כניעה לעבר | לרכישה באינדיבוק
כניעה לעבר

כניעה לעבר

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

 

מיה ברטון חושבת שלעולם לא תראה יותר את אית'ן בלק, הגבר שכבש פעם את לבה. היא רוצה לשכוח אותו. הוא מהווה תזכורת מכאיבה לעברה הבעייתי, והיא רוצה שהוא יישאר בגדר זיכרון.

אבל אית'ן חזר. הוא מתעקש לחדש את הקשר ביניהם. והוא יעשה הכול כדי לזכות בה בחזרה…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כניעה לעבר”

בקרוב…

"אפשר להצטרף אלייך?"
"בבקשה. ממילא סיימתי כאן." מילות הנימוס החביבות נאמרו עוד לפני שמיה נשאה מבטה, אך החיוך הידידותי שעיקל את שפתיה קפא כשזיהתה מיד את האיש שעמד ליד התא שלה בבית-הקפה ההומה.
איך היא יכלה שלא לזהות את אית'ן בלק?
גדול. כהה. חזק. יהיר. מושך וממגנט. עדיין…
מיה נשמה עמוק וסנטרה הזדקר בקריאת תגר כשבחנה אותו בפרוטרוט. חמש שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שראתה את אית'ן, ושערו עדיין היה כהה כמו הלילה, אף שהיה מסופר כעת הרבה יותר קצר. תספורת מקצועית. פניו עדיין היו נאות כפני דוגמן: מצח רחב ואינטליגנטי, עיניים אפורות חודרות, עצמות לחיים מסותתות משני צדדיו של אף ישר ארוך ופה מושחת מעל לסת רבועה נחושה. אף שפיו היה רציני כרגע.
אותו הדבר, ועם זאת לא אותו הדבר.
אית'ן אמור היה להיות עכשיו בן שלושים ואחת, ואילו היא היתה בת עשרים וחמש, והבגרות הזאת באה לידי ביטוי במעמקים הציניים של עיניו שצבען וחמימותן היו כרגע כשל שמי חורף קודרים. גם לחייו היו רזות יותר, שקועות יותר, וחוץ מזה היו קמטים בצדי עיניו ופיו שלא היו שם בעבר.
הוא היה לבוש שחור – חליפת מעצבים מחויטת יוקרתית בעליל, עם מעיל קשמיר שחור שהגיע אל אמצע שוקיו ומשך תשומת לב אל הנעליים האיטלקיות התפורות ביד שהיו עשויות עור שחור רך.
והוא היה גבוה ממיה, שגובהה היה מטר שישים ושלושה, כמעט בשלושים סנטימטר. צווארה התחיל להיתפס רק משום שהרימה את עיניה אליו!
"אית'ן." היא הנהנה בקצרה כי ידעה שתגובתה הראשונית היתה שקופה מכדי שהיא תוכל להעמיד פנים כעת כאילו לא זיהתה אותו.
או כאילו לא הבינה שנוכחותו בבית-הקפה הספציפי הזה – בית-הקפה שהיה בבעלותה ובניהולה – לא יכולה להיות סתם צירוף מקרים.
אית'ן שידר כעת קשיחות, קלטה מיה בחשדנות, מראה חמור סבר ויהיר שהשתלב היטב עם השינויים האחרים שחלו בהופעתו. יהירות בולטת שהזכירה למיה מאוד את הגבר שאצלו אית'ן עבד. אביה של מיה…
היא זקפה גבותיה. "אתה אמור לקנות קפה ועוגייה בדלפק לפני שאתה מתיישב."
הוא משך בכתפיו בשאננות. "ואם אני לא רוצה קפה או עוגייה?"
מיה חייכה בצער. "אז עשית טעות כשנכנסת למקום שנקרא 'קפה ועוגיות'!"
"לא עשיתי שום טעות, מיה."
"ברור שלא," הסכימה חלקות. "אית'ן בלק הכול-יכול לא עושה טעויות."
אית'ן בחן אותה בקור תוך התעלמות מהעקיצה. "את חושבת שנוכל לגשת למקום שיש בו יותר… פרטיות ולדבר?" הוא הביט בהפגנתיות בחדר, שהיה עמוס באנשים שצחקו ופטפטו כשנהנו מהמשקאות החמים והמאפים שלהם בחמימותו של בית-הקפה הנעים.
"אני חוששת שלא." תשובתה הקלילה של מיה נעדרה כל התנצלות כשסגרה את כתב העת שבו עלעלה לפני הגעתו. "הפסקת הצהריים שלי הסתיימה, וכמו שאתה רואה, אנחנו די עסוקים כרגע."
הוא לא זז וחסם את יציאתה מהתא. "ואני בטוח שבתור הבעלים את יכולה לצאת להפסקה מתי שאת רוצה."
"אז כנראה שאני לא רוצה." מיה לא הופתעה כלל שאית'ן ידע שבית-הקפה שייך לה. אם הוא ידע איפה למצוא אותה בארבע וחצי אחר-הצהריים ביום חמישי, הוא בוודאי טרח גם לגלות שהיא הבעלים של בית-הקפה שבו אפשר למצוא אותה!
אית'ן משך בכתפיו. "אז אני פשוט אשב כאן ואחכה עד שתסיימי את יום העבודה שלך."
"רק אם תקנה קפה ועוגייה."
"אז אני אעשה את זה," השיב. "או לחלופין אנחנו יכולים להיפגש איפה שהוא אחרי שתסגרי את המקום."
לפני שנים רבות – בחיים אחרים! – מיה היתה קופצת על ההזדמנות להיפגש עם אית'ן. לא משנה מתי. לא משנה איפה.
לפני שנים רבות…

בקרוב…

X