כיפה אדומה | רק תני לו אויב | לרכישה באינדיבוק
כיפה אדומה | רק תני לו אויב

כיפה אדומה | רק תני לו אויב

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 94
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.2

וְאוּלַי לֹא לִטְרֹק אֶת הַשַּׁעַר

וְלֹא לִסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת, לָצֵאת כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם פְּתוּחִים מֵאֲחוֹרַי,
כְּלוּם זְמַן זֶה הָיָה, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹפֵט, פָּעַלְתִּי מַהֵר, הָיִיתִי סְפּוֹנְטָנִית
וְנִכְנַסְתִּי בַּשַּׁעַר שֶׁהִשְׁאִיר פָּתוּחַ לִכְבוֹדִי וְחִיַּכְתִּי כְּשֶׁאָמַר בְּרבֹ טֶקֶס שֶׁסּוֹף סוֹף,
כְּבָר שָׁנָה וְלֹא נִכְנַסְתְּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, וּמָה כְּבָר בֵּינֵינוּ, קִיר מְשֻׁתָּף,
וְהִנֵּה אֲנִי בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁגָּדְלָהּ כְּשֶׁלִּי, מְפַלֶּסֶת בֵּין שִׁלְדֵי שֻׁלְחָנוֹת לְשַׂקֵּי מְשֻׁמָּשִׁים,
כְּלוּם מֶרְחָק, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹפֵט, חָצִיתִי בְּאַרְבַּע קְפִיצוֹת, אַל תַּאֲמִין לֶחָלָל
(מתוך "כיפה אדומה")
בוהָה בשער הריק, התמלאה כּיפּה אשְמה סתומה ושמטה את הסלסילה.
אולי סבתא כועסת כי אכלה הכל. ומה יאכלו עכשיו. והרעב בבת אחת
סִחרר את ראשה. ועמדה ככה, במרחק רב מדי מהשער, שנראָה קטן מרגע
לרגע, וניסתה לקרוא סַאְ-בְתְ-תְאַ, אבל שום קול לא יצא. והיה לה פיפי.
ובתוך רגע הוא כבר נקווה בתחתוניה וכיסה את פְּנים ירכיה ונספג בגרביה
וירד עוד ועוד, כמה פיפי, מה סבתא תגיד, וכבר הבכי, סא-בת-תא, ושום
קול לא יוצא.
(מתוך "רק תני לו אויב")

 

"כיפה אדומה | רק תני לו אויב", ספרה של רחל פרץ, הוא ספר כפול. חלקו הראשון, "כיפה אדומה", מכיל 26 שירים שאפשר לקרוא בהם כשלעצמם ואפשר לקרוא בהם כדיוקן חדש, אלטרנטיבי, או כמחווה, לאחת הדמויות השותקות והמושתקות ביותר בעולם האגדה, כיפה אדומה. חלקו השני, "רק תני לו אויב", הוא שרידים מניסיון פרוזאי לספר את סיפורה של כיפה אדומה מחדש. זהו ניסיון אבוד לדובב את כיפה, לדבר עליה, ללכת אחריה עקב בצד אגודל, לפענח את סוד מסע החניכה של המפגרת שאינה מתחנכת אל סבתה, הזקנה שאינה מתפגרת. בין לבין עולה ומזדקרת דווקא דמותו של הזאב, המתגלגל באלף פנים, מאתגר ומתגרה בציווי שכיפה הקלאסית צייתה לו עד לרגע האחרון: לעולם לא לקרוא לדברים בשמם.

סדרת "כבר" בעריכת ליאת קפלן

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כיפה אדומה | רק תני לו אויב”

בְּסַךְ הַכֹּל, וְאֶת זֶה אֲמַהֵר וְאַגִּיד, וְכָל זֶה

בְּעוֹד אֲנִי בֶּאֱמֶת רוֹצָה לָשִׁיר מָדוּד עַל גַּעְגּוּעִים וְרָעָב שֶׁל גּוּף מְחֻפָּשׂ,
נִדְחָקִים בְּמוֹרַד הַבֶּטֶן קָפֶה מָתוֹק וְלֵחַת עִשּׁוּן וַאֲוִיר בֵּינֵיהֶם כָּכָה
שֶׁכָּל הַצִּפְצוּפִים הָאֵלֶּה אֵינָם אֶלָּא הַדֹּחַק-רֹחַק שֶׁל כָּל אֵלֶּה
הָלְאָה, מַטָּה, אֵין טַעַם לְצַיֵּן לְאָן,
אֶלָּא שֶׁבַּגּוּף הַזֶּה לֹא מִסְתַּתֶּרֶת אִשָּׁה, לֹא לֹא, מֻטֶּלֶת
עַל גַּב תִּינֹקֶת שְׁמֵנָה בֵּין הַחְתָּלוֹת, לִפְנֵי הַנִּגּוּבִים הַמְּהִירִים,
אַחֲרֵי הַהַפְשָׁטָה הַיְּעִילָה, עוֹשָׂה קוֹלוֹת שֶׁל בֻּבַּת-לְחִיצָה,
וְעוֹלֶה עַל הַדַּעַת לְבַקֵּשׁ שֶׁאוּלַי בִּמְקוֹם לָדַעַת בְּבַת אַחַת
אֶת הַשָּׂפוֹת כֻּלָּן כִּשְׂפַת אֵם גְּבוֹהָה קְשַׁת מִפְרָקִים,
הַזּוֹעֶפֶת זַעַף שֶׁאֵין מֻכָּר מִמֶּנּוּ, אֵין שֶׁלִּי מִמֶּנּוּ, כַּנְפֵי הַזַּעַף שֶׁל אִמִּי
שֶׁמְּסוֹכְכוֹת עַל עֵינֶיהָ כִּשְׂמִיכוֹת שֶׁכֻּבְּסוּ בְּמַּיִם קָשִׁים –
נָא לִכְתֹּב עַל לוּחַ הַלֵּב בְּגִּיר שֶׁנִּלְכַּד בַּצִּפָּרְנַיִם,
אִמָּהוּת וְיַתְמוּת חַד הֵן, אַבָּהוּת נִפְקָדוּת חַד הֵם, וְכָל דָּבָר אַחֵר
אֲחִיזַת עֵינַיִם בְּטוֹטְפוֹת יָד שְׁנִיָּה, פִּיוּ פִּיוּ, מוּאִי מוּאִי,

הַשְׁמִיעִי קוֹל, תִּינֹקֶת נְפִילָה, סַפְּרִי כִּפָּה אֲדֻמָּה רָהוּט וּפָשׁוּט
מַטָּמַטָּפְּלִי
מַטָּה מַטָּה פְּלִי לַמַּגְמָה, מַטָּה מַטָּה פְּלִי,

כְּתָלִים עֲקוּרִים יְלַוּוּךְ כְּפָמַלְיָה, מַטָּה מַטָּה פְּלִי
לְקוֹלָם הַנִּשְׁבָּר, הַדּוֹהֵר וְתוֹבֵעַ, מַטָּה מַטָּה פְּלִי,
בַּלֶסֶת סַתָּת אֲשֶׁר לָךְ, סָלָמַנְדְּרָה, מַטָּה מַטָּה פְּלִי,

בְּעֵינֵי הַלְּטָאָה הַקְּפוּאוֹת בִּצְדָעַיִךְ, בַּכֻּתֹּנֶת יִשְׁרַת הַגִּזְרָה,

הִכּוֹנִי, צוֹנַחַת, הִכּוֹנִי, בּוֹרַחַת, הִכּוֹנִי, זֶה יוֹם בְּשׂוֹרָה,

פְּגִישָׁה לָךְ נָכוֹנָה, נִצְרִי הַלָּשׁוֹן, זוֹ הָעֵת לְקַלְקֵל הַשּׁוּרָה,

לוּז אַכְזָר כְּאֶגְרוֹף נֶעֱקַר מִן הַמַּגְמָה, אֵלַיִךְ פָּנָיו, הוּא נוֹרָה

כְּקָלִיעַ תּוֹעֶה, כְּבִינָה שֶׁרָקְבָה, בִּשְׁרִיקַת יִסּוּרִים הַמְּהַסָּה

מְבַשְּׂרִים הַטָּחִים אֵין אוֹנִים בְּאֵין קִיר אַזְהָרַת מֹרֶךְ לֵב נִמְאָסָה,

וְהוּא טָס, הַשָּׁלוּחַ, זוֹעֵם וְכָמֵהַּ, אֵלַיִךְ, בַּת אֵשׁ, בַּת תְּסִיסָה,

הוּא קָרוֹב, הֲתַכִּירִי, אוֹיְבֵךְ הַיָּשָׁן, הַמָּתוֹק, הֶעָנֹג, הַמַּחְלִיא

הוּא יִלְפֹּת, הוּא יִרְצַע, הוּא יִגְאַל, הוּא יָמִית. מַטָּה מַטָּה פְּלִי.

וְעָבְרוּ לְפָנֵינוּ שִׁשָּׁה נְעָרִים. וְדַּיֵּק:

עָבְרוּ מוּלֵנוּ שִׁשָּׁה נְעָרִים.

אֶחָד כִּסָּה בְּחֻלְצַת טְרִיקוֹ כְּחֻלָּה עַל שָׁדַיִם נְפוּלִים.

מֵהַתְחָלָה:
עָבְרוּ לְפָנֵינוּ שִׁשָּׁה נְעָרִים וְיַעַבְרוּ אַחֲרֵינוּ.
הַבְדֵּל בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים. מִשָּׁם
לְכָאן אֲרֻבָּה מְטַפְטֶפֶת מַיִם מְזֻקָּקִים שֶׁאֵינָם טוֹבִים אֶלָּא לְגִּהוּץ.

וְאֵין קֶשֶׁת בֶּעָנָן. דַּיְּקִי:
בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדְּלִי. לְכָל אֶחָד מַבּוּל מִשֶּׁלּוֹ.
אֲבָל עָבְרוּ לְפָנַי שִׁשָּׁה נְעָרִים.
וְאֶחָד הָיָה נַעֲרָה בְּבִגְדֵי נַעַר.

וְשֵׁנִי הָיָה בַּעַל רְצוּעָה וְכֶלֶב.

וּשְׁלִישִׁי נָשָׂא שְׁנֵי שַׂקִּים כְּבֵדִים מִמֶּנּוּ.

וּרְבִיעִי צָעַד בְּנַעֲלֵי רַקְדָן וּבִסְבַךְ תַּלְתַּלָּיו מַסְרֵק.

וַחֲמִישִׁי גֵּרֵד בְּצִפָּרְנָיו אֶת הַוִּיטְרִינָה עַד שֶׁהִתְרַצּוּ וְנָתְנוּ לוֹ כּוֹס מַיִם.

וְשִׁשִּׁי הִצְמִיד אֲפַרְכֶּסֶת לִימִינוֹ וְאָמַר, אֲנִי לְמַטָּה, תֵּרְדִי כְּבָר.
עָבְרָה גַּם אִשָּׁה.
אַתָּה מַכִּיר אוֹתָהּ.

אֵי אָז בִּקְּשָׁה מִמְּךָ נְדָבָה כְּשֶׁכְּרֵסָהּ לְפָנֶיהָ.

כְּשֶׁסֵּרַבְתָּ הִצִּיעָה אֶת גּוּפָהּ.

כְּשֶׁסֵּרַבְתָּ בִּקְּשָׁה סִיגַרְיָה.

הַתְחֵל בַּהַתְחָלָה.


קטע מתוך "רק תני לו אויב"
לא הייתי צריכה לדחוף אותה. מרגע שהברך שלה הִתרשתה בדם, כמה מהר מַקריש הדם שלה, ראיתי שמלכתחילה כולה דם, מלכתחילה היא מכוסה בדיוק בדבר שמפניו הוזהרה. האִם שיערה שאִמה הלבישה אותה כקורבן, כפיתיון? האם שמחה בתלבושת הזאת כמו ששמחתי אני בשמלה האדומה הראשונה שלי, עם האִמרה הלבנה שרִפרפה על ברכַּי כאילו באמת היו ברכֵּי ילדה חמודה, רק ילדה חמודה, עם קוקיות כבדות ומבט שכולו ריכוז כביר ופלג גוף עליון שמתאמץ לאזן את הרגליים החלשות המשתלשלות מהכיסא, מניפה שרביט ניצוח על ילדי הגן, אילמים מלַעלעים שהניעו ראשים גדולים מדי על צווארים רפים מדי לנעימת הפסנתר שנשאר מחוץ לתצלום? לשמלה ההיא שלי, שהיתה בעצם ורודה יותר מאשר אדומה ממש, אותו ורוד עז, סופי, של אריג עבה, תפור היטב, שום משיכה לא תקרע אותו, משום גוף לא יתפקע, שום זמן לא יבלה אותו, לשמלה ההיא היה דיבור אחד: אבא. ודאי קנה לי אותה לאחד החגים, שמלה לכל חג, אלא שזאת היתה שמלת כל החגים, שמלת השמלות, שמלה שאין ללבוש אלא לאירוע מיוחד, שבו יושבים ולא זזים, לא מכתימים, לא מקמטים, שמלת החמידוּת שישבתי בתוכה זהירה, הכי קרובה שיכולתי להיות לכיפּה אדומה רגע לפני האֵמון הגורף שעימו נשלחה ליער, מצוידת בכל הטעויות האפשריות.

רחל פרץ היא ילידת יפו, 1966. עורכת במקצועה. מתגוררת בתל-אביב, בשכונת שפירא. ספרה הקודם, "מעשה לוט", יצא ב-2012 בהוצאה עצמית.

X