על גג הסופה | לרכישה באינדיבוק
על גג הסופה

על גג הסופה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71.2
- 39

עוד שנתיים משמימות וחסרות תוחלת של שירות צבאי משתרעות לפני עומר, גיבור על גג הסוּפה. בלילות הארוכים במוצב בהרודיון הוא מדפדף לסירוגין בספר השיחות של רבי נחמן ובכרך של הארי פוטר וחולם על בת זוג שמימית וטהורה וגם על יונית, החמ"ליסטית המושכת. הבית הדתי שלו והמכינה הקדם־צבאית שבה למד מתרחקים והולכים.
כשיונית נענית לחיזוריו הביישניים, הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. המצפן הרוחני שלו, זה המגדיר מוסר וצניעות, משתבש. בתוך המשבר הגדול הפוקד אותו הוא מנסה להמשיך בשגרת הסיורים והמעצרים ולהתמודד עם החספוס הגס שמקיף אותו.

 

כדי להעמיד עולם ספרותי שמתקיימת בו גם מערכת צבאית נוקשה ונחושה וגם נפש רגישה ומתחבטת, דרושים בהירות ועומק, מורכבות ועדינות. כאלה הם תיאוריו של עקיבא רגן ואלה הם גם המאפיינים של שפתו המיוחדת — שעטנז מקורי של סלנג צה"לי וניבים ומכתמים מן המקורות.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “על גג הסופה”

בקרוב…

פרק א

"אתה לא רוצה לבוא?"
"אני רוצה לבוא. מאוד. פשוט לא יהיה לי זמן לדברים אחרים, זה מה שמטריד אותי. אני אמור להסתפר."
"נו, עכשיו רק אחת־עשרה!" קבלה אחותו בקול נחרץ ועומר דימה לשמוע בו גם עלבון כבוש. "שבת נכנסת בעוד חמש שעות. יש לך זמן."
"זה קצת דחוק." בדמיונו עלה הרס"פ משה, שמן מתמיד, המצח שלו מתוח כלפי מעלה, עיניו נעוצות בו ביהירות נמרית, והוא שואל: "ככה אתה זורק עלי?"
השיער המתולתל התרפק בתוך אצבעותיו. עומר נאנח. "בסדר. מתי האוטובוס האחרון לגבעת שלמה?"
"בשתיים וחצי."
"אני אעלה עליו."
"כולם כאן ישמחו לראות אותך. אתה יודע שהילדים מתים עליך."
המחמאה כיווצה את בטנו. לו רק היו יודעים איך תיכנן לנטוש אותם, את משפחתו היקרה.
והגולֵל נסתם על רצונותיו החופשיים.
הוא ירד למטבח ופתח את המקרר. כל נפשו היתה תְאבה לקוקה־קולה שקנה אתמול בתחנה המרכזית. כן, קרירה כהר אוורסט שוקק, היא תיפַּתח ואוצרותיה יקוצו לתוך פיו. תחילה — אֵדים לכל עבר, קור נעים שיתפשט בגרון, ואז, בעבוע של מתיקות, מפל ירד.
במוצב רחוק מכאן, על כיסא מנהלים מתפרק, בעמדת תצפית שורצת קליפות גרעינים, חזה בעיני רוחו את הנאות החופשה הקרבה. שלושה שבועות רקד עם הרגע הזה, עם המשקה הזה שפיזז לו בליצנות בתוך ראשו, סמל לחופש ולהנאה של תרבות שלמה שתמתין לבואו. אחר העלה בדמיונו גם סופגנייה, כזאת שתצפה לו על דוכן מאפייה חמימה בתחנה המרכזית בירושלים. לבסוף, השלים את ההרמוניה עם התחנה המרכזית עצמה, סמל לשלמות הציוויליזציה. אחחח… הַנחיל האנושי שיזרום לעבר עמדת הבדיקה הביטחונית, האורות החמים של החנויות שילטפו, צלילי הקנייה שיקפצו סביבו במחול, הנערות הירושלמיות שירחשו ויחלפו עם כמיהותיו העייפות.
במטבח הריק והמואר הקולה נתפסה ונלגמה ברגע ארוך. סוף־סוף, בבית לבדו. הוריו מצחקקים במגדל אייפל או משוטטים בשאנז־אליזה עם מפה, מבולבלים אך שמחים. אין אף אחד שיפריע לו כאן, שיגיד לו מה לעשות. רגע אחד אמיתי של חוסר שיפוט. לרגע שכח מאחיינים מתרוצצים, מגבעת שלמה הרחוקה. באדישות מודעת פנה עומר לפרוש רגליים על הספה הגדולה, המעוטרת והמרופטת, זאת ששיוותה לסלון הבית שבו גדל מראה של טירה נטושה מימי הביניים. הוא הניח את המשקה על השולחן הנמוך ונשכב, שילב ידיו מאחורי ראשו ונשם באיטיות. בחוץ ציפורים צייצו, שלווה נעה.
מתוך הסתם צצו הרהורים על נשים. בעצם, הרהורים על יונית. יופייה היה חדש, יופי שלא הורגל בו. לא מלוטש, לא מעוצב וגם לא שבוי בסימטריות פשוטה, אלא מחוצף, מרצד בעיניים. כזה שמהלך ברוגע בעולם, מישיר מבט, בטוח ביכולתו לדגדג את סודותיך, לצחקק את גבריותך.
למרות החופש שהציעה הספה, בלם במהירות את מחשבותיו עליה. כבר קרה לו השבוע תעתוע־חלום־רטוב שכזה. היה זה ממש לפני שהיה עליו להחליף חייל אחר בעמדה. מהר־מהר הלך לשטוף את עצמו במקלחות, ושם, בהתכנסו בתוך הרגשת חטאו, הבטיח לעצמו לברוח ממה שהיה בעיניו הגורם הראשי למצבו — השהות הממושכת ביחידת הנ"מ הזאת, רקובת האל, שבה הוא בודד עד בלי די, בלי חבר שיוכל להשיח עמו ולהתחזק רוחנית. תחת זרם המים חיזק אז את העצמי הנפול שלו בעתיד משיחי: הוא יֵצא בנחישות מהמקלחת, ילבש את מדי האל"ף המגוהצים ויפסע לעבר הש"ג. בנונשלנטיות ינופף לשומר במגדל הרם ויפתח בעצמו את השער, שלא יטרח השומר היקר לרדת ולעזור לו. אחרי כמה צעדים רגועים יפצח בריצה מבוהלת לכיכר ההרודיון הקרובה ושם יעלה על טרמפ לתקוע, היישוב הקרוב שבפאתי מדבר יהודה. ובתקוע יתחיל מסע הגאולה שלו — הוא ישוטט בגבעות הנטושות, שערו יגדל פרא, וזקן שחור ורב רושם יכה בו את מעיין חייו. במדבר הרחב יעמוד בכל בוקר על צלע ההר ויביט אל האופק, עיניו יסונוורו מהשמש ויצטמצמו לאפיקי מחשבה גבריים. פיו אז יצעק להשם יתברך:
"אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!"
ואז ימצא מקל וישב בשיכול רגליים במערה שתהיה ביתו לעולמים. הו, מערה קטנה זאת תהיה, דבר לא יהיה בה, לבד מספה בלויה, כמה ספרי קודש, נרות ריחניים ולחם לבן ויבש, שישכנו שם על גבי אבן לחה למענו. עשבים רכים יהיו ידידיו, ינועו מעונגים לצלילי חלילו הטהור, שמיכת צמר רכה תכסה אותו בלילות רוחניים.
אך לצד תמונת העריקוּת השלווה עלתה בו גם חרדה משתוללת: פנסים שמאירים את החדר החשוך שלו בירושלים; אמו, היסטרית, צופה בשוטרים צבאיים שהופכים את המיטה שלו; אביו שעומד דומם בפתח הדלת, חסר אונים. "איפה עומר?!" השוטרים דורשים לדעת.
"לא דיברנו איתו כבר שנתיים!"
חיים שלמים של בריחה מהחוק נפרשו לפניו באותה המקלחת, באותו הקרצוף. כן, אם ברצונו לחיות חיים של טוהר, אם ברצונו להתחמק מהביבים של הנפש, ייאלץ לברוח מכל העולם הארור הזה ולהשאיר את ההזיות על יונית לאנשים כמו אנדריי ומוטי וקריספל ויונתן ואלי והוד וערן וגרדונוב וקובי ומשה — וכל שאר המסכנים חסרי המזל האלה שהגיעו לבלות איתו את השנים הכי מבוזבזות של חייהם.
לפני שהתגייס, בעודו תלמיד במכינה הקדם־צבאית בבית אליהו, היה מתפלל לפגוש את הצד השני של נשמתו. בערבי שבת היה עומד בודד על צלע גבעה מוריקה ומתפלל תחת עץ האלון את קבלת השבת שלו. פעם אחת שר בכוונה רבה כל כך, עד ששכח שהעולם קיים. זכר רק את אלוקים ואת אשתו הטמירה שעוד לא פגש. הוא פקח את עיניו לקראת סוף הניגון ובשביל נסתר ראה בחורה צעירה שאת פניה לא הכיר, מהלכת בעדינות לקראתו. נדהם, שאל את עצמו, האם היא המענה לתפילתי? היא התקרבה. הוא בלע את רוקו ופָסע פֶּסע לקראתה, כמעט מוכן לפתוח את פיו בדיבור, ואז היא נעצרה והביטה בו בהיסוס. אחרי רגע של תדהמה הרימה את שולי חצאיתה וברחה במורד הגבעה.
חודשים לאחר מכן, עד גיוסו, לא הפסיק לחפש אותה. הוא שאל עליה בכל מקום בקיבוץ, אבל היא לא נמצאה. עלמת הסוד התפוגגה בקלות שבה הופיעה. את מראהּ אצר בלבו ומשח את דמותה בקווים של צבעי מים חולמניים. כשהתגייס, חלומותיו התעבו — וחדלו. אחרי חודש של תיזוזי טירונות, כבר לא היתה קיימת. דווקא באותה המקלחת נזכר בסיפור הזה שוב. נזכר ונאנח.
אחרי המקלחת עלה לשמור בעמדת לואיזה. הבריחה לא התממשה. הוא לא העז לנדוד לבדו בעולם, והבטחת החופש הקרב בירושלים היתה נושקת לו בהחלטיות: שלא תעז להרוס את הכול, אהובי! לכבודה, התאפק.
אמש, זכה לעשות סוף כל סוף את הדרך הברוכה מההרודיון לחופשה. להתהלך בתחנה הסמלית בירושלים, לקנות את הסופגנייה הארורה, לחכות בתור לבדיקה הביטחונית, כי החליטו שגם חיילים צריכים להעביר את התיק בשיקוף. וגם הספיק לקנות שלושה דיסקים של מוזיקה, כדי שלא ירגיש שהכסף הצבאי מזדקן באין מעש בארנקו. בערב התמסר למגש שלם של פיצה אל מול סרטי שר הטבעות, ואת שארית הקולה שנותרה מהארוחה הניח במקרר ליום המחרת, לשעת יציאה לתוככי העיר ולמפגש עם תספורת. התלתלים שעל ראשו התגדלו והתפארו כמו היה כוכב ים ססגוני. משה הרס"פ הזהיר אותו כבר פעמיים שיגיש נגדו תלונה.
ובעודו שורך את נעליו לקראת הבוקר המקסים שאליו השתוקק, התקשרה אליו אחותו הנשואה. הוא לא רצה לבוא אליה לשבת. הבדידות הלמה אותו כל כך. זאת היתה התוכנית הקסומה שטווה לעצמו: תספורת זריזה — ואז חזרה לחופש המוחלט, לאוקיינוס של בטלה. אבל הוא לא היה מסוגל להודות שהוא נשאר לבד בבית. "בשבת?!" מיכל היתה נדהמת ונפגעת. "שבת זה למשפחה! עומר! אתה כבר לא אוהב אותנו?" היתה מוסיפה בחצי צחוק אבל גם בחצי רצינות.
חסר סבלנות הביט בשעונו. אחת־עשרה ועשרים. שלוש שעות לפני האוטובוס האחרון לגבעת שלמה. כל השישי שלו יתבזבז על הנסיעה הזאת! אולי בכל זאת ימציא תירוץ? יאמר למיכל שהוא אוכל אצל חבר?
הוא התמתח על הספה. התלבט.
עשר דקות עברו.
חצי שעה.

שעה.
שעתיים.
השמש התחילה לנטות לקראת שקיעה. הנייד שלו צילצל בשנית. הוא ידע שזאת היא. הוא לא ענה, התעלם מלבו השוקע וקם מהספה לארוז.

עקיבא רגן נולד בשנת 1985 בירושלים, למד במכינה הקדם צבאית "כרמי חיל" בבית רימון ושירת בנ"מ. לאחר השחרור למד רגן בישיבת תקוע, עבד באבטחה ובחקלאות ולמד פסיכולוגיה וחינוך במכללת תל חי. כיום הוא מעביר סדנאות בכתיבה יוצרת. "על גג הסופה" הוא ספרו הראשון.

X