כמו | לרכישה באינדיבוק
כמו

כמו

שנת הוצאה: 1997
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58

איימי ואש, שתי נשים צעירות שהמשיכה ביניהן, כמו המשיכה בין קרח לאש, מרקיעה אל מעבר לגבולות החבויים בין תרבויות, ארצות, משפחות, חברויות ואהבות. סמית שוברת ציפיות בקשר לניגוד בין דמיון למציאות, ומפתה את הקוראים לבחור את משמעות החיים כסיפור משכר של אהבה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כמו”

איימי
איימי ניצבת על שפת הרציף ומביטה מטה אל הפסים. הם נקיים וכסופים; גלגלי הרכבות החולפות במהירות הם שמבריקים אותם כך בוודאי. אדני עץ קודרים סדורים בין הפסים כשלבי סולם. מעל ראשה מתקוטטים דרורים בין קורותיו של גג התחנה. באוויר עשן עץ שרוף, או מישהו שורף עלים היכן שהוא.
עיירה מהסוג הטוב ביותר. הרכבות לא תמיד עוצרות כאן. יש רכבות שעוברות ישר דרך התחנה ויוצאות ממנה בלי להאט אפילו, כל-כך מהר שהקול ברמקולים צריך להזהיר את האנשים שיתרחקו משפת הרציף כדי שלא יסחפו אל תוך מערבולת שובלה.
היא מפנה את ראשה אל צדו האחד של הרציף ומביטה במרחק המשתרע כאילו הוא נמשך לתוך השמיים. היא מפנה את ראשה אל צדו האחר, והמרחק נמתח לכיוון הנגדי, הוא יוצר קו ישר של אור וחלל שפולח את שוליה הבנויים של העיירה. היא מדמיינת איך החלל המנהרתי חולף על פני הדירות, הבתים ובנייני המשרדים החדשים העשויים חלונות בלבד, עובר דרך אזור התעשייה המוזנח עם ריח הצמיגים השרופים ויוצא אל השטח הפתוח המהוה.
היא ניצבת על שפת הרציף כשכפות רגליה בולטות ממנו כמה שרק אפשר.
היא מתנדנדת על עקביה, בוחנת את עצמה. אבל אנשים מביטים בה עכשיו, ולמקרה שמישהו מזהה אותה, למענה של קייט, היא מעמידה פנים שהיא מחפשת משהו שנפל או אבד לה מעבר לשפה. לא, לא רואים אותו. אולי זה שם? לא, טוב, אבוד. היא נסוגה בויתור ויוצאת מפתח התחנה, מתחת לשעון הויקטוריאני הישן שתלוי מעל הדלתות האוטומטיות של אולם הכניסה. מה השעה כבר. אסור לה לאחר לקייט. זה חייב להיפסק.

איימי קרנה. שם משפחה כזה מעיב על כל החיים שלך. כל דבר נהיה משהו שפעם עשית טוב יותר, אז, בתקופה שקרנת. אבל רק אם נותנים לזה לקרות.
איימי קרנה וקייט קרנה. כשאיימי חותמת את השם שלה, זה נראה כמו מערבולות קטנות כאלה. איימי קרנה, אלה המילים היחידות שקייט ראתה אותה כותבת אי-פעם, והמערבולות האלה, זה נראה לה מצחיק, עכשיו, כשהן גרות ממש ליד הים. קייט אוהבת את שם המשפחה שלה. קייט קרנה, קתלין קרנה, קייט קרנה, היא משננת. (קתלין הפרחחית מתאים יותר, אומרת איימי וטופחת על צלעותיה עם חפיסת צמר הגפן, כשהיא מייבשת אותה אחרי המקלחת.) קייט קרנה זה כמו מילים מסיפור, אומרת לה קייט. כאילו יש רגע בסיפור, היא אומרת, שבו אני נכנסת לחדר מלא אנשים ומי שמספר את הסיפור צריך להגיד את המילים האלה כי לא עולה בדעתם משהו שיתאר את זה יותר טוב.
כי לא עולה בדעתו או בדעתה, לא בדעתם, מתקנת אותה איימי ומסרקת את שערה הרטוב. אם כי זה לא חשוב כל-כך, היא מוסיפה. בכלל לא חשוב, לא ממש.
כל האנשים היפנו את מבטם, אומרת קייט, כשהדלת נפתחה. קייט קרנה.
כל הלילה היא קרנה. האור שבקע ממנה היה כל-כך בוהק שהוא האיר את הכל, הוא האיר את כל הטירה, ואנשים שגרו קילומטרים משם שאלו את עצמם מה זה יכול להיות, וציפורים שישנו בקן שלהן במרחק קילומטרים משם התעוררו וחשבו שהגיע הבוקר והתחילו לשיר. היא קרנה כי היא לבשה שמלת נשף יפה מאד, השמלה הכי יפה בכל אולם הנשפים.
כרגע, מה שמעסיק את קייט זה אולמות נשפים ושמלות נשף. בשבוע שעבר ראתה את 'סינדרלה' של וולט דיסני בבית של חברה, ועכשיו, כשאיימי מביטה מבעד לחלון הקאראוואן ורואה את קייט משחקת לבדה בחולות, היא יכולה לנחש שאחד המשחקים הוא סינדרלה, ושקייט מוקפת בחיות טובות-לב התופרות לה שמלה יפיפיה מכל מיני דברים שמצאו על שפת הים.

הבדיחה העכשווית של קייט היא: למה סינדרלה המשיכה לעמוד על שפת הכביש? כי נשארה לה עוד דקה לחצות. היא שמעה את הבדיחה הזאת בבית-הספר. בית-הספר הזה הרבה יותר מוצא-חן בעיניה מבית-הספר שלמדה בו קודם, כשהן גרו במרתף המלון שאיימי עבדה בו, ושהלחות יצרה בו צורות של שרכים על הקיר שמעל המיטה. התלמידים בכיתה שלה מתחילים לשכוח להציק לה בגלל המיבטא שלה ומפני שהיא גרה בקאראוואן ולא בבית אמיתי; כמה מהם התחילו אפילו לבוא ולהשמיע קולות נקישה עמומים על חציה התחתון של הדלת, כדי שקייט תצא לשחק איתם. קייט מסתגלת יפה.
קייט מתקדמת יפה מאד במקצוע הזה. קייט השתפרה באופן משמעותי. קייט ילדה מוכשרת מאד. הן גרות כאן פרק זמן ארוך דיו וכבר קיבלה כמה תעודות מבית-הספר, פיסות נייר שאיימי מקפלת ומאחסנת בארון אחרי שקייט קוראת לה אותן. חוץ מזה, קולה של קייט כבר התעגל במידה ניכרת, נעשה צלול יותר בתנועות, נשמע סקוטי יותר. לפני שבועיים-שלושה גררה את איימי אל סניף הדואר המרכזי כדי להראות לה את אחת הגלויות, גלויה של גן-שעשועים ליד שפת הים, ואף על פי שלא ממש רואים מי זה, כי זה רחוק מדי, זה באמת נראה קצת כמותן, כמו איימי (שיער כהה) שדוחפת את קייט (שיער בהיר) על אחת הנדנדות. הם קנו עותק של הגלויה והדביקו אותה בנייר דבק על דלת ארון הבגדים, בחדר השינה שבקאראוואן.
איימי קוראת לקאראוואן יד-המזל. כשהגיעו לכאן, נהגו כפי שהן נוהגות בדרך כלל במקום חדש, סיירו באתר הקאראוואנים, שתמיד אפשר לשאול ממנו דברים מועילים; חבל, או מים במכלי פלסטיק, או בגדים מחבלי כביסה. הן חלפו על פני המשרד של האתר בדיוק ברגע שאנגוס תלה את המודעה. קייט קראה את שמות האותיות כדי שאיימי תוכל לפענח מה כתוב בה. דרוש/ה עובד/ת. איימי שאלה את קייט אם המקום מוצא-חן בעיניה.
אחר-כך שלחה אותה אל החוף שמעבר לכביש ועמדה רגע. היא ניגשה אל הקיר האחורי של המשרד והביטה סביב-סביב. בזהירות העבירה את אצבעותיה סביב מכונת הכביסה שהיתה מחוברת לאחד הברזים בחוץ, עד שמים קרים פרצו מתחת לצינור וירדו אל חור הניקוז. היא תחבה את ראשה מבעד לאשנב הפתוח בחזית המשרד. האיש שישב ליד השולחן, אנגוס, קם ממקומו בבהלה, הודף את כסאו לאחור; הכסא התהפך כמעט. סלח לי, אמרה. אחד הברזים שלך דולף קצת. אם יש לך במקרה מפתח שוודי, אני בטוחה שאני אוכל לתקן לך אותו.
היתרון של העבודה הזאת הוא מקום מגורים חינם – יד-המזל – אפילו במשך החורף, כשהאתר סגור אבל איימי בכל זאת צריכה להשגיח על האתר ועל שאר הקרונות הישנים והדוממים, כדי למנוע פגעי מזג-אוויר או מעשי השחתה, ולענות להודעות במשיבון של המשרד, מאנשים שרוצים להזמין מקומות לעונה הבאה; אנגוס מטפל במכתבים. זאת העבודה הקלה ביותר שהיתה לאיימי זה שנים, והיא כוללת שני חדרים גדולים ומרוהטים – חדר-שינה ומטבח/פינת-אוכל/סלון. יש חשמל וגז, אבל כדי להתרחץ ולהתקלח הן צריכות לגשת לביתן השירותים ממול. בקיץ קשה להיכנס למקלחת או לעשות כביסה מתי שרק רוצים. בחורף שעבר היה קר, אבל בפנים נהיה חם במהירות בגלל תנורי הגז. קייט אוהבת את התנורים, יש להם ריח של חום ושל כתום.
בחג-המולד בשנה שעברה הן היו היחידות בחוף שלהן כל אחר-הצהריים, ועד שנהיה חשוך מכדי לראות הן ציירו תמונות בחול בעזרת עצי סחף, לאורך כל הדרך מהמזח עד הסלעים, ואחרי שהחשיך הן צעדו לכל אורך החול ושרו את כל מזמורי חג-המולד שעלו בזכרונן. כשלא זכרו את המילים, איימי המציאה מילים. שלושה מלכים מקדם אנו. אל המכונית הנה הגענו. אבל כה שמנים אנחנו. להיכנס כלל לא הצלחנו. מכוניות קטנות, קטנות. כל-כך קטנות שבא לבכות.

קייט נכנסת פנימה מן הרוח, מביאה איתה פרץ אוויר קר. היא משירה אחריה חול על פני קרעי המרבד מהדלת עד דלפק האוכל. איימי מציעה שתצא ותנער את עצמה בחוץ. גם לאחר מכן בגדיה ופסוקת שערה עדיין מרובבים חול.
הבהקיו הזעירים דבוקים אל פניה.
איימי מטגנת בשר מעושן ומבשלת תפוחי-אדמה ושעועית ירוקה.
איכס, אומרת קייט.
את תאכלי את זה, קייט. זה כל מה שהצלחתי להשיג, אומרת איימי.
קייט משליכה את עצמה על הספה, מזיזה כפיס עץ סחף, ובעצלתיים מציירת פרצופים חדשים על פני הפרצופים הקודמים בלחות המתעבה.
איימי, היא אומרת. מה המיקוד שלנו?
אני לא יודעת, אומרת איימי. תצטרכי לשאול את אנגוס.
בדיוק שיחקנו ב'קברי קדמונים', אומרת קייט.
אני לא חושבת שאני מכירה את המשחק הזה. את, ומי עוד? אומרת איימי.
רודי וקטריונה, אומרת קייט. היא משעינה עקב על הספר הישן המייצב את השולחן מתחת לרגלו הרעועה. על שידרת הספר יש מילה ארוכה בזהב.
'הר קל יטוס'. הוא נראה ספר ישן ויפה מכדי לשים עליו רגליים.
את מכירה את גברת רוז? אומרת קייט. את יודעת שאנחנו לומדים על סקארה-ברי בבית-הספר?
הבשר רוקק במחבת. מה לומדים? אומרת איימי.
זה מקום באורקני שכל החול עף משם בסערה, ואת יודעת מה, הארכיאולוגים מצאו את הדבר הזה, הם מצאו כפר עתיק שלם שפשוט היה מונח שם מתחת.
קייט לוחשת לעצמה את המילה ארכיאולוגים, בודקת אם אמרה אותה כיאות ורק אחר-כך ממשיכה.
את יודעת שאנחנו עושים את העבודת שליש על איך זה היה לחיות בתקופה ההיא?
מקום באורקני, כן, נדמה לי שידעתי את זה פעם, אומרת איימי.
טוב, איך שלא יהיה, אומרת קייט, ליד החלון שעליו היא מציירת קווים חטופים, ציפורים מעל הפרצופים. זה מה שעושים בקברי קדמונים. את שוכבת על החול ואת צריכה להחזיק את עצמך ממש ממש שטוח, כאילו שיש עלייך טונה של חול ואת לא יכולה לזוז. ואז, כשאת שוכבת, באה סערה ומעיפה את כל החול מעלייך ואת מתעוררת על החוף שעליו נרדמת ואת קמה ואת נמצאת במקום חדש שאף פעם בחיים שלך לא ראית, למרות שזה אותו מקום שנרדמת בו והיית שם כל הזמן. ואז את חוקרת את המקום. איימי?
קייט קוראת לאיימי בשמה הפרטי כשהיא מדברת איתה ברחוב או בחנויות, או מדברת עליה בחצר בית-הספר, וזו אחת הסיבות שחלק מהאנשים כאן באזור לא כל-כך מעוניינים שהילדים שלהם יתעסקו עם קייט קרנה, שאמנם לא נשמעת כמו בת צוענים, אבל חיה פחות או יותר כמוהם.
למשל, ידעת שארבע מאות סוגים שונים של חרקים או יצורים חיים יכולים לחיות על עץ אחד ולהתכלכל רק ממנו? אומרת קייט, והיא אומרת את המילה להתכלכל כאילו זו מילה חשובה מאד, מילה שזה עתה למדה. וידעת שהעץ האחד הזה יכול ליצור מספיק אוויר בשביל, נדמה לי עשרה אנשים, אבל בשביל שנה שלמה? היא אומרת. ואיימי?
כן? מה? אומרת איימי.
איימי התכוננה לשאול את השאלה הזאת כל אחר-הצהריים. אנחנו יכולים לקחת חתול? היא אומרת.
עוד לא, אומרת איימי.
קייט יודעת מה זאת אומרת. בעזרת המזלג היא דוחפת את השעועית הירוקה על פני הצלחת. זה לא הוגן. טוב לה פה.
מה את רוצה לעשות אחרי ארוחת הערב? שואלת אותה איימי. רוצה ללכת לטיול?
אני שונאת לטייל בחושך, אומרת קייט בזעף. אני הולכת לאנג'לה לראות בייקר-גרוב. לכולם יש טלוויזיה. לאנג'לה יש אפילו טלוויזיה בחדר שלה.
ריח הסתיו בשערה של קייט. כאן, בצפון, אפשר להריח ממש את חילופי העונות. איימי לא זוכרת שהיתה מסוגלת לעשות זאת אי-פעם.

פעם אחת, בטח כבר עברו מאז שלוש שנים, בערך בתקופה הזאת של השנה, השאירה אותה עומדת ברחוב ליד אחת מחנויות הכלבו הגדולות, 'בריטיש הום סטורס', ליד תצוגת חג-המולד בחלון הראווה, זה היה בברמינגהם, לא? היא לא בטוחה. כשחזרה כעבור ארבע שעות, רק בשביל לראות, ליתר בטחון, נעלם כל קהל הקונים וקייט עדיין היתה שם, מכורבלת במעיל הצמרירי, על המדרכה בפתח החנות הסגורה.
הים נע שחור ועצום, מפתל את קצפו הלוך ושוב לרגליה. היא רואה אורות קטנים הרחק בחשכה. היא מצאה את קייט עדיין בפתח, ערימת מטבעות קטנה לרגליה. מחייכת, מנומנמת מקור, פורשת את ידה הקרה מעל המטבעות הכסופים והנחושתיים, אמרתי להם שאני לא צריכה שום כסף, אמרה. אמרתי להם שיש לנו מספיק כסף.
זאת היתה הפעם האחרונה שהשאירה אותה באיזשהו מקום. בפעם הראשונה, כשקייט היתה קטנה מאד, כשעדיין בכתה בצורה שהטריפה את הדעת ועוד לא ידעה לדבר, פעם כשהיא ישנה, הניחה אותה על הדשא מול תחנת משטרה, השאירה אותה שם, מתחת לעץ ליד פח אשפה, והתיישבה על אחד הספסלים כדי להסתכל. אשה עצרה. היא נראתה מתאימה. היא נגעה בקייט בדחיפת רגל קלה.
עוד לפני שהאשה הספיקה לפתוח בדחיפה את דלת תחנת המשטרה, כבר נעלמו.
הן נעלמו כשהאשה עדיין היתה בדרכה אל הבניין.
הים, כמו שהוא הלילה, סמיך ואפל ומלוח, כובש את הפסולת ואת חלוקי האבן לשכבות חלקות. שיני הסלע הקשות ננעצות בעורה מבעד לבגדיה. איימי חשה את חריצי הסלע תחת אצבעותיה, שרבוטים בלתי קריאים.
שוב תפסה את עצמה עושה דברים חסרי תכלית. קצה-קצהו של החניון הרב-קומתי, קצרת נשימה ממדרגות הבטון, בקומה הרביעית, שם באות המדרגות אל קצן באוויר הפתוח. מבט מטה והאוויר מציף את ראשך. משטחה הקטן של העיר הלאה ממך, ההרים מצפון. יושבת על תלולית עפר קשה בין צמחי האלגומין והעצב הצהוב והגבוה, בין שברי אבן ופסולת של אתר בנייה נטוש מאחורי שורת בתים וכמה חנויות, מגודר, מרוסס בצבע. שלוש ילדות צופות ממרחק בטוח. אחת מהן מצליפה בעשב במקל וקוראת, את בסדר גברת?
נשכבת על הגב בעשב. מעלייך אלגומין על רקע השמיים האפורים. תתרכזי בזה.
ליד מרכז הקניות, רואה את הזמן משתנה משנייה לשנייה והטמפרטורה נותרת בעינה, 8 מעלות, בתצוגה הסיפרתית בחלון חברת הבנייה. מניחה לראשך להישמט אחורה על משענת המושב, מתכת קרה בעורפך, אנשים מביטים בך כשהם חולפים על פנייך. ניצבת בתחנה, מביטה מעבר לרציף אל הפסים.
כל האנשים נמצאים שם כי באו לפגוש מישהו או לנסוע לאנשהו, הכרטיסים שלהם בידיהם, בכיסיהם, בתיקיהם. לך אין כרטיס. זה הסוד שלך.
היא מהרהרת בשלוש הילדות המביטות בה, הגבוהה ביניהן לואטת לחברותיה מילים שנראות כמו משוגעת ולעזאזל. היא מהרהרת בגג של החניון הנטוש. תמיד תוכל להצפין הלאה. פסגות ההרים האלה כבר מחופות שלג.
או מתחת למים. היא מסוגלת לצעוד היישר אל תוך הים ולחוש את הקרקע זעה תחתיה בשמחה, הקור עוטף אותה סביב עד שהיא לא יכולה לחוש בו ואחר-כך פני המים סוגרים עליה כאילו לא אירע דבר.
איש לא יבוא וימצא אותך כאן.
ואז היא צוחקת, ושומעת את צחוקה על רקע שאון הים. קייט נכנסת בחבטת דלת ואומרת, איזה רוח בחוץ, מסוער נורא; מצביעה מבעד לחלון לעבר העצים בין אתר הקאראוואנים לכביש הראשי ואומרת, תסתכלי עליהם, תראי, כל פעם שהם מנערים את העלים שלהם יש שוב פעם רוח. אם העצים האלה היו מפסיקים כבר לנער ככה את הענפים שלהם. אז הרוח היתה מפסיקה לנשוב כל-כך חזק. קייט רואה ערפילים יורדים על הגבעות, כשרק הגיעו לכאן, ורצה לספר לה, הר פילים, שתבוא לראות הר פילים.

תמיד יש משהו שמזכיר לי
תמיד יש משהו שמזכיר לי
נולדתי
לאהוב אותך
ואף
פעם לא אהיה חופשיה
לעולם
ועד את חלק ממני
המילים סובבות סחור סחור וביניהן אותם בקיעי חלל. הקווים מתאחים ככלי חרס שנופצו. איימי נרגזת, אחר-כך משועשעת בעל כורחה. ההמוניות הזאת.
המחט נעוצה בראשה.
קייט נרגשת משום-מה, רצה קדימה כשהן חוזרות לאתר מביתה של אנג'לה.
אנג'לה מקצ'ני היא ילדה מהוהת-פנים מהכיתה שלה, שעושה רושם שהתחבבה על קייט. ייתכן, משערת איימי, שזה קשור לכך שבביתה של אנג'לה יש צלחת-לווין. בערבים היא נאלצת להתרגל לפרקי זמן הולכים ומתארכים בלי קייט.
אמה של אנג'לה מקצ'ני בכלל לא בטוחה בכל מה שקשור לקייט קרנה. היא לא בטוחה שהיא מרוצה מזה שהיא באה לשם כל הזמן, כך היא אומרת לבעלה אחרי שבנות קרנה הולכות. הן גרות באתר קאראוואנים. אין שום אבא באיזשהו מקום במשוואה. הן נשמעות כל-כך אנגליות. אם כי למען ההגינות הן לא אנגליות כמו הקבוצה עם העזים שנכנסה לגור בחוות פייטרסון, אלה עם הכישופים והעיסויים, שמדברים אל הירקות שלהם.
והנה, עכשיו אנג'לה שואלת כל מיני שאלות שבלי ספק נובעות מזה שהיא נמצאת עם הקרנה הזאת. כמו למה הם הולכים לכנסיה ביום ראשון, מה יוצא מזה. ולמה אנשים גרים בבתים אם הם יכולים לגור בקאראוואן ולנסוע לאן שהם רק רוצים. הם קנו כרטיסים לקרקס שיגיע העירה בשבוע הבא. גברת מקצ'ני נורא אהבה קרקסים כשהיא היתה בגילה של אנג'לה. היא היתה מתחננת לפני אחיה שיקחו אותה. האריות וכלבי-הים וכל זה. עכשיו אנג'לה אומרת שהיא לא רוצה ללכת כי תנחש מי אמר לה שבקרקסים מענים את החיות.
הן לומדות דברים מדהימים אחת מהשנייה, מה? כך אמרה לאיימי שניצבה בפתח כשבאה לקחת את קייט.
איימי שילחה אל גברת מקצ'ני חיוך פתוח.
זאת אומרת, לפני כמה ימים, המשיכה אמה של אנג'לה. לפני כמה ימים אנג'לה אמרה לי שקייט אמרה לה שיש שני סוגים של צופרים. סוג אחד זה הסוג הרגיל, של המכוניות הרגילות, והסוג השני זה של רכבי חירום, שזה חצי אשה חצי דג.
איימי נראתה תמהה. אחר-כך צחקה. אה, הבנתי, אמרה. צופר סירנה.
הבנתי.
אה, חה חה, כמובן, אמרה גברת מקצ'ני בפנים חתומים.
קייט ואנג'לה ישבו והביטו באביה של אנג'לה השרוע בכורסתו ומשלטט בין הערוצים. תוכנית של מוסיקה משנות השישים נותרה על המרקע זמן ארוך יותר מן הערוצים האחרים; הוא תר אחר הסיגריות שלו מעבר למסעדי הכורסה.
קייט ואנג'לה צחקו על כך שתסרוקתה של הזמרת תפוחה כל-כך על ראשה. הן חיקו את האופן שבו טלטלה את זרועותיה בדרמטיות עם כל שינוי במנגינת השיר. עד מהרה התגלגלו שתיהן על הריצפה מרוב צחוק.
אתן יכולות לצחוק לכן, שתיכן, אמרה אמה של אנג'לה, אבל פעם זה היה שיא האופנה, תסרוקת כזאת. בטח אתן תהיו בדיוק אותו דבר כשתגדלו קצת.
לא אני, אמרה קייט.
גם אני לא, אמרה אנג'לה.
הנה, אני נורא אהבתי להרים ככה את השיער כשהייתי צעירה, אמרה אמה של אנג'לה. בטח גם אמא שלך אהבה את זה, קייט.
בשום אופן, אמרה קייט.
גברת מקצ'ני שילחה מבט לעבר בעלה. אחר-כך הביטה באיימי. מיום ליום היא נהיית יותר דומה לאמא שלה, אמרה בקול רם וחייכה.
כן, אמרה איימי, כן, נכון. נכון, חשבה. זה עדיין הדהים אותה כל פעם מחדש, הפתיע אותה שוב ושוב. היא מיקדה את מבטה במרקע הטלוויזיה; סנדי שו פסעה יחפה על רציף מאורך, מעל ראשיהם של בני נוער המתנועעים מצד לצד. היא נעצרה בקצה, התכוננה לפתוח בשיר.
לא, את בטח צעירה מדי בשביל זה, גברת קרנה, אמרה אמה של אנג'לה בחביבות. את בטח היית עם שיער ירוק וסיכות בטחון, מה, או מה שלא היתה האופנה אז.
איימי חייכה בנימוס, השמיעה צליל של נימוס. בואי קייט, אמרה, מושכת אותה בצווארון הסוודר. איפה המעיל שלך?
היא לא באה עם מעיל. אמרתי לה כשהיא באה, נכון קייט? זה ערב קר נורא בשביל לצאת בלי מעיל, אמרה גברת מקצ'ני.
לא קר לי. אני לא צריכה מעיל, אמרה קייט.
תודה שסבלת אותה, אמרה איימי, היא שובבה גדולה.
טוב, לפחות היא באה לקחת את הילדה, אומרת אמה של אנג'לה לבעלה הישן אחרי שהן הולכות. לפחות הילדה לא צריכה ללכת הביתה לבד בחושך בכביש שליד הים, מוכרחים להגיד. נכון סטיוארט? נכון?

שלג זה רעיון טוב. שלג יכסה הכל, זה היופי שבו. נח בשקט בכל מקום, משקיט הכל, מצנן הכל עד קיפאון, נישא לתוך בקיעי קליפות עצים, ממלא את הרווחים בין טרפי העשב הנמוכים והדקים, מכופף וכובש אותם מטה, רובץ ללא עוררין על כל דבר קר דיו שנותר בחוץ. שלג יבש וטוב יירד בלא קול וילבין הכל. כאן, בצפון, הוא עשוי לדבוק במשך ימים ארוכים בצדי הבתים ועל ראשי קירות וגדרות, תלוי בכיוון הרוח.
עדיין לא מספיק קר בשביל שלג. איימי מכבה את האור, ניגשת אל החלון. הירח עלה. בלילות כאלה אפשר לראות את פני האוקינוס מוארים ופועמים מעבר למגרש החניה והחולות.
שני אגלי התעבות גולשים לאט על צידה הפנימי של הזגוגית; לפני שהם מגיעים אל מסגרת החלון היא עוצרת אחד מהם באצבעה כך שהאחר זולג לתוכו. היא מתיישבת על הספה, נשענת לאחור ומנגבת את אצבעה הרטובה על שמיכת הצמר המשובצת, טרטן זול, כחול צעקני צולב אדום וצהוב ולבן ושחור, כמו מפה של עיר בלהות. קווי חול קטנים בקמטי השמיכה, כמו חופים או מדבריות על המפה.
מאוחר מאד, קייט לא צריכה להיות ערה בשעה מאוחרת כל-כך. איימי קמה ממקומה כשהיא שומעת, משתהה ליד דלת חדר השינה, מציצה מבעד לסדק הצר במקום שהדלת והמשקוף לא ממש נפגשים. חדר השינה חשוך, מואר לרגע באורות מכונית היוצאת בנסיעה לאחור ממגרש החניה, המקום שבו אנשים מן העיר נוהגים לבוא כדי לההביל את זגוגיות מכוניותיהם מרוב אהבה.
בהינף רגע חולף האור על פני קייט, השוכבת על גבה כשזרועותיה מעל השמיכה וכפות ידיה באוויר. דומה שהיא שקועה במשחק של ספירה. היא סופרת בעזרת אצבעותיה ומדקלמת משהו במלמול חרישי. איימי לא מצליחה לשמוע בדיוק מה היא אומרת. זה נשמע קצבי, כמו לוח הכפל או שיר.
היא נשענת על הדלת, זהירה, שקטה, נדחקת אל תוך החדר. קייט מדקלמת שמות רחובות, עיירות וערים. בזה אחר זה היא מונה את המקומות בהם גרו.
כשהיא מגיעה אל מקום מגוריהן הנוכחי, היא חוזרת להתחלה ומשננת שוב את כל הרשימה.
קתלין קרנה, את צריכה לישון, אומרת איימי ברוך. היא מתיישבת על המיטה. קייט תוחבת את ראשה אל תוך חיקה. איזה סיפור את רוצה היום?
אומרת איימי, כורכת את השמיכות סביבן.
הסיפור על הילדה שבורחת מתוך הגבעה, את יודעת לאיזה אני מתכוונת, אומרת קייט, מנומנמת, אל תוך האפודה של איימי.
בסדר, אומרת איימי. אז ככה זה הולך. פעם היתה ילדה שיצאה לטייל אל צדה האחר של הגבעה, כי היא חשבה ששם האוכמניות יהיו מתוקות יותר והעולם יהיה מלא פלאים, פלאים שונים מאלה שהיו בצד של הגבעה שבו גרה.
אבל היא הלכה והלכה, ולא הצליחה להבין איפה נגמר הצד שלה ואיפה מתחיל הצד האחר של הגבעה. היא התיישבה על אבן כדי לנוח ולמחות את מצחה בממחטה, וכדי לאכול את הכריכים שהביאה איתה. והגבעה נפתחה מתחתיה, והעשב והאדמה נבקעו ובלעו אותה ונסגרו מעליה, וכשפקחה את עיניה גילתה שהיא לכודה בחדר אפלולי וטחוב, עמוק בתוך הגבעה, וקירות האבן היו עשויים מאבנים ועפר וסלעים עבים כל-כך, שלא יכלה לשמוע קול ציפור או צעדים או כל דבר אחר, לא שמעה דבר.
איימי לא צריכה להוריד את מבטה כדי לדעת שקייט, חמימה בזרועותיה, כבר ישנה.
הכל לבן מן החוף הזה עד האחר, ממזרח עד מערב, ועד פאתי צפון ופאתי דרום. הכל לבן עד תום הדף. בתחתית העמוד, בפינת הדף, משורבט בכל הצבעים בקווי עפרון גסים, בית רבוע ושטוח עם ארבעה חלונות וארובה.
עשן עולה מן הארובה בכתום לולייני. פרחים בגינה, גבוהים כמו הבית כמעט. שביל בגינה, גדר, שער. ירוק זה דשא. דלת כניסה אדומה, חתול שחור. מעל הבית, בדונג קורן, צהוב וסמיך, מחייכת השמש.

אלי סמית נולדה באינוורנס, סקוטלנד ב- 1962. חיה כיום בקימברידג'. ספרה הראשון, "אהבה חופשית וסיפורים אחרים" (1995) זכה בפרס Saltire לספרי ביכורים וב-Scottish Arts Council Book Award. "כמו", הרומן הראשון שלה, ראה אור ב-1997 ו"סיפורים אחרים וסיפורים אחרים" ב-1999. "עולם מלון" (2001) היה בין המועמדים הסופיים לפרס Booker ולפרס Orange וזכה בפרס Encore. "כל הסיפור וסיפורים אחרים" ראה אור ב-2003. ספרה "המקרית" (2005)היה בין המועמדים הסופיים לפרס Man Booker ולפרס Orange וזכה בפרס Whitebread. "בת פוגשת בן" ראה אור ב-2007.

X