כרטיסים בקופה | לרכישה באינדיבוק
כרטיסים בקופה

כרטיסים בקופה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 314
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25

נקראתי בתור צעיר נימול ומזוקן למלא את תפקיד היהודי בסרטון על טבילה במקווה של מים חיים (שמונים ש"ח), אבל בגאוותי סירבתי ושלחתי במקומי צעיר אחר, מזוקן עוד יותר, שנמצא אז בשלב מתקדם של כתיבת ספר ילדים ברוסית ושל גוויעה ברעב, והיה מוכן לכל דבר. הבמאי נעלב והפסיק להעביד אותי. התנהגותי הלא ספורטיבית, כנראה, גם מנעה מאשתי תפקיד ראשי בסרט השנה "שושנה והזקנים" (מיליון דולר). אז הבנתי שהאמנות דורשת ממך שלמות גמורה (לא ממך, אל תיבהל, קורא רגיש וקל השפעה, זוהי צורת דיבור בלבד), כן, בלב ובנפש, כולל האיבר הסיבתי ועצב העכוז, ואם אתה לא מוכן לזה, אין לך מה להידחק להיכל הזוהר שלה, שום תעודה לא תעזור…

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    כתיבתו של נקודא זינגר אינה דומה לשום דבר אחר שמתרחש היום בזירה הספרותית בארץ. פרסום הרומן "כרטיסים בקופה", לאחר שנים רבות של סיפורים, מסות ופרקים, הוא ללא כל ספק הישג גדול. זינגר הוא אחד הפרוזאיקנים הדו-לשוניים הבודדים בארץ, מקרה מובהק של טרנס-תרבותיות מוצלחת. הסיפור מובא מן הארץ הרחוקה, אבל הוא חי את התרבות היהודית והישראלית. בהרפתקאותיו של הגיבור מרובה הפנים נכרכים אינספור נושאים וסמלים, עתיקים כמודרניים, במונולוגים ודיאלוגים עולות סוגיות פילוסופיות ופוליטיות בוערות. כתיבה פיוטית, פלסטית, רב ממדית, בה ניכרת טביעת מכחולו של זינגר הצייר וחרש התרבות. קריאה מלאת חווייתיות רגשית ואינטלקטואלית, המומלצת בחום לכל מי שעוקב אחרי הספרות העכשווית, המחפשת דרכים חדשות ומרעננות.

  2. :

    ספר מרתק ושנון. האיורים הרבים מוסיפים הרבה טעם לטקסט.

  3. :

    זרם תודעה שלא מפסיק להפתיע אותך. פסיפס דמויות במסע סוריאליסטי מרתק שבו המספר נלחם בדמויות לשמור על איזה קו. יש כאלו שיאמרו שה פוסט מודניסטי. לדעתי מדובר בשלב הבא

הוסף חוות דעת

יורם מלצר על "כרטיסים בקופה":

 

"רומן הוא מסע, הרפתקה של תנועה במקום ובזמן. מחבר הרומן מזמין את קוראיו, באורח מפורש או מרומז, להצטרף אליו לדרך, להיכנס לאשליה שהיא מציאות בפני עצמה, להשעות לשעה, ליום, לשבוע, את הדבקות המשונה שלנו במציאות "הממשית" ולהרהיב עוז לצאת למרחבים אחרים, שככל שנשקע בהם הם יהיו מציאותיים יותר. נקודא זינגר מזכיר לנו זאת בהקדמה ל"כרטיסים בקופה", בכל תחנות המסע שהוא מארגן לנו, ובעצם המבנה של הרומן הזה, הנטוע כל כולו במסורת הרומן המערבי, ונוסע ממזרח למערב, וגם להפך, ממקום ספציפי אחד לאחר, ממקומות המוכרים לכולנו, אל הלא-נודע שכולנו יודעים עליו.

אכן, במציאות המשונה של טקסטים המתחזים לספרות ומבקשים להימלט מאמירה, של רומנים מטעם עצמם שאין בהם סיפור או תנועה, בא זינגר ומנער מעט את השטיח ומחדד את המבט. והוא עושה זאת בעלילה פיקרסקית שאפתנית וישירה, המדברת את הקורא מתוך קירבה, תוך שהוא זוכר כל העת שמדובר בסיפור שיש לספרו, במסע שבו הקוראים יושבים איתו באותו הקרון, מיטלטלים איתו, נדחקים איתו כתף אל כתף, צוחקים, בוכים, מתפעלים, תוהים, נבוכים ושוב – צוחקים. על עצמם, על העולם, על המסע, על הנסיבות ועל כל התרגיל הזה שבו חבורת אנשים מתכנסת בספר כדי לצאת לדרך מתוך קבלת משותפת של אשלייה גמורה.

הרפתקת הגילוי ב"כרטיסים בקופה" היא רב-ממדית. גילוי הדרך וגילוי התחנות, גילוי המראות וגילוי הנפש, ולא פחות מכך גילוי עצמנו מתוך גילוי המחבר. זהו השירות שספרות טובה אמורה לעשות לנו. ואם שכחנו, בא נקודא זינגר ומזכיר לנו. וכן, מדובר בשעשוע, כי רק המשחק מאפשר לנו להשעות את עצמנו מהזרם הפנימי הרודני המושל בנו, ולהתמסר לדבר-מה חדש, גם אם הוא מסוג מוכר מאוד. כמו מרק של סבתא, כמו תה ביום קר, כמו נוף טרי לקראת יום חדש של תגליות. תנועת הרומן, תנועת הרכבת, קשת הרגשות וההיקרויות. רומן, כמו שצריך. קצת בעולם אחר, קצת בעולם מוכר, הרבה בדרך וחיוך טוב הנסוך על פניו של המחבר, שמתעקש להדביק אותנו ברוחו הטובה".

 

יואב איתמר על "כרטיסים בקופה":

 

"הרומן "כרטיסים בקופה" הוא רומן חריג. חריג בעלילתו, ייחודי בפוליפוניות שלו ובלתי רגיל בעלילה שלו, שהיא כביכול מנוגדת למה שהיינו מצפים מרומן מודרני. זהו רומן פוסט מודרני, רומן המשתמש בכלים של המאה ה-19 וה-20 כדי לתת צורה למאה ה-21, ובגלל זה בחרנו לתת לו צורה פוסט מודרנית כספר דיגיטלי, על מנת להראות שיש תוחלת לאמנות גבוהה גם במאה ה-21, הקצבית והמקצרת".

 

אלברט סיוסה על ערב של נקודא זינגר, בגלריה ברבור בירושלים.

רחוב ציפורי, נחלאות, ירושלים עיר הקוטג'.
המחבר הנרגש פונה אל הקורא הישראלי המשוער:

 

קורא ישראלי יקר,

סלח לי, אני מתרגש כל-כך!

שנייה רגע, אקח את עצמי בידיים;

קורא ישראלי יקר! אני לא עד כדי כך תמים, שאני מנסה לדבר אתך מבעד לדפים האלה. לא, אני לא נאיבי בכלל. אני פשוט מרשה לעצמי לשחק. וזאת הבעיה אתי.

ובכל זאת, בכל זאת, עד עכשיו, קורא יקר, היינו שנינו יחד, בעצם היינו אותו דבר – ישראלי מן השורה, כמו שאומרים אנשי התקשורת, בלי להתבייש. אבל מאז שהפכתי למחבר אתה הפכת (סלחי לי, גברת, שאני כאילו פונה אלייך במין זכר, אשתדל להשתפר) לקוראת, וקרע נפער בינינו. רציתי לספר לךְ הרבה דברים שאינם ניתנים להבנתך. כך לפחות טוענים אנשים שכנראה מכירים אותך טוב ממני. בכל אופן, בכוח מעמדם והתמחותם המקצועית, הם אלו שמגדירים את תחום היכולת האינטלקטואלית שלך. אפילו לא שיערתי לעצמי איזו תהום תרבותית פעורה משתרעת בינינו!

כיום, כך הסבירו לי, כמעט שום דבר לא ניתן להבנתך, את פשוט לא תופסת את הדברים שמתרחשים במקומות אחרים (דעי לך, את גרה בתל אביב, נו, במקרה הגרוע, בגבעתיים. אין כאן על מה להתווכח) ובזמן אחר. ואילו אני כותב דווקא על הדברים המשונים מסוג זה. כי לא ידעתי שאת לא תתפסי, עד שהסבירו לי. ובכלל באתי מתרבות אחרת, גבוהה ומפוסטרת.

פעם הצלחת להתרכז, לכבוש את יצרך ולהתגבר על פרוסט, על ג’ויס ואפילו על קפקא, למרות שגם הם לא כתבו על תל אביב של ימינו. אבל היום, כך הסבירו לי, אני צריך לבאר לך מי הם הברנשים האלה, ועדיף שלא אזכיר אותם בכלל. וזאת רק דוגמה קטנה, כי את, כך הם טוענים, לא תביני מה זה עץ אשוח ומי זה פוליטרוק, ולא עיינת בתנ"ך ובחז"ל, לא למדת מתמטיקה ואת לא שומעת אנגלית. ומה שהכי גרוע, את רצינית כמו איזה מנכ"ל חברת ביטוח. שמעתי עלייך הרבה דברים טובים.

אבל, חשבתי לעצמי, אולי האנשים האלה טועים? הרי אף אחד מהם לא אמר לי שהוא עצמו לא הבין כאן משהו. זו את, קוראת ישראלית יקרה, שלא תביני!

אולי תנסי בכל זאת? לאט-לאט. אם משהו פה ושם לא מובן, לא נורא, זו לא תורה למשה מסיני! שום דבר גורלי לא יקרה למדינתנו הקטנה אם לא תביני אי-אלה פרטים קטנים בספר הצנוע הזה. וחוץ מזה, את רשאית גם לברוח ממנו בשלב מוקדם הרבה יותר ממחברו.

במה בעצם מדובר כאן?

היה הייתה עיר נובוסיבירסק, עיר-שדה נידחת בסיביר, בת מיליון תושבים וחצי. והיֹה היה בה בית-ספר מס' 10, שבו בילו המחבר העתידי וגיבוריו העתידיים עשר שנים, מתחילת היסודי ועד סוף התיכון. וכך קרה, מסיבות שונות, שהיה בחבורה שלנו רוב יהודי מוחץ – אי של זרות באוקיאנוס הקרח הצפוני. והיה נוהג נחמד בשנות השבעים לרשום את תלמידי כיתות ז' בלשכות גיוס (כדי שלא יברחו, כנראה, ממילוי חובתם הקדושה, כמו שהצליחו לברוח בכל זאת, כבר בהיותם גיבורי הרומן). ומאז הם כל הזמן בנסיעה. גם אם הם יושבים, כמוך, בכורסה ומנמנמים מול הטלוויזיה או מול המחשב, הם למעשה טסים בשצף-קצף במעגלי הזמן האבוד והחלל הפראי. ואם יש לנוודים האלה בית, הרי הוא בית הנתיבות.

נו, אז הסיפור מתחיל ככה:

 

NekodaSinger_s

נקודא זינגר נולד בשנת 1960 בנובוסיבירסק (רוסיה). מצייר, מפסל וכותב מגיל ארבע. עבד כתפאורן בתיאטרון אופרה ולמד במכון לתיאטרון, מוסיקה וקולנוע בלנינגרד (סנקט-פטרבורג).
עלה ארצה בשנת 1988. במהרה התקבל כחבר באגודת האמנים בירושלים ובאיגוד הכללי של סופרים בישראל, אבל עזב את שניהם מפני שבמשך למעלה משני עשורים לא הצליח להבין מה הקטע.

 

סופר, מתרגם, עתונאי. כותב בעברית וברוסית. פרסם שלושה ספרי פרוזה ועשרות מאמרים ברוסית, וכן תרגומים של ארבעה ספרים מעברית. חתן פרס על שם נורה גל על תרגום ספרות אנגלית (עבור תרגומו של Costigan מאת דניס סילק).
כותב ומפרסם גם פרוזה מקורית בעברית ותרגומים מאנגלית ומרוסית.

פרקי הספר "כרטיסים בקופה" פורסמו בכתבי העת גג, שבו, מקף, נקודתיים, וכן במוסף הספרות של עתון מעריב.

 

אינו מרגיש בנעלי בית באף אחת מהשפות, אלא כאב של כל המולדות במגפיים הצרים שלהן, וממשיך לצחוק.

 

פרסם מניפסט של ניואקלקטיקה, יחד עם בת זוגו, גלי-דנה זינגר, ברוסית (1991) ובעברית בכתב-העת דימוי (1992) ובגליון מס' 1 של כתב-העת אב (1993). הציג ביותר מ-40 תערוכות בחמש מדינות. אייר ספרים רבים (לאתר).

 

יחד עם גלי-דנה זינגר עורך כתב-עת רשתי "נקודתיים" – בעברית וברוסית.

 

X