כל האור שאיננו רואים | לרכישה באינדיבוק
כל האור שאיננו רואים

כל האור שאיננו רואים

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 400
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 82
- 42

האירוע הספרותי של השנה!

מארי־לוֹר ל‘בלאן, גדלה בפריז עם אביה, המנעולן הראשי של מוזיאון הטבע. מיום שהיא מתעוורת מבלה מארי־לור את כל זמנה עם אביה במוזיאון כשהיא חוקרת באצבעותיה, באוזניה ובאפה את עשרות אלפי המוצגים המדעיים. כדי שתוכל להתמצא בסביבתה אביה בונה עבורה דגם של שכונת מגוריה, ששינון קפדני שלו מאפשר לה להגיע בכוחות עצמה למוזיאון. עם כיבוש פריז על ידי הצבא הגרמני ב-1940 נשלח אביה של מארי־לור להעביר מהמוזיאון לחוף מבטחים אבן־חן נדירה, וכך האב ובתו מוצאים את עצמם בביתו של הדוד אֶטיין בסן מאלו, בה מארי־לור צריכה ללמוד להתמצא.
וֵרנֶר פְּפֵניג גדל יחד עם אחותו בבית־יתומים בעיירת כורים בגרמניה. ביום שהוא מוצא מַקלט רדיו שבור ומצליח לתקנו ולקלוט באמצעותו שידורים מצרפת, נקבע עתידו. הוא נשלח לאחד מבתי־הספר היוקרתיים של הרייך השלישי, ובמהרה מנותבים כישוריו למעקב אחר שידורים מחתרתיים בכל אזורי הכיבוש הגרמני. ורנר קטן הגוף, שהשתוקק כל כך להשתייך למערכת ההיטלראית האדירה, מוצא עצמו באוגוסט 1944 קבור במרתף הרוס בסן מאלו שבצרפת, כשמכשיר רדיו פגום הוא הסיכוי היחיד שלו ליצור קשר עם העולם.
בשפה עדינה להפליא, בפרישׂה של יריעה רחבה דרך סיפור שאין אישי ממנו, מצליח אנתוני דואר לארוג יחד את סיפורי חייהם של שני מתבגרים לרומן עשיר שגדולתו ועוצמתו טמונות בחמלה הפורצת מכל פרק בו.

מאז יציאתו לאור עומד הספר במשך שבועות רבים בראש רשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס. הוא זיכה את מחברו, אנתוני דואר, בפרס פוליצר לשנת 2015 וכן בפרס אנדרו קרנגי למצוינות בסיפורת. זכויות התרגום של הספר נמכרו ל-35 מדינות.

“מדהים ביופיו!“ ניו־יורק טיימס
“אם הצלחתו של ספר נמדדת ביכולתו לרגש את קוראיו, ואם יש בו גיבורים בלתי נשכחים, ספרו של אנתוני דואר, זוכה פרס פוליצר, מנצח בשניהם.“ פבלישרז ויקלי

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כל האור שאיננו רואים”

הנערה

בפינת העיר, בבית צר וגבוה ברחוב ווֹבּוֹרֶל מספר 4, בקומה השישית והגבוהה ביותר, ילדה עיוורת בת שש־עשרה ששמה מארי־לור ל׳בלאן כורעת מעל שולחן נמוך המכוסה כולו בדגם. הדגם הוא מיניאטורה של העיר שהיא כורעת בה, ומכיל העתקים בקנה מידה של מאות הבתים והחנויות והמלונות שבין חומותיה. הנה הקתדרלה עם צריחה המחורר, ושאטו דה סן־מאלו העתיקה והמגושמת, ושורה אחר שורה של בתי אחוזה משובצי ארובות לאורך שפת הים. מזח עץ דק נשלח בקשת מחוף ששמו פּלאז' דוּ מוֹל; חיפוי עדין, מרושת, פרוש ככיפה מעל שוק פירות הים; ספסלים זערוריים, שהקטנים שבהם אינם גדולים מגלעיני תפוח, מנקדים את הכיכרות הציבוריות הזעירות.
מארי־לור מסיעה את אצבעותיה לאורך חומה ברוחב סנטימטר המתנוססת בראש סוללות המגן, מתווה צורת כוכב לא אחיד סביב הדגם כולו. היא מוצאת את הפתח בראש החומות ובו ארבעה תותחי־טקס מכוונים אל הים. "בַּסְטְיוֹן דֶה לָה אוֹלַנְד," היא לוחשת, ואצבעותיה יורדות בגרם מדרגות קטן. "רחוב דֶה קורדיֶה. רחוב ז'אק קארטיֶה."
בפינת החדר עומדים שני דליים מגולוונים מלאים במים עד שפתם. מלאי אותם כל אימת שתוכלי, כך לימד אותה הדוד־רבא שלה. גם את האמבט בקומה השלישית. מי יודע מתי יהיו שוב מים זורמים.
אצבעותיה חוזרות אל צריח הקתדרלה. דרומה אל שער דינאן. במשך כל הערב היא מצעידה את אצבעותיה סביב הדגם, ממתינה לאטיין, הדוד־רבא שלה, שהבית שייך לו, שיצא ערב קודם לכן בזמן שישנה, ולא חזר. ועכשיו שוב לילה, עוד הקפה של השעון, וכל הרחוב שקט, והיא אינה מסוגלת לישון.
היא שומעת את המפציצים כשהם במרחק חמישה קילומטר. רחש הולך וגובר. זמזום בתוך קונכייה.
כשהיא פותחת את חלון חדר השינה, רעש המטוסים מתחזק. חוץ ממנו, הלילה דומם להחריד: שום מנוע, שום קול, שום המולה. שום צופרים. שום צעדים על אבני המרצפת. אפילו לא שחפים. רק גאות, במרחק רחוב אחד ושש קומות למטה, מלחכת את בסיס חומות העיר.
ומשהו נוסף.
משהו מרשרש חרש, קרוב מאוד. היא פותחת את התריס השמאלי ומסיעה את אצבעותיה במעלה כפיסי העץ של הימני. פיסת נייר נתקעה בהם.
היא מקרבת אותה אל אפה. היא מדיפה ריח דיו טרייה. דלק, אולי. הנייר פריך; הוא לא היה בחוץ זמן רב.
מארי־לור משתהה ליד החלון בגרביה, חדר השינה שלה מאחוריה, קונכיות מסודרות על גבי הארון, חלוקי אבן לאורך הפנלים. המקל שלה עומד בפינה; ספר הברייל הגדול שלה ממתין בפניו כלפי מטה על המיטה. זמזום המטוסים מתחזק.

 

הנער

 

חמישה רחובות צפונה משם, טוראי גרמני לבן שיער בן שמונה־עשרה ששמו ורנר פּפֵניג מתעורר לקול המיית סטקטו חרישית. לא הרבה יותר מגרגור. זבובים טופחים על זגוגית רחוקה.
איפה הוא? ריחו המתוק, הכימי במקצת של שמן רובים; העץ הגולמי של ארגזי כדורים שהורכבו לא מזמן; ניחוח נפטלין של מצעים ישנים – הוא במלון. כמובן, 'ל'הוטל דֶז אַבּיי', 'מלון הדבורים'.
עדיין לילה. עדיין מוקדם.
מכיוון הים מגיעים שריקות וקולות רועמים; אש נורית נגד מטוסים.
רב"ט נ"מ ממהר במסדרון, לעבר גרם המדרגות. "תגיע למרתף," הוא קורא לאחור, וּורנר מדליק את פנס השדה, מגלגל את השמיכה לתוך הקיטבג ומתחיל לצעוד במסדרון.
לא כל כך מזמן, 'מלון הדבורים' היה מקום עליז, עם תריסים כחולים בוהקים בחזיתו וצדפות על קרח בבית־הקפה שלו ועם מלצרים ברטונים בעניבות פרפר שציחצחו כוסות מאחורי הבר. היו בו עשרים ואחד חדרי אירוח עם נוף לים ועם אח גדולה כמו משאית במבואה. פריזאים בחופשת סוף שבוע היו שותים כאן אפריטיפים, ולפניהם שליח מזדמן מהרפובליקה – שרים וסגני שרים וראשי מנזרים ואדמירלים – ובמאות שקדמו להם, פיראטים צרובי רוח: רוצחים, בוזזים, שודדים, יורדי ים.
לפני כן, עוד לפני שהיה בכלל מלון, לפני חמש־מאות שנים תמימות, היה זה ביתו של קברניט אוניית מלחמה שזנח את הפשיטה על ספינות כדי לחקור דבורים בכרי העשב שמחוץ לסן־מאלו, שירבט במחברות ואכל דבש ישר מהחלות. בכותרות המשקופים עדיין מגולפות בעץ האלון דבורי ענק; המזרקה המכוסה קיסוס בחצר מעוצבת ככוורת. האהובים ביותר על ורנר הם חמישה ציורי קיר דהויים על תקרות החדרים המפוארים ביותר שלמעלה, בהם דבורים גדולות כילדים מרחפות על רקע כחול, זכרים גדולים ועצלים ופועלות עם כנפיים שקופות – מעל לאמבט משושה ובו מלכה יחידה באורך שלושה מטר, בעלת עיניים מרובות ובטן זהובת פרווה, מתפתלת לרוחב התקרה.
במשך ארבעת השבועות האחרונים הפך המלון למשהו אחר: מבצר. יחידה אוסטרית של אנשי נ"מ חסמה כל חלון, הפכה כל מיטה על פיה. הם ביצרו את הכניסה, דחסו ארגזי פגזים בגרם המדרגות. הקומה הרביעית של המלון, שחדרי גן עם מרפסות צרפתיות נפתחים בה היישר אל סוללות המגן, היתה לביתו של תותח נ"מ מזדקן, מהיר־לוע, המכוּנה "88", שיכול לירות פגזים במשקל של עשרה קילוגרם למרחק ארבעה־עשר קילומטר.
"הוד מלכותה", כך מכנים האוסטרים את התותח, ולאורך השבוע האחרון הם טיפלו בו כפי שדבורים פועלות עשויות לטפל במלכתן. הם האכילו אותו בשמנים, צבעו מחדש את הקנה, שימנו את גלגליו; הם ערכו שקי חול לרגליו כמו מנחות.
ה"אַכְט אַכְט – השמונים ושמונה" המלכותי, שָליט קטלני שנועד להגן על כולם.
כשה-88 יורה פעמיים ברצף מהיר, ורנר נמצא בחדר המדרגות, באמצע הדרך לקומת הקרקע. זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את התותח מטווח קרוב כל כך, וזה נשמע כאילו החלק העליון של המלון נקרע ממקומו. הוא מועד ומכסה את אוזניו בזרועותיו. הקירות מהדהדים כל הדרך למטה עד היסודות ובחזרה.
ורנר שומע את האוסטרים, שתי קומות מעליו, נאבקים וטוענים מחדש, ואת הצרחות המתרחקות של שני הפגזים בעודם מתעופפים מעל הים, כבר במרחק שלושה-ארבעה קילומטר. הוא קולט שאחד החיילים שר. או אולי יותר מאחד. אולי כולם שרים. שמונה אנשי לוּפטוואפֶה, שאיש מהם לא יוציא את שעתו, שרים שיר אהבה ל"אכט אכט", מלכתם.
ורנר רודף אחרי קרן פנס השדה שלו ברחבי המבואה. התותח הגדול יורה בפעם השלישית, זכוכית מתנפצת לא הרחק, ומבול של פיח משקשק במורד הארובות, וקירות המלון מצלצלים כמו פעמון שהלמו בו. ורנר חושש שהקול עלול לעקור את השיניים מחניכיו.
הוא פותח את דלת המרתף ומשתהה רגע, עיניו נעות מצד לצד. "זהו זה?" הוא שואל. "הם באמת באים?"
אבל מי יכול לענות לו?

אנתוני דואר נולד וגדל בקליבלנד שבאוהיו, ארצות הברית. כיום הוא מתגורר באיידהו עם אשתו ושני ילדיו, התאומים. ספריו, ובהם "אספן הצדפות" ו"בעניין גרייס"  זיכו אותו בספרים רבים ובהצלחה בינלואמית רבה. "כל האור שאיננו רואים" זיכה אותו בפרס פוליצר היוקרתי.

X