כולנו בני חלוף | לרכישה באינדיבוק
כולנו בני חלוף

כולנו בני חלוף

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 192
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 44

"הכול בן חלוף – הן הזוכר, הן מושא הזיכרון," כתב מרקוס אורליוס, הקיסר הפילוסוף הרומי. בספר זה מתאר הפסיכיאטר הידוע ד"ר ארווין יאלום את מאבקם של מטופליו – ואת מאבקו שלו – להשלים עם שני האתגרים הגדולים של הקיום: להשיג חיים של משמעות, ולהתמודד עם סופם הבלתי נמנע.

בדפי הספר פוגשים את האחות המרירה שאינה יכולה לחוש  חמלה למטופליה כי בנה התמכר לסמים, את איש העסקים שמאיים להתאבד לאחר שסבר כי בכל מערכות יחסים יש סודות אפלים, את הפסיכולוגית הצעירה שמחקרה מעכיר את זיכרונותיה מחבר נעורים אבוד, ולבסוף את האיש שדחייתו את הפילוסופיה מביאה את יאלום עצמו לכדי משבר אמונה.

בכולנו בני חלוף מוכיח ארווין יאלום, פעם נוספת, שהוא מספר סיפורים מעולה. הוא מרגש, לעתים משעשע, פעמים רבות מדהים, תמיד אמיתי, תמיד אנושי. הספר הוא מסמך אותנטי של רגשות – אהבה, קשרי משפחה, חברות.

עם יאלום לצדנו אנו יכולים למצוא בספר דרכים להפוך את חיינו לא רק לנסבלים יותר, אלא גם לבעלי משמעות – ואולי אפילו למלאי שמחה.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כולנו בני חלוף”

בקרוב…

1
הריפוי העקום

 

ד״ר יאלום, ברצוני להתקבל להתייעצות. קראתי את ספרך ״כשניטשה בכה״, ותהיתי אם תיאות לראות סופר עמית עם חסימת כתיבה.
— פול אנדרוז
אין ספק שפול אנדרוז ביקש לעורר את סקרנותי באימייל שלו. והוא הצליח: מעולם לא דחיתי סופר עמית. אשר לחסימת הכתיבה, אני חש שנתברכתי בכך שמעולם לא פקד אותי אחד מהיצורים האלה, והייתי להוט לעזור לו להתגבר על הבעיה. כעבור עשרה ימים הגיע פול לפגישה שנקבעה לו. חזותו הדהימה אותי. משום מה ציפיתי לסופר נמרץ, מיוסר, בשנות החמישים שלו, ואילו למשרדי נכנס זקן מצומק, שפוף כל כך עד שנראה כשקוע בבחינת הרצפה. כשנשרך לאטו בפתח, תהיתי איך ייתכן שהצליח להעפיל אל משרדי שבפסגת ראשן היל.2 יכולתי כמעט לשמוע את מפרקיו חורקים, ומיהרתי לקחת את תיקו המרופט הכבד, אחזתי בזרועו, והובלתי אותו אל כיסאו.
2 Russian Hill, שכונה על אחת מגבעות סן פרנסיסקו.

"תודה לך, תודה, בחורי. ובן כמה אתה?"
"בן שמונים," עניתי.
"אהה, להיות שוב בן שמונים."
"ואתה? כמה שנים יש עליך?"
"שמונים וארבע. כן, בדיוק כך, שמונים וארבע. אני יודע שזה מדהים אותך. רוב האנשים מנחשים שאני בן שלושים ומשהו."
התבוננתי בו היטב, ולרגע מבטינו ננעלו. הוקסמתי מעיניו הממזריות ומצל החיוך שריצד על שפתיו. כשישבנו כמה רגעים בדממה והסתכלנו זה על זה, דימיתי שנוגה של רעות עתיקת יומין שוטף אותנו, כאילו היינו נוסעים בספינה, שבלילה ערפילי וקר נקלעו לשיחה וגילו שגדלו באותה שכונה. מיד הכרנו זה את זה: הורינו סבלו בשנות השפל הגדול, היינו עדים לאותם קרבות בין דימאג'יו לטד ויליאמס, וזכרנו את תלושי הקיצוב לחמאה ולדלק, ואת יום הניצחון באירופה, את "ענבי זעם" של סטיינבק ו"סטאדס לוֹניגֶן" של פארל. אין צורך לדבר על משהו מזה: חלקנו את כל זה והקשר בינינו נראה יציב. כעת הגיע הזמן לגשת למלאכה.
"אז, פול, אם יורשה לנו להשתמש בשמות פרטיים…"
הוא הנהן. "כמובן."
"כל מה שאני יודע עליך בא מהאימייל הקצר שלך. כתבת שגם אתה סופר, שקראת את הרומן שלי על ניטשה, ושיש לך מחסום כתיבה."
"כן, ואני מבקש התייעצות יחידה. זה הכול. יש לי הכנסה קבועה ואני לא יכול להרשות לעצמי יותר מזה."
"אעשה מה שאני יכול. בוא נתחיל מיד ונהיה יעילים ככל שאפשר. ספר לי את מה שאני צריך לדעת על החסימה."
"אם זה בסדר מצדך, אמסור לך קצת היסטוריה אישית."
"זה בסדר גמור."
"אצטרך לחזור לימַי באוניברסיטה. למדתי פילוסופיה בפרינסטון וכתבתי את הדוקטורט שלי על אי ההתאמה בין הרעיונות של ניטשה על דטרמיניזם לבין אמונתו בשינוי עצמי. אבל לא יכולתי לסיים. בלי הרף הסיחו את דעתי דברים כגון ההתכתבות המופלאה של ניטשה, במיוחד המכתבים שלו לידידיו ולאנשי ספרות כמו סטרינדברג. בהדרגה איבדתי כל עניין בפילוסופיה שלו והערכתי אותו יותר כאמן. בסופו של דבר הוקרתי את ניטשה כמשורר בעל הקול העז ביותר בהיסטוריה, קול נשגב כל כך שהאפיל על הרעיונות שלו, ועד מהרה לא נותר לי אלא להחליף חוג ולכתוב את הדוקטורט שלי בספרות במקום בפילוסופיה. השנים חלפו, המחקר שלי התקדם יפה, אבל פשוט לא יכולתי לכתוב. לבסוף הגעתי למסקנה שרק דרך אמנות אפשר לשפוך אור על אמן, וזנחתי סופית את הדיסרטציה והחלטתי לכתוב במקומה רומן על ניטשה. אבל שינוי הפרויקט לא עבד על חסימת הכתיבה ולא הרתיע אותה. היא נשארה מלאת עוצמה ואיתנה על מקומה כמו הר של גרניט. שום התקדמות לא התאפשרה. וכך זה נמשך עד עצם היום הזה."
הייתי המום. פול היה בן שמונים וארבע כעת. הוא ודאי התחיל לעבוד על הדיסרטציה שלו כשהיה באמצע שנות העשרים לחייו, לפני שישים שנה. שמעתי כבר על סטודנטים מקצועיים, אבל שישים שנה? חייו בהמתנה שישים שנה? לא, קיוויתי שלא. זה לא ייתכן.
"פול, ספר לי פרטים על חייך מאז אותם ימים בקולג'."
"אין הרבה מה לספר. מובן שהאוניברסיטה החליטה שהגזמתי בגרירת רגליים, קראה אותי לסדר, ושמה קץ למעמדי כסטודנט. אבל ספרים היו לי בדם, ואף פעם לא נשארתי רחוק מהם. קיבלתי עבודה כספרן באוניברסיטה ציבורית, ושם נשארתי תקוע עד לפרישה וניסיתי, ללא הצלחה, לכתוב כל השנים הללו. זהו זה. אלה הם חיי. נקודה."
"ספר לי עוד. המשפחה שלך? האנשים בחייך?"
פול נראה קצר רוח וירק את מילותיו במהירות: "אין אחים ואחיות. התחתנתי פעמיים. התגרשתי פעמיים. נישואים קצרים למזלי. אין ילדים, תודה לאל."
זה נעשה משונה מאוד, חשבתי. פול, שהיה חביב כל כך בהתחלה, נראה כעת נחוש בדעתו למסור לי מידע מועט ככל יכולתו. מה קורה פה?
התעקשתי. "התוכנית שלך היתה לכתוב רומן על ניטשה, ובאימייל שלך ציינת שקראת את הרומן שלי 'כשניטשה בכה'. אתה יכול להגיד לי עוד קצת על זה?"
"אני לא מבין את השאלה שלך."
"מה היו התחושות שלך ביחס לרומן שלי?"
"התפתח קצת לאט בהתחלה, אבל צבר תאוצה. למרות השפה הנמלצת והדיאלוג המסוגנן, המופרך, הוא היה, בסך הכול, קריא במידה לא בלתי סוחפת."
"לא, לא, התכוונתי לשאול מה היתה התגובה שלך לזה שהרומן יצא בשעה שאתה, עצמך, התאמצת לכתוב רומן על ניטשה. ודאי עלו בך תחושות כלשהן לגבי זה."
פול נענע בראשו כאילו לא רצה שאטריד אותו בשאלה הזאת. לא ידעתי מה עוד לעשות, והמשכתי הלאה.
"אמור לי, איך הגעת אלי? האם הרומן שלי היה הסיבה שבחרת בי להתייעצות?"
"טוב, תהיה הסיבה אשר תהיה, עכשיו אנחנו כאן."
הדברים נעשים מוזרים יותר מרגע לרגע, חשבתי. אבל כדי שאוכל להשיא לו עצה מועילה, היה עלי בפירוש ללמוד עוד עליו. פניתי ל"מהלך המהימן", שאלה שתמיד מספקת שפע של מידע: "אני צריך לדעת עליך יותר, פול. אני מאמין שיעזור לעבודה שלנו היום אם תעביר אותי, בפרוטרוט, לאורך יממה טיפוסית בחייך. תבחר יום כלשהו בתחילת השבוע הזה, ובוא נתחיל בהתעוררות שלך בבוקר." כמעט תמיד אני שואל את השאלה הזאת בהתייעצות. כיוון שהיא מספקת מידע רב־ערך על תחומים רבים כל כך בחיי המטופל — שינה, חלומות, דפוסי אכילה ועבודה — אבל יותר מכול אני למד איך מאוכלסים חייו של המטופל.
פול נמנע מלחלוק את התלהבותי החקרנית, ורק טלטל קלות את ראשו כמו כדי לנער מעליו את השאלה שלי. "יש לנו משהו חשוב יותר לדון בו. שנים רבות ניהלתי התכתבות ארוכה עם מנחה הדיסרטציה שלי, פרופסור קלוד מולר. אתה מכיר את העבודה שלו?"
"ובכן, מוכרת לי הביוגרפיה שלו על ניטשה. היא ממש נפלאה."
"טוב. טוב מאוד. אני שמח מאין כמוני שאתה חושב כך," אמר פול, כששלח את ידו לתוך תיק המסמכים שלו וחילץ ממנו כורכן עב־כרס. "אז הבאתי איתי את ההתכתבות הזאת, והייתי רוצה שתקרא אותה."
"מתי? אתה מתכוון לעכשיו?"
"כן, אין שום דבר חשוב יותר שנוכל לעשות בהתייעצות הזאת."
הצצתי בשעוני. "אבל יש לנו רק הפגישה היחידה הזאת, ולקריאה בזה יידרשו שעה או שעתיים, וכל כך הרבה יותר חשוב שאנחנו…"
"ד"ר יאלום, סמוך עלי, אני יודע מה אני מבקש. תתחיל. בבקשה."
מבוכה אחזה בי. מה עושים? הוא נחוש לגמרי בדעתו. הזכרתי לו את מגבלות הזמן שלנו, והוא ער לחלוטין לכך שלרשותו רק הפגישה היחידה הזאת. מצד שני, אולי פול יודע מה הוא עושה. אולי הוא מאמין שההתכתבות הזאת תספק את כל המידע עליו שאני צריך. כן, כן, ככל שאני חושב על זה יותר, כך אני בטוח יותר: זה ודאי העניין.
"פול, אני מניח שאתה אומר שההתכתבות הזאת מספקת את המידע הדרוש לי עליך?"
"אם ההנחה הזאת נחוצה לך כדי לקרוא אותה, אז התשובה היא כן."
חריג במידה יוצאת דופן. דיאלוג אינטימי הוא המקצוע שלי, התחום הביתי שלי. שם תמיד נוח לי ועם זאת בדיאלוג הזה הכול נראה מעוקם, לא תקין. אולי כדאי שאפסיק להתאמץ כל כך ורק אזרום איתו. אחרי הכול, זאת השעה שלו. הוא משלם תמורת הזמן שלי. הרגשתי מסוחרר קצת אבל נעתרתי והושטתי יד לקבל את כתב היד שהציע.
כשהעביר לי את כורכן שלוש־הטבעות הכבד, אמר לי פול שההתכתבות השתרעה על פני ארבעים וחמש שנים והסתיימה עם מותו של פרופסור מולר ב־2002. התחלתי לעלעל בדפים כדי לערוך היכרות עם המשימה. טיפוח רב הושקע בכורכן הזה. נראה שפול שמר, קטלג, ותיארך כל דבר שעבר ביניהם, הן פתקים קצרים אקראיים והן מכתבים ארוכים על נושאים מרובים. מכתביו של פרופסור מולר הודפסו בסדר מופתי ונסגרו בחתימתו הקטנה, המעוצבת להפליא, ואילו מכתביו של פול — הן העתקי נייר הפחם המוקדמים והן המצולמים המאוחרים יותר — נחתמו בפשטות באות פ'.
פול הנהן לעברי. "תתחיל בבקשה."
קראתי את כמה המכתבים הראשונים וראיתי שזאת היתה התכתבות מתוחכמת ושובת לב ביותר. אף שברור שפרופסור מולר רחש כבוד רב לפול, הוא גער בו על חיבתו היתרה למשחקי מילים. במכתב הראשון עצמו הוא אמר, "אני רואה שאתה מאוהב במילים, מר אנדרוז. אתה נהנה לפזז איתן. אבל מילים הן רק התווים. הרעיונות הם שיוצרים את המנגינה. הרעיונות הם שמעניקים מבנה לחיינו."
"אני מודה באשמה," השיב לו פול במכתב הבא. "אני לא בולע ומעכל מילים, אני אוהב לרקוד איתן. אני מקווה בכל לבי שתמיד אהיה אשם בעבירה הזאת." כמה מכתבים אחר כך, למרות התפקידים ושנות דור החוצצים ביניהם, הם זנחו את התארים הרשמיים של "מר" ו"פרופסור" והשתמשו בשמותיהם הפרטיים, פול וקלוד.
במכתב אחר נפלה עיני על הצהרה שכתב פול: "תמיד עולה בידי לבלבל את בני שיחי." אז אני בחברה טובה. פול המשיך, "לכן, אני תמיד מבכר בדידות. אני יודע שאני עושה את הטעות כאשר אני מניח שאחרים חולקים את תשוקתי למילים גבוהות. אני יודע שאני כופה עליהם את תשוקותי. אתה יכול רק לתאר לעצמך איך כל היצורים נסים ומתפזרים כשאני מתקרב אליהם." זה נשמע חשוב, חשבתי. "מבכר בדידות" זה נופך קוסמטי נחמד שעוטה על זה צביון פיוטי, אבל אני מתאר לעצמי שהוא זקן בודד מאוד.
ואז, כמה מכתבים אחר כך, היה לי רגע של "אהה" כשנתקלתי בקטע שייתכן שטמון בו המפתח להבנת כל ההתייעצות הסוריאליסטית הזאת. פול כתב, "אז מבין אתה, קלוד, מה נותר לי מלבד לתור אחר המוח השנון והאצילי ביותר שאני יכול למצוא. אני זקוק למוח שסביר כי יעריך את הרגישויות שלי, את אהבתי לשירה, מוח חד ונועז דיו לחבור אלי בדיאלוג. האם איזו ממילותי מאיצה בך את הדופק, קלוד? אני זקוק לבן זוג קל רגליים לריקוד הזה. האם תעניק לי את הכבוד?"
רעם של הבנה התנפץ במוחי. כעת ידעתי למה פול התעקש שאקרא את התכתובת. זה היה ברור כל כך. איך זה חמק מעיני? פרופסור מולר מת לפני שתים־עשרה שנים, ועכשיו פול מגשש למצוא בן זוג אחר לריקוד! לא פלא שהייתי נבוך כל כך. חשבתי שאני מראיין אותו, ואילו במציאות, הוא ראיין אותי. ודאי שזה מה שקורה פה.
לרגע הבטתי בתקרה ותהיתי כיצד אבטא את התובנה המבהירה הזאת, ואז שיסע פול את הרהורי כשהצביע על שעונו והעיר, "בבקשה, ד"ר יאלום, זמננו חולף. תמשיך לקרוא בבקשה." מילאתי אחר רצונו. המכתבים היו מרתקים, ושמחתי לצלול שוב לתוכם.
בעשרת המכתבים הראשונים נראו יחסי סטודנט־מורה ברורים. לעתים קרובות הציע קלוד משימות, למשל: "פול, הייתי רוצה שתכתוב מאמר על השוואת המיזוגיניה של ניטשה לזו של סטרינדברג." הנחתי שפול השלים משימות כאלה, אבל לא ראיתי בתכתובת שום אזכור נוסף עליהן. הם ודאי דנו במשימות פנים אל פנים. אבל בהדרגה, באמצע השנה, החלו יחסי המורה־סטודנט להתפוגג. היו אזכורים מועטים בלבד למשימות, ולעתים היה קשה להבחין מי היה המורה ומי התלמיד. קלוד שלח כמה מהשירים שכתב וביקש את חווות דעתו של פול, ומתגובותיו של פול נעדר כל פרגון כשדחק בקלוד לנתק את האינטלקט שלו ולהקשיב לשטף הפנימי של רגשותיו. קלוד, מצדו, ביקר את שיריו של פול על שיש בהם תשוקה אך אין בהם שום תוכן מובחן.
יחסיהם קיבלו משנה אינטימיות ועוצמה עם כל חליפת מכתבים. תהיתי אם אחזתי בידי את האפר של להבת האהבה, אולי האהבה היחידה, בחייו של פול. אולי פול סובל מאבל כרוני לא פתור. כן, כן — זה ודאי העניין. זה מה שהוא מנסה לספר לי בבקשתו שאקרא את המכתבים האלה אל המת.
עם חלוף הדקות פיתחתי הנחה אחת אחר השנייה, אבל בסופו של דבר אף אחת מהן לא הציעה את ההסבר המלא שביקשתי. ככל שקראתי יותר, כך התרבו יותר השאלות. למה פול בא אלי? הוא תייג את הבעיה שלו כחסימת כתיבה, ועם זאת למה הוא לא גילה כל עניין בבדיקת חסימת הכתיבה שלו? למה הוא סירב למסור לי פרטים על חייו? ולמה ההתעקשות המשונה הזאת שאעביר את כל זמננו יחד בקריאת המכתבים האלה מימים עברו? חובה עלינו למצוא את ההיגיון שבזה. גמרתי אומר לברר את כל הסוגיות האלה עם פול לפני שניפרד.
ואז ראיתי חליפת מכתבים שהפתיעה אותי. "פול, האדרתך המופרזת את החוויה הצרופה פונה בכיוון מסוכן. אני חייב להזכיר לך, שוב, את האזהרה של סוקרטס שחיים שאינם נבחנים אינם ראויים שיחיו אותם."
כל הכבוד, קלוד! הרעתי לו בלבי. זו בדיוק גם דעתי. אני מזדהה לגמרי עם הדרבון שלך את פול לבדוק את חייו.
אבל פול השיב לו בחריפות במכתבו הבא, "אם תינתן לי הבחירה בין לחיות לבין לבחון, אני אבחר בלחיות בלי היסוס. אני דוחה מעלי את חולי ההסבר ודוחק בך לעשות כמוני. הדחף להסבר פשט כמגפה בהגות המודרנית ונשאיה העיקריים הם הפסיכולוגים בני זמננו: כל מטפל שראיתי אי פעם לוקה בחולי הזה, והוא ממכר ומידבק. הסבר הוא אשליה, תעתוע, מגדל פורח, שיר ערש מרגיע. להסברים אין כל קיום. בוא נקרא לילד בשמו, הגנת הפחדן נגד האימה קפוצת־האגרופים, עקומת־הרגליים של חוסר הביטחון, האדישות והגחמנות של עצם הקיום." קראתי את הקטע הזה פעם נוספת ועוד פעם והרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת רגלי. הַחלטתי להציג משהו מהרעיונות שבשלו במוחי התערערה. ידעתי שיש אפס סיכויים שפול יקבל את ההזמנה שלי לריקוד.
מפעם לפעם זקפתי את עיני וראיתי את עיניו של פול נעוצות בי, קולטות כל תגובה שלי, מאותתות לי להמשיך לקרוא. אבל לבסוף, כשנוכחתי שנותרו רק עשר דקות, סגרתי את הכורכן ותפסתי פיקוד בתקיפות.
"פול, נשאר לנו מעט מאוד זמן, ויש כמה דברים שאני רוצה לדון בהם איתך. אני מרגיש לא נוח כי אנחנו מגיעים לסוף הפגישה שלנו, ולא ממש התייחסתי לעצם הסיבה שפנית אלי — הבעיה העיקרית שלך, חסימת הכתיבה שלך."
"מעולם לא אמרתי את זה."
"אבל באימייל שלך אמרת… הנה, יש לי את זה מודפס…" פתחתי את התיקייה שלי, אבל לפני שהצלחתי לאתר את זה, הגיב פול:
"אני מכיר את המילים שלי: 'ברצוני להתקבל להתייעצות. קראתי את ספרך, "כשניטשה בכה", ותהיתי אם תיאות לראות סופר עמית בחסימת כתיבה.'"
הרמתי את עיני בציפייה לראות גיחוך, אבל הוא היה רציני לגמרי. הוא אכן אמר שיש לו חסימת כתיבה אבל לא תייג אותה במפורש כסיבה שבשבילה ביקש עזרה. זו היתה מלכודת, והדפתי רוגז שהתעורר בי על שהתייחסו אלי בקלות ראש. "אני רגיל לעזור לאנשים בבעיות. זה מה שפסיכיאטרים עושים. כך שקל להבין למה הנחתי את ההנחה הזאת."
"אני מבין בהחלט."
"אם כך, בוא נתחיל מחדש. אמור לי, איך אני יכול להיות לך לעזר?"
"המחשבות שלך על ההתכתבות?"
"תוכל להיות מפורש יותר? זה יעזור לי לנסח את ההערות שלי."
"כל הבחנה שהיא תועיל לי עד מאוד."
"בסדר." פתחתי את המחברת ועלעלתי בה. "כידוע לך, היה לי זמן לקרוא רק חלק קטן, אבל בסך הכול היא שבתה את לבי, פול, וחשבתי שהיא מלאה וגדושה באינטליגנציה ובבקיאות ברמה הגבוהה ביותר. הפליא אותי חילוף התפקידים. בהתחלה היית אתה הסטודנט והוא המורה. אבל ברור שהיית סטודנט מיוחד מאוד, ובתוך חודשים מעטים הסטודנט הצעיר הזה והפרופסור המפורסם הזה התכתבו כשווה אל שווה. לא היה כל ספק שהוא התייחס בכבוד רב ביותר להערות ולחוות הדעת שלך. הוא העריץ את הפרוזה שלך, העריך את הביקורת שלך על כתיבתו, ואני יכול רק לתאר לעצמי שהזמן והאנרגיה שהקדיש לך עלו בהרבה על מה שהיה ביכולתו להעניק לסטודנט הטיפוסי. וכמובן, לאור זה שההתכתבות המשיכה הרבה אחרי תקופת לימודיך, אין כל ספק שהוא ואתה הייתם חשובים זה לזה במידה אדירה."
הסתכלתי על פול. הוא ישב בלי ניע, דמעות נקוו בעיניו, ושתה בצמא כל מילה שיצאה מפי, משתוקק בבירור לעוד כמה. סוף־סוף, סוף־סוף נפגשנו. סוף־סוף נתתי לו משהו. יכולתי להעיד על אירוע בעל חשיבות יוצאת מגדר הרגיל לפול. אני, ורק אני, יכולתי להצהיר שהאיש הדגול האמין בשיעור קומתו של פול אנדרוז. אבל האיש הדגול מת לפני שנים, ופול כבר היה חלוש מכדי לשאת את העובדה הזאת לבדו. הוא היה זקוק לעד, למישהו בעל שם, ואני נבחרתי למלא את התפקיד. כן, לא היה לי כל ספק בזה. מההסבר הזה עלה ניחוח של אמת.
עכשיו היה עלי להעביר כמה מהמחשבות האלה שיהיה להן ערך לפול. כשבחנתי שוב את כל התובנות הרבות שלי ואת הרגעים המעטים שנותרו לנו, לא הייתי בטוח היכן להתחיל ובסופו של דבר החלטתי לפתוח בבולטת ביותר: "פול, הדבר שהרשים אותי יותר מכול היה העוצמה והרוך של הקשר בינך לבין פרופסור מולר. הוא התגלה לי כאהבה עמוקה. מותו ודאי היה נורא בשבילך. אני תוהה אם האובדן הכואב הזה עדיין מעיק עליך והוא הסיבה שחפצת בהתייעצות. מה דעתך?"
פול לא ענה. במקום זאת הוא הושיט את ידו לקחת את כתב היד, והחזרתי לו אותו. הוא פתח את תיק המסמכים, ארז בו את כורכן התכתובת וסגר את הרוכסן.
"אני צודק, פול?"
"חפצתי בהתייעצות איתך כי חפצתי בה. וכעת קיבלתי את ההתייעצות והשגתי בדיוק את מה שקיוויתי להשיג. עזרת לי מאוד, מעל ומעבר. לא ציפיתי לפחות מזה. תודה."
"לפני שתלך, פול, עוד רגע אחד, בבקשה. תמיד סברתי שחשוב להבין מה עוזר. תוכל להרחיב לרגע על מה שקיבלת ממני? אני מאמין שהבהרה גדולה יותר של זה תשמש אותך היטב בעתיד, ועשויה להועיל לי ולמטופלי העתידיים."
"ארב, צר לי שעלי להשאיר אותך עם חידות רבות כל כך, אך חוששני שזמננו תם." הוא התנודד כשניסה לקום. הושטתי יד ותפסתי במרפקו כדי לייצב אותו. ואז הוא הזדקף, הושיט יד ללחוץ את שלי, ובצעד נמרץ ובוטח יצא ממשרדי.

ארווין ד. יאלום, יליד 1931, הוא סופר ופסיכיאטר יהודי-אמריקאי, מחשובי הפסיכולוגים בתחום הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית ואחד ההוגים הנחשבים והמוערכים בימינו.

 

ספריו הרבים, ובהם כשניטשה בכה, אמא ומשמעות החיים ותליין האהבה, הריפוי של שופנהאואר, הפכו לרבי מכר עולמיים.

 

הוא פרופסור בדימוס באוניברסיטת סטאנפורד, ממשיך לעבוד כמטפל קליני ומרבה להרצות ברחבי ארצות הברית. קלטות ההוראה שלו הן חלק מתוכניות הלימוד של מטפלים פסיכותרפיים.

 

הוא מתגורר בפאלו אלטו, קליפורניה.

X