JORDAN.

ובתרגום לעברית: "תמונות אלה צולמו במחנה השבויים היהודיים במפראק, הממלכה ההאשמית, עבר הירדן".

אחר כך הפך גפני את התמונה הראשונה, קֵרבהּ אל עיניו והִשהה אותה מולו באריכות. ראשו נע לימין ולשמאל, אבל שפתיו עדיין חתומות היו. נטל תמונה שניה ושלישית ואף אצלן התעכב, כמנסה ללמוד פרטי פרטים. לבסוף פסק: "בני גם לא כאן". כשאמר דבר זה לקפלנסקי, החל הצלם עצמו סוקר את התמונה הראשונה שביניהן, ופתאום אורו עיניו. כן, הנה דווקא בחור שגילחו את ראשו, והוא דומה מאד לאלקנה. נראה שהבחור אפילו השמין, אבל זה ממש אלקנה. ממש"…

"אוי ואבוי", לחש פתאום לסובבים אותו,"החזיקו אותי, אני שוב מרגיש מין חולשה. שלא אתעלף שוב"…

הביאו לו מים, והוא התאושש, כשהפעם הוא ממלמל דבר שאיש לא הבין. אב שכוּל שלישי הגיע פתאום מבחוץ, ובגסות דחף את כל היתר: "למה לא פרסמו את הגילויים החדשים – ורק פרוטקציונרים זוכים להביט עליהם"?

לבקשת גפני-וינברג, חתם לבסוף הצלם קפלנסקי על קבלה לרב סרן, שבא ממשרד הבטחון. הוא אמר לו, שיפתֵח ארבעה עותקים מוגדלים מהתצלומים החדשים. נקווה שהפעם יוסרו כל הספקות. העותקים יעברו עוד היום או מחר לידי ההורים והקרובים המעוניָנים. לא בעוד שעה יהיה הכל מוכן, מר אידלמן. רק מחר, הרי כל העותקים חייבים להתייבש.

בערב שוב אחז קפלנסקי בידים רועדות את אחת משתי התמונות, שהביא למושבה איש משרד הביטחון. איך אינני זוכר היטב את קלסתרו של בני. הכול מטושטש פתאום בזיכרון החזותי שלי… אני חייב להשוות את הדמות הזו לדמותו של אלקנה בצילומים האחרונים שנשארו בידי ממנו. הנה הצילום מהקורס, הוא עם שנים מחבריו. והנה צילום ראש וכתפיים שערכתי כאן, במקום הזה, בפעם האחרונה שביקר אצלי, לפני הקרבות הארורים האלה. הדלקתי את המנורה החזקה וככה קלטתי אותו, לבוש בחולצה הצבאית המרופטת. כן, פניו של הבחור ההוא שם, דומים לאלו של בני… אם ככה-… ומה הם העצים הסבוכים האלה באופק? הם לא עצי פרדס חשוך. אלו לא תפוזים או אשכוליות, אלו אורנים- או מחטניים מסוג אחר. ובכן, זו תמונה אמיתית ממקום כלשהו בממלכת האויב… אבל הספק הזה, הארור עדיין מכרסם. מי יודע אם בני מצולם פה. אולי זה מישהו אחר? בקרוב יאחז אביו שלו את התצלום בידו, ויהיה בטוח בו יותר ממני. ו… מי יודע איך בכלל תסתיים הפרשה הזו. תאר לך, שלא ימצאו אותם בכלל- גם עם תום המלחמה. ואל תאמר שזו תהיה מלחמה ללא סוף, כיון שיהיה יום שבו יסתיים הכל, ככל מלחמה. כבר קרו דברים כאלו, שהכול נשאר חתום ונעול, מעשה שטן… כן, אם לא יידע איש מה קרה, ימנו איזו ועדת חקירה ובדיקה, ויחקרו וילבנו. מה יסיקו מכל זה? שתמונות היו, אבל הנעדרים נשארו נעדרים… אוי ואבוי לי מידי מלאך המוות. טורף צמא דם, הנהנה מעיוותי מחשבותיהם ומעוצם יגונם של מי שהביאם אל שאול השכול. אי לך, מתעלל זדוני, ערפד קר דם… אוי ויי צו מאיינע יוֹרן. (אוי ואבוי לשנותָי- בלשון יידיש) ידיו של הצלָם שמטו את התצלומים על שולחנו הקטן, וראשו עם כתפיו שקעו לעברו במין חוסר אונים. סנטרו ולחייו שמוטים, כמו מרוחים על גבי משטח הזכוכית של השולחן -ואפלה גדולה באה עליו, עם מתיקות של דאייה קלילה באוויר צח וממוזג… אבל לבסוף גוברים כליון הכוחות וטשטוש הדעת, וטוב ככה, טוב…

כשניסה הצלם לחזור ולהינתק מחוסר התודעה העצמית ומשקיעתו בתנומה אכזרית, כבר לא יכול היה. אגלי זיעה קרה כיסו את גופו ודמעות מרות ניגרו מעיניו על לחייו. כל כולו נאחז רטט, לבֵנה במשקל של טונה העיקה על חזהו, ונשימתו קָצרה מאד. פניו נעטפות גוון אפרורי, שהוא יכול לרגע אולי לראותו בעיניו הפנימיות, ושולי פיו מתקצפים בלובן עכרורי, ועיניו קופאות בחוריהן ומשוטטות באוויר, בנפרד מגופו, כתלויות על בלימה…

בתוך שתיקת בדידותו בחנותו הזעירה, דומה היה לו לצלם –שוב לרגע קט, שהוא שומע געייה של בכיו העצמי, והיא מתגברת ועולה על גדותיה. אחריה הברות מתמלמלות, שאינן מצטרפות למילים… ועתה כבר חֵימה נזעמת בו, ומין כעס ורוגז ובושה משונה מחמת ההרוג, שלא ידע אל נכון שהוא הולך לאבדון, ולא היה מוכן לנקוט בצעד אנושי חייתי אנוכי שכנגד, שיציל אותו, שכן חובה עליו להינצל, ויהי מה. הוא זלזל בזעקת השבר שלו, של אביו – מתוך הכרתו העמומה, שעדיין כאילו נתונה בתוך שפיות זדונית. אי לך, יונה שכּולה הומיה, מי ישיב לך את גוזלך? מי לך עוד ומה לך עוד בעולם. באמת שלא יצאתי מדעתי, באמת ש… דעתי. מה פתאום ככה נסגר מעגל חיי? ולמה לא לקחתי אשה שתלד שני ילדים, לפחות? ולמה אהבתי אותה יותר מאשר את עצמי? הכל סובב, הכל הופך לחוט מסתבך. אלה הם חיי צלם סתמי, שלא משפיע כלום על החיים. לא שלו, ולא של אחרים. מנציח רגע או שנים בשביל כמה מטבעות נחושת וברזל. לעזאזל, חומרי החבלה שבאו לעולם. עולם כפול, של טוב ורע וחיים ומוות, די לי ממך ודי לי בך… להֵרָגע, להרגע…

כך היה שוכב כמה וכמה דקות כך, בתוך אבדן הכרה ובחוסר אונים, עד שהגיעה לחנותו אשה אלמנה אחת. זקוקה היתה בדחיפות לתצלום, לשם הכנת פספורט. בעזרתו תעלה על ספינה שתפליג לאוסטרליה. שם יש לה אחות, ששהתה בזמנו במחנה מעפילים בקפריסין. אבל היא לא נשארה בארץ – אלא מיהרה להפליג ליבשת הרחוקה, וכבר מצאה שם בעל. עתה אומרת האחות להפליג אף היא לאותו יעד. אחותה ובעלה הטרי יקלטו אותה שם…

משלא פתח הצלם לזו שהתדפקה על דלתו, נדחפה הלקוחה בכוח ונכנסה לחנות. היא מצאה אותו מגולגל על השולחנון, אפור ומחרחר, ומנסה להשיב על שאלותיה במלמול– ללא הצלחה. היא חזרה לאחוריה בריצה, נִפנתה החוצה והחלה קוראת בקול: "הצילו, מי יודע איפה יש כאן דוקטור בסביבה? הצלם התעלף, הצלם. מה שמו? קפלייאנסקי הצלם".

את הקריאה שמעה אמו החורגת של מיכה, חברו של נחומיק. מיד היא ירדה מדירתה הישר אל החנות, שהיתה פונה לרחוב הראשי, וראתה את מצבו של הצלם. לא חיכתה דקה, וכבר רצה לטלפן לרופא קופת חולים, באמצעות המכשיר שבבית הקפה מגדלור. כעבור לא יותר ממחצית השעה כבר היה רכון דוקטור פריבר על גופו של קפלנסקי, ופסק שיש להבהילו ברכב הפיאט של קופת חולים הישר לבית החולים בילינסון. שם מצאו הרופאים שמצב לבו לא שפיר ולא תקין. הוא עצמו פרסם לאחר זמן, שאף קיבל מידי הרופאים שוק חשמלי. אבל העיקר שבחיים נשאר. לא עברו ארבע-חמש שעות מרגע שנכנס לחדר מס' חמש במחלקה הפנימית, וכבר באו לבקרו החובשת צפורה וחברתה שושנה. נלוותה אליהן חברתן הצעירה רימונה, שבנה הוליך אליה את השמועה על מחלתו של אביו של אלקנה- ישר ממקור הידיעה בבית החוּם.

מלוּוה על ידי אחת האחיות, היא נכנסה לחדר שבו היה שוכב האיש, והסתכלה על גופו הצנום, המסוגף. עיניו אמרו הכל. למה הטריחה היא את עצמה?- שאל את עצמו. וידע לענות, שכנראה בשל בנו האבוד. אבל הוא אבוד, ולשם מה להציף שוב את דמותו על פני ים המוות? היא רוחשת תודה לי, על שהבאתי אותו לעולם, ולה היתה מעט נחת ממנו. גם היא אומללה.

היא איחלה לו שיבריא במהרה, ומיד יצאה כשרופא נכנס פתאום – והודיע שתם הביקור.

"מתי יש סיכוי, שיוכל להיות שוב בבית, אחרי התקף שכזה"? שאלה אותו רימונה בלחש. (בפועל אמרה "התקפה שכזו" כיון שהביטוי 'התקֵף' חוּדש כמה שנים אחר כך). הוא השיב שאין לדעת.

"אם את סקרנית – בואי שוב לכאן, בעוד שלושה-ארבעה ימים. לבטח נדע יותר"…

היא ידעה שהוא עשוי לשער על יחסה לאדם החולה שבמחלקתו. היא כששאל מיהי- אמרה "ידידה". ברור ששלמה קפלנסקי עצמו עדיין אינו יודע מה היא חושבת על עתידה עמו. בכלל, עליו היא יודעת מעט מאד, בעיקר מפי בנו. אבל דיה לידיעה זו כדי לחבב אותו עליה, ולדאוג לו מאד…

מרדכי לנדסברג (שם ספרותי: מרדכי בן שמואל) הוא סופר ישראלי וותיק. בזמנו פירסם רומאנים בארץ: :יפי נפש" בהוצאת לדורי, "ניתוקים" בהוצאת רוזמרין, ו"הרב המטורף" בהוצאת טרקלין.

מרדכי לנדסברג למד כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א, ובעבודתו בתעשיה הצבאית היה איש קשר למימון, מינהל ובקרת עלויות – של התעש עם משרד הרכש של צבא ארה"ב בארץ.

X