הכי בעולם | לרכישה באינדיבוק
הכי בעולם

הכי בעולם

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 384
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 39

בהתחלה זה נראה כמו מקרה קלאסי של הגנה עצמית. הבעל האלים של השוטרת טסה ליאוני שוב עבר את הגבול, והפעם היא ירתה בו. אבל טסה ליאוני לא מדברת. לא על בעלה המת, לא על פניה החבולות, לא על בתה בת השש שנעלמה.

כשהבלשית די־די וארן נכנסת לתמונה, הדברים מתחילים להסתבך. היא תאלץ לנהל מירוץ נגד השעון כדי לחשוף סודות משפחתיים, לפענח רצח ולמצוא ילדה נעדרת.

זהו מותחן על משפחה, אלימות וסודות ועל מי שאנחנו אוהבים הכי בעולם.

 

ספריה של ליסה גרדנר נמכרו ביותר מ־22 מיליון עותקים והם ראו אור ביותר ב־30 מדינות. ספרה הקודם מחבואים זכה לשבחי הקהל וגם בו מככבת הבלשית די־די וארן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הכי בעולם”

בקרוב…

1

סמלת בילוש די־די וארן התגאתה ביכולותיה המצוינות כחוקרת. אחרי שתים־עשרה שנות שירות במשטרת בוסטון היא האמינה שחקירה של זירת רצח אינה כרוכה רק בלעשות את הדברים כמו שצריך, אלא בהצפה חושית מוחלטת. היא חשה את הניקוב החזיתי שקליע טוּ־טוּ יצר בקיר הגבס. היא האזינה לקולות השכנים שריכלו מעברם האחר של הקירות הדקים, משום שאם היא הצליחה לשמוע אותם, ללא ספק הם שמעו את התקרית האיומה שהתרחשה כאן לא מזמן.
די־די תמיד שמה לב לאופן שבו גוף נפל, קדימה או אחורה, ואולי מעט הצידה. היא טעמה באוויר את חריפות אבק השרפה, שמתפוגג עשרים עד שלושים דקות אחרי הירייה האחרונה. ויותר מפעם אחת היא העריכה את שעת המוות על פי ריח הדם, שכמו בשר טרי היה עדין בתחילה, אבל בכל שעה חולפת קיבל ניחוחות כבדים וארציים יותר.
היום, עם זאת, הדברים האלה לא היו על הפרק. היום היא העבירה את שעות הבוקר העצלות של יום ראשון במכנסי טרנינג אפורים ובחולצת הפלנל האדומה של אלכס, שהיתה גדולה עליה בכמה מידות. היא רבצה ליד שולחן המטבח שלו, אחזה בספל קפה עבה מחרס וספרה לאט עד עשרים.
היא הגיעה לשלוש־עשרה. אלכס הגיע סוף־סוף לדלת הכניסה. עכשיו הוא עצר כדי לכרוך צעיף כחול כהה סביב צווארו.
היא ספרה עד חמש־עשרה.
הוא סיים את ענייניו עם הצעיף ועבר לכובע צמר שחור ולכפפות עור מרופדות. הטמפרטורה בחוץ זחלה אל מעל מינוס שש מעלות. על הקרקע נערמו עשרים סנטימטר של שלג וחמישה־עשר נוספים היו צפויים לרדת עד סוף השבוע. חודש מרס לא הביא את האביב לניו אינגלנד.
אלכס לימד באקדמיה לשוטרים ניתוח זירות פשע, בין שאר הנושאים. הלו"ז שלו היום היה גדוש בשיעורים. מחר לשניהם צפוי יום חופשי, אירוע נדיר למדי שטמן בחובו פעילות כיפית כלשהי שעדיין נותר לקבוע את טיבה. אולי החלקה על הקרח בפארק בוסטון קומון. או קפיצה למוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר. או התגפפות עצלה על הספה מול סרטים ישנים עם קערה גדולה של פופקורן בחמאה.
הידיים של די־די קיפצו על ספל הקפה. טוב, בלי פופקורן.
די־די ספרה שמונה־עשרה, תשע־עשרה, עשרי —
אלכס גמר לעטות את הכפפות, הרים את תיק העור השחור המרופט שלו ופנה אליה.
"אל תתגעגעי אלי יותר מדי," הוא אמר.
הוא נשק לה על המצח. די־די עצמה עיניים, חזרה בראשה על המספר עשרים, ואז התחילה לספור לאחור עד אפס.
"אני אכתוב לך כל היום מכתבי אהבה עם לבבות קטנים," היא אמרה.
"ביומן התיכון שלך?"
"משהו כזה."
אלכס פנה לאחור. די־די הגיעה לארבע־עשרה. הספל שלה רעד, אבל לא נראה שאלכס שם לב. היא נשמה עמוק והמשיכה. שלוש־עשרה, שתים־עשרה, אחת־עשרה…
היא ואלכס יצאו קצת יותר מחצי שנה. בשלב הזה היתה לה מגירה שלמה לעצמה בבית החווה הקטן שלו, ולו היתה מגרעת צפופה בארון שבדירתה בנורת אנד. כשהוא לימד, היה להם קל יותר להיות כאן. כשהיא עבדה, היה קל יותר להיות בבוסטון. לא היה להם לוח זמנים קבוע. זה היה דורש תכנון ומיצוּק מערכת יחסים ששניהם נזהרו לא להגדיר יותר מדי.
הם נהנו לבלות יחד. אלכס כיבד את לוח הזמנים המטורף שלה כבלשית במחלק הרצח. היא כיבדה את יכולות הבישול שלו כאיטלקי דור שלישי. היא שמה לב ששניהם מחכים ללילות שבהם יוכלו להיפגש, אבל הצליחו לשרוד את הלילות שבהם נותרו לבד. הם היו שני אנשים בוגרים עם נפש עצמאית. לה מלאו ארבעים לא מזמן, אלכס חצה את הגיל הזה כמה שנים קודם לכן. לא בני נוער סמוקים שבכל רגע ערות שוקעים בהרהורים על השני. אלכס היה נשוי בעבר. די־די היתה חכמה יותר.
היא חיה למען העבודה שלה, אף שאנשים אחרים חשבו שזה לא בריא, אבל די־די לא ראתה בזה בעיה. העבודה הביאה אותה עד הלום.
תשע, שמונה, שבע…
אלכס פתח את הדלת הקדמית וזקף את כתפיו נגד נגיסות אוויר הבוקר הקפוא. פרץ רוח קרה נורה אל המבואה הקטנה ופגע בלחייה של די־די. היא רעדה והידקה את אחיזתה בספל.
"אוהב אותך," אמר אלכס וחצה את סף הדלת.
"גם אני אותך."
אלכס סגר את הדלת. די־די הצליחה לחצות את המסדרון בדיוק בזמן כדי להקיא.
עשר דקות לאחר מכן היא נותרה פשוטת איברים על רצפת חדר האמבטיה. האריחים המעוטרים היו משנות השבעים, עשרות רבות של ריבועים זעירים בבז', בחום ובחציר זהוב. כשהביטה בהם, עלה בה צורך להקיא שוב.

אבל הספירה שלהם היתה תרגיל מדיטטיבי הולם. היא ערכה ספירת מלאי לאריחים בזמן שחיכתה שלחייה הסמוקות יצטננו ובטנה המתהפכת תירגע.
הטלפון הנייד שלה צילצל. הוא נח על הרצפה. היא שלחה אליו מבט לא מסוקרן במיוחד בהתחשב בנסיבות. אבל אז היא ראתה את שם המתקשר והחליטה לרחם עליו.
"מה?" היא שאלה, הברכה הקבועה שלה לבלש משטרת מדינת מסצ'וסטס בובי דודג', מאהבה לשעבר וכיום נשוי ואיש משפחה.
"אין לי הרבה זמן. תקשיבי רגע."
"אני לא פנויה," היא אמרה מיד. "חקירות חדשות עוברות לג'ים דאנוול. תציק לו." ואז היא קימטה את מצחה. לא יכול להיות שבובי מתקשר אליה בנוגע לחקירה. כשוטרת במשטרה העירונית, היא קיבלה פקודות מהמפקדים בבוסטון, לא מבלשי משטרת המדינה.
בובי המשיך כאילו לא אמרה דבר: "היתה פה פשלה, אבל אני די בטוח שזאת פשלה שלנו, אז אני צריך שתקשיבי. כל הקצינים נמצאים פה באזור, התקשורת מעבר לכביש. בואי מהסמטה האחורית. קחי את הזמן, שימי לב לכל דבר. אני כבר איבדתי את כיוון החקירה שלי, ותסמכי עלי, די־די, הפעם את ואני לא יכולים להרשות לעצמנו לפספס שום דבר."
הקמט במצח של די־די העמיק. "מה קורה, בובי? אין לי מושג על מה אתה מדבר. וזה היום החופשי שלי בכלל."
"כבר לא. משטרת בוסטון תרצה אישה בראש החקירה הזאת, אבל משטרת המדינה תדרוש מישהו משלה בכל הסיפור הזה, עדיף שוטר סיור לשעבר. החלטה של הבכירים. הולכים להוריד לנו את הראש."
היא שמעה צליל חדש מחדר השינה. הזימונית שלה ציפצפה. זין. מזעיקים אותה, כלומר, בובי לא סתם מקשקש. היא משכה את עצמה לעמידה אף שרגליה רעדו, והרגישה שהיא עומדת להקיא שוב. היא דחפה את עצמה בכוח הרצון בלבד צעד אחד קדימה, והצעדים הבאים כבר היו קלים יותר. היא פנתה לחדר השינה, בלשית שאבדו לה ימים חופשיים בעבר ויאבדו לה גם בעתיד.
"מה אני צריכה לדעת?" היא שאלה בקול חד יותר כשהטלפון תחוב בין ראשה לכתפה.
"שלג," מילמל בובי. "על האדמה, העצים, החלונות… לעזאזל. השוטרים דורכים בכל מקום —"
"תעיף אותם החוצה! אם זאת הזירה המזדיינת שלי, תעיף את כולם החוצה."
היא מצאה את הזימונית שלה על שידת הלילה — כן, הודעה מהתחנה בבוסטון — והתחילה לפשוט מעליה את מכנסי הטרנינג האפורים.
"הם יצאו מהבית. תאמיני לי, אפילו הבוסים יודעים לא לזהם זירת רצח. אבל לא ידענו שהילדה נעדרת. השוטרים סגרו את הבית, אבל השאירו את החצר פרוצה. ועכשיו כל השטח רמוס, ואני לא יכול לקבל כיוון. אנחנו חייבים כיוון."
די־די הצליחה להוריד את המכנסיים והתחילה להיפטר מחולצת הפלנל של אלכס.
"מי מת?"
"גבר לבן בן ארבעים ושתיים."
"מי נעדרת?"
"ילדה לבנה בת שש."
"יש חשודים?"
שתיקה ארוכה־ארוכה.

"תגיעי לכאן," אמר בובי קצרות. "את ואני, די־די. החקירה שלנו. כאב הראש שלנו. אנחנו חייבים לסגור את זה מהר."
הוא ניתק. די־די הזעיפה פנים אל הטלפון, ואז השליכה אותו על המיטה כדי ללבוש את חולצת הכפתורים הלבנה שלה.
או־קיי. רצח עם ילדה נעדרת. משטרת המדינה כבר במקום, אבל בתחום השיפוט של משטרת בוסטון. למה שמשטרת המדינה —
ואז, בכל זאת בלשית מצטיינת, חיברה די־די את כל הנקודות.
"אוי, לעזאזל!"
די־די כבר לא סבלה מבחילה. היא רתחה מזעם.
היא חטפה את הזימונית, התעודות ומעיל החורף שלה. ואז, כשההוראות של בובי עדיין מהדהדות בראשה, היא התכוננה להסתער על זירת הרצח שלה.

ליסה גרדנר היא סופרת אמריקאית. מתגוררת בניו המפשייר.

תריסר מספריה של גרדנר הם רבי מכר של הניו יורק טיימס. ארבעה מספריה עובדו למסך. ספריה תורגמו ל16 שפות. גרדנר כותבת בכל שנה שני ספרים: אחד מותחן בשמה והשני רומן רומנטי אירוטי בשם עט.

X