כלבי רפאים | לרכישה באינדיבוק
כלבי רפאים

כלבי רפאים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 296
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55
- 29
- 29

קצינת המשטרה טלי שפרלינג חשבה שנחרב עולמה כשנודע לה שהיא מועברת, בפקודת גורם עלום במיוחד, מתפקידה הקרבי כמפקדת מורעלת ביחידת משטרה עילית ללוחמה בטרור אל יחידה רגועה יותר, העוסקת "רק" בפשעים חמורים. אלא, שדוקא ביחידתה החדשה מאותתים לה חושיה, שרמזים הקשורים בחקירת רצח שוטרים עלולים להיות בעלי שורשים עמוקים יותר מאשר חיסולי חשבונות של משפחות פשע, ואכן, ככל שהיא חודרת יותר לעומק בחקירתה, היא מגלה שהרצח הוא רק הסימן ראשון לקיומן של פעולות ביון תת-קרקעיות הולכות ומתרחבות, שבמרכזן סוכנים ממדינות עוינות, המחפשים דווקא בישראל את סודו הגדול של נשיא המעצמה הגדולה ביותר. ובבד בבד, הכל הופך להיות גם אישי להחריד עבורה, עד לרגע שבו תדרש להעמיד על המאזניים מחיר אישי היקר מחייה, אל מול חייהם של מיליונים ואולי גם את גורלו של העולם החופשי.

במקביל אליה פועל סוכן נוסף, שזהותו, מטרותיו והארגון שבראשו הוא עומד חשאיים באופן שאין להתפשר עליהם בכל מחיר. דרכם של השניים מצטלבת שוב ושוב בנסיבות מפתיעות במיוחד, פעם מצד של אותו מתרס, ופעם מצידו השני, תוך פלירט מוכן עם אהבה, יצרים ומוות.

משימתם, גדולה ככל שתהיה, גם היא מתגמדת לעומת ניסיון הקורא להניח את הספר כלבי רפאים מהיד, כשכל רגע נחשף רובד נוסף של סודות טורדי מנוחה.

לצידם מופעיות שלל דמויות וטיפוסים ססגוניים, הניגרפים גם הם אל תוך ליבה של מערבולת סבוכה, בה כל אחד מהם הוא גם הרודף וגם הנרדף, בסחרור שהוא לעיתים מעגלי, וחייהם משתנים לבלי הכר, עד להיתוך הסופי לתוך עוצמתו הממגנטת של הסוד הגדול – סביב אתר שהוא סמל הגבורה הציוני, והמקור לעוצמתנו כאומה.

זהו הרומן הראשון פרי עיטו של הקולנוען קובי וקנין, שסיפור חייו מרתק לא פחות מסיפור העלילה, השאובה בחלקה מהיכרותו האינטימית עם הנושאים שבו, ומחוויות הלקוחות בחייו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כלבי רפאים”

בקרוב…

א

ינואר 1995, מרכז רובע יוקרתי בטהרן 06:30
שלושת הסוכנים הישראלים עקבו ממקום מחבואם אחר היעד שלהם, תעשיין נשק כבן 65, בעל מראה אירופאי ורעמת שיער אדמוני שופעת, כשהוא פוסע בביטחה לעבר מכוניתו. בעוד רגע יסתיים המבצע, עליו עמלו בשבועות האחרונים.
"יאללה." לחש ירון שפרלינג. מפקד הכוח, טפח על ברכיו והתכונן ליציאה. אלא שהצעיר שבחבורה הקדים אותו והתרומם על רגליו.
"ליכטנשטיין! לא אתה!" לחש שפרלינג. אבל, הוא כבר יצא ממחבואו ומיהר לגמוא את מעט הצעדים שהפרידו בינו לבין היעד.
למראהו של הישראלי החמוש נפערו עיניו של התעשיין בתדהמה, שפתיו נעו, ללא ספק רצה לומר משהו, אלא שהצעיר הקדים אותו:"מדינת ישראל" דקלם ליכטנשטיין באנגלית, בקול צלול "שומרת לעצמה את הזכות לבוא חשבון עם אוייביה."
כך חרץ את דינו, ולאחר מכן ירה מספר פעמים בראשו. התעשיין צנח ללא רוח חיים. ליכטנשטיין, לעומת זאת, נידון לימים ארוכים של חרטה, על שלא הניח לו לומר את אשר היה לו לומר.

בהימלטם מהמקום, אירעה תקלה והם התגלו על ידי עוברי אורח. היורה ושני חבריו הצליחו להימלט מהמקום בעור שיניהם. ירון שפרלינג נתפס. הובא לידי השלטונות, שם עונה ולאחר מכן הוצא להורג בתלייה.

2009, פאתי קלקיליה
במבנה נטוש בן שלוש קומות סמוך לשטח בור, מסתובב שומר עם קלצ'ניקוב דרוך. אור המדורה שהדליק לעצמו מסתיר ממנו את העובדה שהוא, ושני חבריו החמושים שנמצאים בתוך המבנה, מוקפים בחבורה של שמונה לוחמים מושחרי פנים, המסתתרים עתה מאחורי קיר המבנה. דבר נוסף שהוא לא יודע, שברגע זה הדמות המפקדת עליהם מסמנת בידה לאחד מחייליה, וזה ניתק מן החבורה ופונה אל השומר החמוש שניצב בחלון.
לוחם נוסף נשלח לטפל בשומר השני, שבפרוזדור, ולופת אותו מאחור מבלי להפר את הדממה המוחלטת. צלילו המבחיל של פיצוח עצם המפרקת מקפיץ למקום את השומר מהמבואה. אלא, שהוא לא מספיק לעשות יותר מכמה צעדים, כשלוחם נוסף תוקף אותו מאחור.
זו עובדה ידועה, שאנשים שסכין ננעצת בלבם, משיבים את נשמתם לבורא עוד בטרם נחבט גופם אל הקרקע.
האיש הזה לא היה יוצא דופן.
"נקי."
"קבלתי."
הדמות המפקדת הוציאה מכיסה מסטיק ניקוטין ללא עטיפה, תחבה אותו אל פיה ושלחה פקודה אילמת לדמות נוספת. נשק צלפים מושתק קול, מורם לעבר דמותו של השומר שעומד ליד המדורה, שבריר שניה לאחר מכן, נפגשת גופתו עם הקרקע החמימה שליד המדורה.
"נקי."
הדמות מהנהנת קלות ושולחת סידרה חדשה של סימנים. כאיש אחד ובתיאום מושלם, נכנסים הלוחמים אל תוך המבנה ופותחים בסריקות מחדר לחדר. אחד הלוחמים מסמן בידיו. כל השאר נאספים בדממה אל מול דלת נעולה. הוא כורע על ברכו אל מול המנעול, שולף כלי פריצה, ולפני שהוא מספיק לפצח את המנעול, נשמע קול פיצוץ עז מבחוץ, ושמונת הלוחמים נצמדים מיד בגבם אל הקיר.
קול תקיף נשמע מתוך החדר הנעול: "רמי!" וכשלא נשמעת כל תשובה, "מוסא?! איברהים?"
כשחרדה הולכת ומשתלטת על גון הקול הסמכותי.

הלוחמים, גבם אל הקיר, רובי M16 דרוכים בידיהם, ממתינים בדממה.
מצידו השני של החדר נפתחת הדלת בחבטה, ובפתח צץ גבר מזוקן וחמוש, ברכיו כפופות ואקדחו סוקר בעצבנות את כל השטח.
הלוחמים נדרכים. הדמות המפקדת מורה להם שלא לפתוח באש עדיין.
המזוקן מבחין בכיתת הלוחמים, אקדחו מכוון אל ראש הכוח, עיניו מקובעות בו כמהופנטות.

לרגע ארוך ומסמר שיער, עומדים שני האוייבים, זה מול זה, ורק נועצים עיניים איש ברעהו.

השקט היה כל כך מוחלט, שאפשר היה לשמוע את רפרוף העפעפיים, לו היה עולה על דעתו של מי-מהם למצמץ. ובדממה המוחלטת הזו עלה לפתע מין קול מוזר, גרוני, אנושי רק למחצה, שהלך וגבר למעין קולות גרגור מוזרים, ואלה הלכו והתעצמו, עד שלכל הנוכחים בחדר התחוור, שהגבר הלכוד פשוט צוחק. שמונה רובי סער מכוונים לעברו, עיניו עדיין נעוצות במפקד הכוח, והוא פורץ בצחוק. צחוק רע, צחוקו של אדם, שעבר כבר את סף הייאוש.

הלוחמים, דרוכים עד קצות עצביהם, מחליפים ביניהם מבטים, אין עדיין אישור לירות.
בשלב זה, האיש כבר כמעט שנפל על הארץ מרוב צחוק. נראה כאילו מישהו סיפר לו ברגע זה בדיחה מוצלחת במיוחד.
" סנו-וואיט," הוא מלמל. וחזר ומלמל, "סנו-וואיט !" מניד את ראשו מצד לצד כמו כלבלב לוח-מכוונים, עד שהתיש את עצמו. ואז, ללא כל הכנה, הרצין בבת אחת, הזדקף, ומבלי להסיר את עיניו מהדמות הרעולה, דרך אט – אט את אקדחו.
שמונה נשקים הורמו למולו, אך רשות לירות לא ניתנה.
האקדח התרומם עוד קצת. האיש פלט מפיו צרור נוסף, אחרון, מאותו צחוק מוזר, ואז, במהירות הבזק תחב את הקנה לתוך פיו, ושיחרר כדור אחד בודד.

מעוצמת ההדף התנפחו לחייו, ואז צנח גופו ארצה
לא היה צורך בעופרת נוספת.

"את לא נורמלית!" התפרץ עליה אחד הלוחמים, "למה לא אישרת לפוצץ אותו?!"
פקד טלי שפרלינג לא מיהרה לענות. היא שיחררה במשיכה אחת את שיערה הבהיר והארוך מתוך כובע הצמר השחור, זרקה מעליה את השכפ"ץ, לאחריו הוסר הסרבל. היא הגניבה מבט מרוצה על החלון הכהה, שהחזיר לה את דמותה, בגופייה השחורה הפשוטה שהבליטה את מותניה הצרות ואת החזה הקטן, הזקור. "לא רע, בשביל בת 36." חשבה בסיפוק. רק אז התפנתה לענות:
"גונזלס", מדינת ישראל דואגת תמיד להשמיד את אוייביה, אבל לא אכפת לה לתת להם את האפשרות לבחור את הדרך שבה הם ימותו."
ואגב, אולי מישהו הבין מה שהוא אמר שכל כך הצחיק את עצמו?"
"סנו-וואיט! את לא יודעת מה זה? Snow-white "
"מה? שִׁלְגִּיָּה?!"
"זה מה שהוא אמר! המפקדת, נראה לי שביאס אותו, להיכנע לאישה. "
שפרלינג סקרה את לוחמיה במבט קפדני. "מצחיק אתכם, הא? אז תחשבו רגע, אם אני שִׁלְגִּיָּה. מה זה עושה אתכם!?"
שבעת הגמדים השתתקו באחת.

"בשם כל 22 הקורבנות של האדון מוחמד קוואסמה ומשפחותיהם, רב-מחבל, חלאת המין האנושי, ומהיום הבעיה המצחינה של 72 בתולות מסכנות,שאם הן היו יודעות שזה מה שמצפה להן בגן עדן, הן היו מקדישות את חייהן הקצרים לחטאים עלי-אדמות רק בשביל לא להגיע לגן עדן, אני רוצה להגיד לך, שפרלינג, כל הכבוד. וכל הכבוד גם לכל אחד ממשתתפי הפעולה המוצלחת הזאת."
תת-ניצב בועז אפרים, מפקד מחט"ב מרכז של משמר הגבול, היה ידוע בנאומיו מלאי הפאתוס, שבאו לביטוי בכל אירוע, והגיעו לשיאם לאחר פעולות מוצלחות במיוחד. פיקודיו, ובעיקר אנשי היחידה ללוחמה בטרור, היחידה שהייתה ה"בייבי" שלו, אהבו אותו למרות זאת. "ובמעמד זה, שפרלינג, אני רוצה להעניק לך שי קטן, אות לתודתי העמוקה על פעולה שהוכתרה בהצלחה."
החבורה שהתכנסה לאחר שחזרה מהמקלחת הייתה משולהבת. עם כמות האדרנלין שהייתה שם, ניתן היה להרים מופע רוק. כרגיל, כמו אחרי כל פעולה מוצלחת, התדרוך התמשך באווירה מרוממת, ואף אחד לא רצה ללכת לישון.
"פקד שפרלינג, גשי הלום."
טלי החליפה מבטים מחוייכים ונבוכים בין פיקודיה, וניגשה. ברוב טקס ובמלוא החשיבות העצמית, הוציא אפרים תפוח אדום מאחורי גבו והגיש לה. טלי לחצה את ידו מבלי לחייך, לקחה מידו את התפוח והוא המשיך "ולהעניק לך, באופן רשמי הפעם, את התואר "שִׁלְגִּיָּה". ואתם, "פנה אל הצוות" מהיום, אתם ‹הַגַּמָּדִים שֶׁל שִׁלְגִּיָּה'.

אחרי ששכך הצחוק, טפח אחד הלוחמים על הכתף של אבי גונזלס "תראו הגמד הכי רזה בעולם!
הרזון של גונזלס היה מקור קבוע לדאגה עבור הרופא המחוזי של היחידה חושד כבר הרבה זמן שגונזלס מטפל במאזניים לפני כל בדיקה רפואית כדי שלא ישחררו אותו על סעיף תת משקל. לכן לא הרשה לחבר'ה להפוך את הנושא לבדיחה. אם כי, אפילו טלי הייתה אומרת לפעמים, ורק מאחורי גבו:"אם כבד מדי לסחוב את זה,שימו מלמעלה את גונזלס, שיוריד את המשקל."
טלי הודתה בקצרה לצוות, והחבר'ה ניגשו אל השולחן שבו המתין להם כיבוד חגיגי קל, ויין פטישים בכוסות פלסטיק. כשכולם היו עסוקים בנשנוש בורקס, ניגשה טלי אל בועז.
"אפרים, רציתי רק.. כשהיינו בפנים, מול הדלת הנעולה?"
"הפיצוץ?"
טלי הינהנה.
"חשבת שזה אני? שהתערבתי, כי לא סמכתי עליך?"
"משהו כזה," הודתה.
"אני נותן בך אמון מלא, שפרלינג. אם לא את, הייתי מפקד על הכוח בעצמי, אלא ש…. "
"אלא שמה, המפקד?"
אפרים קם ממקומו, התנער מהפירורים, ופיזר את הישיבה.
"אלא ש.. בואי, שִׁלְגִּיָּה, ניקח אותך הביתה."
"תודה, המפקד. אני מסודרת, גונזלס מקפיץ אותי."
"לא. הפעם, את איתי." פסק.

השעה הייתה ארבע בבוקר, שניהם נכנסו למכוניתו בדממה. אבל במקום לנסוע לכיוון ביתה, אפרים פנה לדרך צדדית, הגיע לחוף הים, בסביבת גן צ'ארלס קלור ונעצר לבסוף בחניה, שהייתה לגמרי שוממת בשעת בוקר כה מוקדמת. טלי לא האמינה שזה קורה לה. המפקד המבוגר, הנערץ והנשוי של התחנה עומד להתחיל איתה? בשביל זה היא עבדה כל כך קשה להגיע ליחידה כל כך גברית? לא מספיק שלפני שעה קלה היא הצחיקה מחבל עד מוות?
עד כדי כך היה המאבק שלה רחוק מניצחון?
כל עוז הרוח התנדף ממנה עכשיו. היא ידעה, שהיא יכולה להתחרות כגבר עם כל גבר אחר. אבל כאישה, היא הייתה לגמרי חסרת אונים. היא ניסתה להשמיע מלמול קליל
"המפקד, לא ידעתי שעברתי דירה?"
אפרים לא טרח לענות. במקום זה אמר: "את מכירה את הבניין הזה, שפרלינג?"
"מוזיאון האצ"ל?"
"כן, אני אוהב לבוא לכאן לפעמים. לבקר את זכר האנשים האלו, שהתגייסו, לחמו ומתו במטרה אחת בלבד: הקמת ארץ ישראל לעם היהודי. במיוחד כשאני רואה את כל המפונקים האלה שמגיעים לטירונות עם סלולארי וקו ישיר לאמא. כדי לבכות לה אם מריצים אותם קצת יותר מחמש דקות. אז, אני בא לכאן לבקר את יחיאל."
"יחיאל?"
"יחיאל דרזנר. חבר במחתרת האצ"ל. בועז הביט בנקודה מרוחקת באוויר, והמשיך כאילו קרא מתוך טלפרינטר סמוי:" יחיאל, וארבעה לוחמי אצ"ל נוספים, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, חיים גולובסקי ואברהם מזרחי נתפסו על ידי הבריטים, בדרכם לפעולה. עשרים שעות דפקו להם מכות רצח. ואז העבירו את מה שנשאר מהם אל בית הסוהר בירושלים ודנו אותם לתלייה. כשהגיע הרגע, את יודעת מה הם עשו? כשלקחו אותם לגרדום? והעמידו אותם מול החבל שעוד רגע יפצפץ להם את המפרקת, הם התחילו לשיר את ‹התקווה'.
ואז. בבת אחת, כל האסירים היהודים שהיו שם, הצטרפו אליהם. את מבינה?! האנשים עומדים מול המוות, וצוחקים לו בפנים! וכל אלה, שידעו שהם הבאים בתור, כולם נעמדו על רגליהם והצטרפו לשיר את ההמנון של המדינה שלהם, שעוד אפילו לא קמה!
עד היום, בכל סיום מסלול, בכל טקס, כשאני שומע את ‹התקווה', אני רואה את החבר'ה האלה, יחיאל, אליעזר, חיים, אברהם, מרדכי וגם את אחיך."
טלי יצאה מהרכב והציתה סיגריה. "ירון ידע בדיוק מהם הסיכונים." אמרה לבסוף.
"לירון היו הורים, ואחות אחת, שמעריצה אותו. אין ספק שעברתם גהינום. אבל, לירון לא היה ילד קטן, שתלוי רק בו."
"למה בדיוק זה קשור עכשיו?" קולה של טלי היה מרוחק.
אפרים הזדקף במושבו.
"טלי. עשית עבודה טובה הלילה, ואני לא שוכח לרגע, כמה שנלחמת כדי להגיע להיות מפקדת כוח אצלנו. לא היססת להגיע עד בג"צ, טלי ניסתה לקטוע את דבריו, "אבל זה רק כי.. " אפרים הרים את ידו ועצר את הנאום שלה על עניין שיווין הנשים. נאום שהשמיעה לכל מי שרק רצה לשמוע, "את צודקת, יש שוביניזם ביחידה, עשית לנו בית ספר. ואני מודה, שאת היא מפקד הכוח הטובה ביותר שלנו היום." טלי ניסתה להסתיר את חיוך האושר אך ברגע הבא, לא הייתה צריכה להתאמץ יותר
"ו…אחרי כל זאת, אני משעה אותך, זמנית, מכל פעילות מבצעית."

זה היה לחלוטין לא צפוי.
האישיות המרדנית שלה, שהוסוותה יפה תחת שליטה עצמית קפדנית, פרצה ממנה:
"המפקד! איך אתה יכול להגיד את זה?! ועוד אחרי היום?!"
"במיוחד אחרי היום."
אפרים יצא אחריה, וכיבד את עצמו באחת מהסיגריות שלה. "שפרלינג, תראי, אני לא מעשן כבר חמש עשרה שנה, שלושה חודשים ויומ… ושלושה ימים, בעצם, כבר. עכשיו, כשעקבתי אחרי הפעילות שלך וראיתי איך שמשכת ושלא פוצצת את הבן זונה ברגע שנוצר המגע הראשון, תראי מה עשית לי? את מורעלת מדי, שפרלינג. "אפרים התבונן ארוכות בסיגריה שבידו, והשליך אותה." אני לא יודע מה הדבר הזה, שמניע אותך, או מה גורם לך לשכוח לגמרי שיש לך בבית ילד שמחכה לאמא שלו. אבל, אני לא יכול להרשות לעצמי להניח לך לקחת סיכונים כאלה. אני לא רוצה קדושים מעונים ביחידה שלי. בשביל זה יש לנו את כל לוחמי האצ"ל. אני רוצה לוחמים חיים. ואם אני אצטרך בשביל זה לוותר על הלוחמת המעולה ביותר שלי, טאף שיט."

טלי ניסתה לענות, אבל אפרים קטע אותה: "אל תנסי להתווכח, גם בג"צ לא יעזור לך הפעם. תראי. אנחנו נלחמים בחלאות אדם. באנשים, שקדושת החיים בעיניהם שווה כקליפת השום. אני לא רוצה פחדנים ביחידה. אבל, גם לא מתאבדים מורעלים שייהרגו לי. יש לנו מספיק מיתוסים לגדול עליהם. פה, אני רוצה שאנשים יצאו אצלי לפנסיה. הבנת?!"

אפרים הבחין בדמעותיה ומיהר להסב את ראשו לעבר גלי הים.
"טלי," פנה אליה, ברכות אבהית. " הגעת אלינו מ"רעם", ואני רוצה להשאיל להם אותך בחזרה. את תהני שם, את בטח מכירה שם כמה אנשים. "
"מה?! אבל, "
"בלי ‹אבל', טלי. תנוחי שם קצת ואז תחזרי. יותר רגועה, אני מקווה.
יש לי תיק מיוחד בשבילך. קחי לך יום מנוחה אחד, ותתייצבי אצלי ביום שלישי ב-07:00. מדובר בתיק שחשוב לי אישית. ואל תדאגי, אני שומר לעצמי את הזכות לקרוא לך בחזרה, אם יהיה לנו משהו מעניין.. כך שלא תחמיצי כלום בזמן הזה. מקסימום, כמה אימונים. "
טלי שתקה שעה ארוכה, ההצעה נשמעה פחות גרועה ממה שחשבה קודם.
"מה אתה רוצה שאני אענה לך על זה? "
אפרים חייך, "תגידי, שאת לוקחת."
"יש לי ברירה?"
"לא."
"לקחתי."
"ילדה טובה."
אפרים התניע את הרכב.
"אז איפה אני מוריד אותך?"
"מה זאת אומרת ‹איפה'?"
"מה היה לך לא ברור, בשאלה שלי?"
טלי נעה במושב בחוסר נוחות. "אז, אתה יודע?"
"טלי, דבר אחד כבר היית צריכה לדעת מזמן. אין סודות ביחידה."

לטלי נשארה עוד משימה אחת הלילה. היא ניצבה מול הדלת הנעולה, הוציאה את המסטיק מהפה, הדביקה אותו סביב המפתח, החדירה אותו בעדינות וסובבה בשקט, בשקט במנעול.
רק האינסטינקטים החתוליים שלה עצרו את הצווחה שעמדה לפרוץ מפיה.
מעבר לדלת, היתמר מעליה גבר, זרועותיו השריריות על המשקוף. הוא היה רק מספיק גבוה לרכון ממש מעליה, אך כתפיו הרחבות הצליחו לחסום את כל האור החיוור שבקע כבר מחלון חדר השינה.
"רוני!!!!! הבהלת אותי! אתה ער?!"
היא קיוותה דווקא למצוא אותו ישן, מוגן באי ידיעה מבורכת. רוני, שאת עובדת חברותם חשבה עד עכשיו שהצליחה להסתיר מחבריהם ביחידה, אהב את הסיכונים המבצעיים שלה עוד פחות מאפרים.
הוא חייך אליה. "דאגתי לך, שִׁלְגִּיָּה  … "
"כבר שמעת? איך?"
רוני כרך את זרועותיו סביב מותניה, גרר אותה אליו, כשהוא אוחז קלות בישבנה הקטן בכפות ידיו הגדולות והצמיד אותה אליו. טלי חשה שהיא הולכת וקטנה בזרועותיו. היא ניסתה לומר משהו, אך רוני כיסה את פיה בפיו וסימן לה באצבעותיו, בשפת הסתרים המיוחדת ביניהם, אות אחר אות.
טלי פרצה בצחוק, הרחיקה עצמה ממנו, ופנתה לעבר חדר השינה, כשהיא פורמת את שרוכי הנעליים הכבדות.
"אין סודות ביחידה" פענחה מיד, לא תאמין, אבל זה בדיוק גם מה שאפרים אמר לי כרגע. הוא הקפיץ אותי לכאן. זה הוא, שהציע."
רוני חייך. "אז הוא… בסדר עם זה שאנחנו יחד?"
טלי הרצינה. "עם זה, כנראה שאין לו בעיה."
"אז עם מה כן יש לו בעיה?"
טלי היססה לרגע. "עזוב. אני צריכה עוד לחשוב על זה."
"לחשוב על מה?"
במקום לענות, היא הסירה את החולצה וחשפה בטן שרירית ושזופה, וצמד שדיים מחוצפים, המאיימים לפרוץ מתוך חזיית התחרה האדומה. היא התכופפה כדי לחלוץ נעליים.
"עצרי!"
טלי לא חייכה. היא הזדקפה לאיטה, נשארה לעמוד ללא ניע, גופה העליון חשוף, ידיה תחובות בכיסי מכנסי הקומנדו, ונעליה פרועות השרוכים נראו עתה אפילו גדולות יותר. עיניה ננעצו בו במבט מתגרה. היא נראתה שברירית בבגדיה הגדולים, כמו ילדה שלבשה בסתר את מדי אביה ובה בעת, גם מלאת עוצמה כמו פסל גבורה יווני. עיניה רשפו לעברו גיצים.

הוא היה הגבר היחיד שהיא באמת צייתה לו, לא אותו ציות אוטומטי שמצייתים למפקד. הגוף שלה ציית לו, כאילו הייתה לו דרך להגיע אליו ולעקוף את רצונה, והיא שנאה את היכולות הזו שלו, וגם אהבה אותה, באותה המידה.
רוני התרחק כמה צעדים, והתרווח על כסא בנינוחות. קולו היה שלו, וגופו נינוח. צל קטן של חיוך חלף על פניו. עיניו, בכל אותה עת, מביטות בה הישר. איש מהם לא מצמץ.
רק החיוך הנעים, המאולץ קצת, הסגיר את המתח. הוא דיבר בשקט, בשקט. "החזיה."
"מה?"
הוא חזר על אותו החיוך ולא הרים את קולו.
"את שמעת אותי."
עינו הפנטו אותה.
היא הסירה בדממה את החזיה, והשדיים החצופים פרצו מיד אל החופש, מתריסים בחדוות משובה כנגד הכליאה שנכפתה עליהם, וכנגד כוח המשיכה רוני לא שינה במאום את תנוחת גופו הנינוחה, רק שריר קטן נע לרגע מתחת לצווארון חולצתו. עיניו פקדו עליה שלא לזוז. למשך דקה ארוכה איש מהם לא זז ולא הסיר את עיניו. ברגע הבא, ניתק לפתע ממקומו בגמישות חתולית וזינק לעברה. היא נרעדה כשהוא אחז בעדינות מפתיעה במותניה, הניף אותה למיטה בקלות חסרת מאמץ, הצמיד אותה ביד אחת למזרן, ובשניה קילף מעליה את שארית המכנסיים, אחרי שבעט ממנה את הנעליים. הוא כיסה אותה בכל כובד גופו, והיא חשה שבבת אחת נמסה ממנה כל הנוקשות הלוחמת הקרבית והותכה תוך התמזגות געשית שאינה מבחינה יותר בינו, לבינה.

"למה את עושה את זה?"
"עושה את מה?" טלי היתממה.
הבוקר כבר גמר להפציע. רוני, ששכב על גבו, התגלגל עליה ולקח את הסיגריה מידה.
"בנאדם צריך למות ממשהו " ומיד הצטערה על האמירה הזו. רוני התעלם מדבריה. אשתו מתה בשנה שעברה אחרי ייסורים, מסרטן הריאות.
"את חלשה." אמר לבסוף, ביבושת.
היא ליטפה ברכות את פנים ירכו עד שמצאה את מבוקשה, ואחזה בו. "ואתה – קשה…".
אבל רוני קם מהמיטה בהחלטיות. "לא. צריך כבר לצאת. מה רצית להגיד לי אתמול, בקשר לאפרים. מה הפריע לו? "
"לא רציתי להגיד, אתה מתכוון… "
"דברי", הוא חייך אליה את חיוכו החם, הפעם. ושתי הטבעות החומות בעיניו הירוקות זהרו לקראתה. עוד משהו, שהיא מצאה כבלתי ניתן לעמוד בו. "יש לנו דרכים לגרום לאנשים לדבר." טלי העיפה מבט עצוב בחפיסת הסיגריות.
"הוא מספח אותי אליכם."
רוני עצר לרגע מכפתור החולצה. "ל'רעם'?" למה?"
"הוא טוען שכלוחמת, אני מורעלת מדי."
"הוא צודק!".
טלי התפוצצה. "אני לא מאמינה שאתה לוקח את הצד שלו!"
רוני המשיך להתכפתר בדממה שהוציאה אותה מדעתה.
"אני בצד שלך, שִׁלְגִּיָּה. יש לי כבר אבן אחת לבקר אותה. הפעם, לשם שינוי, אני רוצה אישה חיה."
נישקה לגמרי פורק. היא התרפקה עליו. "ואתה בטוח שתרצה אותי גם בלי ריח של אבק שריפה?"
"אני ארצה אותך תמיד." ענה, ולא חייך. רק אסף את חפיסת הסיגריות, ובדרכו החוצה השליך אותה, מבלי להביט, דרך החלון. ויצא.

אחרי שעה, התקשר להתנצל. טלי אמרה שהיא מבינה, והבטיחה לו שהיא לא מתכננת למות לו בעתיד הקרוב. מכיוון שטלי קיבלה יום חופש, הציע רוני שתבוא עם הילד לחוף עתלית, והוא יצטרף אליהם לאחר שיסיים את ענייניו בחיפה.

קובי וקנין הוא רקדן, שחקן, צייר, פסל וצלם. היום הוא מפלס את דרכו כסופר, יוצר ובמאי בטלוויזיה. כלבי רפאים הוא ספרו הראשון.

X