כך רציתי אותך | לרכישה באינדיבוק
כך רציתי אותך

כך רציתי אותך

שנת הוצאה: 12/2013
מס' עמודים: 272
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 37

"לוּ היית שואל אותי עד כמה הרחקתי לכת במחשבותי לפני שהכול קרה, לא הייתי ממהרת לענות… שעות ארוכות הייתי יושבת ומתפללת שיקרה לה משהו, ובכל זאת, כל אותה שנה, עד סופה כמעט, לרגע לא העליתי בדעתי שמשהו באמת עתיד לקרות."

 

איפה עובר הגבול בין דאגה אימהית לאובססיה?

יעל, אם חד־הורית לנדב בן השבע וחצי, עוברת מתל אביב לרעננה כדי להיות קרובה להוריה ולאפשר לבנה התחלה חדשה. אבל כשמתבררים יחסי הכוחות ההרסניים בין הילד לבין בת השכנים, יעל נסחפת לסחרור של כעס ורגשות אשם ואינה מבינה מה באמת מתרחש מתחת לאפה בעודה עסוקה במחשבות על נקמה.

 

כך רציתי אותך הוא סיפור המוּנע בכוחה של כנות רגשית מהפנטת. בחלקו הראשון מנהלת יעל שיחה דמיונית עם בנה בבגרותו ומשחזרת למענו את האירועים הדרמטיים של ילדותו. בחלקו השני הבן נדב, כבן חמש־עשרה וחצי עכשיו, מספר סיפור קשה משלו. הסיפור הזה ישלים את סיפורה של האֵם אבל גם יאיר אותו באור חדש.

 

כך רציתי אותך נוטל שאלה מרכזית בחיינו — היכולת שלנו להגן על ילדינו —ומיישיר מבט אמיץ אל קרביה. התוצאה היא סיפור סוחף על מבוכי לִבּן של אמהות ועל מסתורי היחסים בתוך חברת ילדים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כך רציתי אותך”

1

השולחנות בכיתה שלך, שהיו מסודרים בצורת חי"ת סביב שולחן אחד במרכז, הזכירו לי קלשון. חודש וחצי אחרי תחילת הלימודים, וסיגל המורה החליטה להציג בפנינו את תוכנית הלימודים שלכם לאותה שנה. הייתם רק בכיתה בי"ת, אבל היא לא נתנה לעובדה הכרונולוגית הזאת לשבש לה את התוכניות. הכיתה שלכם נראתה כמו חדר ישיבות במפעל שזה עתה מצא תרופה לסרטן. על הלוח היתה דיאגרמה שהציגה את ההתקדמות הצפויה שלכם, ולצדה מפה של הארץ שלנו עם סיכות וחצים. כשנכנסנו סיגל עמדה במרכז החדר. הכריות בכתפיים של החולצה הכחולה שלה שיוו לה מראה של מתאגרף. "מה שלומֵך?" היא שאלה אותי במופגן מיד כשראתה אותנו, ואף על פי שלא הסתכלת עליה חשבתי, מי נתן לה את הזכות לפנות אלי כאילו אתה לא קיים? אנשים בעולם תמיד נחלקו לאלה שהאירו לך פנים ולאלה שהתאנו לך או סתם התעלמו.

למרות החלון הפתוח והסערה שהתחוללה בחוץ הרגשתי איך נחלים קטנים של זיעה מדביקים לי את החולצה הפרחונית לגב. בעוד אני עומדת ומדברת עם סיגל עזבת את ידי והרחקת לפינה לבד. כבר שלושה ימים שאף אחד מילדי הכיתה שלך לא דיבר איתך. כשראיתי אותך עומד כך מופרד משאר הילדים, לא מוציא מילה מהפה, הבנתי למה לפעמים אנשים מתחילים לצרוח בלי כל סיבה נראית לעין. שלושים ושניים ילדים, שלושים ושמונה הורים, שלושים ושישה כיסאות, שמונה־עשר שולחנות, שני מקומות ליד כל שולחן. לפעמים כשהיית סופר ומחשב חישובים נהגת להניע את השפתיים שלך כמי שמדבר אל עצמו, אבל זו הפעם שמרת את המספרים בלבך ולא הוצאת הגה, רק עמדת בשקט ובחנת אותנו כמו מעבר לגדר סמויה. אף על פי שהגענו באיחור עברו לפחות עוד עשר דקות עד שסיגל הזמינה את כל ההורים לשבת על השולחנות ואת הילדים על הכיסאות שלמרגלותיהם. כיוון שהיו שמות על הכיסאות נחסך מאיתנו התהליך הלא נעים שבו היינו מחפשים לך חבר לשעה קלה. אני לא חושבת שהמורה שלך חשבה דווקא עליך כשעשתה את הסידור הזה, אבל בסתר לבי הודיתי לה. במסיבות הכיתה שלכם רוב הילדים באו בלוויית האימהות שלהם, כך שחסרונו של אבא שלך לא מיד בלט לעין. כמו כל ההורים גם אני התיישבתי על שולחן, ואתה ישבת על הכיסא הקטן שלפני. ורד, הבת של כרמלה השכנה שלנו מן הקומה הראשונה, שהכיסא שלה ניצב לימינך, צימצמה את עצמה לצדך כמו היית נגוע במחלה מידבקת. כשהיה נדמה לה שאני לא מסתכלת היא העוותה את פניה לעומתך כאילו היא עומדת להקיא. הכעס העצום שהיה ממלא אותי ברגעים כאלה הפתיע אותי בכל פעם מחדש. הייתי צריכה לאזור את כל הכוחות שלי כדי שלא להיכנע לפיתוי לצבוט אותה. כמו תמיד היא לבשה ורוד, כאילו השם שלה הכתיב את הגרדרובה. מכנסי שלושת רבעי ורודים, נעלי התעמלות ורודות, חולצה עם משולשים קטנים בוורוד ובסגול. "איפה אמא?" שאלתי אותה. למרות הפרש הגילים בינינו, במלחמה שניהלתי נגדה לא בחלתי בשום אמצעי. שתינו ידענו שאמא שלה מעודה לא הגיעה בזמן, אבל הילדה, שנבהלה מן החצץ שהיה לי בקול, לא ענתה. ידעתי שבעוד חמש דקות, כשכולם כבר ישירו, כרמלה תצוץ בפתח, תתנצל ותפלס לה דרך. עד אז היה לי חלון הזדמנויות קטן לחסל את הילדה. "אוי, יעלי," סבתא אניה היתה אומרת, "את יודעת שצריך להיזהר מהדברים שאנחנו מייחלים להם, לפעמים הם עלולים להתגשם." כשישבתי והסתכלתי סביב וראיתי איך כל הילדים מפטפטים זה עם זה ורק אתה חרישי כל כך, לא שייך, לבד, לא ידעתי לְמה בדיוק היא מתכוונת. סבתא ידעה עד כמה המסיבות האלה העציבו אותי, כמה קשה היה לי לראות אותך בודד כל כך. ערב קודם היא אפילו הציעה ללכת במקומי. "איזה צורה תהיה לזה?" אמרתי לה. "כבר יותר משנה וחצי הילד בבית ספר, והמורה שלו מכירה אותך יותר משהיא מכירה אותי."

בדיוק כשסיגל הצביעה על המפה שמאחוריה כרמלה הגיעה. "תמשיכי, תמשיכי, אל תשימי לב אלי," היא אמרה לסיגל והתיישבה על כיסא קטן בפינה. היא לבשה חצאית סגולה וחולצת סריג שחורה, וכששיכלה את רגליה נעלי העקב שלה נראו כמו שתי חסידות שחורות. לא היה אפשר שלא לשים לב לכרמלה, אבל סיגל נאחזה במעט הסבלנות שנותרה לה והמשיכה. כשהיא סיימה לדבר היא הזמינה אותנו לגשת לשולחן הארוך ולהסתכל על הציורים שלכם. על שולחן עגול בפינת החדר היו מונחות שלוש עוגות מחולקות לריבועים בתוך גביעי נייר צבעוניים. כל הילדים קמו והתגודדו בחדר בקבוצות קטנות ורק אתה נשארת לידי. "איזו עוגה היא העוגה של אמא שלך?" כרמלה שאלה אותי, "את יודעת שרק בגללה באתי."

2

סתיו 1989. היית כמעט בן שבע באותה מסיבת כיתה מטופשת, רזה ונמוך, עם שיער שָׁטֵני דק וחלק ופנים סחופות מעט. העיניים הירוקות הגדולות שלך היו פקוחות לרווחה מאחורי זוג העדשות העבות של המשקפיים, כאילו זה עתה נגלה לך משהו שאין לתת בו אמון. קראת וחישבת במיומנות של ילדים מבוגרים ממך בהרבה, אספת עובדות כמו שילדים אחרים אוספים מדבקות. כשהתחלתם לקרוא את התורה, וסבא הסביר לך את ההבדל בין מה שכתוב ובין מה שאנחנו משערים שאכן קרה, לא היתה לך שום בעיה להבדיל, אבל כשהיה עליך לשאת ולתת עם בני הכיתה שלך כל האינטליגנציה הזאת לא עמדה לימינך. לא ידעת מתי להתקרב ומתי להתרחק, ואיך לפרש את העלבונות שעלבו בך. ואף על פי שמעודי לא העליתי על דעתי את חיי בלעדיך כפי שהיית באותם ימים, בהול ותועה, אני מתכוונת, כמו מידפק על דלת שלעולם אינה נפתחת, לפעמים, אחרי שהיית הולך לישון לדוגמה, ובבית היה משתרר שקט, וזולת הקולות של הרחוב לא שמענו דבר, אז הייתי מתיישבת על הספה האדומה שלנו בסלון, ובחסות כוסית יין, שהחזקתי במקרר יותר בשביל מראית העין מאשר בשביל השתייה עצמה, הייתי מדמה אותך בבגרותך, בן עשרים ושבע, גבוה ונאה, עם כתפיים רחבות מעט, לא מבוגר מדי, כדי שלא אצטרך לתת את הדעת על בת זוג אפשרית, ולא צעיר מדי, כדי שאוכל לדבר איתך בלי שדאגות גדולות יסכסכו לי את המילים. בדמיונות שלי בקושי הזכרת את הילד שהיית. השיער הבלונדיני הדק שלך התעבה והתכהה; המשקפיים העבים כפולי העדשות, שד"ר קורן התעקש עליהם כל כך, לא נעלמו לגמרי. בחלומות שלי הרכבת משקפיים עגולים עם מסגרת דקה. אבל הפזילה — העין הימנית שלך, שלפעמים, בייחוד כשהיית עייף, היתה מתקרבת מעט אל האף — הפזילה הזאת נעלמה לגמרי. ד"ר קורן אמר תמיד שכמעט במאה אחוז של המקרים הבעיה הזאת ניתנת לתיקון, ושעלינו להמתין עד גיל שתים־עשרה כדי שהניתוח יעלה יפה.

"אתה בטוח שכדאי לחכות עוד ארבע שנים?" שאלתי.

"ארבע שנים זה לא זמן ארוך כל כך," הוא ענה.

לוּ רק ידע איך בחלומותי הצלחתי להריץ אותך כמעט עשרים שנה קדימה, איך במחי מחשבה קטנה הייתי מבגרת אותך ועושה אותך גדול כל כך, איך סילקתי את הבהילות שליוותה כל צעד מצעדיך, איך בעיני רוחי הייתי יושבת לצדך על הספה, יושבת ומספרת לך על החיים שלנו, מדברת איתך כאילו מה שקרה לנו באותה שנה, העבר שלך, הוא רק סיפור שסיפרתי לך כמו שמספרים על זר גמור, משהו שקרה למשפחה אחרת, בארץ זרה ורחוקה, כאילו אין כל קשר בין הילד ששכב בחדר הסמוך, פיו פעור מעט וחוט של רוק עושה את דרכו מלחיו אל הכר, לבחור הצעיר שישב לידי והאזין. לא סיפרתי לך כדי שתזכור, סיפרתי לך בתקווה שאת מקצת הדברים נוכל לשכוח, סיפרתי לך, כי בדמיונות שלי היית איתן מספיק כדי לשמוע. כך רציתי אותך, גדול וחזק ובטוח, ובייחוד חף מידיעה. אם אי־פעם תצטרך לעבר שלך, חשבתי, נוכל להמציא לך משהו. לא כל עבר ראוי שייצמדו אליו. על שלך הייתי נכונה לוותר בו במקום.

רחל גיל היא סופרת, משוררת ומחברת המחזה "פועלת זרה" שהועלה בבית לסין.לאחרונה, לאחר שנים ארוכות בארצות הברית ובאנגליההיא שבה להתגורר בעיר הולדתה תל־אביב.

X