כולם נשא הרוח | לרכישה באינדיבוק
כולם נשא הרוח

כולם נשא הרוח

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 198
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 54
- 30

הוא גדל במעלה חשמונאי: שָׁם משפחתו, שם חבריו, שם מוריו ורבניו. משם קיבל את ערכיו ומעולם לא פקפק בהם, ונראה שימשיך לגור בהתנחלות, כי "עם ישראל זקוק לו שם". אביו משוכנע לגמרי בצדקת הדרך הזאת, ואילו אמו מעלה תהיות: האם באמת הכול ברור כל כך?

נער בן 13 נקרע בין שני הוריו וצריך להתמודד גם עם הקשיים שמעלה גיל ההתבגרות בפנימיית נערים דתית. אין זה פשוט. לצד התאהבות בוסרית מתעוררים גם תשוקות ומאוויים שאסור לתת להם בשום אופן פורקן, ותחת הסייגים האלה קצרה הדרך בין להט הגוף ובין להט האמונה והמעשים שאולי כרוכים בה.

האם יקום ויַראה עם חבריו לתושבי הכפר הערבי השכן מי הוא האדון כאן? ולא במילים אלא במעשים? שלב אחר שלב מתגלגלים הדברים ומידרדרים, לא רק בין ההתנחלות לכפר אלא גם בתוך ההתנחלות עצמה ואפילו בין כותלי הבית, עד שגם אמתות מוחלטות אולי ישנו את פניהן.

שגיא כהן, בן 33, שגדל בהתנחלות ועזב אותה, מפליא להיכנס לראשו של נער שרק מעט מפריד בין מעשיו למעשיהם הקיצוניים של אלה המכונים "נערי הגבעות". ברגישות רבה ובקול צלול, אישי מאוד,  מסופר כך לראשונה הסיפור הזה, שהוא מליבּת חיינו כאן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כולם נשא הרוח”

בקרוב…

1

 

התחילו לזרוק עלינו אבנים כשהייתי בן שבע. היינו נוסעים לירושלים בדרך צרה ומתפתלת, שבצדיה גבעות שעצי זית פזורים עליהן וביניהן מבתרים. מוניות כתומות של ערבים דהרו בכביש ועקפו מימין ומשמאל, חמורים חצו את הכביש בשלוות חמורים. ותמיד בהפתעה גמורה, לא משנה כמה הכנו את עצמנו, כשפגעה האבן ברכב — קפאנו. זגוגית החלון הייתה מתנפצת בבת אחת, ורסיסיה היו מסתבכים בשׂער של אימא. "קטנה" קרא לה אבא, וכשנפגע החלון שלה חילץ משערה רסיסים דקים וחדים. כך התחזקה בנו גאוות היחידה. אבא היה מספר כבדרך אגב שזרקו עלינו אבן, אימא הייתה נאנחת בלי קול, ואני הרגשתי שהחזה שלי מתנפח.
מעט לפני סוף כיתה ג' התחילו לזרוק עלינו גם בקבוקי תבערה. במוצאי שבת אחת, בכביש החשוך המוביל אל מעלה חשמונאי, כשהאט אבא של אסתי בסיבוב החד שלרגלי היישוב, רגמו את רכבם באבנים מהמבתר המשקיף על הכביש. מיד אחר כך השליכו לעברם גם בקבוקי תבערה. שמוליק ניסה לעצור באמצע הסיבוב, לחץ בכל כוחו על הבלמים, והרכב עשה שמיניות במקום עד שנחבט בצלע ההר. אסתי עפה מהרכב. היא הייתה אז בת שנתיים, תינוקת יפה שהעיניים שלה נפערות בשאלה לזוג שקדים ירוקים, ועל ראשה פלומה כמעט שקופה. הסובארו נעצרה חבוטה ומעוכה בצלע ההר. שמוליק והדסה אשתו התבוננו זה בזו, ודי היה במבטו המאשים להזכיר לה את התעקשותה על מעלה חשמונאי. כשהסתובבו אל המושב האחורי, לא ראו את אסתי.
מיד התחילו החיפושים. הצבא התמקם על המבתרים, פצצות תאורה נורו לשמים, וכל הגברים של מעלה חשמונאי ירדו לחפש את אסתי. אחרי כשעה מצאו אותה בין השיחים, מנפנפת בידיה וברגליה, מנסה לשווא להפיק מגרונה קול. מאז היא מגמגמת גמגום של השתנקות, מנסה לדבר, מתאמצת להרכיב משפטים לפני שתפתח את הפה, אבל בקושי יוצא מפיה קול. עיניה נפערות לזוג שקדים נבוכים, ועולה בך מיד הרצון לחבק אותה.
עברו עוד שלוש שנים עד שהתחילו לירות עלינו. כבר הייתי בכיתה ו' ויצאנו לחופשת הפסח. שמיכות פוך התאווררו על אדני החלונות, חולצות טריקו החליפו את הפלנל, והאוויר מלא בכל ריחות האביב, ריחות פריחה ודשא כסוח ואקונומיקה בניחוח לימון. נִרְאָה שכולם בחוץ, ואם לא בחוץ, כל הבתים פתוחים מכל עבריהם, חלונות ודלתות, וכך גם מי שבפנים מרגיש כמעט בחוץ.
שיחקנו אז על המדשאה שבמרכז היישוב. רוח קרירה ציננה את הזרועות החשופות שלנו, שנצלו בשמש של ראשית האביב. את היריות שמענו ממרחק כמו פופקורן שמקפץ בתוך סיר נירוסטה סגור. לרגע עצרנו והתבוננו זה בעיניו של זה, עד שאלקנה — "אנציקלופדיה מהלכת" כינינו אותו — אמר שאלו יריות, הוא בטוח, אין שבוע שהוא לא הולך עם אבא שלו למטווח בבית אל. אחר כך התקרב האוטובוס של חמש, וכשנעצר יצאו מתוכו מבוהלים כל נוסעיו. רק אימא לא נראתה שם, והרי נסעה לקנות לכבוד החג בגדים חדשים לאבא ולנטע ולי.
תמיד קנתה לנו לראש השנה ולפסח בגדים חדשים, אמרה שבחגים האלה צריך להיות חדשים לגמרי: גרביים צחורים, גופיות בוהקות, תחתונים וכמובן חולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים. תמיד הביאה גם משהו מיוחד שלא קנתה בשנים הקודמות, פעם מצעים חדשים, פעם שעון, פעם תיק. כשהייתי בן חמש או שש קנתה לי את הסידור הראשון שלי. בשעת צהריים מוקדמת נסעה ובערב חזרה עמוסה בשקיות, ובאחת מהן היה סידור קטן. לא בשקית נפרדת שמה אותו, אלא בשקית הגדולה עם כל הדברים האחרים, לא עטוף בנייר עטיפה יפה, לא מתבלט ומיוחד, סתם סידור כמו שהיה לכל ילדי הגן, אבל כשאימא נתנה לי אותו עלתה בי שמחה גדולה כזו, שלא ידעתי לאן אוליך אותה.
באותו יום של חופשת הפסח לא ירדה אימא מהאוטובוס. ואני לא הראיתי שאני עוד מחכה, לא רציתי שישאלו ויחבקו אותי ומיד ייקוו בעיניי דמעות. כשהגיע האמבולנס מיהר מישהו להזעיק את אבא, והוא רץ לעברנו בנעלי צבא שחורות וגבוהות — הסתכלתי בהן והעמדתי פנים שאני מקשיב להסברים המלומדים של אלקנה.

שגיא כהן, יליד בית שמש, 1983, גדל בישוב עטרת. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, בהסטוריה, ומורה להסטוריה בבית הספר התיכון רנה קסין.
הוא נשוי ואב לשלושה.

X