כל הוורידים הולכים אל הלב | לרכישה באינדיבוק
כל הוורידים הולכים אל הלב

כל הוורידים הולכים אל הלב

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 236
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 40
- 20

כל הוורידים הולכים אל הלב, ספרו הראשון של יואב בן-ארי, הוא אוסף סיפורים על אהבה ועל מערכות יחסים אחרות. אבל מערכות היחסים בספר הזה רחוקות מלהיות שגרתיות: פגישה רומנטית המתנהלת בצל פולש לא קרוא; אהבה נכזבת בין אישה לקיר; קשר זוגי שאינו מתרחש בין גופי האוהבים אלא בתוך אחד מהם; אהבת ילד לרֹאשן; חיזור עיקש של חתולים אחר אדם; טנגו של גיבור ובבוּן, ועוד.

ביד בוטחת ובתנועה בין גרוטסקה מבריקה ובין רגעים כאובים ואינטימיים, בין מחנק לנשימה, נבנה הקובץ כווריאציות על נושא הַקשר הזוגי – הקשר שבין ידידים, בין אויבים ובין אהובים, והקשר הסבוך מכולם – זה שבין אדם לעצמו. כך, הספר אינו רק אוסף של סיפורים העומדים זה לצד זה, אלא יצירה מורכבת שחלקיה מהדהדים זה בזה, מעירים זה לזה, ואף מבקרים זה את זה.

יואב בן-ארי נולד ב-1979. גדל בקריית חיים וברחובות. כיום מתגורר בחיפה, עוסק בחינוך ולומד לתואר שני בייעוץ חינוכי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כל הוורידים הולכים אל הלב”

בקרוב..

פּייר

הסיפור של פייר היה שונה. היה לו שֵם. מבט כזה. הוא התפתח ככתוב.

עכבישים, גמלי שלמה, חגבים וחרגולים, זחלי אֲרינָמָל ועש, אלו ואחרים — כל פרוקי הרגליים הנפלאים שזימן הטבע לידיי — הוכנסו כולם לכלֵי זכוכית או פלסטיק שקופים, שמכסם מנוקב חורי אוויר ומצע של חול מרפד את תחתיתָם. זהות כל יצור היתה מווּדאת ב"אנציקלופדיה לחי והצומח של ארץ-ישראל", או ב"מדריך החרקים ושאר פרוקי הרגליים של ישראל", או בספרים אחרים שאכלסו את ארוני ("מה זה, אתה מקריא לו סיפור?" היתה אמי מצחקקת למראה הספר הפתוח אל מול השלל החדש), וכך למדתי את השיוך הטקסונומי של כל אחד, במה עליי להאכילו, וכיצד מן הראוי לגדלו.

בריכוז עילאי ובסקרנות מדעית התהפנטתי למראה הלסתות (כֶּלִיצֶרוֹת, אם לדייק) של החגב (מִצחן דו-גוני, אם לדייק) הנפערות במכניזם יעיל ומורכב, כמין סחלב רובוטי שברירי, הנסגר לנגוס על שוליו של עלה. אחרי כן פתחתי קצת את מכסה הצנצנת, לפַתּי את החגב באצבעותיי, והעברתיו לצנצנת סמוכה. מחזה ביעותים קסום ועדין התחולל אז לנגד עיניי. אחד הזרדים הניצבים בצנצנת החל לנוד לקצב הרוח. לנוד, ולהתקרב אל החגב, שלא חשד במאום. אלא שרוח לא היתה בצנצנת, והזרד לא היה זרד. היה זה גמל שלמה (גמל שלמה ריבטיני), אשר נעץ בחגב את כדורי עיניו החומים, הזכוכיתיים, והתנודד לעברו דרוך, נמרי, ממוקד, על זרדי רגליו העדינים, וברגע אחד חותך, מבלי להסיט מבטו, במחושים משוכים אחור, כשהקרבה כבר מתוחה להתפקע, השליך קדימה במהירות את זרועותיו הקוציות וסגר ומשך ונגס ונגס כבקלח תירס בחגב, שעדיין היה חי ומפרפר (וכואב?) באיבריו, שנתלשו ונבלעו אחד-אחד.

כצופה בסרט אימה התבוננתי. כאשר סיים ארוחתו, סגרתי את חלון החדר, פתחתי את מכסה הצנצנת והוצאתי אותו בעדינות, מאפשר לו לטייל בנחת על כפי, בינות לאצבעותיי, כאילו האצבעות הן ענפים של צמח. כשנעמד, הפוך, תלוי על הזרת, מנקה-ממולל בכליצרותיו את קצה רגלו האחורית, שאותה משך אל הפה בזרועו בתנועה חתולית, קירבתי את כפי אל פניי ומיקדתי מבטי בתנועת הכליצרות המהירה על פני הרגל, עד שמצמצו עיניי פתאום, והוא נדרך, חדל מניקיונו, ובמחושים זקופים סובב אליי את משולש ראשו החייזרי. מבטינו נפגשו. סיבוב הראש, כשהגוף עדיין קפוא בתנוחת הניקיון, הקנה מעין נופך אנושי לכדורי הבדולח של עיניו — אף כי לא ניתן היה לטעות בחרקיותן. כך הביט בי בדריכות, אולי טעה לחשוב שעינִי הממצמצת היא חרק מתנועע, או טורף מסוכן.

את היצורים הקטנים נשבעתי לשחרר בחזרה אל הטבע, כלומר אל המגרש הנטוש הסמוך לביתנו, מקץ ימים או שבועות או אף חודשים. לרוב עמדתי בכך. לעתים הקדים אותי המוות, והיצור נמצא מוטל כבוי בתחתית הכלי. אז הייתי תוהה, שמא נתרשלתי ושכחתי להאכילו, או שדבר-מה אחר נעשה שלא על פי מהלכם הראוי של הדברים. רגש האשמה היה דוקר בי אז, דקירה קלה וקהה ולא פוצעת, כדקירת קיסם.

פייר היה שונה מן היצורים האחרים. הוא היה חולייתן. אמנם כן, לעתים רחוקות נאספו אל כליי לטאות. אבל פייר זכה לשם משלו, שם פרטי, ואילו ללטאות, כמו לשאר יצוריי, לא היה שם כזה, והן הסתפקו בשמות כגון 'חוֹמֶט פַּסים' ו'נְחוּשׁית עֵינוֹנִית', כלומר בשמות מינן ותו לא. ממילא לא היה טעם לתת להן שם, שהרי הקפדתי לשחררן בתוך לא יותר משבוע: הן היו יצירי טבע נהדרים כל כך, ומוגנות בחוק. האחריות שבגידולן הכבידה עליי.

גם לצוויץ היה שם פרטי, וגם הוא היה חולייתן. מצאתי אותו יום אחד על הארץ, סמוך לפתח הבניין, מצייץ בהיסטריה להוריו הדרורים. חששתי שחתולֵי הסביבה עלולים לטרוף אותו, והחלטתי בלא מעט חדווה להצילו. נשאתיו בכפי והוא המשיך לצייץ בלועו הצהבהב ולנופף אין-אונים בכנפיים, שעוד לא ממש היו לו. גופו היה חם ופועם בכף ידי. ריפדתי סל של קש בסמרטוט רך, והנחתי אותו בפנים. הוא דידה הלוך ושוב בתוך הסל, ניסה לדלג החוצה ללא הצלחה, ומתח צווארו קדימה תוך ציוץ. באמצעות פינצטה — הדבר הקרוב ביותר למקור אם שהיה ברשותי — הגשתי אל מקורו פירורים של גבינה צהובה ושל לחם. הוא התקשה להבין שאני מנסה להיטיב עמו. צייצתי לו בשפת אמו, אך לא נראה שהשתכנע. בדאגה מהולה בתקיפות הכרחית ניסיתי, על אף התנגדותו, למעוך את בסיס מקורו הרך באצבע ואגודל, ולהחדיר אל עומק הלוע את המזון. לעתים זה הצליח, חרף ההתנגדות הכללית, והוא סגר את עפעפיו הדקיקים, בלע, ונשתתק לרגע. "יופי צוויץ" אמרתי בגאווה, כהורה לזאטוט אשר ניאות לבלוע תרופה. ניסיתי לקרוא שביעות רצון בעיניו הנפקחות אליי.

אלא שמאוחר יותר באותו היום היה עליי לצאת לחוג לחיות מעבדה במכון ויצמן למדע. היססתי אם ללכת. "צריך להאכיל את צוויץ," אמרתי בדאגה להוריי. היססתי והיססתי, עד שאבי, שהתכונן להסיעני לחוג, נהיה קצר רוח. "יש לי הרבה עבודה, תחליט כבר," אמר בזעף כבוש. ואמי אמרה: "אני מציעה שתלך. זה חשוב, החוג, אנחנו משלמים על זה הרבה. הגוזל לא יעוף לך. אני אאכיל אותו." הדגמתי לה כיצד מתבצעת ההאכלה. העניין שִעשע אותה.

אבא, שהחזיר אותי מן החוג, פנה לחדר העבודה, ואילו אני נחפזתי אל חדרי. "מה עם צוויץ?" שאלתי בדרך את אמא, שהיתה בסלון. "הציפור הזאת, כמה רעש היא עשתה!" אמרה וחיקתה אותו בציוצי צחוק קולניים.

צוויץ ישן מכווץ, שקוע בתוך הסמרטוט, גופו עולה ויורד עם נשימותיו האטיות. עפעפיו היו מהודקים על עיניו.

אמי נכנסה אחרי אל החדר. "הוא אכל?" שאלתי בשקט. כיסיתי רכות את גוף הגוזל בשולי הסמרטוט.

"קצת, לא כל כך הצלחתי, כל הזמן הוא זז וצייץ. פעם אחת הוא בלע… אבל כמה רעש הוא עשה!…" שוב צחקה את ציוציו, הפעם בשקט, שלא להעירו, והדגימה את פיו הפעור וצווארו הנמתח. גיחכתי לתנועותיה. "בסוף הוא נרדם," אמרה.

צוויץ לא התעורר עוד. למחרת בבוקר התעוררתי אני, כשעה לפני צלצול השעון, ורכנתי מן המיטה אל הסל הסמוך. מצאתי אותו בתנוחה שבה היה שרוי אמש, בלב הסמרטוט, עיניו עצומות. וגופו כבוי. שפתיי נתעוותו לרגע. משהו קטן היה קיים וחי וחם בעולם, ופעם ונשם, עד שנרדם ודמם ואיננו. בכי רחוק נתדפק מבפנים על דלתות עיניי.

הדלתות לא נפתחו. דרור הבית, בסך הכול. פלטתי גיחוך אמיץ ויבש.

יואב בן-ארי נולד ב-1979. גדל בקריית חיים וברחובות.

כיום מתגורר בחיפה, עוסק בחינוך ולומד לתואר שני בייעוץ חינוכי.

X