כתב סתרים | לרכישה באינדיבוק
כתב סתרים

כתב סתרים

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.60
- 37

"מי יקבע מהו נופה של האהבה? לפעמים, כך מתברר, פניה כפני הירח, אבק ומכתשים וחושך, ורק לעתים אור־מעט מושאל מן השמש." כך מתאר מנחם, פנסיונר של הוצאת אבוקה, את הסיפור של הסופרת איה ספיר ושל העורך אלכס שפירא, שניהם אנשים במיטב שנותיהם שחייהם הקודמים מכבידים עליהם. זהו סיפור רב־תהפוכות, הנודד בין חיפה ובין תל אביב, בין הסוואנה של אפריקה ובין הוליווד של מרילין מונרו, ומפתיע את הקוראים לא פחות מאשר את איה ואלכס.

בסופו, אחרי התערבות מטעמם של עולמות עליונים, אנו נשארים עם השאלה מהו נוף האהבה שאנחנו אוהבים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כתב סתרים”

בקרוב…

אני רוצה לספר לכם סיפור אהבה. אבל לא עליי ועל זוגתי נאוה אני רוצה לספר, אלא על אוהבים אחרים. זהו סיפור נפתל ומעורר תמיהה, יש בו שכול וכישלון (ויסלח לי ברנר), יש בו רמייה ועיוורון, יש בו תוקפנות וגם השפלה. כן, על פי כל הגדרה מקובלת, הקשר הזה בהחלט עמד על ראשו. ובכל זאת זהו סיפור אהבה, כי מעל הכול יש בו מה שמעידים על עצמם האוהבים הנוגעים בדבר, ואין איש מלבדם שרשאי לתאר את אשר בלבם. ובכלל, מי יקבע מהו נופה של האהבה? לפעמים, כך מתברר, פניה כפני הירח, אבק ומכתשים וחושך, ורק לעתים אור־מעט מושאל מן השמש.
אין זו הפעם הראשונה שאני מנסה את כוחי בכתיבה. בצעירותי, בעודי נסער ממלחמת יום הכיפורים, כתבתי רומן מלחמה רב־משתתפים. את כתב היד הגשתי ליפה בבלי, העורכת הראשית בהוצאה שעבדתי ושעודני עובד בה. העורכת דחתה את ספרי, בטענה שהוא לא נאסף לכלל סיפור שלם. מכיוון שהייתי עובד של ההוצאה זה שש שנים, עורך זוטר, מסור וחרוץ ואף בעל טעם מוערך, לא מְלאהּ לבה של הגברת בבלי לפטור אותי בנוסח הרשמי השמור בהוצאה לבעלי כתבי היד הדחויים, לאמור: ספרך לא נמצא מתאים לפרסום בהוצאתנו, אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך.
נקראתי אפוא לחדרה, והיא אמרה לי שלמרות הכתיבה הרהוטה ולמרות לשוני המשוכללת וידיעותיי המפליגות, לא הצלחתי לרקום עלילה. "האחרית אינה מסבירה כלל את הראשית. והמבנה," טענה, "מסובך כל כך עד שאני אפילו לא מציעה לך לנסות לארגן אותו מחדש. לא. לא הייתי רוצה שתקדיש עכשיו את מיטב עתותיך למשהו שאני לא מאמינה שיש לו תקנה."
ישבתי בחדרה, המום ומושפל, כמי שעשה את צרכיו על השטיח בחדר האורחים שבביתו.
"תראה," היא אמרה, "בגלל שזה אתה, לא נתתי לאף אחד מהלקטורים לקרוא את כתב היד. הם אפילו לא יודעים שמסרת. אילו הספר היה טוב, הייתי מעבירה אותו בצינורות המקובלים וכולם היו יודעים, אבל עכשיו זה יישאר בינינו, ואתה תוכל לבוא למערכת בלי להרגיש שום צרימה. מבחינתי היית ונשארת עורך מצוין. ועוד דבר," הוסיפה כשראתה שאני נמלט סמוק פנים לעבר הדלת. "גם אני ניסיתי פעם, לפני שנים, ושם לא היה עורך שיציל אותי. ומחולשה הוא הוציא לי את הספר. אחר כך התביישתי כל כך עד שבקושי הצלחתי לעמוד שוב על הרגליים."
כשקיבלו אותי לעבודה בהוצאת "אבוקה" הייתי בוגר תואר בהיסטוריה אצל יעבץ ופילוסופיה אצל דרזנר, אבל יותר מכול אהבתי ספרים. מישהו ממכריה של אמי המליץ עליי, ואחרי שתי חוות דעת שמסרתי על כתבי יד נקראתי אל הגברת בבלי והיא אמרה כך: "התקבלת. אתה תחלוק בשולחן הזה עם עדה בן אשר. תחליטו מי בבוקר ומי אחר הצהריים. את כתבי היד לא מוציאים מההוצאה."
כעבור שש שנים נחפזתי לצאת מחדרה בהחלטה הנחושה שכף רגלי לא תדרוך עוד במקום הזה, אלא שבחיים, שלא כמו בספרות, אין לנו אתנחתות. דברים לא מתרחשים בתפזורת מדודה כדי לאחוז בהם את חוט העלילה וגם לאפשר לקורא לנשום ואולי לעשות הפסקת פיפי. כשחזרתי הביתה חיכתה לי אשתי החדשה, נאוה, ובישרה לי בעיניים בורקות שאנו עומדים להיות הורים. אשתי כבר הייתה אם לעינב בת השמונה, ואילו אני עמדתי להיות אב לראשונה.
בעברה הייתה נאוה בת קיבוץ. אחרי הצבא נסעה ללוס אנג'לס, ושם חיכה לה אחי אמה והוא שלח אותה ללמוד ביולוגיה ביו־סי־אל־איי. אחרי שנתיים של מעבדות היא מאסה גם באוניברסיטה וגם בדוד, ובייחוד בדודה, והחליטה פשוט להגר בחזרה לתל אביב. היה לה סכום כסף קטן בדולרים שחסכה משעות ארוכות של שמרטפות, ובעזרתו מימנה שלושה חודשי שכירות ומקרר ישן; את השאר הביאו לה אחֶיה מהקיבוץ. היא מצאה עבודה כעוזרת לספרית שהייתה עוזבת קיבוץ גם היא.
העבודה במספרה ברחוב אחד העם הייתה מאוד לטעמה. נאוה תמיד הייתה נקייה וקפדנית, והדבר התאים למלאכת הצביעה במספרה, ומלבד זה שמעה שם מבוקר עד ערב סיפורי נשים מרתקים, ובשובה הביתה לא הייתה צריכה להקדיש שום מחשבה לעבודה. היא יכלה פשוט לשכב במיטה ולקרוא — עונג צרוף. תוך זמן קצר מצאה לה בחור נחמד שטען שהוא משורר; רק אחרי הולדת בתם עינב הבינה נאוה שאין בכוחה של הפואטיקה לשלם תמורת חיתולים וחלב.
כשהייתה הילדה בת שש התחילה נאוה ללוות אותה לבית הספר בבקרים. אני עבדתי אז במשמרת שנייה — בשעות הבוקר השארתי את השולחן לעדה בן אשר, ומשום כך הייתי פנוי ללוות לבית הספר את אחייני שהחל ללמוד גם הוא בכיתה א'.
ליד השער ראיתי אישה מלאה, ולה עיניים ירוקות וזנב סוס בלונדיני, גומות חן וצחוק בהיר של נערה. היא העירה לי הערות מצחיקות על החרדה שעלתה על פניי ברגע שנשמטה מידי ידו של יוחאי והוא רץ ודילג ונעלם בין חבריו בחצר. יוחאי היה ילד עצמאי כבר אז, ואחרי יומיים אמר לי שאני משוחרר, אבל אני התעקשתי לבוא לשם יום־יום, בתחילה משום שבאמת דאגתי, ואחר כך משום שציפיתי לפגוש את נאוה. אלא שההשתרכות הזאת אחריו הפכה מטרד בעיניו, וכעבור שבועיים אמרה לי נאוה באומץ: "מנחם, אין צורך שנטריד את הילדים, במקום זה אתה יכול ללוות אותי למספרה."
הרומן שלנו התפתח לאט; אני הייתי ביישן, והיא הייתה נשואה. אבל בסופו של דבר באו נאוה ועינב להתגורר בדירתי.
אותו אחר צהריים גשום שבו נדחה ספרי ונודע לי שאני עומד להיות לאב מזדקר בזיכרוני מאז; טרם מלאו לי שלושים, וכבר הייתי כבול לנסיבות חיי. אמנם רציתי בתינוק המיועד בכל מאודי, ובכל מאודי אהבתי את אמו הצחקנית וחדת הלשון, אבל הדבר גזר את דינו של התינוק האחר, זה שהגברת בבלי הורתה על הפלתו. לא העזתי לשתף את אשתי במפח הנפש הזה, והיה עליי לטכס עצה ביני לבין עצמי. בינתיים, כך החלטתי, אין לי ברֵרה אלא להמשיך לעבוד שם, ויתרה מזו, עליי להוכיח את עצמי ולהתקדם לעמדה משפיעה כדי שמשכורתי תוכל לפרנס אישה וילדים.
כשהייתה נאוה בחודש החמישי (כי אז ספרו חודשים ולא שבועות), בישר לה הרופא שהיא נושאת ברחמה תאומים. כך שׂמה לידת התאומים קץ לאפשרות לעבוד בלילות, ולמרות עידודה של נאוה לא הצלחתי לכתוב שום דבר חדש. גם בימים, במשמרות אחר הצהריים שלי, הייתי נרדם לפעמים על איזה כתב יד מייגע וחסר ברק. שנים חלפו, ותאבונה של נאוה לממון לא גדל, היא תמיד הסתפקה במועט: העדיפה את דירתי הקטנה ולא רצתה דירה גדולה יותר. הגדלת המשפחה לא הייתה בעיניה תמריץ לשינויים.
לימים בכל זאת שיפצנו את הדירה ויצרנו חדרון ממה שהיה מכונה פעם "הול", ודחפנו לשם מיטה כפולה וטלוויזיה. זה היה המקדש־זוטא שלנו. "כשהילדים יעזבו," אמרה נאוה תמיד, "אז יהיו לנו חדר עבודה וחדר שינה כפתור ופרח." כי ככה אהבה להשתעשע בשפה, וגם אהבה לרמוז שהיא לא משוכנעת שביתנו יסבול מתופעת הקן המתרוקן.
עינב אמנם נשארה אתנו גם אחרי שהתאומים פרחו להם. ואילו נאוה, נאוה חלתה בסרטן השד. בגיל פרישה מצאתי את עצמי עדיין עובד ב"אבוקה", אמנם עורך מנוסה ואף מוערך, אבל בהחלט לא עורך ראשי. עדה בן אשר, שותפתי לחדר, פרשה מזמן, וכמדומה בכל חילופי הגברי של מנהלים, יועצים ארגוניים ואנשי שיווק, איש לא שם לב לחדר הקטן שמימין לשירותים, ששם ישבתי בגפי.
היו שנים שבהן עוד קיוויתי להתקדם. כשפרשה הגברת בבלי, חשבתי שיעמדו לזכותי הספרים הרבים שערכתי ושזכו לשבחים, ושניים מהם אף זכו בפרס; חשבתי שייזכרו לי שלושה סופרים נפלאים שעיני צדה אף שהיו בלתי ידועים, וגם עלה בדעתי להעלות את שמו של אקרם גקאלפ, הסופר הטורקי המיוחד שהיה לרב־מכר גדול. אבל עוד לפני שבבלי אספה את חפציה המעטים, הונחת במערכת אלכס שפירא שצמח בהוצאה מתחרה.
הלכתי הביתה שטוף עלבון, ונאוה אמרה לי: "בשביל מה אתה צריך את זה, פוטי?" כך היא קראה לי, ושנינו ידענו שהכינוי ודאי נשמע נלעג מפיה של אישה קירחת מטיפולים כימיים ואל אוזניו של גבר קירח מזקנה.
אבל היא פשוט לא אהבה שינויים. "אני רוצה אותך לעצמי. אני מתכוונת להבריא, ואני לא רוצה שיבזבזו לי אותך."
היא צדקה כמובן. הרי יותר משרציתי את האחריות ואת שעות העבודה המאומצות, רציתי שמישהו יטרח לציין את תרומתי. שמי שהופיע שנים כאחד העורכים בדף הפנימי של ספרינו היה מוכר לקוראים הוותיקים, אבל מצבו המחריף של שוק הספרים הצריך שם מסולסל יותר, מישהו שיעורר בתודעת הצרכנים אסוציאציה מובהקת של שפע והצלחה.

ספרה של שושי בריינר אהבה עברית (ספריה לעם 2006) היה מועמד לפרס ספיר; וספרה ספר הפרידות הגדול (ספריה לעם 2009) היה לרב־מכר ותורגם ללשונות זרות. כעת היא מגישה לקוראיה ספר חדש, המתאר בעצמה רגשית ובניסוחים מדויקים את מה שגלוי ומשעשע בין גברים לנשים – וגם את מה שמאיים ונסתר.

X