כמו הפגנה | לרכישה באינדיבוק
כמו הפגנה

כמו הפגנה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 178
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 64
- 30

שלושה סיפורים ונקודת מבט אחת: מבטה של אשה צעירה המתבוננת בעולם האורבני הבולע אותה ופולט אותה, מסחרר אותה ומגרה בה יצירתיות ומחשבה מעמיקה.

 

הנובלה הראשונה: "מוכרת תכשיטים" הינה דין וחשבון המפרט אחת- עשרה יציאות בימי שישי אחר הצהריים לרחוב דיזנגוף ההומה, במטרה למכור תכשיטים, "עבודה תימנית מקורית" שאביה של הגיבורה עושה. השנה היא 1984.

הנובלה השנייה: "עבודה במשמרות" מתארת את סיפור אהבתם של צעיר וצעירה ממעמדות חברתיים שונים, בתל אביב על סִפָּהּ של מלחמת לבנון הראשונה.

והשלישית: "כפר" מתארת קשר שנרקם בין צעירה עירונית וצעיר כפרי, הם נפגשים בכפרו במטרה להביא ילד לעולם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כמו הפגנה”

עוד יום המשיכה להתבשל בחדרה בתוך המיץ של עצמה, הלוך והירקב, כמו גבעול השתיל שהוציאה היום מתוך צנצנת המים הבאושים. חששה שעמוס יבוא. לא רצתה להיות איתו. שהות עמו פירושה תסכול, פירושה לא לעשות את אשר היתה רוצה לעשות, פירושה שלא יהיה מה שהיתה רוצה שיהיה. אתמול הצליחה להתחמק. לאחר הביקור בקופת חולים נסעה עם הילה אל דירתה, אבל היום החליטה ללכת לסרט "אדומים", סרט ארוך, מספיק זמן להשתחרר מעצמה, מספיק זמן לתת לעמוס להגיע אליה, לראות שאיננה ולחזור על עקבותיו. לבשה בגדים חמים, את הטרנינג הירוק וצעיף לצוואר, לקחה את התיק הקטן ויצאה. הופתעה לראות את המון האנשים העומדים בתור לסרטים, "לאדומים" אזלו הכרטיסים. בדרך חזרה חשבה שתקנה כרטיס לסרט בקולנוע גורדון, המצוי לא רחוק מחדרה.
מכונית ענקית מפוארת עצרה בסמוך אליה והנהג פנה אליה בדיבורים. היא המשיכה ללכת מתעלמת ממנו. הוא השתמש בכל מני שיטות דיבוריות, בהתחלה אמר "אם את אוהבת ים, שמים וכוכבים ו… אז תיכנסי," עשתה את עצמה לא שומעת, הוא אמר "אקח אותך עד לאן שאת צריכה להגיע וזהו, תיכנסי," הוא נעצר ברמזור והיא המשיכה ללכת. כעבור רגעים ספורים שוב הגיע אליה, והפעם אמר, "אם את אוהבת אמנות אז יש לנו על מה לדבר," היססה, רצתה לצאת מתוך עצמה, הציצה בפניו, נראה לה שתוכל לדבר עם הפנים האלו, הוא לא טיפוס אלים. הוא הפציר בה "תיכנסי תיכנסי!" ושיירה של מכוניות עמדה אחריו ממתינה בשקט. היא הסתכלה על השיירה, יותר נכון על אורות פנסי השיירה וחשבה שהם צופים בה כמו בסרט. אותה ההרגשה כמו שהיתה לה על הבמה במבחן לבימת המחול, ההרגשה שמולה, בתוך גוש האור המסנוור והחשכה שגם היא מסנוורת, יושבים אנשים וצופים בה ובמעשיה. חשבה שהם בוודאי רואים את גופה מתפתל מהיסוסים. ראתה את חריץ הדלת שפתח בפניה, ולמרבה הפלא או אי-הפלא ראתה את עצמה נכנסת.
הם חושבים שאני זונה? שאלה את עצמה, הם חושבים שאני נערה פתיה, חשבה.
הוא נסע הלאה, שאל אותה באיזה תחום אמנות היא עוסקת, "בכתיבה ובריקוד" ענתה לו. הוא אמר שגם הוא כותב ולאחר שקיבל את הסכמתה הנמיך את הרדיו ודקלם שיר שכתב. שיר רומנטי בנאלי. היא אמרה לו שהשיר מאד שירי. הם נסעו לאורך הים, היא שאלה אותו לאן הם נוסעים, הוא אמר "סתם כך לשם הנאה." הגיעו לדולפינריום, היא הציעה שיעצרו לבדוק איזה סרט מוצג שם. המקום היה סגור, שום סרט לא הוקרן שם הלילה. הוא גבר מבוגר, לא גבוה, גוף בנוי היטב. היא שאלה אותו אם הוא מתעסק בספורט, הוא אמר שכן. סיפר שבעבר היה שחקן ב'הבימה' ואז היה מתאמן הרבה, וגם רקד הרבה. הם עשו סיבוב בשטח הדולפינריום השומם ויצאו, ישבו בבית קפה, שמעו מוסיקה יוונית. היא כמעט לא דיברה, שקעה במין שקט נפשי עמוק. היתה מצוננת מאד. הוא הציע לה שתוסיף מעט קוניאק לתוך כוס התה שהזמינה, "זה עוזר להתקררות," אמר, היא הסכימה. הם היו שקטים, הוא עישן סיגריות בזו אחר זו. הוא אמר לה שהיא נראית מאוהבת. היא לא הכחישה, עדיף שיחשוב כך. היא אמרה לו שהיתה בדרך לסרט ובשעה אחת-עשרה היא חייבת לחזור הביתה. לשאלתו אמרה שיש לה פגישה, כן, עם בחור. היא הציעה שילכו לסרט, הוא אמר שלא, משום שלא יישאר להם זמן להיות ביחד. הוא מתחיל להיות דברן, הוא לא נשמע לה חכם במיוחד ולא טיפש במיוחד ומאד לא מעניין במיוחד, אבל הלילה היה נעים, רוח קרירה מרעננת נשבה, המקום היה כמעט ריק, היה לה חם בתוך פלנל הטרנינג הנעים, היא הסתכלה על הדגלים התלויים בחוץ, דגל לבן, גדל כחול, דגל לבן, דגל כחול, הם התנועעו ברוח. מה פתאום דגל לבן דגל כחול, דגל לבן דגל כחול? הוא הציע שלא ישבו כך סתם, אלא יעשו משהו, הציע שייסעו אל חבר שלו וכשציין את שם החבר, התפלא שהשם איננו מוכר לה, זה אותו האיש שכותב את הסיפורים מהחיים בעיתון 'לאישה'. הוא סיפר לה שלפעמים הוא כותב סיפורים כאלה ונותן לחבר שלו, שמפרסם אותם בעיתון תחת שמו, שם החבר. הם נסעו, אבל לפני כן היה צריך לקפוץ לדירתו, כך אמר, היא לא התנגדה, היא בטוחה שלמצב לא נעים של ממש לא יגיעו. הם הגיעו לדירת גג מוזנחת מאד, דירה שהיא בטוחה שלא גרים בה, ברחוב ביאליק, בניין ישן יפהפה. הוא הכין להם תה ונתן לה לשתות גם את התה שלו משום שהיא מקוררת. הוא החמיא לה בלי סוף ופרשֹ בפניה את השקפת החיים שלו, בנושא של בינו לבינה, חופש פרט מוחלט. הוא נתן לה נשיקה, מגעו היה עדין, והיא דחתה אותו בעדינות. כשהגיעה השעה אחת-עשרה, אמרה שהיא חייבת להגיע לפגישה, דחתה כל מני הצעות יפות שמציע לה, לשאלתו ענתה שלא ייפגשו שנית, ואמרה לו שהוא עזר לה לצאת מתוך עצמה. הוא הסיע אותה לחדרה. הוא אמר שבעוד שבוע הוא נוסע לרומא. ושהוא בטוח שהיה יכול לעזור לה בהרבה דברים, אמר שכאשר טוב לה שתתחלק בזה עם החברים שלה, אבל כשרע לה, היא תמיד מוזמנת לבוא אליו. הם נפרדו בעדינות.

רונית לוי וייס (נולדה ב-5 במרץ 1953) היא משוררת וסופרת ישראלית. מורה לתנועה ולמחול, רקדנית בעברה.

 

רונית לוי וייס נולדה וגדלה בשכונת תל ארזה, ירושלים בבית מסורתי, הבת הבכורה מבין ארבע בנות; הוריה ממוצא תימני גדלו בשכונת נחלת צבי. אמה, יונה, הייתה תופרת ואביה, חיים, היה צורף פיליגרן. למדה בבית הספר העממי "למל" לבנות. בהיותה בת תשע עברה המשפחה להתגורר בנתניה, שם למדה בבית הספר ביאליק. רונית למדה בפנימיית בית הספר החקלאי פרדס חנה. בצה"ל שירתה בסיני. בתום שירותה הצבאי טסה לאנגליה למשך שנה ומששבה לישראל למדה פסיכולוגיה וסיימה תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן.

 

רונית לוי וייס למדה מחול באקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים. מורתה רינה גלוק הזמינה אותה בחופשה לקחת שיעורים בתיאטרון המחול ענבל. בעקבות ההתנסות הזאת רונית עזבה את האקדמיה והצטרפה ללהקת ענבל, בה רקדה במשך שש שנים, תחת שרביטה של המנהלת האמנותית שרה לוי-תנאי. בתקופת ריקודיה בלהקה ראה אור בהוצאת ספריית פועלים "מפתח בשלושים שקל", ספר שיריה הראשון, שהתפרסם תחת שם העט רונית לי. הספר זכה בפרס הקרן ע"ש אגסי שרמן (לוס אנג'לס). לוי וייס יצרה כוריאוגרפיה לשיר "אנדרטה" מתוך הספר. הריקוד הוצג במסגרת פסטיבל "גוונים במחול" הראשון באוגוסט 1984, בביצועה, ועם רקדנים נוספים מלהקת ענבל וזכה במקום הראשון.

 

המחול "אנדרטה", מאת רונית לוי וייס ובביצועם של לוי וייס ויעקב בראב, פסטיבל גוונים במחול, 1984
רונית לוי וייס למדה אוריתמיה – תנועה ומחול על-פי רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה. היא למדה בבית הספר לאוריתמיה, במרכז האנתרופוסופי בדורנאך ליד בזל, שווייץ. אחר-כך התגוררה בגרמניה. בסך-הכול שהתה חמש שנים בחו"ל, תקופה בה כתבה את "שירים משם", ספר שיריה השני.

 

היא שבה לישראל ומלמדת מזה שנים מחול במסגרת החינוך המיוחד. היא מלמדת בבית הספר ונצואלה-קלישר בתל אביב, בו לומדים ילדים עם שיתוק מוחין ופיגור שכלי. ב-2009 ראה אור ספר שיריה השלישי "אם ובן, כסף קטן. שירים מפה" בהוצאת עקד. בפברואר 2014 יצא לאור "כמו הפגנה", ספרה הרביעי, ספר הפרוזה הראשון פרי עטה בהוצאת ספרי עיתון 77.

 

רונית לוי וייס מתגוררת ביפו והיא אם לבן.

 

 

אודות ספריה:

 

1. מפתח בשלושים שקל (שקל ישן) : שירים / רונית לי (תל אביב : ספרית פועלים, תשמ"ו 1986)
חלק מהשירים סוריאליסטיים, חלקם אירוטיים וחלקם ליריים.

 

במעריב נכתב:

"שם חדש, ועמו שירים מעניינים… מדובר פה לא רק באישיות כובשת שמצאה לעצמה דרך ביטוי, כי אם גם בעולם רחב של רגישויות ומגעים, שיש לו גם הברקות צורניות… ספר ראשון זה של רונית לי איננו בוסר, כי השירים בטובתם, מקהים את השיניים."

 

בעל המשמר נכתב:

"בעולם השירה הישראלית הצעירה של היום, שכבר הרבה זמן לא ניכר בו קו צלול ובולט, שיכול להיות תשובת נגד למהפיכה שעשו, זך וחבריו בתחילת שנות ה-60… אנו זקוקים למודל חדש ברור, חזק ומובן, ומשהו ממנו אפשר למצוא בסיפרה של רונית לי, וגם בספריהם של עוד כמה ממשוררינו הצעירים… ייתכן, שבספר שלפנינו יש משהו מגיבושו ההתחלתי של מודל חדש… זיכוך מעין זה יכול להצמיח לנו שירה חדשה… ספר שירים כשרוני – וממזרי." ‏[2]

 

2. שירים משם (תל אביב : גוונים, תשס"ד 2003)
השירים בספר נכתבו בדורנאך, שווייץ, ובמינכן, גרמניה. שירים מזוקקים בנוף אירופי מחמיר המקיימים מתח פנימי, אישי ורעיוני, עם נוף ישראלי.

 

3. אם ובן, כסף קטן . שירים מפה (תל אביב : עקד, תש"ע 2009)
הספר מתאר הוויה של משפחה חד-הורית הכוללת אם ובן במציאות התל אביבית העכשווית.

 

בעתון 77 נכתב:

 

"חוט של פליאה משוך על שירי ספרה החדש של רונית לוי וייס ומשהו מזה רמוז גם בשמו אם ובן, כסף קטן, שמלבד ההומור שיש בו, כדרכה של המחברת, יש בו גם משהו מסתורי שאינו מפוענח עד סופו. מקורה של הפליאה הוא בדו-משמעות ואף ברב-משמעות של זהות הדוברת ברבים משיריה." ‏[3]

 

4. כמו הפגנה (הוצאת ספרי עיתון 77, 2014)
ספר פרוזה הכולל שלוש נובלות. הסיפור הראשון "מוכרת תכשיטים" מציג עצמו כדין וחשבון המפרט אחת עשרה יציאות בימי שישי אחר הצהריים לרחוב דיזנגוף ההומה, במטרה למכור תכשיטים שאביה של המספרת עושה; השנה היא 1984. הסיפור השני "עבודה במשמרות" מתאר מערכת יחסים בין שני צעירים ממעמדות חברתיים שונים, בתל אביב על סִפָּהּ של מלחמת לבנון הראשונה. הסיפור השלישי "כפר" מתאר קשר שנרקם בין צעירה עירונית לצעיר כפרי; הם נפגשים בכפרו במטרה להביא ילד לעולם.

 

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X