קרוב מרחוק | לרכישה באינדיבוק
קרוב מרחוק

קרוב מרחוק

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 307
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71.2
- 39

 

"איך קוראים לה?" שאלתי בערב ההוא, כשאיחרת לחזור.

"נוגה," אמרת והטלת את צרור המפתחות הכבד שלך על השידה.

הרמתי מבט מפשטידת הפטריות שכבר התקררה. אני זוכרת בדיוק איפה עמדתי. בין התנור לשיש, אוחזת בתבנית הפיירקס בשתי מטליות, אחת בכל צד. ודווקא בערב ההוא לבשתי מיני שחור. לכבודך.

"אבל אני קורא לה נוגי."

"מה זאת אומרת 'אתה קורא לה'?"

"זה אומר שהבעל שלך מטומטם, אלה. מטומטם–מטומטם–מטומטם."

ולא שאלתי עוד כי לא רציתי לגמור. לא מכוער ולא יפה. ואחר כך, כשבכל זאת שאלתי, לא באמת רציתי לדעת מי זאת נוגה שאתה קורא לה נוגי, ומה יש בה שאין בי, ואם אתה באמת אוהב אותה יותר.

שתי נשים מתאבלות על מותו של סגן אלוף אורי מחט: אֵלה, אשתו הראשונה, שהיתה חברתו מאז גן הילדים, ונוגי, אלמנתו הצעירה. נוגי מנציחה את זכרו של אורי בליאור הפעוט, ואלה מטיחה את עלבון הנטישה ואת הגעגוע שאין לו סוף באוזניו של ג'ורג'יו, כלב הסָלוקי הקשיש והנבון, וגם בשמים הגבוהים. כל אחת מהן שרויה בכאבה ובביתה, עד שבוקר אחד נוגי מתקשרת אל אֵלה ועומדת על כך שייפגשו.

אלה, גיבורת הרומן קרוב מרחוק, אינה יכולה לנחש כיצד ישפיע המפגש עם נוגי על חייה ומה יתעורר בה כשתראה לראשונה את ליאור, בנו של אהובה המת. היא אינה מעלה בדעתה שחומת הכאב שבנתה סביבה תיסדק, ששאלות שמעולם לא העזה לשאול יתדפקו על דלתה בעקשנות וידרשו תשובות – ושהתשובות יפתיעו אותה, ירחיבו את תמונת עולמה ויאפשרו לה להעניק פירוש חדש למה שמכונה אהבה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קרוב מרחוק”

בקרוב…

1

לא חיכיתי שהיא תצלצל אלי. לא חשבתי שיהיה לה אומץ. הרי צריך אומץ כדי לעשות את זה. או חוצפה.
"אלה?"
"בוקר טוב, נוגי."
"איך זיהית?"
"הקול שלך לא השתנה." קול אפלולי, אני חושבת ונועצת מבט במלבן הסיד שמאחורי המסך. לא מופתעת. תוהה.
"אני מפריעה, אלה? את יכולה לדבר?"
"בעוד רבע שעה."
וניתקתי. ובאצבע זועפת לחצתי על מקש השמירה.
ג'ורג'יו, שרבץ לרגלי, כישכש בזנב. "הכלב הזה גאון," נהגתָ לומר. "איינשטיין על ארבע." בחדר השינה שלנו הוא היה דייר קבוע, אך כשקלט רחשים של יד מגששת ושמיכה מופשלת, הייתי שומעת את רשרושי הקולר שלו ויודעת שהוא מפנה ראשו לעבר המסדרון כדי לאפשר לנו פרטיות באהבה. גם את תיפופי המקלדת הוא מזהה, הדוברמן המעורב בסַָלוּקי שהבאת לי לפני יותר מעשר שנים מסִדרת אימונים בנגב. הוא יודע מתי הכתיבה זורמת ממני בנחת, מתי היא קפוצה, סטקטו מתוח, ושבעכבר אני נוגעת רק כשאני נתקעת, כשעיני טרוטות, או כשאני חייבת קפה וסיגריה כדי לשחרר את הגב. "כלב של בדואים," אמרת לי אז. "הוא ישמור עלייך מגנבים." וכשעיקמתי אף בסלידה ואמרתי שהוא לא מריח כמו תואם ארמָני, קראת לו ג'ורג'יו, והוא בא.
ונשאר.
"היא צילצלה," אמרתי — לךָ או לג'ורג'יו.
הוא קם. לאטו. בשנה האחרונה קפצה עליו זִקנה. רגליו הדקיקות, שפעם ריחפו בדיונות החול עד שגופו הכתמתם נטמע בתוכן כאילו נמשח בצבעי הסוואה, כבר לא נושאות את משקלו.
"היא צילצלה," חזרתי.
בצעדים רעועים כיוון אותי ג'ורג'יו אל המטבח.
"נוגי," אמרתי, והפעם כבר לא היה לי ספק שאל הכלב אני מדברת. מפני שאם יש חלונות בגן עדן, אתה ודאי ראית אם היא אחזה בנייד וחיפשה את שמי בזיכרון, תחת אל"ף, אם היססה כשלחצה על הספרות, אם התחילה וחדלה. האם ימים רבים היא מתכננת ליצור איתי קשר או שהיה זה דחף של רגע, שאולי כבר מנביט בה חרטה? ולָמה. מה יש לה להגיד לי. ולמה דווקא עכשיו. זה לא יום השנה שלך ולא יום ההולדת שלך וגם לא יום הנישואים שלכם, אם אינני טועה. בעצם, כדאי שאבדוק ביומן. יש לי הרגל מגונה, מי כמוך יודע, לשמור יומנים משנים עברו אף שאינם מכילים התחלות, זנבות של מחשבות או חוטי בהייה. מועדי פגישות משורבטים בהם ותזכורות של שגרה — לאסוף את החבילה מהדואר, להקפיץ את החשבוניות לרואה החשבון, להזמין לך מסז'יסטית שלא מפרקת את הצורה. לא אהבת את אלה שלוחצות בכוח. גם בזה צריך רגש, טענת. מתאים לי לציין ביומן את היום שבו קידשת אחרת. אולי כתבתי לעצמי "תם ונשלם", אולי "תהיי חזקה, אלה", ואולי סימנתי את התאריך בלי שום תוספת, משום שהפרידה שלנו התרחשה הרבה לפני שעמדת מול הרב עם נוגי ועם הבטן שלה, שבה כבר שיכשך מי שלימים ייקרא על שמך.
"איך קוראים לה?" שאלתי בערב ההוא, כשאיחרת לחזור ולא הודעת שאתה מתעכב. לא שהיו לי סיבות לחשוד. שרידי שפתון לא ביצבצו מצווארון חולצתך ולא נראית אדיש אלי, חמוץ או כועס. והיה הגיוני להניח שאתה בשטח. שדרות מופגזת וגם הצפון מתחמם. אבל קראתי אותך. פשוט קראתי. הבזק של תחושה. עוד לפני שפתחת את הדלת הרגשתי שיש אחרת. אילו היית מוכר לי פקקים וישיבת מטה ותדרוך חירום, הייתי יודעת שאתה משקר. ובאותו הערב, רק במבט לאחור נזכרתי, ג'ורג'יו לא קפץ עליך ולא ליקק מנעליך את האבק.
"נוגה," אמרת וכמו תמיד הטלת את צרור המפתחות הכבד שלך על השידה.
הרמתי מבט מפשטידת הפטריות שכבר התקררה. אני זוכרת בדיוק איפה עמדתי, בין התנור לשיש, אוחזת בתבנית הפיירקס עם שתי מטליות, אחת בכל צד. דווקא באותו הערב לבשתי שמלה. לא ג'ינס מטולא בברכיים ולא שרוואל נינוח, אלא מיני שחורה. לכבודך. ועורב שחור עמד אז על חוט החשמל, מול הוויטראז' המעוגל שכולא בתוכו את מחטי האורן, וצווח לתוך השקט הסמיך, "קרע, קרע, רע."
"אבל אני קורא לה נוגי."
"מה זאת אומרת 'אתה קורא לה'?"
"זה אומר שהבעל שלך מטומטם, אלה. מטומטם־מטומטם־מטומטם."
"אל תעליב את הבעל שלי," ביקשתי.
"אבל היא הורסת אותי, אלה. היא כישפה אותי."
"אז זה אומר שאתה כבר לא הבעל שלי," אמרתי. והנחתי את התבנית על השיש. חבל שלא קטפתי פטריות רעל. לשניכם. ואת המטליות הספוגיות דחסתי לאוזניים, אחת בכל צד, כדי לא לשמוע את השטויות של "זה לא את, זה אני", ו"בואי נגמור את זה יפה". אילו מצאתי מטלית שלישית הייתי משתמשת בה כדי לסתום לך את הפה.
מפני שלא רציתי לגמור. לא יפה ולא מכוער. מפני שגם כששאלתי, לא באמת רציתי לדעת מי זאת נוגה שאתה קורא לה נוגי. ובפעם הראשונה שהיא צילצלה הביתה ובקולה הלחשושי שאלה, "אפשר לדבר עם סגן אלוף אורי מחט?" אמרתי לה שאפשר לוותר על ההצגה, וככה, בלי שרציתי, קיצרתי לך את היציאה ומאז לא דיברתי עם נוגי, שהגיעה ללשכתך בתור סתם נוגה. מה היה לי לומר לה? שאני מעבירה לה בעל משומש במצב טוב, כמעט כמו חדש? יד ראשונה מִצלמת? הייתי אמורה לצייד אותה באוסף המתכונים שירשתי מסבתך השובבה, שדקה לפני החופה לחשה לי באוזן שזה לא טוב להתחתן עם הבחור היחיד שהכרתי מאז שהייתי בת אפס?
"לא הייתי בת אפס כשהכרנו," ציחקקתי אליה מתחת להינומה. "אנחנו מכירים מגיל חמש."
"מגיל חמש!" היא ציקצקה. "מה ההבדל? היה בחור אחר שנתן לך חיבוק? שנישק אותך? איך את יודעת שהנכד שלי הוא הכי שווה?"
"אני יודעת," חיבקתי את סבתא שלך, הממזרונת, עליה השלום. "הנכד שלך יהיה אצלי ראשון ואחרון."
"יהיה?" האישונים הקטנים שלה ננעצו בי, מנקבים את פריכיות ההינומה, "הוא עוד לא היה?"
"די, סבתוש," הסמקתי. עד היום אני מסמיקה. ועד היום אף זכר לא נכנס למיטה שלי, חוץ מג'ורג'יו, שלא נחשב. מפני שאהבתי אותך, אורי מחט, גם כשבאת וגם כשהלכת. מפני שאני עדיין אוהבת. לא כמו בגיל חמש, כשקטפת סביונים ושתלת אותם בצמה שלי, העבותה, לא כמו בגיל עשר, כשהתחננתי שתרביץ לילדה שכתבה על הלוח, "אלה ואורי חתן וכלה", לא כמו בגיל חמש־עשרה, כשברחנו מהבית עם שק שינה אחד, וגם לא כמו בגיל עשרים ואחת, כשחתמת על סכום אסטרונומי בכתובה. באהבה הנוכחית שלי אליך מפעפע כעס ורותח בה צער ומדי פעם אפילו מתגנבים אליה זקיקים של נקמה. אם לא היית מת, במו ידי הייתי חונקת אותך. ככה מחרבים בית? ככה עוזבים אישה? בשביל ציצים שפיצים ותלתלים בצבע אש? אבל עכשיו, כשאני בבית שלנו, במושב, ואתה מרחף מעל העננים ושולח אלי נשיקות בטעם שקיעה, אין טעם להתחשבן. היה. היינו. היית. בלב שלי נשארת. והלוואי שלעולם לא תצא.
אז מה פתאום היא מצלצלת, ושוב מתפרצת לי לתוך הבועה. מה יש לה לחדש לי. יכול להיות שדווקא הבוקר תקף אותה צורך עז להתנצל? על מה? היא לא אשמה. אתה אשם לא פחות ממנה. בעצם, היא כן. נוגי שלך חשבה שאם נתת לי גט זה סימן שגם הפסקנו לדבר. ופעם, כשתפסה אותנו על חם, על הקו, שמעתי אותה צורחת, "מה יש לך לדבר איתה, דבר איתי." אני הייתי קודם, רציתי לצעוק אליה בחזרה, תסתמי. אבל נעלבתי בשבילך יותר מבשבילי. למה היא מדברת אליך ככה. ולמה אתה עובר על זה בשתיקה. ולא שאלתי מפני שמילמלת, "ביי, אלה," וניתקת, ועל רקע הצליל המתכתי שמעתי שוב ושוב את, "הבעל שלך מטומטם, אלה. מטומטם־מטומטם־מטומטם."
שני סוכרזית. תה קינמון. נענע מהאדנית. ושמש.
"בוא, ג'ורג'יו," אני מורידה את החגורה מחמסת העץ שליד הדלת. אתה ניגרתָ. כולם אמרו ששיחקתי אותה. תפסתי בעל שהוא גם קצין, גם ג'נטלמן וגם שיפוצניק. שילוב נדיר.
הוא עומד. בפְריז. אולי שוקל מה יכאיב לו יותר — ללכת או להתיישב.
"בחייאת, ג'ורג'י," אני מתנחמדת. ומלטפת. "בוא נצא קצת, ננשום אוויר לפני שאני חוזרת אל הבת אלף."
הוא לא מגיב. אפילו לא ממצמץ אלי. תקוע כמו עצם. לא לבלוע ולא להקיא.
"ג'ורג'יניו," רוכנת אליו, נוגעת בחוטם. לא לח ולא יבש. "אל תגיד לי שאתה חולה." ואחר כך תולה את החגורה, מוזגת חצי כוס מים מהמתקן וחוזרת לחדר השינה שבו הצבתי את שולחן המחשב מאז שהפסקתי לצלם. את הפריימים האחרונים דפקתי בהלוויה שלך. לחצתי בטירוף, קליק ועוד קליק, בכלל בלי להסתכל על מה שיוצא, עד שניגש אלי נציג משפחתי ואמר שהאלמנה מבקשת שאפסיק להרעיש.
האלמנה. פחחח… ומה אני? עז?
ומריצה לאחור את השיחה.
"אלה?"
"בוקר טוב, נוגי."
כל הכבוד, אלה. הכנסת לה. בקטנה.
"איך זיהית?"
"הקול שלך לא השתנה."
ליכלכת. היית צריכה לומר לה שהיא היתה ונשארה לחשושית. נכלולית. ערפדה.
"אני מפריעה, אלה?"
למה לא אמרתי שכן?
"את יכולה לדבר?"

למה לא אמרתי שאני עסוקה? אורזת להפלגה ביאכטה של פרינס צ'רלס?
"בעוד רבע שעה."
זמני עבר.

סמדר שיר–סידי היא סופרת ועיתונאית, זכתה בפרס אקו"ם לשנת 2007. מספריה הקודמים למבוגרים: כתם לידה, רומן אמיתי, אין בעולם אהבה כמו וגיבורה במילים.

X