כשהכריש ישן | לרכישה באינדיבוק
כשהכריש ישן

כשהכריש ישן

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 156
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 36
- 61.2
- 36

'כשהכריש ישן' (2005), רומאן הבכורה של הסופרת הסרדית המחוננת מילנה אגוס , התקבל באיטליה כתגלית מדהימה: כסיפור שאינו דומה לשום דבר אחר. היום, במבט לאחור, מעורר התפעלות גם כושרה של אגוס להמציא דמויות כה שונות בכל אחד מספריה (חמישה עד כה), שאין בהם שום דבר אוטוביוגרפי.

'כשהכריש ישן' הוא סיפורה של משפחה לא בדיוק קונבנציונלית מסרדיניה – אב החולם על תיקון עולם; אם דיכאונית וחסרת ביטחון הרודפת אחרי יופי; דודה המחפשת ללא לֵאוּת חתן, אך אינה מסוגלת לשהות עם גבר יותר משעתיים-שלוש; בן פסנתרן עילוי; ובת תיכוניסטית הכותבת סיפורים ועוברת בזריזות בין עולמות שונים, שהיא זו שמספרת את הסיפור בזמן אמת, מבלי שתדע מה יביאו הפרקים הבאים. לכן היא מופתעת תדיר, לא פחות מן הקוראים. כתיבתה קומית ומרגשת, פרֵחית ופיוטית כאחד.

הנערה התמימה הזאת חיה חיים כפולים ביותר ממובן אחד, שכן היא גם מנהלת בחשאי מערכת יחסים פרוורטית ומסוכנת עם גבר נשוי. למעשה, הדמויות העיקריות בספר חיות כולן חיים שניים בלב הדיכאון שלהן. והנשים רעבות באופן נואש להיות נאהבות ולהבין סוף-סוף מה זאת האהבה שמדברים עליה. בני המשפחה יחושו יותר ויותר נטושים ומובסים, כמי שמצאו מקלט מסערה עולמית בבטן הכריש, כמו הנביא יונה בבטן הלוויתן. ויותר ויותר הם יעצימו את המטאפורות של מצבם ויהפכו אותן כביכול לממשות. סופם לנצל רגע שהכריש ישן, להימלט דרך הרווח שבין שיניו וללמוד להחזיק באיזה אושר צנוע ומפתיע.

מילנה אגוס פרצה לתודעת הקוראים בארץ וכבשה את לבם ואת לב המבקרים ברב-המכר העולמי שלה 'מחלת האבנים', הרומאן השני שפירסמה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כשהכריש ישן”

למעשה אנחנו כלל לא משפחת סֶבִילָה-מֶנדוֹזָה. אנחנו סַרְדִים, אני בטוחה בכך, בני סרדיניה מאז התקופה הפָּליאוליתית המאוחרת.

 

אבי הוא מי שקורא לנו ככה, בשני שמות-המשפחה הכי שכיחים שם למטה, בדרום. הוא היה נוסע הרבה, והמיתוס שלו הוא אמריקה, אבל לא זאת שבצפון, העשירה ובת-המזל, אלא זאת שבדרום, הענייה והדפוקה. כשהיה נער היה אומר שיחזור לשם, לדרום-אמריקה, לבדו, או עם האשה שיישא ויחלוק איתה את האידיאלים שלו ואת הרפתקת הניסיון להציל את העולם.

 

מאִמא אף-פעם לא ביקש שתתלווה אליו. הוא-עצמו נסע לכל מקום שהיתה נחוצה בו עזרה. אבל אף-פעם לא איתה, שפוחדת יותר מדי מסכנות ותמיד אין לה כוחות.

 

בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחי אחר השלמות, ודודה אחר חתן.

 

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאוד.

 

ובעולם שכאן יש דברים רבים כל-כך שלא מוצאים חן בעיני. יותר מזה, הייתי אומרת שהוא נראה לי מכוער ואני בהחלט מעדיפה את זה שלי.

 

בעולם שלי קיים גם הוא, שכבר יש לו אשה. אסור לי לחלוטין לשכוח את מה שהוא אמר.

 

"תישבעי לי שלא תרצי יחסים רגשיים אתי".


ואני: "אני נשבעת".


"הקשר שלנו יהיה חייתי ולא צמחי".


"קשר חייתי".


"שני כלבים שמכשכשים בזנב כשהם נפגשים ומריחים זה לזה את התחת".


"אני יפה בעיניך?" אני שואלת אותו.


"הכי יפה שיש כאן".


"אבל רק אני כאן".


"אז מה?"


"אני מבקשת ממך, תגיד לי אם אני יפה בעיניך".


"התחת שלך הוא הכי טוב בעולם".


אבל המושג שלי על אהבה לא יכול להיות מורכב רק מתחת.


"הפנים שלי. מוצאות חן בעיניך הפנים שלי?"


"עם תחת כזה, מה אכפת לי פָּנים. וחוץ מזה, אם יש משהו שעולה לי על העצבים, זה לתת מחמאות בפקודה".

 

ואז אני מפסיקה, כי אני לא רוצה להתנהג כמו אמא.

 

סבתא מספרת שאמא היתה תמיד קצת קוץ-בתחת. כשהיתה קטנה, היא היתה נפרדת מההורים, לפני שהלכה למיטה, בנשיקה וב'לילה-טוב'. והם אולי היו עייפים וענו לה בטון פזור-דעת: "לילה-טוב".


"תנו לי 'לילה-טוב' יפה!" היתה הילדה מתחננת.


"לילה-טוב", הם היו אומרים קצת ברוגז.


"לא ככה, לא ככה! זה אפילו גרוע יותר מקודם!" היא היתה מתייאשת ובוכה, וככה עד שהסבים, מותשים, החטיפו לה כמו שצריך. רק אז, בלית ברירה, היא היתה נרדמת.

 

היא משכימה עם שחר והולכת למרפסת עם דלי מלא מַלבִּין ועם מטאטא, כדי לנקות את הקקי של היונים. אבל גם איתן היא עדינה. היא מזמינה אותן להסתלק בכך שהיא בונה בצדדים מחסום של צמחים דוקרניים אדומים ולבנים, בהתאמה מושלמת לאריחים של הריצוף. היא גם תולה שקיות על חוטים, שירשרשו ויפחידו אותן. שאר הפרחים גם הם אדומים ולבנים: יסמין, ורדים, צבעונים, פְרֶזיוֹת, דליות.

 

הצבעים חשובים לה גם כשהיא תולה כביסה. אבל אני חושבת שכאן העניין אינו סתם אסתטיקה. למשל, בשביל המצעים שלנו, הילדים, היא משתמשת תמיד באטבים ירוקים: התקווה. בשביל אלה של המיטה שלה ושל אבא היא משתמשת באדומים: התשוקה. הבחנתי שהיא נמנעת תמיד מהאטבים הצהובים, הייאוש, וכשהיא מוצאת אותם בחפיסות המוכנות, שמתי לב שהיא מעלימה אותן.

 

אמא פוחדת לא רק מהאטבים הצהובים, אלא מהכל. נדיר שתצפה בסרט עד לסוף ולא תברח מהקולנוע אחוזת-אימה מיד בסצנה הקצת-קשה הראשונה, או אפילו פשוט הריאליסטית.

 

היא פוחדת גם מהכוכבים, כי היא מבינה באסטרולוגיה ובוחנת בחרדה את מסלולם, את מיקומם. קשה מאוד שלא תהיה בשמיים איזו סיבה לדאגה.

 

היא אומרת תמיד שלעולם לא תסלח לעצמה שלא דאגה לכך שאחי ייוולד כמה שעות מאוחר יותר: בשמיים היתה נוצרת אז זווית מדהימה בין נוגה לירח, ששניהם היום ברום השמיים, דבר שהיה מביא לכך שיהיה מאושר באהבה. וגם בנוגע אלי היא מרגישה אַשְׁמה, כי במקרה שלי היה די דווקא בשעה אחת קודם.

 

"הייתי צריכה לעמוד על שלי", היא אומרת תמיד, "היו לי צירים ולא רציתי להפריע. הם היום בטוחים שאני עוד לא מוכנה, וזה לא היה נכון. ילדתי את הילדה כבר בלי צירים, בְּרגע שהירח היה בְּ'ריבוע' עם כל כוכבי-הלכת! ילדה מסכנה שלי".

 

 

מילנה אגוס נולדה בגנואה (1959) להורים ילידי סרדיניה. היום היא חיה בקַליָארי, בירת סרדיניה, ומלמדת ספרות איטלקית והיסטוריה בבית-ספר תיכון. ספריה תורגמו לעשרים שפות. ספרה "מחלת האבנים" תורגם לעברית וזכה לשבחים נלהבים.

X