כניעה | לרכישה באינדיבוק
כניעה

כניעה

שנת הוצאה: מאי 2015
מס' עמודים: 161
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78

האינדיבידואליזם הליברלי היה יכול לחגוג כאוות נפשו את התמוססות המבנים המתווכים שלו, כלומר המפלגות, התאגידים והקאסטות, אבל ברגע שתקף את המבנה האחרון, כלומר המשפחה, ולפיכך את הדמוגרפיה, הוא חתם על כישלונו הסופי; ואז מגיע, באופן הגיוני, עידן האיסלאם. רובר רֵדיז'ה פרנסואה הוא פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר בן המאה ה 19- ז'וריס–קרל הויסמנס. בזמנים רגילים הוא היה יכול לקוות לחיים שלווים, לקריירה אקדמית משעממת אך מספקת ואולי אפילו למערכת יחסים משמעותית עם אהובתו מרים, סטודנטית יהודייה. אבל ההיסטוריה, הדמוגרפיה והפוליטיקה רצו אחרת: השנה היא 2022 וצרפת, על סף מלחמת אזרחים, לאחר תקופה ארוכה של אובדן–ֿדרך, אי שקט חברתי ואלימות גואה, בוחרת בנשיא חדש. הפוליטיקה הישנה, כמו שאר ערכי הרפובליקה, החברה והמשפחה, פשטה את הרגל, ובסיבוב הבחירות השני נאלצות המפלגות המסורתיות שהנהיגו את צרפת מזה חצי מאה לפנות את הבמה למארין לה פן, מועמדת הימין הקיצוני ולמוחמד בן–עבס, מועמד האחווה האיסלאמית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כניעה”

קול שאון עמום הוביל אותו לסן־סולפיס; מנהל הטקס עזב; הכנסייה עמדה להיסגר. מוטב היה לו הייתי מנסה להתפלל, אמר לעצמו; זה עדיף על פני בהייה בריק או בכיסא; אבל להתפלל? לא מתחשק לי; אני הלום קתוליות, מבוסם מאווירהּ רווי הקטורת והשעווה, אני חג סביבה ללא מטרה, נרגש עד דמעות מתפילותיה, סחוט עד לשד עצמותי מפסוקיה וממזמוריה. מאסתי בחיי, קצתי בעצמי, אבל מכאן ועד שינוי אורח חיי הדרך עוד ארוכה! וחוץ מזה… וחוץ מזה… אם אני חש מעורער בכנסיות, הרי ברגע שאני יוצא מהן, אני נבול ויבש כשהייתי. בסופו של דבר, אמר לעצמו, כשקם והלך בעקבות האנשים הספורים שלפניו שנהדפו על ידי השַּמָּש לעבר דלת, בסופו של דבר, לבי צמוק ויבש מרוב הוללות, לא אצלח עוד לדבר."
(ז"ק הויסמנס, בדרך)
משך כל שנות נעורי העצובות, הויסמנס היה עבורי חבר לחיים, חבר נאמן; מעולם לא פקפקתי בו, מעולם לא שקלתי לזנחו, גם לא לפנות לנושא אחר; ואז, אחר-צהריים אחד ביוני 2007, אחרי השתהות ממושכת, אחרי התפתלויות רבות, אפילו קצת מעבר למקובל, הגנתי לפני חבר השופטים של אוניברסיטת פריז 4 ־ סורבון על תזת הדוקטורט שלי: ז'וריס-קרל הויסמנס, או היציאה מהמנהרה. מיד למחרת בבוקר (ואולי עוד באותו ערב, אני לא בטוח, ערב ההגנה על התזה שלי היה בודד, ואלכוהולי מאוד), הבנתי שחלק אחד בחיי הסתיים, ושככל הנראה היה זה החלק הטוב ביותר.
זה המצב, בחברות שלנו שעודן מערביות וסוציאל-דמוקרטיות, של כל אלה שסיימו את לימודיהם, אבל רובם לא מבינים את זה או לא מבינים את זה מיד, הם מהופנטים מהתשוקה לכסף, או אולי לצרכנות אצל הפרימיטיבים שבהם, אלה פיתחו את ההתמכרות האלימה ביותר למוצרים מסוימים (הם מיעוט, הרוב, שקולים יותר ומחושבים יותר, מפתחים תשוקה פשוטה לכסף, ה"פרוטאוס הבלתי נלאה"), מהופנטים אף יותר מהתשוקה להוכיח את עצמם, להשיג בזכות עצמם מקום נחשק בחברה ובעולם שהם מדמיינים ומקווים שהוא תחרותי, משולהבים מהסגידה לאייקונים מגוונים: ספורטאים, מעצבי אופנה או אתרי אינטרנט, שחקנים ודוגמניות.
מסיבות פסיכולוגיות שונות שאין לי לא יכולת ולא רצון לנתח, התרחקתי בזהירות מדפוס כזה. באחד באפריל 1866, והוא אז בן שמונה-עשרה, עשה ז'וריס-קרל הויסמנס את צעדיו הראשונים בקריירה שלו בתור פקיד בדרגה שישית, במיניסטריון הפנים והדתות. ב-1874 הוא פרסם בהוצאה עצמית קובץ שירים בפרוזה, תיבת התבלינים,* שזכה לתשומת לב מועטה להוציא מאמר אחד, אוהד באופן יוצא מהכלל, של תאודור דה בנוויל. צעדיו הראשונים בעולם, כפי שניתן להיווכח, לא לוו ברעש גדול.
[* Le drageoir à l'épices (כל ההערות בספר הן של המתרגמת).]
חייו הפקידותיים חלפו להם, וכך גם חייו באופן כללי. ב-3 בספטמבר 1893 הוענק לו עיטור לגיון הכבוד על תרומתו לשירות הציבורי. ב-1898 יצא לגמלאות, אחרי שהשלים ־ חופשה ללא תשלום הובאה בחשבון ־ שלושים שנות שירות כנדרש בחוק. במהלך הזמן הזה הוא מצא דרך לכתוב ספרים שונים שגרמו לי, ממרחק של יותר ממאה שנה, לראות בו חבר. הרבה, אולי הרבה מדי נכתב על הספרות (ובתור איש אקדמיה שמומחיותו בתחום, אני חש מוסמך יותר מכל אחד אחר לומר זאת). ייחודה של הספרות, אמנות מרכזית במערב הנכחד לנגד עינינו, בסופו של דבר אינו קשה במיוחד להגדרה. כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכּוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה. רק הספרות יכולה לאפשר לכם לבוא במגע עם נפש של מת, באופן ישיר יותר, שלם יותר ועמוק יותר מכל שיחה, אפילו עם חבר ־ היא עמוקה יותר, ממושכת יותר משתהיה חברוּת. בשיחה לעולם איננו מתמסרים באופן מלא יותר מכפי שאנו עושים מול דף ריק, הפונה אל נמען אלמוני. מובן שכאשר מדובר בספרות, ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו, ובסופו של דבר חשוב פחות אם הוא כותב היטב או גרוע, העיקר שהוא כותב ושהוא נוכח בספריו (משונה שתנאי כה פשוט, לכאורה כה שוויוני, ולמעשה כה ברור וניתן להבחנה, נוצל כה מעט בידי פילוסופים מאסכולות שונות: משום שבני אדם הם בעיקרון, מעבר לטבעם המשתנה, בעלי אותו סך של ישות, לכולם יש נוכחות במידה פחות או יותר שווה; למרות זאת, זה לא הרושם שהם נוטעים, ממרחק של כמה מאות שנים, ולעתים קרובות מדי אנו רואים כיצד הם נשחקים במהלך הדפים שדומה כי נכתבו בידי רוח הזמן הרבה יותר מאשר בידי האישיות עצמה, ישות לא ברורה, שהולכת ומצטיירת כרוח רפאים אלמונית). באותו אופן, ספר שאוהבים, הוא לפני הכול ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן. ובמשך שבע השנים האלה שבהן נמשכה העבודה על התזה שלי חייתי במחיצתו של הויסמנס, נוכחותו היתה תמידית כמעט. הויסמנס נולד ברחוב סוז'ה, גדל ברחוב סֵבְר וברחוב מֵסייה, מת ברחוב סן-פְּלַסיד ונטמן בבית הקברות מונפרנס. רוב חייו התנהלו בתחומי הרובע השישי של פריז ־ בדיוק כפי שחייו המקצועיים התנהלו, במשך למעלה משלושים שנה, במשרדי מיניסטריון הפנים והדתות. באותה תקופה, התגוררתי גם אני ברובע השישי של פריז, בחדר לח וקר, ובעיקר חשוך מאוד ־ החלונות פנו לחצר זעירה, כמעט באר, הייתי צריך להדליק אור החל משעות הבוקר המוקדמות. סבלתי מעוני, ואילו הייתי צריך לענות על אחד הסקרים שביקשו בקביעות "למשש את הדופק אצל הצעירים", ללא ספק הייתי מגדיר את תנאי החיים שלי כ"קשים למדי". עם זאת, בבוקר שבו הגשתי את התזה שלי (ואולי באותו ערב), המחשבה הראשונה שלי היתה שאני עומד לאבד משהו בלתי נתפס, משהו שלא אשוב למצוא לעולם: את החירות שלי. במשך כמה שנים איפשרו השרידים האחרונים של סוציאל-דמוקרטיה גוססת (באמצעות מלגת לימודים, שיטה של הנחות וזכויות סוציאליות נרחבות, ארוחות גרועות אך זולות במסעדות האוניברסיטאיות) להקדיש את כל ימי לפעילות שבחרתי: התרועעות אינטלקטואלית נטולת אילוצים עם חבר. כפי שמעיר בדייקנות אנדרה ברטון, ההומור של הויסמנס הוא מקרה ייחודי של הומור נדיב, שנותן לקורא יתרון מוקדם, שמזמין את הקורא להתלוצץ למפרע על חשבון המחבר, בגלל גודש תיאוריו הנוגים, הנוראים או המגוחכים. ומהנדיבות הזאת נהניתי יותר מכל דבר אחר, כשהייתי מקבל את קצבות המזון של סלרי ברוטב רמולד או פירה עם דג בקלה, בתוך שקעים של מגשי מתכת של בית חולים שהגישה המסעדה האוניברסיטאית בולייה לפוקדיה האומללים (אלה שהיה ברור שאין להם לאן ללכת, שללא ספק גורשו מכל המסעדות האוניברסיטאיות האפשריות, אבל עדיין החזיקו ברשותם כרטיס סטודנט, ואת זה לא יכלו לקחת מהם) ונזכר בשמות התואר של הויסמנס, בגבינה המצערת, בדג הסול מעורר הפלצות, ומדמיין את המטעמים שהויסמנס היה יכול לעשות מכְּלי המתכת האלה בסגנון בתי הכלא, שאותם לא הכיר, והרגשתי קצת פחות אומלל, קצת פחות לבד, במסעדה האוניברסיטאית בולייה.
אבל כל זה נגמר; נעורי, באופן כללי יותר, הגיעו לקצם. עכשיו בקרוב (וללא ספק די מהר), הייתי אמור להתמסר לתהליך של השתלבות מקצועית. זה לא שימח אותי כלל.

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏[1]), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

מישל וולבק נולד בראוניון. אביו, רנה תומאס, היה מדריך טיפוס הרים וסקי, ואמו, לוסי סקאלדי, ילידת אלג'יריה, הייתה רופאה מרדימה שהפכה בילדותו להיפית. מגיל חמישה חודשים ועד שנת 1961 התגורר באלג'יריה אצל סבתו מצד אמו, ולאחר מכן אמו עברה לברזיל כדי לחיות עם החבר שלה ומישל עבר להתגורר בצרפת אצל סבתו מצד אביו, שהייתה קומוניסטית. שם הנעורים של סבתו מצד אביו היה וולבק, ומישל אימץ אותו לעצמו. לאחר לימודים בפנימייה ובמכינה אקדמית, למד הנדסת אגרונומיה עד שנת 1980 ולאחר מכן החל לעבוד כאיש מחשבים בפרלמנט הצרפתי. כבר בתקופת לימודים פרסם מדור של ביקורת ספרות בשם 'קראמזוב' וכתב שירה. לאחר סיום לימודיו התחתן ונולד לו בן, לאחר מכן התגרש. שיריו הראשונים התפרסמו בשנת 1985.
את ספרו הראשון פרסם וולבק ב-1991. היה זה ספר עיון על אודות סופר האימה האמריקני הווארד פיליפס לאבקרפט בשם "ה"פ לבקראפט, נגד העולם, נגד החיים". באותה שנה ראה אור הספר "להישאר בחיים, שיטה", המכנס מסות קצרות ומאמרים, ולאחר מכן פרסם קובץ שירה בשם "הרדיפה אחר האושר".
הרומן הראשון של וולבק, "הרחבת תחום המאבק", שראה אור ב-1994 בהוצאת מוריס נאדו (העורך הספרותי שגילה את ז'ורז' פרק), הציב אותו כאחת מהדמויות המרתקות והשנויות במחלוקת בספרות הצרפתית. הספר, המתאר את קורותיו של איש מחשבים צעיר ואפור, הפך לספר פולחן שנתן ביטוי ריאליסטי ונוקב לגיהנום של חיי היומיום ולמועקותיהם של "האנשים הרגילים", וסימן את וולבק כ"סלין החדש" וכסופר זועם וקודר, ביקורתי ופרובוקטיבי.
ספרו השני, "החלקיקים האלמנטריים" שפורסם ב-1998, מתאר את קורותיהם של מישל וברונו, שני אחים למחצה. הספר הפך בין לילה לרב מכר ענק בצרפת ובעולם כולו, והציב את וולבק כאחת מהדמויות החשובות והבולטות בספרות זמננו. בספר זה וולבק בא חשבון עם כל התנועות האנטי ממסדיות, מתנועת ההיפיז ועד לניו אייג' של ימינו.
ברומן השלישי שלו, "פלטפורמה" (2001), עוסק וולבק בתיירות מין ובמפגש בין המזרח והמערב, בין הקפיטליזם הפרוע ובין האסלאם הקיצוני. בעקבות דבריו בספר ואמירותיו כנגד האסלאם, נתבע וולבק על ידי ארגונים איסלמיים באשמת הסתה לגזענות, אך בסופו של משפט מתוקשר זוכה.
הרומן הרביעי של וולבק, "אפשרות של אי" (2005), עוסק בתופעת ההזדקנות. הספר מתאר את סיפורו של דניאל 1, קומיקאי ציני ופרובוקטיבי היוצר קשר עם כת מסתורית, על סיפורו של דניאל נוספים פרשנותם של דניאל 24 ודניאל 25, שיבוטים של דניאל 1. הספר זכה בפרס אנטראלייה היוקרתי והיה לרב-מכר.
בשנת 2010 יצא ספרו החמישי "המפה והטריטוריה", המתאר את קורותיו של צייר צרפתי בודד. דמותו של מישל וולבק עצמו נוטלת בעצמה חלק בספר זה כדמות משנה חשובה. על ספר זה זכה וולבק בפרס גונקור. מגזין סלייט האשים אותו בהעתקת פסקאות מוויקיפדיה הצרפתית בספר זה, וולבק לא הכחיש את הדברים וטען אין בעיה בלהעתיק פסקאות מוכנות כל עוד עושים זאת למטרות אמנותיות.
שני ספריו הראשונים "הרחבת תחום המאבק" ו"החלקיקים האלמנטריים" זכו לעיבודים קולנועיים. "אפשרות של אי" זכה אף הוא לעיבוד קולנועי ב-2008, בבימויו של הסופר עצמו. "הרחבת תחום המאבק" ו"פלטפורמה" זכו גם לעיבודים לתיאטרון. וולבק ביים גם סרט ארוטי קצר בשם "הנהר".
לאחר משפטו, בשל חשש לחייו עבר וולבק לגור באירלנד, וכיום הוא גר בספרד.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.
בעת ביקורו בישראל במרץ 2011, הצהיר כי תמיד היה פרו-ישראלי.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X