כל הדרך הביתה | לרכישה באינדיבוק
כל הדרך הביתה

כל הדרך הביתה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 255
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 37

עשרה סיפורים כורך בתוכו הקובץ הזה, סיפורים על משולשים לא שווים, על זוגות אפשריים ועל שברים שכמהים להתחבר לשלם. שלוש נשים נפגשות לראשונה בסדנת כתיבה ומגלות עד כמה היא, הכתיבה, כמוה כחיטוט בפצע מכאיב, כאפשרות לגאולה, כהזמנה לאהבה. בת הארכיטקט נישאת לבן הפסיכיאטר ואינה מצליחה להבין אם הכל טוב כל כך, אז מה רע, בעצם. אישה, אשתו של בעלה לשעבר ואשתו לשעבר של בעלה נפגשות )וזו לא התחלה של בדיחה(, ומגלות כמה פנטזיות דומות למציאות, כמה הומור דומה לכאב, וכמה הן דומות זו לזו. גבר פוגש אישה בשומרי משקל ומתאמץ להתאהב בה ודווקא כשהוא מצליח, הוא מגלה שנכשל. תשע שנים חלפו מאז ראה אור לראשונה קובץ הסיפורים כל הדרך הביתה. ארבעה סיפורים חדשים נוספו לו, נשזרו בו, הותכו לתוכו, ואין הם רק סיפורים העומדים בזכות עצמם, אלא גם הזדמנויות שניות וסופים אפשריים לדמויות מוכרות. מירי רוזובסקי קושרת במיומנות ובכישרון בין סיפורי הקובץ המקוריים לאלו החדשים ולשני הרומנים הקודמים שלה, עד שכולם מהווים יחידה אורגנית שלמה אחת, המצמיחה שורשים אל עברן של הדמויות ופורשת ענפים המסתעפים אל עתידן. כמו בספריה פעם בחיים ואותה האהבה, כמעט גם כאן משכילה מירי רוזבסקי ליצור עולם ממשי, חי, בועט ומלטף, אבל כל הדרך הביתה ועוד סיפורים הוא גם הזדמנות נדירה ללוות את צמיחתו של סגנון, לגעת במשולש היחסים שבין היצירה, המציאות שהיא נוצרת בה והמציאות שהיא עצמה יוצרת, להציץ מבעד לסבך מעשה הכתיבה עצמו ולגלות את גמישותו, גבולותיו וקסמו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כל הדרך הביתה”

ראשונה היתה המדריכה מהצופים. אחר כך היתה מה־שמה. עד היום אני מצטערת שלא שפכתי עליה תה צמחים. אחר כך היתה החברה הכי טובה, והיו גם עורכת העיתון, עורכת הדין והעורכת הלשונית.
הנשים שלפנַי, שאחרַי, שמלפנַי ומצדדַי.
אבל בסוף נשארתי עם שתיים: אשתו של בעלי לשעבר. ואשתו לשעבר של בעלי. זו שבעלי לשעבר אוהב — כאילו מעולם לא הייתי, וזו שבעלה לשעבר שונא — כאילו אני לא קיימת.
מסובך. העולם נועד לכוכבי לכת שמסתובבים סביב שמשות. אבל מה לעשות בעולם החדש שלא עונה לחוקי האסטרונומיה המונוגמיים המקובלים, ושבו לכל כוכב לכת יש לפחות שתי שמשות. או שמש וחצי. או שמש לשעבר.
אני בסך הכול רציתי משפחה קטנה, מאושרת ונצחית. הייתי מוכנה אפילו להתפשר על האושר בשביל האיחוד והסופניות, אבל היחסים עם בעלי (לשעבר) נעכרו מסיבות שונות. הוא אמר שאני כעסנית. שלא כיף איתי. שהוא לא אשם שדפקו אותי כשהייתי קטנה.
אני אמרתי שאני לא כעסנית — זה הוא שמכעיס אותי. שלא כיף איתו. שאני לא אשמה שדפקו אותו כשהוא היה קטן.
בין לבין התאהבתי בגבר קיים למחצה התאהבות עזה וממומשת למחצה, ובעלי (לשעבר) התאהב באישה ממשית לחלוטין ומימש איתה מה שנהוג לכנות — זוגיות. היום הוא בעלי לשעבר, בלי סוגריים, והיא אשתו השנייה.
ככה זה. אתה לא יכול תמיד לקבל את מה שאתה מאחל לעצמך, אבל אתה תמיד מקבל את מה שמגיע לך.
תאכלי את הדייסה שבישלת, היה מי שאמר. פעם היתה אישה שבישלה דייסה, ועכשיו יש בה גושים. ואכן, השנים הראשונות היו קשות. צעקתי. צווחתי. שלפתי ציפורניים ומזלגות. הייתי מה שנקרא בבתים רבים — המכשפה שלו.
סבלתי מאוד, אין מה לומר. מי לא תסבול כשכל מה שהיא רצתה וביקשה נחרב לנגד עיניה, ועוד בגלל אישה אחרת?
ואז פגשתי את בעלי (השני). הוא היה, מה שנהוג לכנות, פרוד. יושב על הגדר, רגל פה, רגל שם. אני לא עשיתי כלום, רק ישבתי איתו כל הלילה ליד הגדר. בסוף הוא החליט.
אחרי זמן קצר החלטנו להתחתן. המכשפה שלו לא קיבלה את זה יפה. עשתה הרבה עניינים, אבל עוד לא קמה המכשפה שתוכל לעצור את הזמן, את התקווה, את הרצון לתקן.
כי זאת יש לומר: להתחתן בפעם השנייה זה כמו להוציא ספר במהדורה מחודשת — עושים אותו הדבר אבל עם עטיפה אחרת, משנים את הפונט, את השם, את הסדר של הסיפורים — ומקווים שהפעם זה יצליח יותר.
מאז אנחנו יחד, כולנו. בעלי לשעבר ואשתו השנייה, ובעלי השני ואשתו לשעבר. ואני. ארוגים זה בזו, זו בזה, כמו סיבי ראטן בקופסת אחסון של איקאה.
אבל החיים זה לא איקאה. בחיים, מה שיותר מדי מודולרי — נשבר. ויש בעיות וכעסים וצרות. בעיקר צרות. כלומר שתיהן.
ולמרות שרציתי ולמרות שהייתי צריכה ולמרות שידעתי שאין טעם ואין הצדקה — לא יכולתי להרפות. מהכעס. מהאימה. מהמשטמה. כלפי זו בגלל שהיא אוהבת את כל מה שאני הפסדתי. וכלפי זו בגלל שהיא הפסידה את כל מה שאני אוהבת.
והבנתי את העוול. וראיתי את הייאוש. כי השלם לא משתווה לסכום חלקיו, וכמה שלם כבר יכול להיות משהו שמורכב משברים.
זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה! את לא מבינה? רציתי לזעוק לאחת.
זה מוכרח לעבוד ככה. זה מוכרח לעבוד ככה! את לא מבינה? רציתי לצעוק לשנייה.
דיאלוגים אילמים של שברים ופירורים.
ובתווך — אני. גם שלם. גם שבר. גם שוכחת. גם זוכרת בכל הכוח. וניסיתי. בחיי שניסיתי להפסיק. להתגבר. להתמקד ביש ולא באין. אבל מהו היש? סיב אחד שחולף על פני סיב אחר. ברור שיש מקום לשניהם. ברור שבלי שניהם אין שתִי ואין עֵרֶב. אבל מה לעשות עם הקנאה? עם ההשוואה? עם חוסר הצדק? עם ההרגשה הזאת שאין מקום? שאין מספיק מקום. שכמה שלא תצטמצמי, תצמצמי, תעמידי פנים, תמיד יהיה קצה לא צפוי שידקור: הילדים שלך אוהבים את עוגת השזיפים שלה יותר, שישרוט: הילדים שלו לא הודו לך באירוע המשפחתי.
והיו לא מעט. אירועים משפחתיים, הכוונה. ותמיד הארתי שם פנים. הישרתי מבט צלול לאוויר. וגם הן. ראיתי אותן מסתתרות מאחורי חיוכים, קינוחים, פרגונים. הן חשבו שאני לא יודעת. שאני לא שומעת. שאפשר להסתיר ממני. אבל ראיתי הכול: את הקצוות המפוצלים בשיער. את הנעליים היקרות. את הקמטים מתחת לעיניים. את החיוך השבע. זו היתה חכמה מדי. השנייה היתה יפה מדי. אי־אפשר היה לסלוח על האחד, ובוודאי לא על האחר.
ודיברתי איתן כל הזמן, בלבי. התווכחתי. התמקחתי. הוכחתי אותן, טעות אחר טעות. זו אמרה שאני מסיתה את ילדַי נגדה. אם היא רק היתה יודעת את האמת! ההיא אמרה שאני מסיתה את בעלה לשעבר נגדה. אם היא רק היתה מבינה כמה היא טועה! אחת. שתיים. שלוש. אחת נדחפה לתת לי עצות בחינוך ילדי, חצופה. השנייה התעקשה לא לקבל את העצות הטובות שלי לחינוך ילדיה החצופים. לא היה לזה סוף. האוויר סביבנו רחש נפיחות. לחישות. עלבונות. השמים מעלינו העכירו, האפירו, השחירו. כל כך הרבה מילים ממולמלות, ציפורניים אכולות, חשבונות. מה יש לדבר, זה היה חייב להתפוצץ מתישהו.
ואז הגיע פסח ואיתו הקניידלעך, הפרויקטים המיוחדים למוספים המיוחדים, וההשראה.
כתבתי סיפורון מיוחד למוסף מיוחד, במיוחד לפסח. בהשראת החיים:
2

"בסוף נשארנו ארבעתנו. אני ובעלי (השני), בעלי (לשעבר) ואשתו (השנייה).
"סבא ג'ורג' וסבתא ג'ורג'ינה וסבא יוסף וסבתא יוספינה שישנים באותה המיטה. איך אומרים? את יכולה להיגמל מהתאווה לשוקולד אבל לא מהתאווה בכלל.
"ודווקא החלטנו השנה לחגוג את הפסח בגדול. אמרתי לבעלי (השני), 'בוא נלך עם הבריידי באנצ'יות עד הסוף.' בעלי (השני) חייך. הוא אוהב איך שאני מדברת. הוא שאל, 'את בטוחה?' הוא תהה, 'זה לא קצת — את יודעת?' הוא השתכנע, 'יאללה, בואי נלך על זה. בגדול.'
"זה מה שאני אוהבת בבעלי (השני). תמיד הוא מסכים לשיגעונות שלי.
"הסיבה הרשמית היתה שהרחבנו את הבית. סוף־סוף הרחבנו את הבית. הסיבה הלא רשמית היתה שרציתי להכריז ניצחון. או לפחות הפסקת אש. חמש־עשרה שנים שאני ובעלי (לשעבר) כבר לא יחד. על הכול התגברנו. על הבגידה שלו. על החתונה איתה. על התאומים המכוערים שלהם. על הוויכוחים בנוגע להסעות, נסיעות, הצמדות, איסורים, היתרים. איך אומרים? את יכולה להתגרש מהבעל, אבל לא מהאבא של הילדים שלך.
"רק על סוגיה אחת לא הצלחנו להתגבר מעולם — החגים. כבר באוגוסט היה מתחיל לכאוב לי הראש בגלל ראש השנה. כבר בפברואר התחילו כאבי הבטן בגלל פסח. השאלה ההיא, החמקמקה — של מי הפסח השנה?
"לכאורה שאלה יבשה. סידורית. לכאורה שאלה שנשאלת כבדרך אגב במיליוני בתים חצויים, של מי הפסח השנה? למעשה, שאלה שטומנת בחובה את כל ההתחשבנויות כולן. את כל הקושיות כולן. את כל הנידויים והחרמות והקוֹנָמוֹת. אצל מי השנה? בוא נחשוב: בשנה שעברה הם היו אצלי בפסח (כשאתה נסעת עם אשתך לחופשה בקריביים) אבל בראש השנה הם היו אצלך (כשאני הייתי לבד בבית. בחיים לא בכיתי ככה), אז בפסח הם אצלך. הפסח אצלך השנה. הראשון או השני? ומה עם חול המועד? מי אחראי לילדים בחול המועד — זה שהפסח שלו או זה שלא?
"אבל שיפצנו את הבית, ומלבד זאת הילדים גדלו. שירה שלנו עומדת להתחתן הקיץ. הגיע הזמן להכריז ניצחון. או לפחות הפסקת אש.
"הזמנו את כולם.
"את שירה שלי (ושל בעלי לשעבר) ואת עודדי שלה (שיהיה בעלה בקיץ).
"את בעלי (לשעבר) ואת אשתו (השנייה) ואת התאומים שלהם.
"את אשתו (לשעבר) של בעלי (השני) ואת שני הילדים שלה ושל בעלי (השני), ואת בעלה (השני) (אבל בלי הילדים שלו, שפסח השנה הוא של אמא שלהם).

"ואז ההורים של בעלי (לשעבר) הודיעו שהם לוקחים השנה את התאומים לטיול בר־מצווה. המפלצות הקטנות כבר בני שלוש־עשרה. איך אומרים? הזמן רץ כשנהנים. ההורים שלי חייכו אלי מלמעלה. חייכתי אליהם בחזרה והודיתי להם על הבית הקטן שהורישו לי. ידעתי שהם גאים בי על הבחירות שעשיתי במהלך השנים בכלל, ועל השיפוץ של הבית בפרט.
"נו, בלי התאומים השמחה תהיה אפילו עוד יותר מושלמת. התחלתי לעבוד על התפריט, שנאמר: אם כבר פסח, אז כהלכתו. הוצאתי את המתכון של הקניידלעך שאמא שלי הכתיבה לי באשפוז הראשון שלה. כבד קצוץ הוצאתי מהאינטרנט. בעלי (השני) אמר שיעשה דגים ממולאים. בעלי (לשעבר) עוד לא שאל מה להביא. אבל הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שלא יבוא בידיים ריקות.
"רק שבינתיים הביטולים נמשכו.
"שירה היתה השנייה. בפסח עושים בקיבוץ של עודדי חגיגה מיוחדת לבנים שמתחתנים בקיץ. אז הם חייבים להיות שם.
"אשתו (לשעבר) של בעלי (השני) ובעלה (השני) היו השלישיים. במחשבה שנייה הם החליטו לנצל את הפסח הזה לטיול תרמילים במזרח. הילדים של בעלי (השני) קפצו על ההזדמנות. אם אמא נוסעת למזרח אנחנו נוסעים לסיני.
"לא האמנתי שזה קורה. בדקתי בכוכבים. הייתי צריכה לעשות את זה קודם, לפעמים אני כל כך נמהרת (ועל כך, אין מה לומר — שני הבעלים שלי מסכימים). הכוכבים אמרו שכן, הפסח הזה שייך לביטולים.
"נשארו שתי ברירות — לבטל את הכול — בגדול, או לחגוג — בקטן.

"'ברוכים הבאים, ברוכים הבאים,' אמרתי לבעלי (לשעבר) ולאשתו (השנייה), 'הנה בסוף יצא לנו בכל זאת הפסח הזה.'
"'יהיה שמח,' הבטיח בעלי (השני), 'מי צריך ילדים בכלל!' בעלי (הראשון) חייך את החיוך החמצמץ שלו, אשתו (השנייה) הגישה לי בקבוק יין עטוף. העיניים שלה התרוצצו מסביב, 'איזה יופי עשיתם פה,' היא אמרה.
"'תודה, תודה,' המטבח החדש שלי הסמיק בענווה מבעד לפורמייקה האדומה, ורק אז נזכרתי שלא עשיתי חרוסת".
3

איזה בלגן. מילים הן רק מילים, מי כמוני יודעת, אבל לפעמים, וזה מפתיע כל פעם מחדש — מילים יכולות להפוך את הכול הרבה יותר ממעשים. את יכולה לעשות במשך שנים סנקציות קיבוציות על כל דקת איחור באיסוף, בהחזרה, בתשלום, בבִרכַּת החג, וכולם יתייחסו אלייך כאילו את המשוגעת. אבל סיפור אחד — והופ, כולם משתגעים בעצמם. הרחש לחש האילם של שלוש המשפחות הפך להיות צעקה גלויה. איים למוטט את כל השתי וכל העֵרֶב וכל הערבוב העדין של שבתות ראשונות ושניות ולהפך.
ולא שלא בילבלתי את העובדות. אני לא טיפשה ולא כותבת מהיום. למשל, הילדים. לבעלי לשעבר ולאשתו אין תאומים. התאומות הן בכלל של החברה החדשה של אחי! למשל, המטבח. המטבח שלי לא אדום! המטבח האדום הוא בכלל של איקאה!
לא עזרו ההסברים. הקישורים. ההשתוממות. החלטתי לעשות לזה סוף.
התקשרתי לאחת. יצרתי קשר עם השנייה. התנצלתי. השתעלתי. הצעתי שניפגש. אמרתי שאני רוצה להסביר. לפצות. לנקות.
התכוננתי. אפיתי עוגה ובישלתי תבשיל והכנתי סלט ופרשׂתי מפה. והוצאתי כוסות. שיהיה נעים. שיהיה מזמין. אם כבר מנקים את השולחן, לפחות שיהיה מלא מכל טוב.
ראשונה הוזמנה אשתו לשעבר של בעלי. ואז היא הגיעה.
איך להסביר את מה שקרה מהרגע שהגיעה?
מעתה ואילך אין לי שום אפשרות להסביר את מה שקרה. מעתה ואילך כל מה שאני אספר יחטא לאמת.
כי כבר ממבט ראשון, עוד בדלת, ידעתי שהכול ישתבש, אבל לא ידעתי עד כמה. הכנסתי אותה פנימה, רוצה לראות את הבית? שאלתי. מה אני יכולה להגיד? הילד הרע שבי השתלט עלי. היא באה כדי לנזוף בי, ואני מטביעה אותה בדבש. אהבתי את הקונספט. לטבוע בתוך דבש יכול להיות מייסר ביותר, בייבי! עשינו סיור. מפורט. לא פסחתי על פינה. היה לי חשוב להראות לה את החדרים של הילדים. שלי. שלה. שתראה בדיוק כמה טוב להם כאן. שתראה בדיוק. לפני חדר השינה התלבטתי, ואז פתחתי את הדלת לרגע — וסגרתי מיד. שתדמיין. מה יש? שתינו יודעות מה היא הפסידה.
טוב, שנדבר? היא התעשתה ראשונה ולבשה את הפרצוף הרציני שלה, זה שבעלי (השני) מפחד ממנו, אין לי הרבה זמן, היא אמרה שוב, וחשוב לי להגיד לך את מה שאני רוצה להגיד לך: הפעם עברת את הגבול.
כן, אני מבינה שנפגעת, השבתי בהכנעה, נפגעתי? היא השתעלה או גיחכה. פתאום ראיתי כמה היא מכוערת. השיער הבהיר הזה. העור השקוף. העיניים המימיות. קמטים של מרירות הקיפו את מסגרות משקפיה. מרחוק היא נראית כמו מה שהיא רוצה להיות — אינטלקטואלית מוזנחת ומבריקה. מקרוב — שמחתי לראות — היא סתם מוזנחת. קולה המורתי המשיך לנסר באוויר, אני לא נפגעתי, היא הרימה אותו, אבל הסיפור שלך — טיפות של בוז נצצו על סנטרה.
נשמתי עמוק. דברי לעניין. תתנצלי. ויאללה, נקסט, אמרתי לעצמי, אבל עצמי התקוממה. היא והבוז שלה. היא וקולה הנוזפני. החוכמה המוחלטת שלה. הצדק הצדקני שלה. היא עמדה לידי, יכולתי להריח את הריח הקל של הדיאודורנט ושל המסטיק שהיה לה בפה כשהיא אמרה, האמת היא שמעולם לא הערכתי את הכתיבה שלך באופן כללי, אבל הסיפור הזה? הסיפור הזה גרוע אפילו ביחס לכתיבה שלך באופן כללי.
מעולם לא הערכתי. הכתיבה שלך. הסיפור הזה. גרוע. אפילו ביחס. באופן כללי.
המילים חזרו אלי, מאוּגרפות. ז'וז'ו חנוק אותו. ז'וז'ו חנוקאותו.
אולי הייתי צריכה לענות. להגיד לה את האמת. להסביר. לעולם, לעולם, גברת, אל תכי את צרתך במקום הכי רגיש שלה, הכי כואב שלה, הכי שלה. כלומר — מי את, חתיכת מלומדת עבשה, שתגידי משהו על הכתיבה שלי? מה את עשית בחיים שלך חוץ מלבקר ולפרשן? מה את מבינה בכתיבה בכלל? בכתיבה באמת? בחשיפה. בכאב. באומץ.
אבל כמו שקורה לפעמים. כמו שקורה ברוב המקרים: קל יותר לשלוח ידיים מאשר להגיד אמת.
וכך קרה מה שקרה.
ומה שקרה הוא שהמוח נתן פקודה ליד, היד התרוממה בעצמה, כמו אז כשהייתי ילדה, במוזיאון לטבע, אחרי שנגעתי בכפתור האדום: שורות־שורות של נוריות קטנות מהבהבות ונמשכות מגוש הפלסטיק הוורוד שמסמן את המוח, לכף היד שמתרוממת בקו ישר עם האמה. שוב ושוב ושוב. יד. כפתור. מוח. אורות מהבהבים. יד. וחוזר חלילה. אבל הפעם זה היה אחרת. החד־פעמיות של הראשוניות. החריכה של השפשוף. כף יד. אף פעם לא ידעתי שלמשוך ככה בשיער של מישהו יכול לעורר כזאת צמרמורת של עונג. רציתי עוד, מיד רציתי עוד, תכף ומיד ידעתי שלא אוכל לעמוד ברצון הזה, שאהיה חייבת לספק אותו עוד באותו הרגע, ולפני שהיא הבינה איך ומה, שלחתי את היד שלי שוב, בקו ישר עם האמה, היישר לקצות השיער שבצד השני של הלחי. הפעם הזאת היתה חזקה יותר. היא התכופפה עם היד שלי, שהתכופפה עם הגוף שלה, ושתינו נמשכנו, כורעות, לרצפה. שמעתי אותה נאנקת, ואז היא שלחה את הרגל שלה, את הרגל השמנמנה שלה עם כפכפי העץ השוודיים שלה, ובעטה לי בברך.
בברך! זה כאב. ויותר משזה כאב זה השפיל, לא יכולתי להישאר חייבת, כיוונתי לאף, אבל האגרוף שלי פגע באוזן. לא נורא. זה כואב גם שם. אפשר היה לראות את הכאב בעיניים שלה, לשנייה, כי אחרי שנייה מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה והיא מעלי, שורטת לי את הלחי, את הלחי השמאלית שבערה עכשיו. מרפק, לשלוח את המרפק ישר לסנטר שלה, ככה, כן, בבום, אוי מותק, לא יפה לך הפרופיל הזה, בטח לא כשאת מעווה ככה את הפנים, לנצל את שבריר השנייה, אין אפס, יש יתרון לשטחיות ולמהירות המחשבה, והנה אני מעליה, יושבת לה על הבטן, סטירה, עוד אחת, עוד אחת, ועוד, פלאף, שטאצ', צלילים מענגים של הצטלצלות. זה על השתלטנות. וזה על הכעסנות. וזה על הפעם שאמרת שיש אצלי בבית פשפשים. ואחת, חזקה במיוחד, פעמונית, על הסצנה שעשית ביומולדת שלי. היא התנשמה, הידיים שלי רתחו, הזיעה שלי התערבבה עם הזיעה שלה. לשנייה אחת עצרתי. ראיתי את העיניים שלה קרועות. לרגע ראיתי את עצמי מוכה, מקופלת שם. ידעתי — זו יכולתי להיות אני. ידעתי — כל כך הרבה פעמים זו הייתי אני ששוכבת שם. זכרתי — את כל המכות. הבעיטות. ההשפלות. ההתעלמויות. משוגעת! אני אראה להם למי לקרוא משוגעת. ואז — הזבנג באחורי הראש. מי שהכו בראשו פעם עם כפכף שוודי יודע שכלום לא משתווה לקשיות הזאת של העץ. הבזקים של אור ושל רוע הסתחררו סביבי. זה עכשיו או לעולם. הייתי צריכה לחשוב על זה קודם! מה אני מושכת בשיער כמו ילדה קטנה? בשביל מה יש לי שיניים.
הצוואר הדשן שלה. הכתפיים הבהירות. נסיכה שמנמנה שמתעללת בצפרדעים. הנה הכתף שלה, הנה הזרוע, הזרוע, איזה מקום מושלם, הצרחות שלה. הטעם של הדם, פס דקיק ודביק של חמיצות מתכתית, ועוד אחת, שבחיים, בחיים לא תעזי יותר להגיד שמלוכלך אצלי, שהילדים סובלים בנוכחותי, או לנסות להשתחל למשפחה שלי, זו המשפחה שלי עכשיו, את שומעת, גיברת? בעיטה אחרונה, ניצחת, בבטן הרכה שבמקרה של השומנים שלה באמת רכה, והכי חשוב — שלא תעזי להגיד מילה על הכתיבה שלי. את שומעת? את שומעת? הידיים שלי התהדקו על הצוואר הרוטט שלה, היא הינהנה, יופי, חייכתי, אני רואה שאנחנו מבינות זו את זו. קמתי ממנה. ניקיתי ידיים בשולי חולצתי. היא התרוממה, מתנשפת ומבוהלת. יאללה עופי מפה עכשיו, סיננתי, עופי מהבית שלי עכשיו, שאני לא אראה אותך, שמעת? הצרחה שלי היתה מבהילה, בהחלט, אפילו אני נבהלתי, היא הינהנה במהירות ועפה משם, ככל שאיפשרו לה משמניה האינטלקטואליים.
הלכתי לחדר האמבטיה לשטוף ידיים ופנים. תכף תגיע אשתו של בעלי לשעבר.
צלצול בדלת, רגע! מבט אחרון בראי, אני נראית בסדר? בדרך לדלת כמעט מעדתי על הכפכפים השוודיים. הו! תמונות מאלבומי ניצחון מלחמתיים חלפו בראשי, אין עונג גדול יותר מתבוסת האויב ובריחתו ברגליים יחפות.
דחפתי אותם בזריזות הצידה, מזל שהארכיטקטית הכריחה אותי לעשות ארון מעילים במבואה, ופתחתי את הדלת בחיוך רחב, שלום! תודה שבאת. בואי תיכנסי.
לפעמים השיבוש של הפעם הראשונה גורם לך להחליט שבפעם השנייה לא תיתני לכלום להתקלקל. זה מה שקרה. ביני לביני החלטתי שאהיה נחמדה וממוקדת. נעימה ותכליתית. עשיתי לנו אייס קפה ופרסתי עוגת חלווה, תשמעי, התיישבתי, אני רוצה להתנצל —
אבל להפתעתי, היא חייכה. נאנחה. ושוב חייכה. היא חשבה על זה, היא אמרה. נכון שהגזמתי, כדרכי, אם מותר לה לומר. נכון שלקרוא לילדים "המפלצות", גם אם זה רק סיפור, זה, איך להגיד? קצת בוטה, אבל מצד שני, כלומר לא מצד שני, היא חיפשה את הצדדים, והמילים, ומצאה בסוף, איך שלא יהיה, כל הדרמה המשפחתית הזאת — היא ירקה את המילים בתיעוב (איך אף פעם לא שמתי לב כמה היא מקסימה?) קצת יצאה מפרופורציה.
כשלעצמי, יכולתי להסתפק בזה, אבל היא המשיכה, היא חושבת שהגיע הזמן להפסיק עם האיבה הסמויה הזאת שיש בינינו, הסיפור שלי גרם לה לחשוב. הסיפור שלי גרם לה לחשוב! היא קלטה את האירוניה, היא קלטה אותה לגמרי, אבל מעבר לאירוניה, אולי יש בזה אמת. אולי אפשר וצריך להיות משפחה אחת? רוצה להיות חברה שלי? כמעט אמרתי, רוצה להיות אחותי? רוצה שאת תהיי השוקולד ואני המסטיק? רוצה מסטיק? זו היתה שאלה טיפשית, אבל הייתי חייבת להגיד משהו. היא לא רצתה. אבל היא תשמח לעוד כוס, הוא מופלא, האייס קפה הזה, הו, כן, חייכתי בצניעות, זה מתכון סודי שקיבלתי מהחברה החדשה של אחי, החברה החדשה של אחיך? היא הזדעזעה, אחיך נפרד ממיכלי? נזכרתי. היא וגיסתי התחברו פעם, בבר־מצווה של גיא, ועשו אחר כך איזו הפקת תיאטרון חובבים יחד. חס וחלילה, חס וחלילה, מיהרתי להבהיר, אחי ומיכל ממש בסבבה. הם עברו לגליל, את יודעת? קנו בית וחלקת אדמה כמו שהוא תמיד רצה, והיא בהיריון שוב. היו להם שנים קשות, את יודעת, אבל עכשיו אני חושבת שהם פשוט מאושרים.
לרגע שתקנו. כל השנים הקשות והלא מאושרות שהביאונו עד הלום ריחפו סביבנו כמו גחליליות מותשות. יש אנשים שהתגברו על השנים הקשות. יש אנשים שעשו מהן קריירה. יש אנשים שניסו לבנות על החורבות בית שלישי. התנערתי, בכל מקרה, לא דיברתי עליו, דיברתי על אחי הקטן, איפה היינו?
פתאום שמתי לב שהיא משחקת במפית במבוכה פתלתולית. נבהלתי. היא רוצה לעזוב אותו? הוא בגד גם בה? הם רוצים שאני אהיה האם הפונדקאית של הילד השלישי שלהם? לא. מתברר שלא. המבוכה שלה באה ממקום אחר, מתברר ש… נו, גם היא כותבת.
אולי הייתי צריכה לקום באותו הרגע. להתרגז. כאילו שלא די לי שאנחנו מתחלקות בימי השבוע, בכביסה המלוכלכת של ילדַי, בתכונות המעצבנות של בעלי לשעבר. אז גם בזה? לא, הייתי צריכה להגיד לה, כתיבה זה השטח שלי, מותק.
יכול להיות שהייתי צריכה לומר את האמת. שכתיבה היא מלאכה שבורה. היא מעשה של אנשים פגומים, היא פצע שמגרד פצע. שֶמָה לה וליופיה המושלם ולכל זה, שתברח כל עוד היא יכולה.

אבל כמו שקורה לפעמים. כמו שקורה ברוב המקרים: קל יותר לעשות שטויות מלהגיד את האמת. וכך קרה מה שקרה.
ומה שקרה הוא שקירבתי את הכיסא שלי לכיסא שלה ואז את הפנים שלי לפנים שלה, ואז את הידיים שלי לפנים שלה ואז את השפתיים שלי לשפתיים שלה.
כן, זה מה שקרה. אני יודעת, זה לא אמין. זה מופרך. יש אנשים שלא זוכים לממש פנטזיה מזורגגת אחת בכל החיים שלהם, ואני ככה, שתיים, בזו אחר זו? הכול ידוע, ובכל זאת — זה מה שקרה. כלומר בערך.
התנשקנו. אני עם השפתיים שלי, שמגואלות בדם, והיא עם השפתיים שלה, שצבועות בליפסטיק. ובינינו עמדו שנים של מאזן אימה, של רסיסים שמתעקשים על זכותם לְבכות את השבר ושל חלקים שמתעקשים על זכותם להכחישו.
המגע היה מוזר, האינסטינקט היה להתרחק, להתעשת. אבל אז היא (זו היתה היא, באמת!) תפסה לי את הפנים, ככה, יד בכל צד, וקירבה אותן לפנים שלה והצמידה אותן שוב. את השפתיים שלנו.
ניסיתם פעם לנשק אישה? מי שזה קרה לו יודע, ומי שלא זכה — לא יכול לנחש אפילו את הרכות. כלום לא מכין בנאדם לרכות הזאת. כלום שזוכרים, כלומר.
הטעם שלהן היה קצת מרתיע. אנשים נוהגים לחבר רכות עם מתיקות, וזה לא תמיד כך. הטעם שהיה, היה חמצמץ קצת, כמו זיכרון של סוכרייה אדומה, ומבפנים, דחיפה גדולה, מהבטן, מהשכמות, מהגרון, ממקומות שלא ידעתי שקיימים בי, להיצמד עוד. ועוד. להרגיש את הטעם הזה, הממכר, עד קצה הלשון, עד קצה העולם, עד שאי־אפשר יותר, עד שנשמנו, עד שהתנתקנו לרגע. היא הזדקפה ראשונה. ואני על ידה. מנסה להסתכל על מראות ביתי המוכר, כיסא נדנדה. עציצים. מרפסת.
יכולתי לגחך. אם היה לי רגע יכולתי לגחך לעצמי, שהנה, אני והיא, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אבל לא היה לי רגע וגם לא ראיתי כלום כי הייתי מוכרחה להתיישב והייתי מוכרחה לשים את הראש שלי על הברכיים שלה, מוכרחה במובן הכי דחוף של המילה, מוכרחה כי אין ברירה אחרת, והריח של הג'ינס שלה, מרכך כביסה וזיעה, התאפקתי לא לשלוח לשון וללקק את המכנסיים. והיא, בינתיים, המשיכה לצייר קווים עדינים וגבולות על הגב שלי, על הצוואר, על המותניים, מנתקת אותי מעצמי. ראש. צוואר. כתפיים. שכמות. דמעות.
מה קרה לך כאן? יש דברים שאי־אפשר להסתיר. היא ראתה את השריטות שהשאירה האישה שלפניה. אה, שום דבר, אמרתי, לפעמים אני נתקלת בדברים. היא התקרבה אל שריטה אחת ונישקה אותה, הפה הקטן והמושלם שלה כיסה אותה בהבל חם, והפצע נעלם. כאילו שמעולם לא נתקלתי בדבר. כאילו שמעולם לא נפצעתי.
התרוממתי ונתתי לה יד, מוליכה אותה פנימה, סוגרת את התריס, והתיישבנו על הרצפה ליד התריס, זו מול זו, פנים מול פנים, וכוח זר הורה לי לשלוח את היד לכתף הדקה שלה, שרעדה מתחת לחולצה השחורה, ואת היד השנייה לשיער שלה, שנשפך ארוך ושחור כמו החולצה, ישר לכתף. נישקתי אותה שוב, בלי לנשום. ההרגשה היתה משונה, חמוצה, חריפה, מלוחה, ורציתי לבכות משמחה.
תמיד את ככה?
איך ככה?
ככה מפתה.
היא משכה משיכה מושלמת את כתפה המושלמת. אני לא מתכוונת לפתות. וידעתי בדיוק, הרעש הזה שחוצה אותה מבפנים, העכבישים שדורשים עוד, הבנתי הכול, הכרתי את הכול מעצמי, אבל עכשיו אני הייתי המלכודת של העכבישים שלה, אף פעם לא ראיתי את כל העניין הזה מכאן. חיים שלמים את מבזבזת בהישמרות מפני מלכודות, ובשנייה את הופכת להיות מלכודת בעצמך, ואיך אפשר לחמול על עכבישים? איך אפשר לאהוב את מי שצריך לשנוא? איך אפשר לשנוא את עצמך?
הכול היה הפוך. מבלבל. מסחרר. השדיים שלה, קטנים באופן מקומֵם, מה היא? ילדה בת שתים־עשרה? והצורך לאסוף אותם, בתוך ידַי, והתשוקה ללקק אותם, להתחבא מתחתם, כמו מתחת לאבן, כמו לעצום עיניים ואז לפקוח, ולראות. את הפטמות שלה. כמו כתם של צבע שמישהו שכח על נייר.
חשבתי על השדיים הגדולים שלי. על השדיים העצומים של אמא שלי. על השדיים המנצים של הבת שלי. הבת שלי. מתי לאחרונה ראיתי אותה עירומה? פעם הייתי מקלחת אותה, את הילדה שלי, ועכשיו, מה עכשיו? עכשיו כלום לא משנה, כלום לא מושך לי בשמלה, לא ילדים, לא מחשבות, לא קולות רעים, והשמלה בעצמה כבר לא שם, ואני לא מתביישת, תמיד אני מתביישת מאנשים כשאני עירומה, אפילו במלתחות של הבריכה אני מתכסה במגבת, והנה אני כאן, והבטן שלי עולה ויורדת ויורדת ועולה, ופתאום הבנתי שלא היתה לו ברירה, לבעלי לשעבר. לא היתה לו ברירה כשהוא התאהב בה, והיה מוכרח ללכת אחריה, אי־אפשר לא ללכת אחריה, אי־אפשר לא להשתחוות לה. השתחוויתי ונעצרתי על שיפולי הבטן, יודעת שאסור להרים את הראש עכשיו, והאצבעות שלי קשות, גסות, ממהרות, פותחות את כפתורי הג'ינס שלה, והידיים שלה, מתעתעות כמו קטיפה וקטנות כמו לטיפה, להתפשט כמו חולצה עם התפרים בחוץ, להתמוסס בתוך ידיים שנוגעות בעצמי בדיוק כמו שאני בעצמי, לעצמי, והכול מתקלף.
הריח הוונילי של התחתונים שלה והשפתיים המלוחלחות שלה שהתנשקו עכשיו עם התחתונים שלי. והאצבעות שלה ששוב. ואני שהתהפכתי. אליה. להתנשק עם גוף מוקפד וחלק של אישה אחרת זה כמו להסתכל בראי ולראות שם את עצמך יפה ודקה, עם שיער שחור וחלק ופזור. וכמה זה מפתיע, וכמה זה מרגיע, להיות אני — אבל אחרת, להיות לרגע האחרת, לא לזכור מי זו היא ומי זו אני. להיכנס פנימה, ליפול פנימה, מנהרה ארוכה־ארוכה שנצמדת כמו חיבוק, כמו השתוקקות, לצלול, לא לנשום, לרעוד עם הרעידות שלה, המיתרים הדקים האלה, להגיע לשם, להפקיע אותם, להרגיע הכול, לעלות אליה בחזרה, אף אל אף, עיניים לעיניים, ריח של וניל וקינמון וחומץ, והעיניים שלה, תהומות של קטיפה, והקול הקטן, כמו עץ שנופל, רגע לפני שהיא פוקעת.
שכבנו ככה. לרגע הכול היה טבעי. נכון. מתוכנן. שכבתי בתוכה ונתתי לגלים השקטים להעלות אותי ולהוריד אותי, כמו אז, כשהייתי קטנה, על המזרן המתנפח, כשפתאום פקחתי עיניים וגיליתי שאני באמצע הים, מרחוק האנשים ואמא שלי היו נקודות צבעוניות, מסביבי היה שקט גדול וכחול, וידעתי שאני צריכה לפחד. לחתור. לחזור. ולא ידעתי איך. ולא ידעתי לרצות איך.
בבקשה אל תתחרטי על זה, שמעתי את הקול שלה לידי. ראיתי אותה, ילדה אבודה וכאובה ונואשת, זונה בת זונה בוגדנית. אישה בלי אלוהים. בית אחד היא כבר הרסה, ועכשיו היא תהרוס עוד אחד. היא תהרוס כל דבר שלא יתאהב בה, ידעתי. היא תהרוס כל דבר שכן. בבת אחת קמתי. התלבשתי. איבדתי עניין. ריק גדול. קפוא. מצמית. בור שחור פעור היכן שהיתה היד שלה קודם, ידעתי שאיטס נאו אור נבר, אם אני לא אתחרט עכשיו, אני אמות מחרטה אחר כך. ואני רציתי לחיות.
את חושבת שנוכל?
דחפתי אותה בעדינות לכיוון הדלת, והיא הסתובבה אלי.
ממש לא.
ואם אני אמשיך לרצות אותך? היא שאלה, הקול שלה היה קטן. הכי מסוכנים הם הזאבים שמתחפשים לכיפות אדומות עם קול קטן. נשמתי עמוקות, אם תמשיכי לרצות אותי, אני אצטרך להרוג אותך. וגם אם תספרי למישהו על מה שהיה כאן, כן? שלא תעזי לספר למישהו על מה שהיה כאן.
היא החזיקה לי את היד ולא עזבה, מה שתבקשי, היא אמרה.
אני לא מבקשת כלום, אני פשוט אומרת לך, אמרתי לה. אבל זו היתה טעות להגיד את זה. זו היתה טעות גם לעמוד שם, ליד הדלת. אנשים יכולים לראות, להסיק מסקנות, לדבר, אסור לתת לאנשים את האפשרות לראות, להבין, לרכל, אבל הייתי חייבת להגיד לה, הייתי חייבת להיפרד, להיפרד באמת, בנוגע לכתיבה, אמרתי, אני מציעה לך לוותר. כתיבה, אפילו יותר מרצייה, היא עסק מייאש. היא מיועדת רק לאנשים שאין להם מה להפסיד. ומה לך ולזה.
היא השפילה עיניים. אולי רצתה להתחנן שוב, אולי להתרעם, יש אנשים שאצלם השניים האלה כה דומים, יש מצבים שבתוכם השניים האלה הם ניצן ופרח, כפתור ולולאה — אבל ההתפייטות נאלצה להיפסק כי צעדים כבדים וממהרים עלו במדרגות אל הקומה השנייה, ידעתי שהיא תחזור. אשתו לשעבר של בעלי. היא היתה יחפה אבל פניה היו רחוצות ושערה אסוף, באתי לקחת את הכפכפים שלי, היא אמרה בקול רועד, אשתו של בעלי (לשעבר) הסתכלה עליה בהשתוממות, בשמץ של קנאה, ופתאום נשטפתי חמלה מלוחה, לשתיהן. קונפטי של אהבות משומשות התפזר מעלינו, ורציתי לחבק אותן, רציתי לנחם אותן, רציתי ללטף את מצחן כמו שאני עושה לילדות שלי כשהן חולות. אז מה, בננות? אמרתי בקול עליז, היה נחמד, לא? אנחנו צריכות לעשות את זה שוב בקרוב. אולי בראש השנה?

מירי רוזובסקי נולדה בירושלים ב- 1967. למדה ספרות ותיאטרון באוניברסיטה העברית, ותסריטאות בביה"ס לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים. מירי רוזובסקי עבדה כעיתונאית ב"מעריב", ובמערכת החדשות של ערוץ 2, וכתבה תסריטים עבור "ערוץ הילדים" ו"טלעד". מירי רוזובסקי כתבה ספר ילדים בשם "מיצי" (יחד עם רן כהן-אהרונוב) הופיעה בשנת 2001 ב"ספרית פועלים".

על ספרה הראשון, כל הדרך הביתה, זכתה בפרס ירושלים לכתב יד בעילום שם, ושלוש הוצאות נלחמו על הזכות להוציא אותו לאור. קובץ סיפוריה של מירי רוזובסקי זכה בשנת 1999 ב"פרס ירושלים לספרות יפה". סיפורי הקובץ מתפרסמים בספר כל הדרך הביתה – גבר של אשה אחת.

בשנת 2006 יצאה לאור סדרת ספרי ילדים (ראשית קריאה) מפרי עטה של מירי רוזובסקי בשם רוני מקרוני. בסדרה: רוני מקרוני פוגשת צפרדע, רוני מקרוני וסבא אליעזר, ורוני מקרוני לא רוצה שום חוג.

אותה אהבה, כמעט של הסופרת מירי רוזובסקי נמכר ביותר מ- 20,000 עותקים והגיע ל"ספר זהב".

X