לאור הירח | לרכישה באינדיבוק
לאור הירח

לאור הירח

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 190
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 62
- 30

כמו אמן, המצרף חפצים יומיומיים או ממוחזרים וחסרי ערך ליצירת אמנות, לוקחת תמר פריד דמויות ואירועים אפרוריים המוכרים לנו כל כך מהיומיום האורבני, ומציגה אותן באור סוריאליסטי-קומי, פרי נקודת המבט של גיבוריה. המפגשים המקריים בין דמויותיה יוצרים מציאות חדשה, בה כל נסיעה במונית הופכת למסע התגלות, נהג מאצ'ו הופך לקורבן תמים, צפייה שגרתית בתוכנית טלוויזיה לרומן אהבה וליל אהבה למעשה נקמה…

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לאור הירח”

בקרוב…

היא ירדה מן הבית במהירות, כמעט בריצה. פעם, בילדותה, הייתה מדלגת אותן שתיים–שתיים בקלילות, אבל בגילה כבר לא רצים במדרגות. מקסימום יורדים מהר, כמו עכשיו.

נהג המונית שהזמינה כבר בטח מחכה לה למטה. הם אמרו בתחנה, “שלוש דקות, גִיבֶרֶת,” והם דווקא מדייקים, הנהגים מהתחנה הזאת. לא מזמן החליפה תחנה ואחרי שפעמים אחדות ירדה עשר דקות אחרי שש הדקות ש“נתנו” לה, כי כבר הייתה רגילה לחכות, הבינה שאלה מגיעים בזמן. יש להם, לשם שינוי, מילה של גבר.

גשם זלעפות ירד בחוץ והיא רצה מפתח הבית אל דלת המונית, פותחת אותה בתנופה ומתיישבת בכל הגוף שלה בבת אחת במושב האחורי, מרעידה את הרכב.

“לאט לאט, הכול בסדר, לא רודפים אחרייך,” הֵסב הנהג אליה את ראשו. היה לה קשה לראות את תווי פניו בגלל החושך, ופניו שהוארו בפנס הרחוב שאורו חדר בעד השמשה הקדמית נראו מעוותים. “זה בסדר, שבי רגע. תנוחי. לא צריך לרוץ. שום דבר לא בוער,” אמר, והמונוטוניות של קולו הרגיעה את רוחה הנסערת ולכן העובדה שמבטו, שגלש עכשיו בין המילים אל הרווח שבין רגליה בחצאית המיני, לא הפריע לה במיוחד.

“את נראית לי בחורה מאוד מאוד טובה. אין סיבה שתהיי כל כך לחוצה.”

היא חייכה אליו והעיניים הקטנות שלו החזירו לה חיוך.

הנהג, גבר כבן חמישים, הרכיב משקפיים גדולים יחסית לפניו מפלסטיק שחור, כל משקף כמו ריבוע גדול, ממש כמו מסגרת תמונה או צג טלוויזיה. האישונים הבריקו בתוך העיניים הקטנות שהיו קבועות בדיוק במרכז המסגרת.

“אני מבין באנשים. אני אומר לך. את בחורה מאוד טובה.”

היא חייכה קלות והוא הפנה מבטו אל הכביש, מציץ אליה מדי פעם בעד המראה.

הייתה שתיקה במונית ואז ספק שאל ספק אמר, “את בזוגיות, נכון?”

היא היססה רגע לפני שענתה. התחשק לה לומר, “כן, בטח. אני נשואה. יש לי ילדים,” אבל הייתה עייפה מלשקר. חוץ מזה משהו בנימה ובמבט שלו, ואולי גם בעובדה שנראָה לה נמוך קומה, מותח צווארו מעל למשענת להביט בה, גרם לה לבטוח בו. “לא. אני לא בזוגיות וגם אין לי ילדים.”

“לא… יכול… להיות!” אמר, מבטא כל מילה בנפרד ובהדגשה, סובב את ראשו בבת אחת מהדרך והביט בה מופתע. “את מדהימה! את נהדרת. אני לא מאמין לך. זה לא יכול להיות.”

עכשיו היא כבר צחקה, כולה מרוככת מהפרגון שנשמע לה באמת ובתמים אמיתי.

“מה לעשות?…” חייכה, מרימה ידיה כלפי מעלה, “זה מה יש.” ואחרי רגע גם הוסיפה “מחכה למזל.”

“תגידי, מה תאריך הלידה שלך?” שאל.

“מה? מה?” ענתה מבולבלת.

“נו, הלידה, תאריך הלידה שלך. אני מבין בזה.”

מה כבר יכול להיות? חשבה וענתה לו.

“אין!” צעק בתוך המונית בשמחה. “אין! ידעתי! את בנויה לזוגיות. איך שנכנסת למונית הרגשתי שאני רוצה לחבק אותך. אני אומר לך. את בנויה לזה. תאמיני לי שאם לא היית לבד הייתי עושה אִתך רומן ־ אבל אני לא רוצה לקלקל לך. את מבינה? אני נשוי. נשוי טוב. באושר. היא חברה טובה שלי. אני מאחל לך כזאת זוגיות. מגיע לך.”

בשלב הזה כל המתח שהביאה אִתה אל המונית כבר התפוגג והיא השתרעה במושב האחורי, רגליה שלוחות ברישול לפנים בפישוק קל.

“אני אומר לך,” המשיך, “את חייבת לפגוש מישהו. אני מציע לך אפילו ללכת למשרד שידוכים. אין בזה בושה. חבל, זה החיים שלך,” שוב הפנה את פניו שהביטו בה עד כה בעד המראה, נעץ בה מבט ישיר וחד, הנמיך מבטו אל הפישוק ושוב הרים מבטו.

עכשיו עיניו הבריקו באור אחר והוא המשיך לדבר, אבל יותר לאט, באופן מוזר, הלסת מתעוותת מעט עם המילים. “חשוב שכל הזמן הזה לא תהיי עם אף גבר. את שומעת אותי? אף גבר. שלא ייגע בך,” אמר, נשימתו מתקצרת מעט, “אסור שמישהו יזיין אותך. את צריכה להיות נקייה מגברים כדי שתפגשי את האחד, כדי שתהיי נקייה רק בשבילו,” אמר ובלע במאמץ את הרוק שיבש בפיו, נשם עמוק והמשיך והיא מקשיבה, מרגישה איך גם הגרון שלה מתייבש ונשימתה מתקצרת. “אבל הכי חשוב,” אמר, “הכי חשוב שלא תבואי חרמנית לפגישה אִתו, את שומעת? את שומעת אותי? אסור שתבואי חרמנית. זה הכי חשוב. מקסימום,” נעץ בה שוב את המבט החודר, “מקסימום תעשי ביד. כן. תעשי ביד.”

הבעת פניו השתנתה, הוא החזיר מבטו אל הדרך. היא התנשמה בכבדות.

אחרי כמה דקות בהן דבר לא נאמר ורק נשימות נשמעו, היא שאלה אותו, “כמה?” “תעזבי. עליי.” חייך. “יהיה בסדר,” והושיט יד רכה אל הרווח שבין ירכיה, לופת את הירך מבפנים. לוחץ קלות. נושם עמוק ואומר לה, “כל טוּב.”

היא יצאה מן המונית, מדלגת בשמחה הביתה.

 

השמש החמימה כבר זרחה בשמיים. היא עלתה הביתה, ומיהרה להוריד את הכביסה שהתייבשה על החבל.

תמר פריד היא עיתונאית ועורכת מגזין "יופי!" – מגזין מקצועי לתעשיית היופי בישראל. עבדה כתחקירנית, עורכת ומפיקה בטלוויזיה החינוכית והיא בעלת תואר שני בספרות עברית. הסיפור "מון שרי" המופיע בקובץ זה, התפרסם בכתב העת "מאזניים" ב-2011. "לאור הירח" הוא קובץ הסיפורים הראשון פרי עטה.

X