כולנו יוצאים מגדרנו | לרכישה באינדיבוק
כולנו יוצאים מגדרנו

כולנו יוצאים מגדרנו

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42

רוז קוק היתה פטפטנית בלתי נלאית בילדותה. כאישה צעירה היא עוטפת את עצמה בחומות של שתיקה. שתיקה ושִכחה. משהו קרה. משהו נורא כל כך שהיא חייבת להדחיק אותו.
אמה של רוז — פעם אישה חמה ותוססת — אינה אלא צל חיוור של עצמה. אביה המבריק הוא שתיין מתבודד. אחיה הנערץ מבוקש על ידי האף־בי־איי בחשד למעשי חבלה וטרור.
ואיפה פרן, אחותה התאומה של רוז, שותפתה למעשי שובבות בימי הילדוּת? הופעתו הפתאומית של אחיה של רוז מאלצת אותה לצאת לחפש אחר אחותה ואחרי פיסות עבר משפחתי מפתיע ונוגע ללב.

ספרה החדש של מחברת "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין" הוא יצירת מופת בת זמננו, שזוֹרה אור על יחסי משפחה ובוחנת מחדש את ההגדרה שלנו לגבי מהו אנושי. זהו ספר חכם, מרגש ומעורר מחשבה, שרשמיו מלווים את הקורא לאורך זמן. הספר זכה בפרס פן/פוקנר, היה מועמד לפרס בוקר ונמנה עם ספרי השנה של הניו יורק טיימס.
"ספר לופת, עם לב גדול." חאלד חוסייני, "רודף העפיפונים"
"אף סופר בן זמננו לא מעצב דמויות מושכות כמו אלה של פאולר, או בוחן אותן בחדות ובסלחנות כמוה." מייקל שייבון

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כולנו יוצאים מגדרנו”

אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית. יש לנו סרט ביתי שצולם כשהייתי בת שנתיים. זה סרט מהסוג המיושן, ללא סאונד, וצבעיו כבר דהו — השמים לבנים, נעלי הספורט האדומות שלי בוורוד רפאים — אבל עדיין אפשר לראות שדיברתי הרבה מאוד.
אני עסוקה בסוג מסוים של עיצוב נוף, מרימה אבנים בזו אחר זו משביל החצץ המוביל לחניה, מביאה כל אבן לגיגית פח גדולה, משליכה אותה פנימה וחוזרת להביא אבן נוספת. אני עובדת קשה, אבל בהפגנתיות. עיני מתרחבות כעיני כוכבת סרט אילם. אני מציגה לראווה פיסת קוורץ בהירה, מכניסה אותה לפי ודוחפת אותה כנגד הלחי.
אמא שלי מופיעה ומוציאה לי אותה. אחר כך היא נסוגה אל מחוץ לתמונה, אבל אני מגיבה בדיבור תקיף — מבחינים בזה לפי שפת הגוף שלי — והיא חוזרת ומטילה את האבן לתוך הגיגית. כל העניין נמשך כחמש דקות, שבמהלכן איני מפסיקה לדבר.
שנים אחדות לאחר מכן אמא הקריאה לנו את המעשייה הנושנה, שבה אחת האחיות (הבכורה) מדברת בקרפדות ובנחשים, והאחרת (הצעירה ביותר) מדברת בפרחים וביהלומים, וזו התמונה שעלתה בדמיוני כבמטה קסם, הסרטון שבו אמא שלי מכניסה את ידה לפי ומוציאה משם יהלום.
הייתי בהירת שיער אז, ילדה יפה מכפי שנהייתי כשבגרתי, ומגונדרת לכבוד המצלמה. הפוני המתנפנף שלי רוסן בעזרת מים והוצמד לצד אחד בסיכת קשת מעוטרת יהלומים מזויפים. בכל פעם שאני מפנה את ראשי הסיכה מנצנצת בשמש. ידי הקטנה מחווה מעל גיגית האבנים שלי. כאילו אמרתי, כל זה, כל זה יהיה שלך יום אחד.
או משהו אחר לגמרי. העניין בסרט אינו המילים עצמן. מה שההורים שלי העריכו היה השפע הבלתי נדלה שלהן, שטף בלתי פוסק.
אבל היו פעמים שבהן היה צריך להפסיק אותי. כשיש שני דברים שאת רוצה להגיד, תבחרי את זה שאת מעדיפה ותגידי רק אותו, הציעה פעם אמא שלי, כמעין המלצה להתנהגות בחברה. בהמשך השתנה הכלל לאחד משלושה. אבא שלי נהג לעמוד מדי ערב בדלת החדר שלי ולאחל לי חלומות נעימים, ואני הייתי מדברת בלי לעצור לנשימה, מנסה נואשות להשאיר אותו בחדרי בכוח קולי בלבד. הייתי רואה את כף ידו על הידית ואת הדלת מתחילה להיסגר. אני רוצה להגיד משהו! הייתי אומרת לו, והדלת היתה נעצרת באמצע הדרך.
אז תתחילי מהאמצע, הוא היה אומר, צל מאור המסדרון מאחוריו, עייף בערבים כדרכם של מבוגרים. האור היה משתקף בחלון חדרי כמו כוכב שאפשר לבקש ממנו משאלה.
תדלגי על ההתחלה. תתחילי מהאמצע.

קארן ג’יי פאולר, היא המחברת של שבעה רומנים וכן קבצי סיפורים. היא היתה מועמדת לשורה של פרסים, ביניהם פרס פןפוקנר והבוקר. מועדון הקריאה של ג’יין אוסטן ספרה המצליח ביותר, היה לרב־מכר בינלאומי ועובד לקולנוע .

X