כריש 1 | לרכישה באינדיבוק
כריש 1

כריש 1

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 100
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 30
- 20

ביום בהיר אחד, בשנת 1988, נעמד גיורא פלג בצומת חולון הסואן, כשרק מכנסיים לגופו וכיוון את התנועה. הוא היה בטוח שהוא נמצא במשימה סודית להצלת המדינה, כשלמעשה היה בעיצומו של התקף פסיכוטי. אחרי דקות מעטות הובל פלג אחר כבוד לבית החולים לחולי נפש 'אברבנאל', לאשפוז הראשון בחייו, שלאחריו השתנו חייו מן הקצה אל הקצה.

בספרו הביוגרפי "כריש 1" סוחף גיורא פלג את הקוראים בתיאור חייו ותודעתו של חולה בהפרעה דו-קוטבית, החל באפיזודה הראשונה שחווה וכלה בשלב השיקום. הקורא מוצא את עצמו משוטט בתוך מוחו של החולה וחש את העובר עליו, את הבלבול, את חוסר האונים, את המאניה, את הדיפרסיה. כמו כן, משולבות בספר שיחות עם בני משפחתו, המספרים על האופן שבו השפיעה המחלה על חייהם ואת האופן שבו מצאו דרך לסייע לו. כך, בין צחוק לבכי, בין דכדוך להתרוממות רוח, הקריאה בספר נעשית חוויה מטלטלת ממש.

גיורא פלג התגבר על מחסום הבושה הכרוכה במחלת הנפש ואף נחשף לצורך כך באמצעי התקשורת. כיום הוא מסייע למאבק בסטיגמה, בין השאר בקבוצת הפייסבוק "סטיגמה", המסייעת למתמודדים אחרים עם המחלה להיחשף ולגלות שעצם החשיפה מקלה מאד את ההתמודדות מול הקהילה והחברה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כריש 1”

אמצע אוקטובר ועדיין לא סתיו. מזג האוויר היה קיצי וחמים באותו היום ואני יחף, פלג גופי העליון חשוף תחת קרני השמש, כשרק מכנסיים קצרים לגופי, ואין עלי ולו מסמך אחד מזהה ,עומד באמצע צומת חולון ומכוון את התנועה בעצמי.

1988 והצומת ההומה עוד הייתה חסרה את הגשר הגדול, שנבנה מעליה מאוחר יותר. צהרי היום והצומת סואן ועמוס – ואני באמצע, כשוטר בתפקיד עומד במרכזו, ידיי מתנופפות, מורות לימין ולשמאל – עירום למחצה.

כמחצית השעה קודם לכן הסרתי את חולצת הטריקו מעלי והשלכתיה כלאחר יד מאחוריי, בעודי צועד נמרצות אל עבר הצומת הפקוק. את הסנדלים העפתי בבעיטה תוך כדי התקדמות. דבר לא עמד בדרכי והייתי נחוש בדעתי להגיע אל הצומת ולמלא את חובתי, אליה נקראתי מתוקף תפקידי הסודי.

עץ דקל שנקרה על דרכי, שימש אותי להטמין בין כפותיו היבשות את כל מסמכיי ותעודותיי המזהות. בשל השליחות החשאית תחתיה פעלתי, היה עלי להסיר כל סימן מזהה מעלי לבל תחשף זהותי.

איש גדול אנוכי. קומתי גבוהה וגדולה ולעיתים אף מרתיעה, אך לרוב מעוררת כבוד והערכה. לכן היה זה אך טבעי שיקראו אותי לפקד על השירותים החשאיים ביותר במדינה. 

צפירות החלו להישמע, צפירות של הכרת תודה על מעשיי. הנהגים המבולבלים, שלא הבינו תחילה לאן אני מפנה אותם, הודו לי בצפירות על ההכוונה המועילה. אחדים ניסו לעצור לידי ולשאול לפשר הדבר, אך אני רק הרגעתי אותם במבטי העוצמה שלי, והצבעתי על הכיוון אליו עליהם לנסוע. נהגים אחרים שחלפו על פניי קראו אלי בקול והביעו את קורת רוחם ותודתם על הסדרי התנועה הבלתי צפויים. תודות וברכות הופרחו לעברי כמו הייתי שר חשוב שהגיע לביקור והציבור שחלף על פניי החזיר את חיבתו אלי. לאלה השבתי נפנוף, כמו הייתי מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה שירדה עכשיו מן המטוס ומנפנפת תודה לנתיניה הנאמנים. אחרי הכל, אסור היה שידעו האזרחים על משימתי הסודית. חשיפת פעולותיי עלולה ליצור התקף בהלה בקרב הציבור ותוהו ובהו עלולים להשתלט על הרחובות.

בדיוק לשם כך עמדתי באמצע הצומת. בכדי למנוע את הבהלה ההמונית מפני העומד לבוא. השמש קפחה על ראשי, אגלי זיעה נטפו על פניי ממצחי הרטוב, אך אני המשכתי בתפקידי במרץ ללא כל פשרה.

 

טפיחה על שכמי הפריעה לפתע את מעשיי.

"אדוני, אתה מוכן לבוא איתנו בבקשה?" צמד שוטרים פנה אלי בנימוס ובאדיבות. נראה כי באו לאסוף אותי להמשך משימתי ולהעביר אותי אחר כבוד ליעדי הבא.

"בוודאי, אני מיד מצטרף אליכם!" עניתי בשמחה, "רק אסיים לכוון את התנועה

הכבדה ואני אתכם." הבהרתי להם ופניתי בחזרה אל הכביש הסואן.

"אדוני, אנחנו מבקשים ממך להצטרף אלינו עכשיו, בבקשה," הבקשה הפכה לדרישה אם כי עדיין הייתה מנומסת ומכובדת.

"אני מבין שהקריאה דחופה," הסתובבתי שוב אל צמד השוטרים הממתינים. "בסדר, מיד אתלווה אליכם, רק שקודם לכן עלי למצוא את חולצתי…" מילותיי דעכו, כשהבחנתי שאין כל כסות על פלג גופי העליון. תחושה מוזרה ולא נוחה חדרה לה לתוכי, כמו הגיחה מבעד לערפל סמיך והתקשתה להבקיעו.

"בבקשה, אדוני, בוא איתנו," השוטרים סימנו לי כי מוטב לי להצטרף אליהם. "את החולצה שלך נמצא אחר כך, כעת אנחנו מבקשים ממך בפעם האחרונה לבוא איתנו לניידת," הם שבו וביקשו ממני בהבעת כבוד להתלוות אליהם.

"אני מבין. בסדר גמור. בוודאי התקבלה הוראה שעלי להמשיך בדרכי. המצב בהחלט אינו סובל דיחוי." הסכמתי עימם ופנינו לעבר הניידת. "בדיוק הבוקר עליתי לפגישה בירושלים עם ראש הממשלה," עדכנתי את השוטרים, "קיבלתי הוראות מפורשות מה עלי לעשות!" שיתפתי אותם במתרחש. אנשי כוחות הביטחון חייבים היו להיות מעודכנים כראוי.

"היה לך בוקר עמוס, אדוני," העיר אחד השוטרים בחיוך. "מתי בדיוק הספקת להיות גם בירושלים, גם להגיע לכאן, ועוד ללא בגדים ומסמכים עליך, או כסף ביד?" לרגע נדמה היה לי כי הטיל ספק באמינותם של דבריי.

"אומר לך רק שתי מילים ואז תבין בעצמך כיצד הספקתי והגעתי לכל מקום," רמזתי לו שחרג ממקומו. "כריש. זה כל מה שאתה צריך לדעת," נזפתי בו.

"עכשיו הכל ברור!" השוטרים החליפו ביניהם קריצה רבת משמעות בעודי נכנס למושב האחורי של הניידת. "אתה רוצה אולי לפרט לנו מה בדיוק אמר לך ראש הממשלה בפגישה שלכם?"עכשיו סוף-סוף התחילו לדבר לעניין, התרווחתי במושב האחורי בעוד שניהם תופסים את מקומם במושבים הקדמיים.

"מה שאני מספר לכם עכשיו, זהו מידע חסוי וסודי ביותר! עוד הערב אני אמור להיפגש עם נשיא ארצות הברית וביחד איתו לתאם את המפתחות שלנו, אלו שפותחים את המכסה של הכפתור האדום אשר בהפעלתו מוזנקים הטילים האטומים לכיוון ארצות ערב. הבוקר, בפגישה שלי בירושלים, קיבלתי מראש הממשלה את ההוראה לטוס עוד היום לוושינגטון ולעזור לנשיא האמריקני ללחוץ על הכפתור. אתם בוודאי יודעים שרק שני מפתחות ביחד יכולים לפתוח את המכסה השמור ביותר בעולם – אחד של הנשיא ואחד שלי – מפקד הכוחות החשאיים." כעת חשפתי לפניהם את זהותי. על אף הסיכון בחשיפה שכזאת, היו אלו אנשי כוחות הביטחון ולכן סמכתי עליהם. הרי הם נשלחו לעזור לי במשימתי.

"אנחנו ניקח אותך ישר לשדה התעופה, אדוני," אמר אחד השוטרים והפנה חצי פרצוף לאחור. "לא נרצה שתאחר לפגישה החשובה שלך עם הנשיא!"

"תודה לכם. אני מעריך מאוד את עזרתכם. זוהי משימה בעלת חשיבות מדינית-

ביטחונית ממעלה ראשונה! אדאג לציין את עזרתכם בפני האחראים עליכם." חייכתי בחזרה והייתי מרוצה מתפקודם.

"מתי המטוס שלך ממריא?" שאל שוב השוטר.

"מתי שאגיע לשדה. הם מחכים רק לי, כך שנוכל להמריא ברגע שאהיה על המטוס."

"בוודאי. לא היה לי צל של ספק…" אמר השוטר וחצי החיוך עדיין תלוי על צדודיתו.

 

כשמונה שעות קודם לכן, בסביבות השעה שש בבוקר, יצאתי את מקום מגוריי הזמני, כפי שהתבקש ממני בשל משימתי הסודית. נשקתי לרעמת התלתלים השחורים של א', שעוד נמנמה בשלווה במיטה ובשקט חמקתי מן החדר ומן הבית. הייתה זו דירתו של אחיה, ברמת גן, שם מצאנו שנינו מחסה. היא, נמלטה מחבר אלים, ממנו הצליחה להיפטר בזכותי ואני, נשען על הוקרת תודתה וחמימותה, מצאתי את סיפור הכיסוי המושלם עבור תפקידי.

את א' פגשתי כשבועיים קודם לכן. באחת מנסיעותיי לצפון נסיעות במסגרת העסק המשפחתי לגייס חקלאים שיעבדו איתנו ,ראיתיה עומדת על אם הדרך בתחנת אוטובוס, מושיטה ידה לתפוס טרמפ. קומתה הקטנה, עורה השחום ותלתליה הכהים לכדו מיד את תשומת ליבי.

עצרתי – ובאותו הרגע נעצר גם מסלול חיי ושינה את כיוונו. ברגע זה התבהרה בבת אחת מטרת יעודי ותפקידי.

"לאן את צריכה?" שאלתי בחום.

"צפונה, לנהלל," היא עונה בהיסוס, אך יכולתי לראות שהמבט החם, מלא העוצמה ששלחתי לעברה המס בקלות את פחדיה. "אני צריכה להגיע לשם לבקר את המשפחה שלי," היא נשענה על אדן חלון המכונית שלי, ספקותיה נגוזו ככל שהעוצמה במבטי מלאה אותה בביטחון.

"בואי, תעלי. אקח אותך לאן שאת רוצה." חייכתי ונעניתי מיד בחיוך קורן ויפהפה.

"תודה!" היא ענתה צוהלת. ידה כבר פתחה את דלת המכונית והיא דילגה פנימה בקלילות. "אני א' היא הושיטה את ידה ללחיצה, עיניה בורקות מהנאה.

"אני גיורא," לחצתי את ידה הקטנה ועטפתי את כולה בכף ידי הגדולה. הבטתי בה, קורנת וקטנטונת וידעתי בחושיי שאני צריך להגן עליה – והיא תהיה המגן האישי שלי, הכיסוי המושלם לתפקידי הסודי. נסיעת העסקים אליה יצאתי נדחקה הצידה ללא כל חרטה או התלבטות. הסטייה מן התכנית המקורית כלל לא הטרידה אותי. נסענו לנהלל ובדרך זרמה וקלחה לה השיחה בנעימים. את הלילה העברנו בשיחות ובדיבורים והעמקנו עוד את היכרותנו. כך למדתי על החבר האלים ממנו חמקה והתחושה כי עלי להגן עליה התחזקה עוד יותר. איני זוכר מדוע ולמה, אך את הלילה עשינו על רצפת אחת הכיתות של בית הספר השדה, ללא מיטה או מזרן.

היה זה הלילה הראשון בחיי הבוגרים שבו לא חזרתי לביתי.

לא חזרתי אל אשתי ואל ילדיי.

למחרת, מצאתי מקום ממנו התקשרתי אל ביתי ובישרתי לאשתי כי אני מתגרש ממנה ועוזב את הבית. ההלם היה מוחלט מעברו השני של הקו, אך אני לא שעיתי לכך וניתקתי את השיחה. היו לי משימות חשובות יותר על הפרק ומשפחה עם ילדים עלולה להוות סיכון גדול לתפקידי – ובאותה המידה, גם הם היו עלולים להימצא בסיכון גדול לא פחות, אם יוודע ברבים על המשימה אליה נשלחתי.

כאמור, א' ואני הגענו לרמת גן, שם הכניס אותנו אחיה לביתו ונתן לנו לשהות שם עד שימצא לנו פתרון אחר. בשבועיים הבאים התנהלו חיי במרץ. כל הוויתי התכוננה ליום הגדול, לשעת השין הקרבה ובאה. בבוקר הייתה יוצאת איילה לעבוד כמלצרית בבית קפה מקומי בדיזנגוף סנטר ואילו אני הייתי חורש את הרחובות ברגל, מחפש מידע ורמזים על העומד להתרחש. כל שיר שהתנגן ברדיו, היה עמוס בקודים וברמזים שנועדו עבורי בלבד. כל תמרור או שלט חוצות, העביר מסר סמוי, שרק אני יכולתי להבינו. המציאות כולה התכווננה בשבילי – ובשבילי בלבד. ואני קראתי את הסימנים וצרפתי את הפרטים זה לזה, משלים אט-אט את התמונה הגדולה לקראת הפעולה הנועזת לה נקראתי.

חשתי מלא אנרגיות והתרגשות אדירה מלאה והמריצה אותי. בשיטוטיי הייתי מגיע לא פעם אל שפת הים. באחת הפעמים הגעתי אל החוף בשעת בוקר מוקדמת מאוד. השחר זה עתה החל לעלות ובמרחק של כחמישים מטרים ממני הבחנתי בקבוצת אנשים ישובה סביב למדורה. לפתע יכולתי לשמוע אותם משוחחים מן המרחק הגדול. הם דיברו עלי. באור החיוור הרגשתי את מבטיהם נחים עלי, נשלחים לעברי וידעתי שאני האלוהים שלהם והם חשים אותי בקרבתם.

הייתי באופוריה. הייתי האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון.

הפסקתי לעבוד ונעלמתי-התנתקתי לחלוטין מחיי הקודמים, כי הלא כל קשר הכי קטן עם העבר עלול לחשוף בטרם עת את זהותי ואת משימתי ככריש. שעות הייתי משוטט בעיר, פוגש אנשים, מסביר להם על מה שידעתי ומנסה לגייס סוכנים נוספים למוסד. כעת כבר קודמתי בתפקידי והייתי לראש המוסד. בכל מקום אליו הגעתי סיפרתי שאני ראש השב"כ וראש המוסד גם יחד "כריש 1 "היה שם הקוד שלי. בעודי פוסע ברחוב או כשהייתי נוסע ברכבי, הייתי מישיר מבט אל עיניהם של העוברים ושבים ושולח להם אנרגיות מחזקות במבטי העוצמה שלי. יכולתי ממש לחוש את החום שבקע מעיניי בעת שליחת האנרגיות וידעתי שאני ממלא אותם בכוחות מחודשים.

שלקחתי באחד מן הימים הגעתי אל מחוץ לשגרירות ארצות הברית, שעל הטיילת בתל אביב. נעמדתי בפינת הרחוב ובעזרת הטבעת המיוחדת שלקחתי מסבתי לאחר שנפטרה, שידרתי את המידע הקריטי שאספתי אל השגרירות האמריקאית. הייתה זו טבעת בעלת כוחות מיוחדים, ובתוכה משדר פנימי, אליו דיברתי בשקט והעברתי את המידע הרגיש ליעדו.

הייתי כה מיומן בתפקידי, עד שאיש לא השגיח או הבחין במעשיי. הייתי סוכן חשאי, במשימת ריגול החשובה ביותר אי פעם בתולדות המדינה!

בלילות כמעט ולא ישנתי. כל הזמן חיכיתי לקבל את הקריאה כי הגיע הזמן לצאת לדרך. כשלא הייתי נרדם, בכדי לא להפריע את שנתה של א' הייתי יוצא אל הסלון ומדליק את הטלוויזיה על ערוץ הטבע וצופה בסרטים על כרישים, קשוב ודרוך לקבל את הסיסמא דרך הטלוויזיה, את שם הקוד הסודי של ראש המוסד – כריש אחד.

 

כשבועיים לאחר שהגעתי עם איילה לרמת גן, כמה ימים לאחר יום הזיכרון למלחמת יום הכיפורים, הגיעה לבסוף הקריאה לה ציפיתי – הפגישה המיוחלת עם ראש ממשלת ישראל.

באותו הבוקר, עשיתי את דרכי אל תחנת האוטובוס, חדור נחישות להגיע אל

הפגישה שנקבעה לי עם ראש הממשלה, במשכן הכנסת. בעודי ממתין בתחנה, פשפשתי בארנקי ולאכזבתי גיליתי כי היה ריק מכסף.

כיצד אגיע לירושלים? תהיתי ביני לבין עצמי. אך עוד בטרם הספקתי להתעמק במחשבה, האטה מונית לבנה את נסיעתה ליד התחנה. הנהג רכן לעבר החלון הפתוח ושאל אם אני רוצה לעלות. ידעתי מיד שלא היה זה מקרי שהמונית עצרה למולי בדיוק כשהייתי זקוק לה.

"תיקח אותי לירושלים?" התכופפתי אל החלון הפתוח. "אני צריך להגיע לשם בדחיפות." בחנתי את הנהג במבט הסורק שלי.

"בוא. תעלה. אני לוקח לאן שמשלמים לי," הוא קרץ אלי בחיוך ואני ידעתי שנהג זה הוא עוד אחד מצוות הסוכנים החשאיים שלי. נכנסתי בזריזות למושב האחורי ויצאנו לדרך. בשעות הבוקר המוקדמות התנועה זרמה בדלילות וחיש קל כבר עלינו על הכביש המהיר. על אף השעה המוקדמת, התפתחה לה שיחה ערה בין הנהג לביני. גם אותו עדכנתי על מעשיי ועל מהות שליחותי החשובה. הנהג עודד אותי ושיבח את אומץ ליבי. הנסיעה חלפה במהירות ולפני שהספקתי לשים לכך לב, כבר עצרה המונית בשערי משכן הכנסת. כעת נזכרתי כי לא היה עלי כל אמצעי תשלום. לא הייתה אף לא אגורה שחוקה באחד מכיסיי. ללא כל היסוס שלחתי את ידיי אל צווארי והסרתי מעליו את שרשרת הזהב עם תליון הדסקית המוזהב. הייתה זו שרשרת יקרת ערך אותה קיבלתי מאימי מתנת שחרור משירותי הצבאי. ערכה הכספי של השרשרת היה שווה בעשרת מונים יותר מערכה של הנסיעה במונית, אך אני הגשתי אותה כתשלום לנהג המונית, ללא כל מחשבה וללא כל היסוס וחרטה. הנהג הודה לי בהתרגשות ואני נפרדתי ממנו לשלום.

בצעדים מהירים טיפסתי בדרך העולה אל הכניסה למשכן. בהגיעי אל עמדת השמירה של הכניסה, נכונה לי הפתעה. השומרים במקום לא האמינו לי כשסיפרתי להם מי אני ומה מעשיי במקום. עדכנתי אותם לגבי הפגישה החשובה שלי עם ראש הממשלה – אך הם היו בשלהם ולא ויתרו. מאחר ולא הייתה עימי תעודה שיכולה הייתה להוכיח את דבריי, הבנתי כי כל ישועה לא תצמח משני אלה.

"איפה אתה גר, בחור?" שאלו אותי השניים.

"חולון," עניתי מתוסכל.

"תחזור הביתה לחולון," הוסיף אחד מהם. "אין לך מה לחפש כאן ואני בטוח שראש הממשלה טרוד בעניינים קצת יותר חשובים ברגע זה." הם נראו קטנוניים בעיניי.

"אתם לא מבינים!" התרגזתי מעט, "בגלל סיפור הכיסוי שלי אין עלי תעודות מזהות ואין לי גם ארנק וכסף עלי," שיקרתי להם. הלא התעודות והמסמכים היו בכיסיי, אך לא רציתי לחשוף לפניהם את זהותי. "איך אתם מצפים שאחזור עכשיו הביתה? אם הייתם נותנים לי להיכנס לפגישה שלי, ראש הממשלה היה כבר דואג לי לתחבורה תכף ומיד!" חשתי תסכול. תחושת האופוריה הנמרצת שאפפה אותי במשך השבועיים האחרונים התערערה מעט, עם הטלת הספק הבלתי מתפשרת של השומרים בכניסה לכנסת. מאידך, לא רציתי לגרום למהומה בכניסה למשכן בכדי לא למשוך אלי תשומת לב מיותרת. כנראה שהשומרים לא עודכנו לגבי בואי. הסקתי את המסקנה ההגיונית ביותר שעלתה בראשי. ואז הבנתי!

"זה בסדר. הכל ברור לי עכשיו," חייכתי אליהם, תחושת ההתעלות שבה ומלאה את חזי. "המשימה הזאת כל כך סודית, שראש הממשלה לא יכול היה לשתף אתכם בסוד העניינים. בסדר. אני מבין את המצב. אחזור לחולון ואמתין שם להוראות." ישרתי עימם את ההדורים. כעת גם הם חייכו לעברי.

"הנה, קח כמה שקלים. נראה לי שזה יספיק לך לנסיעה באוטובוס לחולון," הושיט לי אחד מהם כמה מטבעות ושטרות. "אני מקווה שתהיה לך נסיעה טובה," הוא איחל וחייך אלי ואילו אני ראיתי את מבט ההערכה שב ועולה על פניו. 

"תודה לך," הישרתי אליו את מבט העוצמה שלי וטפחתי על כתפו. "אתה אדם טוב ואציין זאת בפני הממונים עליך." הצהרתי בפניו.

"אני מאוד מודה לך אדוני, שיהיה לך יום טוב," הוא הצדיע לי מחוייך ואני מיהרתי להצדיע בחזרה.

"משוחרר!" שחררתי אותו מחובתו כלפיי ושמתי פעמיי בחזרה אל הרחוב למטה, שם עליתי על האוטובוס בחזרה לחולון.

בעוד האוטובוס משרך את דרכו לכיוון מרכז הארץ, קדחו המחשבות את ראשי. השינוי בתכניות בלבל אותי מעט. הפגישה שבוטלה עם ראש הממשלה העכירה את רוחי, בעיקר בשל סירובם של שומרי הכניסה וחוסר אמונם באמיתות דבריי. אם הייתי נכנס לפגישה, לא הייתי צריך עכשיו להצטופף באוטובוס ולקוות שלא יהיו פקקי תנועה בדרך, שעלולים לעכב אף יותר את המשך המבצע הגדול.

בעוד מחשבותיי מתרוצצות במוחי הקודח, קלטו לפתע אוזניי את השיר שהתנגן ברדיו. ה"בלדה לסוכן כפול" של להקת משינה בקעה ממערכת הרמקולים של

האוטובוס ואני ידעתי מיד, שזהו המסר שנועד עבורי ועבורי בלבד! השדר הבהול הכיל את המסר שעלי להתייצב בבונקר של הקרייה ולקחת משם את המפתח הסודי שהיה מיועד רק לשעת חירום מסוג זה. לאחר איסוף המפתח עלי לצאת אל שדה התעופה ולעלות על מטוס שיקח אותי לארצות הברית, אל וושינגטון הבירה ולמפגש עם הנשיא האמריקני. משם נצא שנינו אל הפנטגון וביחד נסובב את המפתחות – הוא את שלו ואני את שלי – שפותחים את המכסה השמור ביותר בעולם! המכסה ששומר על הכפתור האדום. הכפתור לשיגור הנשק האטומי לעבר ארצות האויב. רק בעזרת שני מפתחות אלו אפשרי הדבר להגיע אל הכפתור. וכעת, הגיע סוף-סוף הרגע לבצע את המשימה הקשה ביותר בתולדות המדינה – הפצצת מדינות ערב בנשק אטומי. זה היה תפקידי וזאת הייתה משימתי. רק אני, ראש השב"כ, והמוסד יכולתי לבצע משימה מורכבת שכזאת.

רק לי היו הכישורים המתאימים לפקח על מבצע בעל דרגת סודיות גבוהה שכזאת.

חדור נחישות מחודשת, הזדקפתי במושבי וחיכיתי בקוצר רוח להגיע כבר לתל אביב. אלא שאז התקרב האוטובוס לצומת חולון הגדול ולפתע התחוור לי, כי אם בעוד מספר שעות יומטר מטח אטומי על אגן הים התיכון, ישנה סכנה וודאית שגם ישראל תותקף בחזרה באותו הנשק ממש. מישהו חייב לפנות את האזרחים החפים מפשע למקום מבטחים! מבלי לחשוב פעמיים, הרמתי את ידי ולחצתי על כפתור הפעמון שמעל לראשי. במראה הקדמית, ראיתי את הנהג מרים את ראשו ומחפש מי הוא זה שצלצל בפעמון.

"אין לי כאן תחנה!" הוא קרא בקול והביט בי דרך המראה.

"אתה חייב לעצור לי!" קמתי ממקומי והתקדמתי לעברו. "זה עניין של חיים ומוות ואתה חייב לעצור לי!" רכנתי אליו כדי לא לעורר מהומה בין הנוסעים האחרים.

"אדוני, אסור לי לעצור במקום שאין תחנה." הנהג שב והסביר.

"אני חייב לרדת כאן. אנשים ימותו אם לא אזהיר אותם!" חרקתי בין שיניי בתקווה שאיש אינו שומע אותנו. אם הנוסעים האחרים יקלטו את חומרת המצב, מהר מאוד יאבדו את עשתונותיהם. הנהג הסיר לרגע את עיניו מהכביש ושלח לעברי מבט מהיר. בדיוק לרגע הזה חיכיתי. שלחתי לעברו את מבט העוצמה שלי, מלא בחום ובטחון.

"סמוך עלי. אני יודע מה אני עושה!" ראיתי כי האנרגיה שהועברה במבט פעלה וריככה את הנהג. ידיו סבבו מעט את ההגה והאוטובוס נטה אל צידי הדרך שם עצר בנשיפת מנוע רועמת. הדלתות נפתחו ואני דילגתי מהן בקלילות.

"תודה לך! אתה איש טוב ואדאג לדווח על מעשיך הטובים לממונים עליך." הודיתי לנהג על שיתוף הפעולה והבטחתי גם לו כפי שהבטחתי לשומר בכניסה למשכן הכנסת. גם בשעות חירום ידעתי שאסור לי לשכוח לחלק שבחים לאנשים שפעלו תחתיי. מה הטעם לכל המבצע ללא עזרתם? אמנם החלק החשוב היה מוטל עלי, אבל גם להם, לסוכנים הקטנים יותר היה תפקיד יקר ערך במערכת המבצעית. הנהג הנהן וסגר את הדלת והאוטובוס הפליג לדרכו.

כך למעשה הגעתי אל הצומת, שם מצאו אותי סוכני המשטרה החשאית, שבאו להובילני לשדה התעופה.

 

                                               ~*~*~

ניידת המשטרה נסעה לכיוון דרום. בדרך עדכנתי גם את צמד השוטרים החביבים בהמשך מילוי משימתי והטלתי גם עליהם אחריות משלהם. הייתי נלהב ומרוגש ולא הבחנתי כי אין אנו נוסעים לכיוון נתב"ג. סמכתי בלב שלם על השוטרים שיש בידם בוודאי מסלול נסיעה סודי כדי למנוע אפשרות של מעקב אחרי.

הדרך התארכה ואני השענתי ראשי לאחור לנוח מעט מן היום העמוס שעברתי. יתכן ונמנמתי קלות. טלטול עצירת הניידת העיר אותי לראות כי לא הגענו אל שדה התעופה כלל וכלל. את המקום לא זיהיתי והדבר עורר בי תחושה מוזרה של חוסר בטחון.

"איפה אנחנו נמצאים?" שאלתי כשאחד השוטרים פתח עבורי את דלת הניידת.

"זה סודי, אדוני." קרץ לי השוטר וחייך. "מיד תבין הכל. כאן לא בטוח לעמוד. בפנים יסבירו לך הכל!" הוא טפח על כתפי וכיוון אותי אל כניסה של בניין גדול, שמעל הדלתות הכפולות התנוסס שלט גדול עליו נכתב – "המוסד ".זה מה שעיני קלטו באותו הרגע.

נכנסנו פנימה. בשולחן הקבלה קידמה את פנינו אישה לבושה מדי אחות.

"מדוע פקידת הקבלה של המוסד לבושה במדי אחות?" הבעתי את חששותיי בקול, "אתם בטוחים שהבאתם אותי למקום הנכון?" דרשתי לדעת.

"אדוני, זאת הסוואה. אם כולם ידעו שיש כאן בסיס סודי של המוסד – הוא לא יהיה סודי." הסבירו השוטרים ושוב החליפו ביניהם חיוכים רבי משמעות, או שכך היה נדמה לי. כעת כבר לא ידעתי אם היו אמינים כפי שהנחתי קודם לכן. אך לא הייתה לי כל ברירה, אם הגעתי עד הלום, כנראה שכך צריך להיות. על השלט היה כתוב שזהו המוסד – ואני ידעתי שזה המקום שאליו הייתי אמור להגיע.

"אני צריכה לרשום את הפרטים שלך, אדוני," פנתה אלי האחות המחופשת.

"יש לנו כאן מקרה של אלמוני," ענה במקומי השוטר. "אין עליו תעודות או מסמכים מזהים. אני רוצה להכניס אותו ישר למיון לבדיקת רופא הוא הדגיש את המילה רופא והנהן אל האחות ברמיזה.

האחות נעצה בי מבט ארוך ואילו אני השבתי לה במבט העוצמה שלי. שידרתי לה את החום והחוזק להמשיך בתפקידה החשוב.

"תמשיכו ישר במסדרון," האחות הורתה לנו לאן עלינו ללכת ואנו פנינו לשם. השוטרים פסעו משני צדדי, לא משו כל העת ממשמרתם ומלאו אותה ברוב כבוד.

גם אותם ציינתי לשבח והבטחתי כי תפקודם המסור והיעיל יוודע למפקדיהם.

העידוד, כאמור, היה חשוב מאוד בעיניי.

הגענו אל הדלת שבה נקבה האחות והשוטר נקש עליה.

"היכנסו!" בקע מבפנים קול נשי. התפלאתי. הייתי בטוח כי כאן במפקדה הסודית אפגש פנים אל פנים עם הצמרת הפיקודית של המוסד, שם לא איישו נשים את התפקידים הבכירים.  נכנסתי אל המשרד ואכן מאחורי שולחן משרדי גדול ישבה אישה, לבושה חלוק רופאים לבן.

"שב בבקשה," היא סימנה על הכיסא שעמד ריק אל מול שולחנה. "אתם יכולים לחכות בחוץ. אם אזדקק לכך, אקרא לכם," היא הורתה בקול סמכותי לשוטרים והם סרו מיד למרותה. חשתי הערכה רבה אל האישה. הדלת נסגרה ושקט ירד על החדר. נותרנו רק שנינו ואני הייתי דרוך ונרגש כולי. בעוד רגע אקבל את המפתח הסודי או אולי את הוראות ההפעלה של הכור האטומי – מי יודע איזו משימה ממתינה לי עכשיו? תהיתי נרגש ביני לבין עצמי.

"אני מבינה שהגעת לכאן ללא כל מסמך מזהה?" פתחה "הרופאה" את השיחה ושברה את השתיקה הקצרה שעמדה בינינו. עיניה סקרו אותי מבעד לעדשות משקפיה ואני, כרגיל, השבתי לה את מבט העוצמה שלי. אמון היה חייב להיווצר ביני לבינה בהקדם האפשרי.

"נכון. היה עלי להחביא את המסמכים המזהים שלי. בשל הרגישות הרבה של המשימה, אסור לי להסתובב עם תעודה שתסגיר את זהותי," הסברתי לה.

"ומה היא בדיוק המשימה הרגישה שלך?" שאלה "הרופאה" ובינתיים החלה רושמת הערות על דף שורות שהיה מונח לפניה. עיניה ירדו ועלו ממני אל הדף ובחזרה אלי כאשר הקשיבה לתלאות היום שעברתי ולמבצע הסודי שהייתי אחראי עליו. העט שבידה רצה על השורות ומלאה אותן בכל מה שאמרתי.

"אז את מבינה, אני עוד צריך להגיע לוושינגטון ולהיפגש עם הנשיא רייגן. רק לו ולי יש את המפתחות שפותחים את המכסה של הכפתור האדום. אנחנו חייבים להיות מתואמים לגמרי. אם מישהו מאיתנו יסובב את המפתח מהר מדי או יקדים את השני, המערכת לא תפעל – אלא תנעל על עצמה ולא נוכל לעשות דבר. זהו רגע קריטי מאוד בשלבי הביצוע. זהירות רבה נדרשת כאן ורק אדם מיומן כמוני יכול לקחת את האחריות לביצועה. אני האיש שעומד להטיל את פצצות האטום על מדינות ערב!" שעת דמדומים נגלתה בחלון המשרד, כשסיימתי את דבריי. ערב עמד לרדת ולי עדיין המתינו בשדה התעופה.

הרופאה, או סוכנת המוסד הסמויה, פסקה מרישומיה והתבוננה בי במבט רציני מאוד. כולה הייתה קשובה אלי. מבטי העוצמה שלי מלאו אותה בכוחות שהעברתי אליה.

"אדוני, מה השם שלך?" היא שאלה בקולה הסמכותי.

"אני לא יכול לתת לך את השם האמיתי שלי. את אמנם בעלת תפקיד בכיר, אבל

אסור לי לסכן את המבצע. אני בטוח שאת מבינה." התנצלתי קלות.

"אז איך אני אמורה לקרוא לך?" היא חיככה את סנטרה בידה, בעוד אצבעותיה

עדיין אוחזות את העט בה כתבה.

"כריש אחד." עניתי ללא היסוס. "כריש אחד, ראש המוסד. מספר אישי 2151383.

את יכולה לבדוק את זה עם ראש הממשלה. הוא יאשר לך. כריש אחד, מספר אישי 2151383. זה הקוד של ראש המוסד." חזרתי והדגשתי את הפרטים החסויים בפניה.

היה עליה לדעת זאת כדי שלא תנסה בטעות למנוע ממני להמשיך בדרכי.

"אני מבינה," היא המשיכה ונעצה בי את מבטה עוד רגע אחד ארוך ואז שוב הרכינה את ראשה מטה והעט חזרה לרשום במהירות על השורות הריקות את הפרטים שזה עתה הפקדתי בידיה.

כשסיימה לרשום את כל מה שכתבה, הניחה את העט לצד הדף, שכעת היו שורותיו מלאות ועמוסות מלל רב, התיישרה בכיסאה ונשענה לאחור. בעייפות הסירה את משקפיה מעל חוטמה.

"מה שאני עומדת לומר לך אדוני," היא עצמה את עיניה וצבטה קלות בידיה את המעבר הצר שמעל אפה, שם נחו משקפיה כל היום. לאחר מכן שאפה אוויר מלוא ריאותיה והנחיתה עלי את הבשורה הקשה.

"אדוני, מתוך חובתי, עלי לידע אותך כי אתה נמצא בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנל". אתה נמצא תחת השפעה של התקף פסיכוטי ואתה תאושפז כאן בבית החולים לצורך הסתכלות ובדיקות נוספות. האם יש לך קרובי משפחה אליהם אנחנו יכולים לפנות? למעשה, אודה לך מאוד אם תוכל לומר לי כעת את שמך האמיתי. אני מבטיחה לך שפרטיך האישיים ישמרו כאן אצלי, אך עלי לדעת מי אתה ומאין הגעת לכאן," ישבתי המום למולה. לא האמנתי למתרחש לנגד עיניי.

"אמרתי לך לפני רגע. אני ראש המוסד. כריש אחד, מספר אישי 2151383, אני נמצא בשליחות סודית…" חזרתי שוב על הפרטים, אך היא קטעה אותי.

"אדוני, את הפרטים האלו אני כבר יודעת. עתה זה חשוב שתספר לי את האמת. מה שמך בבקשה?" היא שבה ודרשה ממני לחשוף את זהותי.

"זהו סיכון בטחון המדינה. אם אגלה לך את שמי גם משפחתי עלולה להיות נתונה בסכנה. לא אעשה דבר שעלול לסכן אותם או את בטחון המולדת!" הצהרתי בעוז.

"גם אם יענו אותי לא אגלה!" חיזקתי את דבריי.

"אני מבינה," הרופאה שבה וצבטה את הכאב בין עיניה. "עלי לעדכן אותך כי אתה תאושפז בכפייה, כל התנגדות שתביע תגרור עימה תגובות קשות…" תוך כדי שפרשה בפני את מה שעתיד היה להתרחש, לחצה על כפתור אינטרקום וביקשה את מי שביקשה לשלוח אל משרדה תגבורת שתעזור לה במידה ואתנגד למעצר הכפוי.

"למה את עושה את זה?" דרשתי לדעת. מהיכן צץ לו המחדל הזה? את הכשל המבצעי הזה לא צפיתי כלל. "אם את חושבת שהשתגעתי, את מוזמנת להתקשר עכשיו לראש הממשלה, או ל"בור" בקרייה ושם יאשרו לך את הפרטים שזה עתה מסרתי לך." הצבעתי על מכשיר הטלפון שלצידה ודחקתי בה ליצור קשר עם הממונים עלי. "למעשיך עלולות להיות השלכות הרסניות על בטחונה של מדינת ישראל! אני מציע לך לשקול היטב את החלטתך." דיברתי אליה בכל הדרת הכבוד שרכשתי למעמדה ובכל הנימוס שעמד לרשותי.

היא שבה וסקרה אותי במבטה. יתכן והייתה סוכנת אויב? אולי הצליחו שירותי הריגול של מדינות ערב לעלות על זנבי ולהתחקות על עקבותיי? על אף החשאיות הרבה בה נהגתי, תמיד יכלו להיות אלו שימעלו באמונך וימכרו את נשמתם לשטן.

גם אני סרקתי אותה במבטי שלי. לא. רופאה זו לא הייתה מכוחות האויב. יכולתי לראות לתוכה כי ההחלטה המוזרה שלה קשתה עליה מאוד ולא בקלות עשתה זאת.

הבנתי כי אולי אוכל לרכך אותה מעט וכך תחזור בה מהחלטתה. הלא הייתה זו מפקדה של המוסד. ואולי מישהו מבפנים מנסה לטרפד את מהלכיי? הייתי מוכרח לברר איתה, אלא שבדיוק אז נשמעה נקישה על דלת המשרד.

"פתוח!" קראה הרופאה, קולה הסמכותי היה עייף ותשישות ניכרה בשפת גופה.

אל החדר נכנסו ארבעה גברתנים גדולי מידות. גופי נדרך. לא רק שלא ניצלתי את ההזדמנות לשנות את דעתה של הרופאה, כעת עמדו דבריה להתממש. קמתי מכיסאי ופניתי למולם, מתכונן להאבק בהם ולהבקיע את דרכי החוצה. דבר לא יעצור בעדי, הרהרתי בליבי, אומד את יחסי הכוחות. אני ראש המוסד, ראש השב"כ – לא יקשה עלי להכניע את הארבעה שלמולי. אם ג'יימס בונד יכול – גם אני יכול!

"אדוני, אני ממליצה לך לא להתנגד!" קולה של הרופאה הזהיר אותי מאחור בעוד הגברתנים נפרשו למולי והתקדמו לעברי. פניהם היו מתוחות ועצבנות נראתה בתנועותיהם.

"אנחנו לא נפגע בך אם לא תתנגד!" היא שבה והתריעה בפניי, אך אני כבר לא הקשבתי לה, לבוגדת במדינת ישראל. על פי אות מוסכם זינקו הארבעה לעברי. אני מצידי הסתערתי בחזרה במטרה להשיב מלחמה שערה. אך למרות קומתי הגדולה והחזקה, הצליחו בני הבליעל ללכוד את זרועותיי ומנעו ממני להכות בהם. שניים מהם לכדו גם את רגליי וגופי הונף באוויר. התחלתי להשתולל. ניערתי את גופי אנה ואנה בניסיון נואש לשחרר את איברי מאחיזות הפלדה של הענקים שאחזו בי.

צעקתי ובעטתי – אך רגליי לא הצליחו לחמוק מאותן זרועות חסונות. נישאתי על ידי אותם בריונים בכוח, וכל הזמן לא הפסקתי לצרוח ולצעוק ולהשתולל – אך ללא הועיל. להשתחרר לא עלה בידי. לבסוף הגיעו ונכנסו אל חדר אחר וחשתי את גופי מונח על משטח מרופד. כל אחד מהגברים מתח את ידיי ואת רגליי אל אחת מפינות המיטה וביחד קשרו אותי אליה. הייתי מתוח ופרוש על המיטה מבלי שיכולתי לנוע כמעט. אפילו את ראשי כמעט ולא הצלחתי להזיז מפאת מתיחת גופי. למעשה, הייתה זו הפעולה היחידה שיכולתי לעשות, להניע מעט את ראשי ולהניע גם את קצות אצבעותיי ובהונותיי. הידיים הגסות שאחזו בי שחררו מעלי את אחיזתן אך לא התרחקו מיד. רק נשיפות כבדות של חמישה גברים גדולים נשמעו בחדר.בידי אחד מהם הופיע לפתע מזרק אימתני והוא ניגש אלי והזריק לי,באותו הרגע הרגשתי כאב בצד גופי ולאחר מכן שקט ורוגע מוזר אפף את כל גופי.

כמה רגעים עוד עמדו ובדקו כי איני מצליח להשתחרר מכבליי וכי רצועות העור

שאזקו אותי היו מאובטחות היטב.

כשראו שהכל מאובטח ומחזיק מעמד, פנו ויצאו בדממה את החדר. הדלת נסגרה בכבדות מאחוריהם וקולות המסדרון נאלמו. דומיה כבדה רבצה על החדר.

לא יכולתי לשמוע דבר. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי אפילו לגרד את אפי!

"תנו לי לצאת!!" זעקתי בכל כוחי. "תחזרו!! שחררו אותי!!" צעקתי וצעקתי אך אפילו הד לא נשמע. קולי נבלם בקירות המבודדים של החדר האטום בו נכלאתי.

שעות ארוכות לאחר שנותרתי לבדי, עוד המשכתי לצעוק ולקרוא לעזרה, עושה את צרכיי על עצמי ואיש אינו בא. לבסוף נשחקו גם מיתרי קולי ונדמו.

כעשרים שעות ברציפות הייתי קשור אל המיטה. היה זה העינוי הגדול ביותר שבן אנוש יכול לעבור בחייו. את יום הולדתי השלושים וחמישה "חגגתי" בבית החולים לחולי נפש באברבנל.

כך החל האשפוז הראשון שלי…

 

 

בדיעבד:

בדיעבד, לא עמדתי כלל באמצע צומת חולון, אלא על שפת הכביש עמדתי. צפירות הנהגים נצפרו לעברי מתוך מחאה על מעשיי התמוהים בצד הדרך, "הברכות" ונפנופי הידיים שנשלחו לעברי היו בוודאי מילות גנאי ואצבעות משולשות.

בדיעבד, זוג השוטרים אכן היו אדיבים ומנומסים כלפיי, אך לא מתוך תחושת כבוד והערכה, אלא בכדי למנוע מצב בו הייתי עלול להתפרץ לעברם.

בדיעבד, הסתבר כי לילה אחד, בעוד ששהיתי עם א' בדירתו של אחיה, יצאנו אני והיא והתגנבנו אל ביתי כדי לקחת משם את רכבי. למרבה המזל לא היה בידי השלט הרחוק שאמור היה לפתוח את שער החניה וגם לא מפתחות הרכב.

בדיעבד, הבחינה אשתי מן החלון בשנינו מתקרבים ולא הבינה לפשר מעשיי עם בחורה צעירה יותר. היה זה כשבוע לאחר שנעלמתי מן הבית.

בדיעבד, חשד בי אחיה של איילה בשל סיפוריי המוזרים על המוסד והשב"כ והיה נועץ בי מבטים חוקרים. א', בשל גילה הצעיר יותר חשבה שכך התנהלתי תמיד אך אחיה הבוגר חש כי משהו בי אינו כשורה.

בדיעבד, בכניסה לבית החולים אברבנל היה תלוי שלט שעליו נכתב – המוסד לביטוח לאומי. אך אני ראיתי רק "מוסד"…

בדיעבד, היה זה כנראה יום הזיכרון למלחמת יום הכיפורים שהיווה את הטריגר

להתפרצות שעברתי. חמש עשרה שנים בדיוק לאחר המלחמה הארורה ההיא, נפרצו

הסדקים בנפשי וחרצו את גורלי.   

בדיעבד…

 

 

 

 

 

גיורא פלג, יליד 1953  גרוש ואב לשנים, חי כיום בזוגיות מצוינת ומתמודד עם מחלת נפש  – מאניה דיפרסיה – זה כעשרים וחמש שנים. אחרי שנים של התמודדות עם מחלת הנפש, לרבות התקפים פסיכוטיים, הוא שיקם את חייו, מטופל באופן קבוע בתרופות ומשמש כיום מדריך למתמודדים בעמותת "אנוש".

גיורא אובחן כחולה במאניה דפרסיה, או בשמה הנוסף: הפרעה בי-פולארית. הסדקים בנפשו, שככל הנראה הביאו להתפרצות המחלה, טמונים בחוויות מילדותו בשנות ה-50 ומזיכרונותיו ממלחמת יום כפור, שבה לחם בגזרת סיני. גיורא פלג משמש זה כעשר שנים חונך ומדריך שיקום לעשרות מתמודדים ומסייע להם בתהליך השיקום.

 

 

X