לאכול, להתפלל, לאהוב | לרכישה באינדיבוק
לאכול, להתפלל, לאהוב

לאכול, להתפלל, לאהוב

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 416
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 89
- 42

מסע חיפוש הרפתקני של אישה ברחבי איטליה, הודו ואינדונזיה עד יום הולדתה השלושים כבר השיגה אליזבת גילברט כל מה שאישה יכולה לבקש – בעל אוהב, בית בפרוורים, קריירה פורחת. אבל במקום להרגיש מאושרת ומסופקת היא מבוהלת ואחוזת צער ובלבול. אחרי גירושים, דיכאון הרסני ורומן כושל, כל מה שקיוותה להיות – פשוט התפוגג.

אליזבת עושה מעשה.. היא נפטרת מכל חפציה, מתפטרת מהעבודה ויוצאת אל העולם להרפתקה של גילוי עצמי. באיטליה היא אוכלת פסטה נהדרת, בהודו היא מוצאת שלווה פנימית, באינדונזיה היא מגיעה לאיזון ולאהבה – כל הדרך כולה אל עצמה.

לאכול, להתפלל, לאהוב הוא סיפור מסע רגיש, מצחיק ונוגע ללב על אישה שלוקחת אחריות על חייה ועל אושרה, אישה שקמה בוקר אחד עם תשוקה בוערת לשנות את חייה.

לאכול, להתפלל, לאהוב הפך לרב-מכר עם צאתו לאור, נבחר לספר המומלץ של אופרה וינפרי, תורגם ל-14 שפות ונמכר ביותר ממיליון וחצי עותקים. הספר גם עובד לסרט קולנוע (2010) בכיכובם של ג'וליה רוברטס וחוויאר ברדם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לאכול, להתפלל, לאהוב”

"תערובת קטלנית של חוכמה, הומור וכוח חִיוּת."
ניו יורק טיימס

 

"מסע גדוש תובנות, חלומות וצירופי מקרים מופלאים… התבוננות נוקבת באהבה על שלל צורותיה. הקורא לא יכול שלא להפליג עם גילברט במסע משל עצמו."
לוס אנג´לס טיימס

הקדמה
או
איך הספר הזה עובד
או
החרוז המאה ותשעה
כשמטיילים בהודו — בעיקר באתרים קדושים ובאשראמים — רואים הרבה אנשים שעונדים מחרוזות לצווארם. רואים גם המון תמונות של יוגים עירומים, כחושים ומפחידים (ולפעמים גם של יוגים דשנים, מסבירי פנים וקורנים), שעונדים מחרוזות גם הם. המחרוזות האלה נקראות גָ'אפָּה מאלָה. בודהיסטים והינדים אדוקים משתמשים בהן כבר מאות שנים כדי לשמור על ריכוז במהלך מדיטציית תפילה. את המחרוזת מחזיקים ביד אחת ומגלגלים אותה במעגל — נוגעים בחרוז אחד עם כל חזרה על המנטרה. כשהצלבנים הגיעו לארצות המזרח בימי הביניים לצורך מלחמות הקודש, הם ראו איך המאמינים משתמשים במחרוזות, התפעלו מהרעיון וייבאו אותו לאירופה בצורת מחרוזות תפילה נוצריות — הרוזארי.
ג'אפה מאלה מסורתית מורכבת ממאה ושמונה חרוזים. בחוגים האזוטריים יותר של הפילוסופיה המזרחית, מאה ושמונה נחשב מספר מזל מיוחד, המכפלה המושלמת של המספר שלוש, כי הוא מורכב משלוש ספרות וסכום ספרותיו תשע, כלומר שלוש שלישיות. ומובן שהמספר שלוש מייצג את האיזון העליון, כפי שיודע כל אדם שמכיר את השילוש הקדוש או ראה כיסא בָּרים פשוט. מכיוון שהספר כולו עוסק בניסיוני למצוא איזון, החלטתי להתאים את המבנה שלו למבנה של הג'אפה מאלה, כלומר לחלק את הסיפור השלם למאה ושמונה סיפורים קצרים, מאה ושמונה חרוזים. השרשרת העשויה ממאה ושמונה חרוזים מחולקת לשלושה חלקים — איטליה, הודו ואינדונזיה — שכל אחד מהם עוסק באחת משלוש המדינות שבהן ביקרתי במהלך שנת החיפוש העצמי שלי. משמעות הדבר היא שבכל חלק יש שלושים ושישה סיפורים, וזה מוצא חן בעיני ברמה האישית, מפני שכתבתי את הספר בשנה השלושים ושש לחיי.
אבל לפני שנשקע בנומרולוגיה מעל הראש, אני רוצה לסכם ולומר שהרעיון לחרוֹז את הסיפורים במחרוזת כמו הג'אפה מאלה מוצא חן בעיני גם מפני שהוא כל כך… מוּבנֶה. התעמקות רוחנית אמיתית היא מעשה המצריך משמעת שיטתית, וכך היה מאז ומעולם. החיפוש אחר האמת איננו סתם תפוס־כפי־יכולתך, אפילו לא כיום, בתקופה שהיא בעצם תור הזהב של תפוס־כפי־יכולתך. כמתעמקת וכסופרת גם יחד, אני נאחזת בחרוזים בכל הזדמנות, והם עוזרים לי להתמקד במטרות שאני שואפת להשיג.
בכל ג'אפה מאלה יש חרוז אחד יחיד ומיוחד — החרוז המאה ותשעה — שתלוי כמו תליון מחוץ למעגל המאוזן המורכב ממאה ושמונה החרוזים האחרים. פעם חשבתי שהחרוז המאה ותשעה הוא חרוז רזרבי, כמו הכפתור הנוסף שמצרפים לבגדים יוקרתיים או האח הקטן במשפחת מלוכה. אבל מתברר שלחרוּז הזה יש מטרה נעלה הרבה יותר. בכל פעם שאתם מגיעים אליו, עליכם לקטוע את המדיטציה ולהודות למורים שלכם. ולכן, בחרוז המאה ותשעה שלי אני קוטעת את עצמי עוד לפני שהתחלתי. אני מבקשת להודות לכל המורים שהופיעו בפנַי בשנה הזאת בשלל דרכים שונות ומשונות.
אבל יותר מכול אני רוצה להודות לגורו שלי, האישה המגלמת את פעימות לבה של החמלה, ושהואילה בטוּבה להרשות לי ללמוד באשראם שלה כשהייתי בהודו. אני רוצה גם לנצל את הרגע הזה כדי להבהיר שעל חוויותי בהודו אני כותבת מנקודת מבט אישית לחלוטין ולא כחוקרת דתות או כדוברת רשמית מטעם אדם או גוף כאלה או אחרים. לא אגלה בספר איך קוראים לגורו שלי — כי אני לא יכולה לדבר בשמה. מִשנתה מדברת בעד עצמה. כמו כן לא אגלה איך קוראים לאשראם שלה ואיפה הוא נמצא, כדי לחסוך מהמקום הנפלא הזה פרסום שהוא לא מעוניין בו ושאין לו די משאבים כדי להתמודד איתו.
מילת תודה אחרונה: מסיבות שונות שיניתי פה ושם את שמותיהן של חלק מהדמויות בספר, אך את שמותיהם של האנשים שפגשתי באשראם — הודים ומערביים כאחד — שיניתי בלי יוצא מן הכלל. עשיתי זאת מפני שרוב האנשים שיוצאים למסע רוחני לא עושים את זה כדי להופיע אחר כך כדמות בספר. (חוץ ממני, כמובן.) רק פעם אחת חרגתי ממדיניות האנונימיות שכפיתי על עצמי. לריצ'רד מטקסס באמת קוראים ריצ'רד, והוא באמת מטקסס. רציתי לקרוא לו בשמו האמיתי מפני שהוא היה חשוב לי כל כך כשהייתי בהודו.
עוד דבר אחד אחרון — כששאלתי את ריצ'רד אם הוא מסכים שאכתוב בספר שלי שפעם הוא היה מסומם ואלכוהוליסט, הוא אמר שאין לו שום בעיה עם זה.
הוא אמר, "ממילא כבר חיפשתי דרך לגלות את זה לעולם."
אבל לפני הכול — איטליה…

אליזבת גילברט היא עיתונאית וסופרת אמריקנית עטורת פרסים.

ב-2008 כלל אותה המגזין "טיים" ברשימת האנשים המשפיעים ביותר בעולם.

גם ספריה "גברים קשוחים", לירות בציפורים", "חותמם של הדברים כולם" ו"להתחתן" ראו אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן.

X