כל יום הוא טרבלינקה | לרכישה באינדיבוק
כל יום הוא טרבלינקה

כל יום הוא טרבלינקה

שנת הוצאה: 2006
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70

"מבחינתם של בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה," כתב הסופר יצחק בשביס זינגר בסיפורו "כותב המכתבים."

צ'רלס פאטרסון, היסטוריון אמריקני שהתמחה בחקר השואה, משלב מצע מחקרי מפורט וחשיבה מסקנית אמיצה כדי להציג את השאלות העולות מהשוואה מטרידה זו: מהו הקשר בין ניצולם השיטתי של בעלי חיים לבין דיכויים של בני אדם? כיצד מערכי המחשבה ודפוסי הלשון המשתיקים את סבלם של בעלי חיים מתועלים ומנוצלים למחיקת סבלם של קורבנות אנושיים? כיצד מתופעלת ה"חיה" כמרחב מוּקְצֶה, שהעמים והקבוצות המוגלים אליו מנוּשָלים מאנושיותם, לעתים קרובות כצעד לקראת השמדתם הפיסית?

המאה העשרים טוענת את השאלות הללו בדחיפות מיוחדת: פאטרסון עומד על הזיקה בין ההשמדה ההמונית של בעלי החיים – ששיאה בבית המטבחיים המודרני – לבין השמדתם המתועשת של בני האדם, שקיבלה את ביטויה המפלצתי בשואה. הוא מראה כיצד מהנדסי המוות ההמוני שאלו מתעשיית הבשר דגמי פעולה, אסטרטגיות רטוריות וטכניקות המתה, ומנתח שורה של ראיות ומחקרים החושפים את הדרך המובילה מבית המטבחיים לשערי אושוויץ.

פאטרסון מלווה את מחקרו בעדויותיהם של ניצולי שואה וגרמנים בני התקופה, וכן בעיון מקיף ומטלטל ביצירתו של יצחק בשביס זינגר. כל אלה מובילים אותו אל ההכרה, כי האידיאולוגיה של ההשמדה המתועשת מוסיפה להשחיז את להביה בקרבנו; שעריו של אושוויץ נפתחים מידי בוקר, בחריקת דלתותיהם של מיליוני משחטות, מפעלי בשר ומעבדות ניסויים

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כל יום הוא טרבלינקה”

"

ביקורות נבחרות

ראיון עם המתרגם של הספר, עודד וולקשטיין, בתוכנית יומן חייתי

 

יאיר אורון, על הקשר בין רצח-עם לתעשיית ההרג של בעלי החיים באתר הארץ

"

במאמר משנת 1917 נדרש זיגמונד פרויד לסוגיית העליונות האנושית מנקודת מבט היסטורית: "במהלך היעשותו לבן תרבות, קנה לו האדם עמדת שליטה ביחס לאחיו בני ממלכת החי. משלא הסתפק בעליונות זו, פנה האדם להקים חיץ בין טבעו לבין טבעם של יצורים אלו. הוא הכריז עליהם כמשוללי תבונה, ובה-בשעה ייחס לעצמו נשמה אלמותית, והתכחש בשם מוצאו האלוהי לכל זיקה קהילתית בינו לבין ממלכת החי". פרויד כינה את העליונות שתבע לעצמו האדם על פני שאר היצורים החיים "שיגעון-הגדלות של האדם".

מאות אחדות קודם לכן הביע הסופר הצרפתי מישל מונטיין (1533-1592) עמדות דומות באשר ל"זכויות-היתר המפליגות שהאדם נוטל לעצמו ביחס לצורות קיום אחרות". הוא האמין כי "מחלתו החמורה והעתיקה ביותר של האדם" היא דעתו הקדומה על עצמו; "האדם הוא השברירי שבכל היצורים, כשם שאין בכל הבריאה מי שמיטיב ממנו להמיט פורענויות – ובכל זאת אין עוד ברייה יהירה וזחוחה כמותו… היצור האומלל ומעורר הרחמים הזה, שאפילו בטבעו-שלו אין הוא מושל, מרהיב לראות בעצמו אדוניו של היקום כולו. האם ניתן לדמיין דבר-מה נלעג יותר מזה?" מסקנתו של מונטיין: "אין זאת אלא שגאוות פְּתָאים ועקשנות לשמה, ולא שיקול נבון, הם שהשיאו אותנו להמליך עצמנו על החיות האחרות, להיבדל מתנאי חייהן ולהחרים את חברתן".

פרק זה מתחקה אחר הפצעתה של ההפרדה הגדולה בין האדם לבין החיות האחרות ועמה עקרון "החזק צודק", המכתיב את יחסו של האדם למינים אחרים – "היהירות האנושית", בלשונו של מונטיין, "שיגעון הגדלות של האדם", בלשונו של פרויד.

הזינוק הגדול קדימה
התבססותו של האדם במעמד המין השליט מציינת שלב מאוחר מאוד בתולדותיו. קרל סאגאן מסביר כי אילו נדחסו 15 מיליארד שנותיו של היקום למהלכה של שנה אחת, הייתה מערכת השמש נוצרת רק בספטמבר (ב-9 בחודש, למען הדיוק). אז, בהתעבותו של חומר בין-כוכבי, היה נולד כדור הארץ (ב-14 בספטמבר), והחיים עלי אדמות היו יוצאים לדרכם (ב-25 בספטמבר). הדינוזאורים היו מגיחים בערב חג המולד, ונכחדים ארבעה ימים לאחר מכן. היונקים הראשונים היו באים לעולם ב-26 בדצמבר, הפרימאטים הראשונים היו מופיעים ב-29 בדצמבר, וההוֹמינידים הראשונים (אבות-אבותינו, הפרימאטים הדו-רגליים) היו מציגים את כפות רגליהם על האדמה ב-30 בדצמבר. בני האדם (הומו ספיינס) היו נכנסים לזירה רק בשעה 22:30 ביומה האחרון של השנה, וכל ההיסטוריה המתועדת של המין האנושי הייתה נדחסת לעשר השניות האחרונות של אותה שנה.

הפַּלֵיאונטולוגים ריצ´רד ליקי ורוג´ר לוין ממחישים את מהלכו של הזמן בדרך אחרת, כאשר הם מציעים לקוראיו של כתב-העת אוריג´ינס לדמות את ההיסטוריה של כדור הארץ לספר בן אלף עמודים. בהנחה שכל עמוד מייצג תקופה בת 4.5 מיליוני שנים, יידרשו 750 עמודים כדי להגיע אל ראשיתם של החיים בים. ההומינידים עתידים להופיע רק שלושה עמודים לפני סיומו של הספר, והשימוש בכלים שסותתו באבן יידחק אל מחציתו של העמוד האחרון. סיפורו של ההומו ספיינס יחל בשורה החותמת את הספר; כל העלילה כולה – החל בציורים על קירות המערה, עבור בפירמידות וכלה בשואה ובעידן המחשב – תידחס אל המילה האחרונה.

על פי קרל סאגאן ואן דרוּיאן, מעמדנו כמין השליט ניכר בכמה מאפיינים: "הימצאותנו בכל אתר, שעבודם של מינים אחרים (הליך המכונה בלשון נקייה ´ביות´), הדרך שבה אנו מפקיעים את מרבית תוצרתו של כדור הארץ, התערבותנו המכרעת בסביבה".

הם תוהים כיצד "מין אחד, חשוף, מוגבל ופגיע, הצליח לשעבד לרצונו את כל השאר ולמשול ללא מצרים בעולם הזה ובעולמות אחרים". אדוארד א´ וילסון, המכהן כפרופסור באוניברסיטת הרוורד, טוען כי עלייתו של האדם למעמד של מין שליט לא הביאה ברכה לכוכב-הלכת הזה. "מדענים רבים סבורים כי בעיקר עבור עולם החי הייתה זו התפתחות מצערת, שמין של פרימאטים טורפים הוא שכבש לו מעמד זה, ולא צורת חיים נאצלת יותר"

ג´ארד דיימונד כותב כי ההתקדמות הטכנולוגית המכרעת של המין האנושי – מה שנהוג לכנות "הזינוק הגדול קדימה" – התרחשה לפני כ-40,000 שנים, כאשר אבותינו הקדמונים רכשו את היכולת להתקין מכשירים, כלי מוזיקה, מנורות, גילו את הכישרונות האמנותיים והניחו את יסודותיהם של המסחר והתרבות. "אם ניתן להצביע על רגע מסוים בזמן, שבו נעשינו לבני אנוש, הרי זהו הרגע שבו התחולל הזינוק הזה". מאחר שהמצע הגנטי של בני האדם קרוב במידה רבה לזה של השימפנזים, מותר להניח כי הזינוק הגדול הוּנע במידה זעומה בלבד על-ידי גנים אנושיים. דיימונד מוסיף ומציין כי לסברתם של מדענים רבים, הגורם המכריע היה כושר השימוש בשפה מילולית.

יש מי שמרחיקים את הרגע שבו נעשינו לבני אנוש לתקופה שקדמה לימינו אלה בשני מיליוני שנים ויותר – התקופה הארוכה שבה נפוצו אבותינו הקדמוניים על פני האדמה וחיו במרחביה כציידים ולקטנים. אלן ג´ונסון וטימותי ארל כותבים: "התרבותם ארוכת-השנים של ציידים ולקטנים אנושיים ותפוצתם על פני האדמה הניחו את היסוד להתפתחותנו הביולוגית ולכל ההתפתחויות התרבותיות שבאו בעקבותיה". כמו כן שרווד וושברן וסי.אס. לנקסטר טוענים כי אמנם המהפכה החקלאית והמהפכות התעשייתיות והמדעיות שבאו בעקבותיה חילצו אותנו מן התנאים שהגבילו את קיומנו לאורכם של 99 אחוזים מכלל ההיסטוריה שלנו, ועם זאת "במהלך אותה תקופה ארוכה שבה מילאו את הארץ ציידים ולקטנים התעצב המצע הביולוגי של המין האנושי".

ברברה ארנרייך מאמינה אף היא כי "הטבע האנושי" נוצק בתקופה בת שני מיליוני השנים, שבמהלכה חיינו בלהקות קטנות, וניזונו מצמחים ומשיירי טרפם של בעלי חיים אחרים. היא מוסיפה וטוענת כי עלה בידינו להדחיק כמעט לחלוטין את רשמיה הטראומטיים של ההיסטוריה הארוכה שלנו – לא ההיסטוריה שבמהלכה פעלנו כציידים, אלא זו שלאורכה היינו אנו הניצודים, טרף לרעבונן של חיות שמיומנויות הציד שלהן האפילו על שלנו. לטענתה של ארנרייך, הופעתם של פולחני קרבן כמו גם צימאוננו למלחמה ולאלימות "חוגגים וממחיזים שוב ושוב, למרבה הזוועה, את השינוי שחל במעמדו של האדם כאשר הפך מנטרף לטורף".

דיימונד טוען כי פרימאטים אחרים היו מנועים מלפתח את הכושר להשתמש בשפה מילולית מורכבת מאחר שהופעתו של כושר זה כרוכה, ככל הנראה, ב"מבנה מסוים של הגרון, הלשון והשרירים המניעים אותם, שיש בו כדי לאפשר שליטה בצלילים המופקים". הקול האנושי מופק באמצעות מנגנון מורכב, הכרוך בתפעולם המתואם של רקמות ושרירים רבים, ומשום כך "סביר להניח כי המרכיב החסר במסלול הפקתו של הקול אצל החיה הקדם-אנושית לא היה אלא שינוי קל במנגנון זה, שדי היה בו כדי לאפשר לנו לשלוט בקולנו ביתר יעילות ולהפיק מגוון צלילים רחב מאוד". מאחר שלועותיהם וגרונותיהם של השימפנזים אינם מותאמים לדיבור כפי שאיברינו שלנו כשירים להפקתן של רבות מן התנועות היסודיות, כושר ההבעה שלהם מוגבל לכמה תנועות ולכמה עיצורים.

כך, העדרן של "המוטציות אשר חוללו שינויים במבנה הלשון והגרון" ואפשרו בדרך זו את המבע הקולי של האדם, הוא שמוסיף לדוּן שימפנזים שנשבו לכליאה ב"מרכזי מחקר" ולניצול בגני החיות, במועדוני הלילה, בטיסות לחלל ובניסויים רפואיים. קרל סאגאן הציג שאלה נוקבת: "כמה חכם צריך קוף שימפנזה להיות, כדי שהריגתו תיחשב לרצח?" "הזינוק הגדול קדימה", כפי שנהוג לכנותו, שתודות לו יכלו בני האדם המבורכים בכושר הדיבור לפתח חקלאות, להתקין כלי מתכת, להמציא את הכתב ולפוּץ לכל קצוות האדמה, הזינוק הזה הוא שהניח לבני האדם לנצל לצורכיהם את תושביה "חסרי הקול" של האדמה הזאת. דיימונד כותב: "מכאן לא נתבקש אלא צעד קטן נוסף לשם הקמתם של אותם מונומנטים תרבותיים, המבחינים את בני האדם מבעלי החיים – מונומנטים כמו המונה ליזה והסימפוניה ארואִיקה, מגדל אייפל והספוטניק, המשרפות בדכאו והפצצתה של דרזדן". דיימונד יכול היה להוסיף לרשימתו את המעבדות העורכות ניסויים בבעלי חיים, את המשקים המתועשים ואת בתי המטבחיים.

ביותם של בעלי החיים
ניצולם של בעלי חיים כגון כבשים, עזים, חזירים, ובני בקר כדי להפיק בשר, חלב, עורות וכוח-עבודה – תהליך שנהוג לכנותו בלשון נקייה "ביות" – החל לפני כ-11,000 שנים במזרח הקרוב הקדום, כאשר כמה קהילות עברו בהדרגה מתזונה שהתבססה על ליקוט וציד לכזו שנסמכה על ביותם של צמחים ובעלי חיים. במשך מאות אלפי שנים נהגו אבותינו הקדמונים ללקט את מזונם באמצעים שונים; הם צדו ודגו, תרו אחר פֵּרות, ירקות, אגוזים, צדפות, זחלים ושאר מזונות מתנובת הארץ הפראית.

המעבר לחקלאות ולגידול עדרים התרחש בהדרגה. ציידי הכבשים והעזים נצמדו לעדר מסוים, עקבו אחר תנועותיו וניצלו אותו בהתמדה, עד שהפך ל"שלהם". מאחר שקל יותר ללכוד ולביית בעלי חיים צעירים, נהגו הרועים הראשונים להרוג את החיות המבוגרות, שגוננו על צאצאיהן, ואז ללכוד את בניו הצעירים של העדר ולהרחיקם מסביבת המחיה הטבעית שלהם ומן הקהילה שגידלה אותם. ככל שהתמחו בהרג בעלי חיים לשם אכילת בשרם ובניצולם על מנת להפיק מהם חלב, עורות או כוח-עבודה, קנו להם הרועים שליטה בכושר התנועה של החיות, כמו גם במזונן, בדרגת התפתחותן ובתנאי רבייתן. הם עשו זאת באמצעים כמו סירוס, קשירת רגליים, צריבת סימנים מזהים ורציעת אוזניים, ובעזרת מכשירים, כגון רְסָנִים מעור, שוטים, מַלְמָדים ולבסוף שלשלאות וקולרים. דזמונד מוריס כותב: "]בעלי החיים המבויתים[ שילמו בחופש ההתפתחותי שלהם. הם איבדו את עצמאותם הגנטית, והתפתחותם נתונה כעת לחסדינו ולגחמותינו".

במגמה לייצר בעלי חיים שיהלמו את צורכיהם, הרועים הרגו או סירסו את מרבית הזכרים, וכך הבטיחו כי הזכרים ה"נבחרים" הם שיפרו את הנקבות. סירוסם של הזכרים הקל גם על השליטה בהם, כפי שמסביר קרל סאגאן:

שוורים, סוסי הרבעה ותרנגולים מסורסים בשיטתיות משום שבני האדם מתקשים להתמודד עם גבריותם – אותה גבריות עצמה שהמסרסים מעריצים מן הסתם אצל עצמם. די בהינף סכין חטוף – או בנשיכה מיומנת של רועת איילים לפלנדית – כדי להצניח את שיעור הטסטוסטרון לרמה בת-שליטה למשך שארית ימיה של החיה. בני האדם מעוניינים בבעלי חיים כנועים, נוחים להישלט. בתנאים אלו, הזכרים השלמים בגופם נחוצים במידה מוגבלת בלבד, המידה הדרושה כדי להצמיח דור חדש של עבדים.

השיטות שבאמצעותן מנהלים הרועים את עדריהם בימינו עשויות ללמד משהו על השיטות ששימשו את הרועים בתקופות קדומות יותר. הסירוס מוסיף להיות תו-ההיכר המרכזי של הבעלות על בעל החיים. בני שבט הנוּאֶר באפריקה מייעדים להרבעה את עגליהן של פרות החליבה המשובחות ביותר, ומסרסים את כל השאר. כך נותר עגל יחיד שלא סורס כנגד כל שלושים או ארבעים עגלים מסורסים. הלפלנדים בצפונה של סקנדינביה מסרסים את רוב האיילים בעדריהם, ואז משתמשים בהם כבהמות משא. בני הטוּאַנג מסרסים גמלים משום שבדרך זו בעלי חיים אלו מצמיחים דבשות גדולות יותר, מאריכים ימים כבהמות רכיבה ונוחים יותר לשליטה בעונת הייחום.

עבור רוב בעלי החיים – בני בקר, סוסים, גמלים וחזירים – נהוגה שיטת סירוס אחידה; הרועים מבתרים את כיס האשכים ומסירים את האשכים עצמם. רועים אפריקניים עושים זאת באמצעות סכין או בחודה של חנית, ואילו תושביה של גינאה החדשה מסרסים את החזירים שבבעלותם באמצעות סכיני במבוק. רועים אחרים משמידים את האשכים או מסבים להם נזק מבלי להסירם מן הגוף; אחת השיטות הרווחות בקרב הרועים היא הידוקו של כיס האשכים באמצעות חבל, עד לניוונם של האשכים. הלפלנדים נוהגים לרסן את האייל, לכרוך פיסת בד סביב כיס האשכים שלו, ואז לנשוך וללעוס אותה בשיניהם עד למחיצתם של האשכים. בני שבט הסוֹנג´ו בטנזניה נוהגים לסרס את התיישים שישה חודשים לאחר היוולדם; הם חונקים את כיס האשכים באמצעות מיתר של קשת, ואחר כך מרסקים את האשכים בעזרת מכשיר ארוך מאבן. בני שבט המסאי מוחצים את אשכיהם של האיילים בין שתי אבנים. הרועים אינם נוהגים לשלוט בתהליכי הרבייה באמצעות גופן של הנקבות. ובכל זאת, בני שבט הטוּארֶג, הבֶּרְבֶּרִים של מדבר סהרה, מחדירים לעתים אבן קטנה לתוך רחמן של הנאקות המשמשות אותם לרכיבה, מתוך אמונה כי הם תורמים בכך לקלוּת מִצְעדן.

בימינו נוהגים הרועים לתזמן את עונות הרבייה של עדריהם בהתאם לעקומת הביקוש של החלב ושל הבשר. הרועים הקָזַקים באסיה שולטים ברבייתם של האיילים באמצעות רסנים מעור, ואילו בני שבט הטוארג נוהגים לכרוך חבל סביב ערלתם של התיישים, ואת קצהו האחר לקשור לכיס האשכים.

הרועים המבקשים לנצל את חלבן של הנקבות פיתחו דרכים שונות למנוע מן החלב להגיע אל הצאצאים; מאחר שנוכחותו של העגל נדרשת כדי לעורר את זרימתו של חלב האם, הרועים מהשבטים נוּאֶר, בּאסוּטוֹ וטוּארֶג נוהגים להניח לעגל להתחיל לינוק, אבל ברגע שבו חלב האם מתחיל לנבוע מן העטינים, הם מסלקים את העגל וחולבים את אמו לשימושם-הם. במקרה שהעגל מת או שהרועים מבקשים לשחוט אותו, הפקתו של חלב האם קשה יותר. חלק מן הרועים נוהגים לפשוט את עורו של העגל המת, למלא את העור בקש או בעשבים, ואז להגישו לאם. בני שבט הנואר נוהגים למרוח את הפוחלץ בשתן של האם, כדי לשוות לו ריח מוכר יותר. בני שבט הרוּאָלה הורגים אחד מוולדותיה של הנאקה עם לידתו, אוכלים אותו, מורחים ולד אחר בדמו ולאחר מכן מביאים אותו לנאקה. רועים בצפון אנגליה נהגו לפרוש עור של עגל מת על מתקן מתנדנד, ולהצמיד את אחוריו של המתקן לעטיניה של הנקבה. הרועים במזרח אפריקה מעוררים את "אינסטינקט ההנקה" של הנקבה באמצעות גירוי ידני של איבר מינה או על-ידי נפיחת אוויר אל תוך הנרתיק שלה.

הרועים מונעים את החלב מפיהם של הצאצאים שלהם הוא נועד גם באמצעות הכבדה על פעולת היניקה, עד שהיא הופכת קשה ומכאיבה, אם לא בלתי-אפשרית; בני שבט הנואר קושרים טבעת קוצים סביב פיו של העגל, כך שבניסיונותיו לינוק הוא דוקר את עטיניה של האם. רועים אחרים כורכים זמם סביב ראשו של העגל ונועצים בזמם מקלות משוננים, וכתוצאה מכך העגל מנוע מלהתקרב אל האם. בני שבט הרואלה נועצים שיפודים חדים בנחיריהם של ולדות הגמלים, ועקב כך הם נוקבים את עטיניהן של האימהות כל אימת שהם מנסים לינוק. בנוסף לכך בני השבט כורכים שק או רשת שנארגו משערותיו של תיש סביב עטיניה של הנאקה, כדי לחסום את גישתו של הוולד אל חלב אמו. הלפלנדים מורחים צואה על עטיניהן של האיילות כדי למנוע מן העופרים את האפשרות לינוק את חלבן.

בני שבט הטוארג תוחבים מקל אל לועו של עגל, כאילו נגס בו, אחר כך הם קושרים את המקל לקרניו, והדבר מונע ממנו את האפשרות לינוק. במקרים אחרים הם נוהגים לשפד את לחייהם של הצאצאים במקלות לשם אותה התכלית. בניו של שבט זה נוהגים גם לנקב את מערות האף של עגלי הבקר בעזרת מקל משונן, דמוי מזלג, כך שפעולת היניקה כרוכה בכאבים. הם מבקעים את שפתיהם העליונות של ולדות הגמלים ומשחילים פנימה שורש, שאותו הם קושרים בשני קצותיו. בתנאים אלו, האם מתקשה להיניק והצאצא סובל מכאבים איומים בניסיונו לינוק. בקרב שבט הטוארג נהוג גם לקטום את אפיהם של ולדות הגמלים והבקר כדי למנוע מהם את האפשרות לינוק.

רועים נוהגים להגביל את תנועותיהם של בעלי החיים שברשותם, כדי למנוע מהם להזדווג או להתרחק יתר על המידה בשעת המרעה, או במהלך החניות במסע שבו הן משמשות כבהמות משא. בני שבט הטוארג "אוֹזְקים" את האיילים באמצעות קשירתן של הרגליים הקדמיות והאחוריות בחזקה, בצד אחד. הם נוהגים לכבול כך את ולדות הגמלים כדי למנוע מהם את הגישה אל אימהותיהם. הגוֹנְדים במַדהִייה פְּראדֶש עוקדים את רגליהם של בני הבקר במוט עץ כבד כדי שלא יתרחקו מן העדר.

תושבי גינאה החדשה פיתחו מגוון אמצעים כדי למנוע מן החזירים לשוטט בחופשיות או לנבור באתרים שאינם מיועדים לכך. בצפונה של גינאה החדשה נהוג לחתוך נתח מחוטמו של החזיר, כך שהפצע מסב כאבים לחיה כל אימת שהיא מבקשת לרחרח את האדמה. התושבים במקורותיו של נהר הסֶפִּיק מגבילים את תנועותיהם של החזירים בדרך אחרת; הם עוקרים את עיניהם, משפדים אותן במקלות "כדי להוציא את המים", ואז משיבים את העיניים ההרוסות אל ארובותיהן. בהגיע השעה, הם הורגים את החזירים שעיוורו ואוכלים את בשרם.

בימינו, בארצות הברית, נהוג לסרס בעלי חיים באמצעות תלייתם מאנקול וביתורו של כיס האשכים עד לחשיפתם של האשכים עצמם. אחר כך לופתים את האשכים ועוקרים אותם ממקומם באמצעות ביתוקו של החבל המחברם אל הגוף. שיטה מקובלת אחרת כרוכה בשימוש בטבעת. החוואי האמריקני הֶרְבּ סילברמן מתאר את התהליך: "אני שונא לסרס אותם. זה באמת מזוויע. אתה מהדק את הטבעת סביב כיס האשכים, ואז העגל השרוע בועט ברגליו ומכה בזנבו במשך חצי שעה ויותר, עד שכיס האשכים מתאלחש סוף סוף. אין ספק שהוא סובל. הוא מסתובב עם הטבעת הזאת במשך חודש ימים, עד שלבסוף הביצים שלו נושרות".

נהוג להידרש לסיפור "ביותם" של בעלי החיים בנשימה אחת עם תִרבותם או ביותם של הצמחים, ולראות בם חלק מן "המהפכה החקלאית" – המהפכה שמקובל להעלותה על נס כנקודת המפנה בתולדותיו של מצעד הניצחון של המין האנושי מתקופת האבן אל הציביליזציה. אלא שהסיפור הרווח הזה אינו מתעכב על האכזריות הכרוכה בו.

אכזריות וניכור
לשעבודם או ביותם של בעלי החיים נודעה השפעה על הדרך שבה התייחסו בני האדם לחיות שהחזיקו בשבי כמו גם זה לזה. בחברות שהתבססו על ציד וליקוט שררה לעתים קרובות תחושת אחווה בין האדם לממלכת החי. תחושה זו באה על ביטויה בטוֹטֶמִים ובמיתוסים שהציגו בעלי חיים, או יצורים שמחציתם אדם ומחציתם חיה, כאבותיו הקדמונים של המין האנושי. עד לרגע שבו עלו על עקבותיהן והרגו אותן, חיו החיות בחירות גמורה, הרחק מתחום שלטונו של האדם.30 אך משעה שבעלי החיים "בויתו", אימצו הרועים והחקלאים מנגנונים של ניכור, התרצה, הכחשה ולשון נקייה כדי להקים חיץ רגשי בינם לבין שבוייהם.

המנגנון העיקרי שבאמצעותו התמודדו בני האדם עם המצב החדש התבטא בהיבדלותם מן החיות האחרות, ובאימוצה של ההשקפה בדבר עליונותו המוסרית של האדם על חיות אלו, ברוח הדברים שהבאנו מפיו של פרויד בראשית הפרק. כך התעצב יחסו של האדם ליצורים אחרים במתכונתו הנוכחית, כיחס של שליטה וניצול, שבמסגרתו נוטלים להם בני האדם את הזכות לחרוץ לשבט או לחסד את גורלם של בעלי החיים "שלהם". טים אינגולד כותב: "כמו צמיתים באחוזה פיאודלית, בעלי החיים הם לעולם כקטינים בפני החוק, נתונים למרותו של אדונם האנושי".

אלימות מולידה אלימות, ולפיכך שעבודם של בעלי החיים הזריק מינונים מוגברים של דיכוי וכפייה לעורקיה של ההיסטוריה האנושית. הוא יצר חברות הייררכיות ודכאניות וליבה מלחמות בהיקף שלא נודע כמותו קודם לכן. אנתרופולוגים מסוימים מאמינים כי התפשטותם של ענפי החקלאות והמרעה היא שקידמה את העמדה הפולשנית בחיים הפוליטיים. חוקרים אלו מצביעים על כך שבמקומות כמו פולינזיה, שתושביהם מתקיימים על ירקות ויבולים אשר גידולם כמעט שאינו תובע התערבות אנושית, רווחת ההשקפה כי יש להניח לטבע להתנהל במסילותיו, ובה-במידה ראוי להניח לבני האדם לדאוג לענייניהם מבלי להתערב בהם "מלמעלה".

ההיסטוריון קית´ תומס סבור כי ביותם של בעלי החיים עודד את התגבשותן של עמדות אדנותיות, מאחר ש"שליטתם של בני האדם ביצורים ה´נחותים´ מהם יצרה את הדגם המנטלי שממנו נגזרו הסדרים פוליטיים וכלכליים רבים".33 ג´ים מייסון טוען כי הצבת ניצולם המקיף של בעלי החיים בתשתיתה של החברה האנושית יצקה אכזריות, ניכור ולגיטימציה חברתית של אלימות אל מֵחַ-העצמות של תרבותנו, וגדעה את האחווה העמוקה ששררה בינינו לבין שאר ברואיו של הטבע.

משעה שניצולם של בעלי החיים התמסד והתקבל כנדבך בסדרו הטבעי של העולם, הוכשרה הקרקע להחלתו של יחס דומה על בני אדם. כך נסללה הדרך לפרקים החשוכים ביותר בהיסטוריה האנושית, כמו העבדות והשואה.35 כפי שכותבת אביבה קנטור, "אין עוד מצב שבו אגרוף הברזל של הפטריארכיה חשוף כמו בדיכוים של בעלי החיים, המשמש כדגם יסוד ומעין מחנה אימונים לכל צורותיו האחרות של הדיכוי".

הפילוסוף האנגלי ג´רמי בנטהאם (1748-1832), שזיהה את העריצות הגלומה בביותם של בעלי החיים, ייחל ליום שבו פני הדברים יהיו שונים: "אפשר שעוד יבוא יום, שבו שאר ברואיו של עולם החי ישיבו לעצמם את הזכויות, שלא ניתן היה לחמוס מהם אלא בכוחה של העריצות".

עבדות אנושית
קרל ג´קובי טוען: "אין זה צירוף מקרים בלבד, שהאזור שבו נתגלו עקבותיה הראשונים של החקלאות – המזרח התיכון – הוא גם האזור שבו נתגלו עקבותיה הראשונים של העבדות".38 ואכן, ג´קובי מסביר כי במזרח הקרוב הקדום, העבדות לא הייתה אלא "החלתו של עקרון הביות על בני אדם". מרבית המחקרים שהוקדשו לשעבודם של בני אדם החמיצו את התפקיד שמילא שעבודם של בעלי החיים – כדגם וכמקור השראה – בתולדותיה של העבדות האנושית. ובכל זאת, ראוי להתעכב על המחקרים שחרגו מכלל זה.

אליזבת´ פישר מאמינה כי הכפפתן של הנשים למרותם של הגברים, כדרך שהיא נהוגה בכל התרבויות המוכרות לנו, נגזרה מביותם של בעלי החיים. "ביותן של הנשים הונהג בעקבות כליאתם של בעלי החיים", כותבת פישר. "מנקודה זו ואילך החילו הגברים את שליטתם על יכולת הרבייה של הנשים, גזרו עליהן אידיאלים של צניעות ודיכאו את מיניותן".41 פישר טוענת כי המבנה האנכי-הייררכי המציב את האדון האנושי מעל בעל החיים המשועבד לצרכיו הוא שליבה את אכזריותם של בני האדם והכשיר את הקרקע לעבדות האנושית. שלילת זכויותיהם של בעלי החיים החישה את הדרך לשלילת זכויותיהם של בני אנוש.

בני האדם אספו את בעלי החיים אל תחומם והאכילו אותם, התיידדו עמם ואחר כך הרגו אותם. כדי לעשות זאת, היה עליהם להמית רגישות כלשהי בקרבם. כאשר החלו לשלוט ברבייתם של בעלי החיים, העמיקה מעורבותם האישית בפעולות שהובילו לשרשרת של אכזריות, אשמה, ובסופו של דבר קהות. כליאתם של בעלי החיים היא שהניחה את היסודות לשעבודם של בני אדם, ובמיוחד לניצולן רחב-ההיקף של נשים לשם רבייה ועבודה.

פישר סבורה כי האלימות הכרוכה בשליטה בבעלי החיים ובניצולם, האלימות שסללה את הדרך לשליטתם של הגברים בנשים, היא שאחראית לרמת הדיכוי הגבוהה המובנית בחברות הפטריארכליות. כמו כן היא סבורה שהגברים למדו את תפקידם בתהליך הרבייה מן ההתבוננות באורחותיהן של החיות המבויתות, וכי ההזדווגות הכפויה הרווחת בעולם החי היא שנטעה בתודעתם של הגברים את הרעיון לאנוס נשים. מרי אובראיין טוענת אף היא כי שעבודם של בעלי החיים היה כר הצמיחה של האלימות הגברית.

בארם נהריים, מלחמה שניטשה בין ערי-מדינה הובילה על פי רוב לטבח המוני בלוחמים שנפלו בשבי ולשעבודם של הנשים והילדים. הנשים שימשו את אדוניהן ככוח-עבודה, וכן כאמצעי לייצורם של עבדים נוספים. הנערות נשארו עם אימהותיהן בלהקות של נשים-משרתות, בשעה שהנערים סורסו כשוורים ונשלחו למחנות עבודה. במקרים שבהם ערי-המדינה שנחלו ניצחון לא טבחו מיד בלוחמים שנשבו, הן סירסו אותם ולעתים קרובות גם עיוורו אותם. אחר כך גזרו עליהם חיי עבדות.

שוּמר, אחת מערי-המדינה הקדומות והחזקות ביותר בארם נהריים, ניהלה את העבדים שבתחומה באותה דרך שבה היא ניהלה את בעלי החיים שבמכלאותיה. השומרים סירסו את הגברים ושעבדו אותם, כדרך שנהגו בבעלי החיים המבויתים, בשעה שהנשים הוחזקו במחנות לשם עבודה ורבייה. המילה שבאמצעותה ציינו השומרים עבד מסורס – עָמַר-קָד – ציינה גם חמורים, סוסים ושוורים שסורסו.

צ'ארלס פטרסון הוא היסטוריון וחוקר שואה, הטוען כי היחס לבעלי החיים בידי בני האדם שימש כהשראה, כמודל וכהצדקה למעשי אלימות או זוועה שבוצעו כנגד בני אדם: מלחמות, עבדות, גזענות ומקרים של רצח עם בכלל, והשואה בפרט.

פטרסון אינו טוען לזהות בין השואה ובין היחס לבעלי החיים, אלא משווה בין נקודות הדמיון בטכנולוגיה ובגישה, ומוצא קשרים סיבתיים ביניהם. פטרסון גם אינו טוען שהרג בני אדם זהה מבחינה מוסרית להרג של חיות, או ששעבוד והרג של חיות חייב בסופו של דבר להוביל לאירועים כמו השואה.

ספרו זה של פטרסון התקבל בתגובות מעורבות. יש שראו בו קריאה נועזת לשינוי, והעלאה למרכז הדיון הציבורי של סוגיות הנדחקות בדרך כלל אל הצד, ויש שראו בו פרובוקציה וזילות השואה.

מקור – וויקפדיה

X