ככה זה עובד | לרכישה באינדיבוק
ככה זה עובד

ככה זה עובד

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 347
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 54
- 20

"…אבא שייך לדור הלוזריות הקולקטיבית, דור "הביחד" וה"שוויון", דור שבו לנצח, להתעשר, להצליח יותר מאחרים, זו פסגת הרוע האולטימטיבי… לך תסביר לבן אדם כזה, שבשבילי לנצח זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחידי."

אודי בן צבי גדל והתחנך בתל אביב הישנה והנאיבית כצבר יפה בלורית ותואר, אבל שינה את פניו כשם שהמדינה שינתה את פניה. הוא הפך לביזנסמן צעיר ופיקח, מנהל מוכשר כשד, מתוחכם ויעיל. כעת, מתחת לשכבה הדקה של הסחבקיות הצברית, מפלס את דרכו לצמרת מניפולטור ציני חסר גבולות, מצפון וערכים, הרואה בכסף את חזות הכול.
אודי חובר לנוח בורוכוב, איש עסקים קשיש ומצליח, שמנהל בהצלחה אך באופן שמרני את 'בורוכוב ספרים', דור שני לרשת חנויות ספרים ארצית. אודי גורר את בורוכוב למהפך קיצוני, שבו המודל המסורתי של חנויות הספרים הופך למערכת שיווקית מושחתת, אגרסיבית ודורסנית.
התוכנית העסקית של אודי מקנה ל'בורוכוב ספרים' שליטה ללא מצרים על שוק הספרים בארץ, מחסלת את המתחרים ואת כל שאר הגורמים בשוק, ובעיקר את הסופרים.
המונופול משגשג עד שתפנית חדה ובלתי צפויה טורפת את כל הקלפים.

"ככה זה עובד" הוא רומן סאטירי חד, מבריק ומצחיק, שמספר את סיפורו של ענף הספרים באופן אקטואלי להחריד. עוזי זק חזה את שיאו של המשבר בענף עוד בטרם התהווה…
זהו ספרו השני של עוזי ז"ק. ספרו הראשון, "מכאן ולא מכאן", ראה אור ב- 2012 בהוצאת אפיק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    עלילה שטוחה, אבל ספה מעוד משעשעת. צחקתי הרבה.

הוסף חוות דעת

פרק 1

ולא היה בינינו אלא ביזנס

כבר שבועיים בורוכוב יורד עליי רצח נון סטופ.
מה הוא לא עשה ממני? פנטזיונר, ספקולנט, ריזיקנט, גמבלר, אוונטוריסט, מגלומן, קומבינטור, גנגסטר, אפריסט, פטה מורגנה, דמיון אוריינטלי, א קרומער קאפ (ראש עקום ביידיש), מה לא?
באמת, אפשר לחשוב שאני מאפיונר קרימינל, אל קפונה, ולעומתי בורוכוב הוא גלגול של אמא תרזה, אבל אני שותק, לא אומר מילה. גם בעיטה בתחת היא דחיפה קדימה. בורוכוב במלחמה, לא נגדי, נגד עצמו. הוא יודע טוב טוב כמה אני שווה לו.
כשהתחלתי לעבוד איתו, לפני שלוש שנים, "בורוכוב ספרים" כבר היתה דור שני של רשת חנויות הספרים הגדולה והמכובדת, אבל כשגירדתי טיפה את הציפוי, מצאתי עסק משפחתי שנוסע "פריילוף", על ריק, עם בעלים שמזמן שכח איך נראה יום הולדת שבעים, והנהלה שישֵנה בעמידה.
עבדתי כמו חמור, נשכבתי בשביל בורוכוב על כל גדר אפשרית, עד שהצלחתי להכניס לו לראש שבניגוד למה שחשב כל החיים, הביזנס שלו זה לא למכור ספרים. ספרים הם חומר גלם, כלום. הביזנס האמיתי של רשת חנויות ספרים זה לעשות כסף מהספייס, השולחנות, המדפים וחלונות הראווה שהחנות מעמידה לרשות הוצאות הספרים, שמשלמות הרבה כסף כדי לדחוף את הספרים שלהן.
כל כך פשוט שבא לבכות, אבל אנשים שבויים בגישה רומנטית כלפי ספרים, וכידוע, רומנטיקה ושֵכֶל לא גרים באותה כתובת.
השדרוג של "בורוכוב ספרים" למכונה שמדפיסה כסף רשום על שמי, אבל זה לא בא בקלות. בורוכוב ירק דם בגלל המהפכות שעשיתי לו בחברה, בעיקר כשפיטרתי לו מתחת לאף כמה מהדינוזאורים שאכלסו את קומת ההנהלה: "אין לך גבולות… אתה קשה… דורך על אנשים… בלי חמלה… אין לך אלוהים… מאיפה זה בא לך?… תגיד, אתה נהנה להיות מנוול?"
יכולתי להגיד לו את האמת. לא, אני לא נהנה לדרוך על אנשים, חבל על האנרגיה. אני אדיש. אין מיליגרם של תכל'ס באהבה, בשנאה, בקנאה, בידידות, בנקמה, בעלבון, בתסכול ובשאר רעשי הרקע. בשבילי כולם אוויר, פיונים, וכשחוטבים עצים עפים שבבים. זה לא פטנט שלי, זה חוק טבע. ככה זה עובד.
אני יודע בדיוק מה אני לא. אני לא העץ שחוטבים אותו, אני לא השבב שעף, אני לא הגרזן שמשתמשים בו, ובטח לא האידיוט ששובר את הגב בלחטוב עצים מהבוקר עד הערב. מה אני כן? אני זה שמוכר עצים, שמוכר שבבים, ובסוף, כן, אני מוכר גם את הגרזן.
בשבילי זה אלף־בית, אבל באוזניים של בורוכוב זה לא נשמע פוליטיקלי קורקט.
בהתחלה, כדי להיראות טיפה יותר מתורבת, רכבתי על הפן הפילוסופי, זכר לימים העליזים בחוג לכלכלה באוניברסיטה. מכרתי לבורוכוב פרשנות בחצי גרוש לתיאוריות של אדם סמית, נביא תורת הקפיטליזם, שאמר שככל שביזנסמן יותר אגואיסט, הוא בן אדם יותר טוב, יותר חיובי ויותר מועיל לחברה.
בורוכוב הסתקרן, "איך? למה?"
למה? כיGreed is God , או לפחות Greed is Good. תאוות בצע היא "היד הנעלמה" שמפעילה את הכלכלה. איך? לא צריך יום לימודים ארוך כדי להבין שכאשר יזם אגואיסט מרוויח כסף, הביזנס שלו גדל, מייצר יותר, קונה יותר, מעסיק יותר עובדים ומשלם יותר מיסים. מסביבו מתפרנס מעגל הולך וגדל של ספקים ונותני שירותים, וככה יוצא שהאגואיסט החרא הזה, שלא רואה אף אחד ממילימטר, מזרים כסף טוב לכיס של כל מי שסביבו.
הקאקער שעושה הפגנות וצועק ברחובות מביא תועלת למישהו? מה פתאום. אם האגואיסטים לא היו מאכילים אותו, הצדיק הלוזר הזה היה מתפגר מרעב.
אפשר להתווכח עם הרעיון שGreed is Good־? בורוכוב יכול, עובדה שקיבלתי ממנו תגובה שקולה ומנומקת, "האק מיר נישט אין טשייניק", שזה בעברית קלה, "אל תקשקש לי בקומקום", פלוס תנועה של גירוש זבובים.
גם כשהחלפתי את ההסבר הפילוסופי בהסבר מ"הסנדק", Nothing personal, It's only business, זה נכנס לו מאוזן אחת ויצא מהשנייה.
מצד אחד השינויים שעשיתי בחברה הביאו לבורוכוב מיגרנות, והכפילו את כמויות הכדורים נגד בחילה שהפרופסור הצמוד שלו מאיכילוב רשם לו, אבל מצד שני מה שפייר פייר — אחרי כל פעם שקפץ עד השמים, הוא נחת מהר ובשלום, לקח נייר ועיפרון, ישב בשקט, עשה חשבון, וברגע שהבין כמה כסף נשפך עליו מכל צעד מנוול שלי, הפסיק לעשות לי פרצופים ובלע את הצפרדע התורנית.
אינפוזיה של כסף לווריד מאוד מרגיעה את בורוכוב, ואין לה תופעות לוואי חוץ מסחרחורת קלה של אושר.
שלוש שנים חיינו בדו־קיום, פחות או יותר, כשבורוכוב דוהר על רכבת הרים, בין "מרוויח ובוכה" ל"בוכה ומרוויח", עד שבערב ל"ג בעומר, לפני שבועיים, הדלקתי לו מדורה בחדר. התיישבתי, נשמתי עמוק, ו… על החיים ועל המוות, בלי להתחכם, להתנצל ולמצמץ, שמתי לו על השולחן תוכנית עסקית.
התוכנית היתה לפי הספר, מסודרת, מנומקת ומפורטת, בנויה מסעיפים, יעדים, לוחות זמנים לפלוס־מינוס ארבע שנים, תקציבים, הכול נראה נורמלי — חוץ מהמטרה, שנראתה פסיכית לגמרי: השתלטות טוטלית של "בורוכוב ספרים" על כל שוק הספרים בישראל. "בורוכוב ספרים" תהיה רשת הספרים היחידה בארץ, נחסל את כל המתחרים הרציניים, ומקסימום יישארו בשוק רק חנויות ספרים קטנות, עצמאיות, שממילא אף אחד לא שם עליהן.
לבורוכוב הספיק משפט וחצי לפני שהתחיל לגרד את הצוואר כאילו קיבל חררה, והרים אליי את הראש באלכסון: "בחור צעיר, מה שאתה רוצה להגיד לי זה שאני אהיה מונופול, אה?"
עם הטון העצבני והעין העקומה שבורוכוב שלח אליי, המילה "מונופול" נשמעה כל כך רע, עד שחשבתי שאני מוכרח להקליל את האווירה לפני שאני נכנס ממש לפרטים.
"בורוכוב, מכיר את הסיפור? כשהרוסים פלשו לפראג ב־68', צ'כי מבוהל אחד התלונן אצל הגנרל הרוסי, 'חבר גנרל, חייל שוויצרי גנב את השעון הרוסי שלי'. הגנרל הרוסי אמר, 'בחור צעיר, מה שאתה רוצה להגיד לי זה שחייל רוסי גנב את השעון השוויצרי שלך, אה?', אז הצ'כי המשקשק ענה לו, 'תזכור, אתה אמרת!'"
בורוכוב הסתכל עליי כאילו אני אוויר.
לקח לו עוד שני משפטים להבין שעל הדרך להשתלטות על השוק התוכנית שלי גם מכריזה מלחמת עולם שלישית, 360 מעלות, נגד כל מי ומה שזז בעולם הספרות בישראל, ואז הוא התחרפן טוטלית ודפק על השולחן, "מה זה השטויות האלה? תגיד לי, אתה רציני? מה קרה? התבלבלת היום בכדורים שלך?"
בשבועיים שעברו מאז הוא ממשיך לצעוק, "…חמישים שנה אני בביזנס", "…קומבינציה קרימינלית", "כזאת מגלומניה", "לא רוצה לשמוע אף מילה יותר…"
לא ולא ולא ולא, מהבוקר עד הערב, אבל בתכל'ס התוכנית שלי לא יוצאת לו מהראש, עובדה, הוא נלחם בה שבועיים רצוף.
גם עכשיו, כשאנחנו אוכלים צהריים ב"אולימפיקוס" ברחוב הקישון, בורוכוב בקריזה.
"אתה יודע מה, אודי, אתה השילוב הכי גרוע, פנטזיונר וריזיקנט, כן? ואם אני אגרר אחריך אני אגיע רחוק, כן? כמה רחוק? הו הו, מאוד רחוק! או לפשיטת רגל, או לאבו כביר, או גם וגם, כן? הנה, תסתכל, אתה רואה את הכף יד שלי? כן? תפוח אדמה יצמח לי על היד לפני שהתוכנית שלך תצליח. די נו באמת, אודי, אפשר לאכול בשקט?"
כאילו שאמרתי משהו.
מהקול הרם ומהכעס של בורוכוב אנשים בשולחנות שלידינו הרימו את הראש והסתכלו. בורוכוב לא שם עליהם קצוץ.
מוריס, הבעל'בית של אולימפיקוס בדיוק התחנחן לכיוון השולחן שלנו עם שתי צלחות מנה ראשונה, "דוס קפטיקאס די פראסה קון במיה, פור מיסיה בורוכוב", ובעדינות, על קצות האצבעות, כאילו הוא מגיש לפרינס צ'ארלס, שם על השולחן את קציצות הכרישה והבמיה של בורוכוב. השד יודע איך בורוכוב, שאכל במסעדות הכי טובות בעולם, מתלהב מהשילוב המאוס הזה.
מוריס מתחנף רק לבוס. עליי חבל לו לבזבז את גינוני החנה בבלי שלו, והוא מוריד את המוסקה שלי בזפטה על השולחן, כשהוא מתכופף מעל הראש שלי ויורק לבורוכוב ישר לתוך האוזן, "אדון בורוכוב, הקפטיקאס ישר מהחם, הרגע הורדתי ספציאל מהתנור בשבילך".
פנחס ספיר, שהיה שר האוצר, אמר פעם, "על חנופה אף אחד עוד לא קיבל סטירה", אבל לפי הטיק באף של בורוכוב אני חושב שבניגוד לתיאוריית ספיר, בורוכוב קרוב להפליק אחת למוריס. אצל מוריס החנופה זורמת בעורקים, והיא עזרה לו להגיע לבעלות על מסעדה בלקנית ברחוב הקישון.
בלקנית זה מזרחית אקסקלוסיב, עם מליינים אשכנזים קבועים, כולל בורוכוב, שנותן למוריס קומפלימנטים מפה ועד להודעה חדשה, למרות שלתת קומפלימנט נוגד את הדנ"א שלו. גם כשבורוכוב מתגבר על הצופן הגנטי של עצמו, הקומפלימנט משתחרר לו בקושי, בסוף המשפט, ורק אחרי שבדרך הוא הספיק להתלונן, לזלזל, לקטר, ולעשות צחוק ממקבל המחמאה:
"האולימפיקוס הזה צפוף, הא? מלא כאילו מוריס מחלק אוכל חינם, נו, ראית מה הדקורציה? מה הלבנטיני הזה תלה על הקיר?" בורוכוב מציץ בכרזת תיירות ענקית למיקונוס שממוסגרת על הקיר, עם ערס, שפם ובוזוקי, ומאחור ים כחול ובתים לבנים. "ניקיון? אה… מהרצפה לא הייתי אוכל… והמחירים… דמיון מזרחי… כמו 'מישלן' שלושה כוכבים… נו, פרופסור במכון ויצמן הוא לא… אבל אוכל הוא יודע… הטעם, הו הא… שם בכיס הקטן את 'יונתן' ואת 'טריאנה' ביחד".
אחרי קומפלימנט מבורוכוב צריך לעשות בקרת נזקים.
מוריס מסתובב בין השולחנות, שמנמן, זריז, כמעט קירח, עם עיניים מתרוצצות, מסתחבק עם הקליינטים הוותיקים, עורכי דין, יבואנים, רואי חשבון, עמילי מכס ומנהלים מהסניפים המרכזיים של הבנקים הגדולים ברוטשילד וביהודה הלוי.
פתאום מוריס מגלה שבשולחן שליד הדלת התיישבו שני מזדמנים מהרחוב. כנראה בעלי חנות צעצועים מצ'וקמקת באיזה חור, שבאו לחנויות ברחוב מטלון או בכפר גלעדי למלא טנדר בצעצועים מפורמוזה, שתיים בלירה.
אחרי שלושים שנים בביזנס של המסעדות מוריס מצלם טיפוסים בצ'יק. אלה אוויר בשבילו. מילא היו נופלים עליו בסוף היום, עוזרים להיפטר מהממולאים של אתמול. אבל מאיפה החוצפה לתפוס לו שולחן בצהריים? שילכו ממול, ל"מונטה קרלו" שילכו.
בורוכוב, שספג ביזנס עוד כשהיה בצורת נוזל אצל אבא שלו, קולט בעשירית השנייה את הסיטואציה, ומסביר לי למה מוריס מתעלם משני המיזרוחניקים שליד הדלת. "תלמד, אודי, כלל גדול בחיים, אז אן אָרעם מיידל גייט טאַנצן, פונקט די כליזמר דארף גייען פישן", שאני יודע מספיק יידיש כדי להבין שזה, "כשבחורה ענייה קמה לרקוד, הכלייזמר בדיוק צריך ללכת להשתין".
צחקתי מה"הלצה" של בורוכוב. חוק בסיסי מהטירונות, מי שלא צוחק מספיק חזק מהבדיחות של המפקד, נשאר שבת.
בורוכוב תמיד מבסוט כשהוא מצחיק מישהו. חשבתי שירד לו הלחץ דם, אבל בזמן שאנחנו מחכים למנות העיקריות, בלי הודעה מוקדמת, הוא שוב פותח עליי פה, והפעם בפוזה של לעשות מעצמו קטן:
"תביט אודי, אתה הרי מכיר אותי. אני איש פשוט, כן? מה אני בסך הכול? אין לי דיפלומה, בקושי גימנסיה הרצליה, כן? אני רק 'מויכער ספוׂרים'. אז נכון, יש לי כמה חנויות ספרים, נכון, חנויות גדולות, בסדר, בכל עיר בארץ, ואני לא אומר, ברוך השם אפילו הקונקורנטים והשונאים שלי אומרים שאני רשת ספרים מספר אחת בארץ. העסק בסדר, מרוויח כל השנים טפו טפו טפו, שמעת אותי מתלונן? אבל מפה ועד המשיגעאס שלך… נו, באמת, מרחק עצום… שנות אור".
אני מכיר את הדינמיקה. בורוכוב עושה מעצמו קטן בתור משחק מקדים לעשות ממני קטנטן. אני מנסה להרוויח זמן, עד שנחזור ללילינבלום, למשרד, "הו, יופי, בורוכוב, הנה בדיוק מוריס מביא לך את האוסובוקו שלך".
"לא לא, תן לי לגמור", בורוכוב כבר בשווּנג, בולע חתיכת אוסובוקו ראשונה כמעט בלי ללעוס וממשיך, "אני לא אומר, באמת, כל הכבוד, אתה בחור אלף אלף, יש לך שייכל ויוזמה. בשלוש שנים שאתה אצלי עשית רמונט גדול בחברה. אני לא מתבייש להגיד, לפניך לא היו לי כאלה רווחים, שאפו! הבאת הרבה פרוספריטי, כן? וברוך השם, גם אתה לא יוצא מקופח, נכון? מגיע לך, אתה עולה לי הרבה כסף, אבל עיני לא צרה, להפך, שיהיה לך לבריאות!"
אני לא מתבלבל, המחמאה המפותלת הזאת היא הכדור שבורוכוב מרים לעצמו להנחתה.
"עשית רבולוציה בחברה, לא מספיק לך? עכשיו אתה קופץ מעל הפופיק שלך, ואתה יודע מה? גם מעל הפופיק שלי… מה קרה? חלמת בלילה חלום קרימינלי, וקמת מהמיטה עם אידיאה פיקס לעשות אותי מלך הספרים של המדינה! מונופול! רשת הספרים היחידה בארץ! שחוץ ממני יישארו רק פקקטע חנויות קטנות. התוכנית שלך תוריד שתי מכות גרזן על כל השוק. שתיים!"
אני מת עליו כשהוא מתחיל לספור באצבעות, כמו בקורס הכנה לחשבון של כיתה א', "מכה אחת, אני אהיה אלוהים, כן?" בורוכוב עצבני, "אני אקבע איזה ספר ייכנס לחנויות, איזה ספר יהיה בסטסלר, ואיזה ספר ייקבר קבורת חמור, כן?"
עשיתי בראש כן קטן, מה שהקפיץ לבורוכוב את הפיוז עוד יותר.
"מכה שנייה, כסף. אני אקח לכיס שלי שבעים אחוז מכל ספר, והוצאות הספרים, כולל המחברים, יסתדרו עם השאריות. להוצאות הספרים יישארו גרושים, והסופרים יעבדו בחינם". חתיכת בשר עפה לו ישר לגרון. "אודיל'ה, תמיד ידעתי ש'חינם רק הציפורים שרות', אבל לפי התוכנית שלך, לא רק הציפורים ישירו בחינם, גם הסופרים יכתבו בחינם, אה?"
הסתכלתי לכיוון הטלוויזיה שפעלה על הקיר עם אנטי־מחיקון. הסרט רץ עם צבעים, אבל בלי קול.
אנשים במסעדה התחילו לזוז ולעשות פרצופים מהטונים של בורוכוב. אפילו מוריס החנפן עשה בראש, מה זה הרעש הזה, אבל כשבורוכוב בשוונג, שימות העולם. הסתכלתי לרצפה.
"אתה מבין? אין דבר כזה בעולם שספר עולה כמו מנה פלאפל ואורנג'דה, אבל לפי התוכנית שלך ספר יעלה כמו חצי מנה פלאפל בלי אורנג'דה", בורוכוב הצחיק את עצמו, "ירדת מהפסים, או מה?" הוא גירד את המצח עד שנהיה אדום.
שקעתי במעמקי הקבב היווני שלי. בורוכוב בטוח שירדתי מהפסים. רק השבוע הציע להזמין טקסי ספיישל שייקח אותי ל"גהה", לפני ששניים עם חלוקים לבנים יקשרו אותי וייקחו אותי בכוח.
ניסיתי לפתוח את הפה. "בורוכוב, למה להתעצבן? בוא נדבר בהיגיון, מי יפריע לנו בתוכנית?"
בורוכוב עבר לפוזה של "אבא עצבני מסביר לילד דפקטיבי" ודפק על השולחן:
"מי יפריע לנו? מי יילחם בנו? כ-ו-ל-ם!", בורוכוב לא חיכה אפילו שנייה אחת, "נתחיל בחנויות הספרים, הקונקורנטים שלנו, איך תחסל אותם, במכונות ירייה? והוצאות הספרים, איך תגמור אותם? אתה יודע כמה הוצאות יש בארץ? נכון, חלק קאקערים, אבל לחלק יש כוח, השפעה, כסף, ויש להם גם ארגון. ארבעים שנה קיימת ההתאחדות של ההוצאות לאור, מ־1939, כן? לא כל כך קל להכניע אותם. והסופרים? מה איתם? מה עם הארגון ועם המוסדות שלהם? את אגודת הסופרים ביאליק הקים כבר לפני שישים שנה, ב־1921, כן? אז תהיה בטוח, ברגע שאני אדרוך להם על היבלת, והם יבינו שהם עובדים בחינם, כ-ו-ל-ם, כל הבנדיטים האלה, יילחמו בי עד טיפת דמי האחרונה, לא? אתה לא היית נלחם?"
השאלות הרטוריות של בורוכוב נועדו לשכנע את עצמו. התשובות לא מעניינות אותו. למה לו לקלקל לעצמו תיאוריות מושלמות.
כדי שהמזלג לא יפגע לי בעין זזתי אחורה, כשבורוכוב ממשיך בפה מלא:
"תגיד לי, אודי חמודי, שילמת שכר לימוד לאוניברסיטה, נכון? אז יש לי עצה בשבילך, תחפש טוב טוב את הקבלות, ותרוץ מהר לירושלים ותבקש את הכסף בחזרה, כי סתם שרפת שם שלוש שנים. אני נולדתי בחנות ספרים, כן? ואתה צוציק, בקושי שלוש שנים בביזנס. בגיל עשר שיחקת 'מונופול', זכית בחצי מדינה, ועכשיו קיבלת חשק לשחק מונופול בחיים האמיתיים? אתה הרי יודע שיש חוק נגד מונופולים במדינה, אתה רוצה לעשות אותי קרימינל? כן?"
חצי שעה הוא שופך עליי מיצי מרה, זאת טעות טקטית לתת לבורוכוב לשקוע במעמקי השכנוע העצמי שלו.
עכשיו תורי. "בורוכוב, תהרוג אותי, על מה אתה מתרגז? אני לא סתם מקשקש בקומקום, אני אוכיח לך שאנחנו יכולים גם להיות מונופול וגם לצאת מזה בשלום, בכבוד, ועם המון כסף".
בורוכוב עשה את עצמו מתעסק עם הסכין שלו, ואחר כך הסתכל למעלה כאילו התגלה משהו מעניין בתקרה.
"בורוכוב, תסתכל ימינה שמאלה קדימה אחורה ובאלכסון, זה אפשרי! מי יעמוד מולנו? קלי קלות להשתלט על כל אלה שאתה קורא להם 'עולם הספרות', כולם אפסים, נמרים מנייר, נעשה עליהם פוּ אחד והם נופלים כמו זבובים".
בורוכוב הסתכל עליי בשקט, מה שנתן לי אומץ לעלות להתקפה.
"ברצינות, בורוכוב, תראה אותם אחד אחד, מי יקום נגדנו? הסופרים? הרוחניקים התפרנים המעופפים האלה, שחיים על ענן, מקנאים ושונאים אחד את השני? המו"לים הפחדנים? המתחרים המפוצלים והעייפים שלנו? אגודת הסופרים? זה איגוד מקצועי זה? אלה עסקנים ליגה זין. גם אם כל שעה עגולה יוציאו להורג סופר בכיכר דיזנגוף, הם לא יצייצו מילה. אז מי מהקאקערים האלה מסוגל להילחם בנו?"
הופתעתי שבורוכוב שתק.
"בורוכוב, כ-ו-ל-ם, הסופרים, המו"לים, צריכים אותנו, מה יעשו עם הספרים שלהם בלי החנויות שלנו? טיארות? נייר טואלט? אז מה אני מציע? הכי פשוט, בוא ננשוף את הפוּ ונפיל אותם לקרשים אחת ולתמיד".
בורוכוב אמר בשקט, "אנשים שונאים מונופולים, יפילו אותנו".
פעם ראשונה שהוא אומר "אותנו". ואללה. יש התקדמות.
"בורוכוב, לא נולדתי אתמול, ברור שכולם שונאים מונופולים. מונופול דופק את הציבור ומושך אש, אבל אנחנו נהיה מונופול אחר, הרי אתה כבר שוחה בפרטים, אותנו הציבור יאהב ויאכל כל לוקש שנגיש לו, מה זה יאכל, ילקק… זה בדיוק מה שגאוני בתוכנית שלנו".
בורוכוב נראה מוטרד ונשך את השפתיים.
אחרי דקה אמר, "גם אם נצליח, זה לא יחזיק מעמד, משהו יקרה, יבוא לחץ ציבורי, יצוץ איזה חוק".
עוד פעם הוא מדבר על "נצליח".
אני מוכרח להוציא לו מהראש שחוק עתידי יקלקל לנו את החגיגה. "חוק? שטויות, בדיחה, מה אכפת לנו חוק? אנחנו לא ניפגע בגרוש! בורוכוב, הרי אנחנו נמשיך לשלוט בשוק, הקליינטים ימשיכו להשאיר 60-50 שקל בקופה, אנחנו נמשיך לגלח מזה שבעים אחוז, והאחרים ימשיכו להתחלק בשאריות. אתה יודע מה? גם אם נניח שיהיה שינוי, ביג דיל, והסופר יקבל שקל לספר במקום חצי שקל? שמחת זקנתי בראש חוצות, הרי זה לא מהשבעים אחוז שלנו, זה מהשאריות!"
בורוכוב עשה תנועה של די, גמרנו להיום, וקם.
מאז שאין למוריס את הקומפוט שזיפים שעושה לבורוכוב פלאים במטבוליזם, אנחנו הולכים בלי מנה אחרונה. בורוכוב לא נוגע בבקלאווה, שהוא קורא לה "הכנה לצנתור", ולא במלבי עם מי ורדים, "הפרפיום של מוריס".

מוריס יודע שפק"ל, לפני שיוצאים, בורוכוב הולך להשתין. בורוכוב משתין כשאפשר, לא כשצריך, והפרוצס לוקח כחמש דקות.
איך שבורוכוב נבלע בשירותים, מוריס גומר להתחנף לעוד קליינט בצעקה למטבח, "מרק עם יותר תוכן לעורך דין מרכוס". השד יודע לאיזה תוכן הוא מתכוון, לשירי ביאליק? ותכף ומיד מוריס שולף את הכרטיס החודשי של "בורוכוב ספרים בע"מ", מקשקש את החשבון שלנו, קופץ לעברי בזריזות של אנטילופה ונותן לי לחתום בשם שנינו. הוא יודע למה.
הנה דוגמה קטנטנה להבדל גדול בין בורוכוב לביני. לבורוכוב לוקח עשר דקות לבדוק חשבון, כאילו שהוא עושה הגהה על הצוואה שלו. הוא שותה למוריס את הדם בקשית על כל שקל מיותר בחשבון, ואם הוא חוסך גרוש וחצי, יופי, מבסוט עד השמים.
גם אני בעד חיסכון בעסק, אבל חיסכון חכם.
מי שרץ אחרי אוטובוס את כל אלנבי כי אוטובוס עולה שקל, מילא, אבל מי שרץ את כל אלנבי אחרי טקסי, כי טקסי עולה שישה שקלים, הוא לא חוסך פי שישה, הוא אידיוט פי
שישה.
אני לא עושה דרמה כשמוריס מסבן בשקל בקדאיף או משחיל לנו שני "ציטרון פרסה" במקום לימונדה אחת. חבל לשחק בקקה. אני משתדל לא להיות חכם על גרוש ואהבל על בוחטה. בינינו, בעסק רציני כמו בורוכוב, הוצאות על מסעדות זה פראטה, כסף קטן, לא משמעותי, אבל בשביל הפרינציפ אני מטפל בחשבונות של המסעדות בצורה יצירתית, מהכיוון של מס הכנסה.
בגלל שמס הכנסה לא מכיר בארוחות שלנו כ"הוצאה מוכרת" שמקטינה לנו את המס, נתתי הוראה לצרף לחשבונות של המסעדות את כרטיסי הביקור של אנשים מחו"ל שפגשנו במהלך החודש, כי "אירוח חוץ לארץ" הוא דווקא כן "הוצאה מוכרת".
שטיק פרימיטיבי, כסף קטן, אבל חוסך לחברה כמה עשרות אחוזים של מס. גיליתי שכשאוכלים על חשבון מס הכנסה, האוכל מחליק בגרון ומתעכל בכיף, כי לא ויתרנו למס הכנסה על גרוש. מה רע?

מאולימפיקוס חזרנו למשרד בלילינבלום.
היה חם. בחנויות בהרצל ראיתי את הרהיטים העתיקים מהמאה השמונה עשרה שהסוחרים מזייפים בחצר האחורית. על עמוד מודעות הדביקו מודעה, ערב תרבותי לזכר חנה רובינא, שמתה לפני כמה חודשים, מחנות אחת שמעתי פינק פלויד, ברדיו דיברו על ההכנות לאולימפיאדה במוסקבה, ובתחנה אחרת רפול, הרמטכ"ל, איים על בני דודינו, "נגדע את ידו של כל מי שיעז… נכה בהם בזמן ובמקום…"
בורוכוב הלך כמה מטרים לפני, ובראש קפץ לי משפט משופשף שלו, "יותר משתלם להיות צעיר, בריא, יפה, עשיר וחכם, מלהיות זקן, חולה, מכוער, עני וטיפש".
בורוכוב לא צעיר, לא בריא, יפה לא היה אף פעם, אבל הוא עשיר וחכם. שתי תכונות מתוך חמש, לא משהו, אבל עם השתיים שיש לו קל יותר לבכות על השלוש שאין לו.
בורוכוב דומה טיפה ליצחק שמיר. קשוח, גבות מפחידות, רץ מהר על רגליים קטנות. איך אומרים עליו בשוק? "קצר קומה מלא עורמה".
הרמתי את הראש וראיתי שבורוכוב עומד בכניסה לסניף המרכזי של הבנק למסחר בע"מ ומקשקש עם יקותיאל דרומי, מספר שתיים בבנק והממונה על האשראי, שבדיוק חזר גם הוא מארוחת צהריים.
נזכרתי בפעם הראשונה שבורוכוב שלח אותי לבנק, לריב השנתי עם דרומי על ריביות, עמלות ומסגרות אשראי.
"תיזהר מדרומי. לפני הפגישה תשתה מלט, שתהיה 'אייזן בטון'. דרומי הוא ביג שוט בבנק, הקרדיט שלנו תלוי בו, אבל האמת, הוא בן אדם רע, לב אבן, כן? שים לב, לפני הרבה שנים היתה לו תאונה, ושמו לו עין מזכוכית, כן? עבודה טובה, קשה מאוד להבדיל בין העיניים שלו, אבל תיזהר, אם באמצע המשא ומתן עין אחת שלו מסתכלת עליך ברגש, מקרינה כלפיך משהו רך, אנושי" — בורוכוב תמיד הכין אותי לפגישות באופן הכי יסודי — "אל תתבלבל, זאת העין מזכוכית".
כשהשגתי אותם ראיתי שהם במצב רוח טוב, ובורוכוב נרגע מההתרגזות שלו עליי.
הוא בדיוק תרגל נחמדות על דרומי, "אתה שומע, אתמול עברתי על יד הבנק שלכם, ניגשתי לעיראקי הזקן שמוכר בבוקר בייגלך על יד הכניסה, הוא מכיר אותי. אמרתי לו, בוקר טוב, אני לוקח בייגלה ואני אשלם לך מחר, כן? ומה ענה לי העיראקי?" דרומי יישר את העניבה וחיכה לפאנץ', "העיראקי אמר לי, אדון בורוכוב, אני מאוד מצטער, חתמתי ג'נטלמן אגרימנט עם אדון דרומי, אני והבנק לא בקונקורנציה, הבנק מפסיק למכור בייגלך, ואני מפסיק לתת קרדיט…"
דרומי צחק, בורוכוב צחק, ואני בטח. טוב לי לצחוק עם דרומי ובורוכוב על שטויות, ככה הם מתרגלים לחשוב שאני מהליגה שלהם. בוסים גדולים צוחקים רק עם בני מינם.
דרומי שלח לי מבט לבבי מהעין זכוכית שלו ונעלם בכניסה לבנק.
כשבורוכוב היה בטוח שדרומי נבלע בפנים, הוא סינן לי בין השיניים, "נו נו, הבנקאים האלה… גנבים עם רישיון אני אומר לך… בכפית הייתי מטביע את המנוול הזה, בכפית", והמשיך להתלונן בהליכה.
*
אחרי שלוש שנים של עבודה צמוד לבורוכוב אני אומר, אין ספק, הבן אדם קנון.
אבל אחרי שנה בערך התחיל להתחדד לי בראש שבורוכוב הוא אמנם אוטו מליגת־על, יציב, סולידי, מכובד ונוסע טוב, אבל מה לעשות, גם המודל הכי טוב מתיישן, המנוע משתעל, וקשה לו לסחוב בעלייה.
בגיל שבעים ושש, עם רפרטואר עשיר של מחלות כרוניות, מחלות מזדמנות ומחלות העונה, הבן אדם לא רוצה ולא יכול לעשות מהפכות. הוא רק רוצה לשמור על הממלכה.
לא בבית ספרי, אני פחות מחצי הגיל שלו, בקושי בן שלושים וחמש, ואני מחפש אקשן. ואם אני באמת מודל חדש, פורמולה 1, אז קדימה, זה הזמן שלי להתחיל את המהפכה הגדולה.

אפילו שבערב הייתי עייף מת, קפצתי ל"רננים", לבקר את
אבא.
כשיצאתי מהאוטו במגרש החניה והלכתי לכיוון הכניסה, חשבתי, ואללה, כל החיים לא היה בינינו דיבור נורמלי. כל השנים אבא דיבר אליי ואני לא עניתי, מהכעסים, ועכשיו אני מדבר אליו והוא לא עונה, מהאלצהיימר.
אולי בכלל לא צריך שניים כדי קיים קשר בין שניים? אולי יחסים "במעמד צד אחד", "Ex parte", כמו שקוראים לזה בלטינית של עורכי דין, הם בעצם היחסים האידיאליים?
ככל שאבא שקע יותר עמוק לתוך האלצהיימר שלו, התנתק, השתתק והוכרז טוטל לוס, ככה לי נפתח הפה. השד יודע למה, אבל אני אצלו כמה פעמים בשבוע, יושב חצי שעה, הוא שותק, אני מדבר, מתווכח ומתכסח עם עצמי, ולרוב מתחמם בסוף, ויוצא משם מעוצבן לאללה.
ברוריה, המנהלת, נתנה לי בכניסה קומפלימנט, "כל הכבוד, איך שאתה משגיח על אבא שלך, אחרים בכלל לא…", אין לי סבלנות אליה, "ברוריה, תכניסי לך לראש, אני לא משגיח על אבא שלי, אני משגיח עלייך שתשגיחי על כוח העזר שישגיח עליו…" בפסח ובראש השנה אני מקפל לברוריה כמה שקלים לכיס, לחיזוק המוטיבציה, מה שמאפשר לי לרדת עליה כל השנה, ככה בנחמדות.
אבא ישב בלי תנועה, כמו ספינקס, על ספסל בקצה הגינה. מושיבים אותו שם בין הזמן שמאכילים אותו ועד שמשכיבים אותו לישון. הוא לא הרגיש שהתיישבתי על ידו. ישבנו כמה דקות, כשאני מסתכל עליו והוא מסתכל רחוק קדימה.
לא נגעתי בו, בזקנים לא נוגעים. קראתי שתינוק לא שורד ומת בלי החיבוקים והנישוקים שלו, וגם אחר כך, לאורך כל החיים, יוצא שהמון אנשים נוגעים בך מכל מיני סיבות, אבל כשנהיים זקנים זה נגמר. לא נוגעים.
"אתה שומע?", שאלתי כאילו לא ברור לי שהוא לא, "היום היתה לי הצלחה גדולה עם בורוכוב. סוף סוף הבן אדם התקיף אותי כמו ביזנסמן, לעניין, בנימוקים עסקיים".
אבא הסתכל למטה, לכיוון הדשא, כאילו ראה שם משהו, "אתה מבין, עד עכשיו ההתקפות של בורוכוב היו רק ממחלקת הבכיינות והצדקנות: אוי וי… מונופול… לא מוסרי… לא הוגן… לא חוקי… כסף יצא מזה? טחורים יצא מזה… בית סוהר יצא מזה…", משום מה עשיתי פאוזה, כמו אחד שמחכה לתשובה, "אבל היום, באולימפיקוס, הצלחתי סוף סוף לסובב את ההברגה במוח של בורוכוב לכיוון הנכון".
שתקנו עוד כמה רגעים, ואז קמתי והלכתי ככה, בלי שלום.
בדרך חזרה לתל אביב חשבתי, מה כבר ההבדל? הרי גם לפני האלצהיימר לא חילצתי ממנו מילה טובה על איזושהי הצלחה שלי.
כל פעם שהגעתי ראשון במשהו, או התכוונתי לנצח, שמעתי את המנטרות שלו, והם שחררו לי את הסעיף: "לא הניצחון חשוב, אלא ההשתתפות…", "העיקר הדרך, לא התוצאה…", "העיקר שהשתדלת, לא חשוב אם ניצחת", או הסיסמה של "הפועל", "אלפים, לא אלופים", והאידיאל הרקוב "להפסיד בכבוד".
אבא שייך לדור הלוזריות הקולקטיבית, דור "הביחד" ו"השוויון", דור שבו לנַצח, להצליח יותר מאחרים זה הפסגה האולטימטיבית של הרוע.
לך תסביר לבן אדם כזה שבשבילי לנצח זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחידי.

עוזי זק נולד וגדל בתל אביב, באזור חסמב"ה, גלידה מונטנה, גן חיות וחוף גורדון.

זק למד בבתי ספר "הכרמל", "לדוגמה", תיכון עירוני ד' והיה חניך ומדריך בצופים.

בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, עורך דין, מנכ"ל ויו"ר בחברות ציבוריות ופרטיות, ישראליות וזרות.

X