כולם נופלים | לרכישה באינדיבוק
כולם נופלים

כולם נופלים

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 220
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 39

אליסון וייס, רעיה ואם למופת מפרבר אמיד של פילדלפיה, אישה משכילה שכותבת בבלוג פופולרי על אימהוּת ונשיות, נעזרת בכימיקלים רק כדי לעגל את הפינות: בהתמודדות עם בעלה העיתונאי ההולך ומתרחק ממנה ככל שמשׂרתו בסכנה גדולה יותר, ביחסיה עם בתה הרגישה והתובענית, עם אביה שאובחן כחולה אלצהיימר ועם אמה שמתקשה להתמודד עם היחלשותו, ועם הלחצים הכלכליים הכרוכים בצורך לתחזק משפחה בורגנית בסביבה עתירת בתי־מידות, חינוך יוקרתי ובגדי מעצבים.
אבל כשהגלולות הופכות לציר המרכזי של קיומה, וסוחפות אותה במערבולת אכזרית של שקרים, הסתרות והוצאות עתק, אליסון מבינה כי היא צריכה להחזיר לעצמה את השליטה בחייה. אלא שגם בחלומותיה השחורים ביותר היא לא תיארה לעצמה שהדרך במעלה המדרון תהיה כל כך תלולה וחלקלקה.
ברומן מטלטל שבמרכזו אישה עוצמתית, מצליחה ג´ניפר ויינר לגעת לעומק ברגישות ובהומור באחד הנושאים הכאובים שאינם מדוברים כמעט. מאבקה של אליסון מציב מראה אמיתית ובלתי מתפשרת מול חייה של כל אישה במאה העשרים ואחת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כולם נופלים”

בקרוב…

האם אתה צורך אלכוהול או תרופות יותר מפעם בשבוע?
היססתי. ידי ריחפה מעל הדף. נטלתי לידי את המגזין כדי לקרוא כתבה בשם "איך להתאים את בגדייך לגזרה שלך?" שפורסמה בשער הגיליון, אבל הוא נפתח בשאלון בחן את עצמך שכותרתו היתה "האם צריכת האלכוהול או התרופות שלך הפכה לבעיה?", ומשהו עצר אותי. אולי התצלום בשחור־לבן שהציג צדודית של אישה הרוכנת בעגמומיות מעל כוס יין, ואולי הנתונים הסטטיסטיים שפורסמו לצד השאלון וטענו שמנת יתר של משככי כאבים במרשם נמצאת כעת בראש רשימת הסיבות למוות אקראי של נשים באמריקה, ושמספר מקרי המוות האלה עולה אפילו על מקרי המוות בתאונות דרכים. החזקתי עט ביד – כדי למלא את ערימת הטפסים המיועדים לבדיקה הרפואית השנתית של אלואיז בת החמש – וכמעט בלי לחשוב סימנתי X בחלון של התשובה החיובית.
שילבתי את רגליי וסקרתי במבטי את חדר ההמתנה של דוקטור מקארתי. לרגע חששתי שמישהו יראה מה שסימנתי, אבל מובן שאיש לא שם לב לפינה הקטנה שלי על הספה. גשם מעורב בשלג זלג על שמשות החלונות הגדולים, רדיאטור תיקתק בפינה. אווירה נעימה וחמימה, הפוגה ממזג האוויר החורפי העגום, שררה בחדר המואר ברכּות ששכן בקומה השלישית של בניין משרדים בפינת הרחובות תשע וצֶ'סְטְנַאט. מתנדבת לבושה סינר מפוספס ישבה ליד שולחן בגובה הברך וקראה את הספר 'אמליה בּדליה' לילדים שישבו בכיסאות זעירים. שלוש שנים קודם לכן עברתי עם דייב בעלי ועם בתי ממרכז פילדלפיה אל בית בהֵייווֶרְפוֹרד שמיאנתי לקרוא לו נובורישי, אף על פי שזה בדיוק מה שהיה. על כל פנים, אהבתי את הרופא של אֶלי עד כדי כך שלא ניסיתי אפילו למצוא לו מחליף בפרברים, ולכן הגענו באיחור של יותר מחצי שנה לבדיקה השנתית שלה, שעמדה להיערך במרפאה שבה ביקרתי עם אלי מאז היתה בת שבוע. חנינו במגרש החניה ברחוב תשע וצעדנו ברגל בשלג המרופש האופייני לחודש פברואר. אלי פסעה בעדינות מעל ערימות השלג העכור והקרוש ומעל השלוליות הקרות כקרח שנקוו בפינות הרחוב והגיעו עד לגובה הקרסול, והתאוננה שכפות הרגליים שלה נרטבות ושהגרביים שלה כבר ספוגים במים. פיתיתי אותה להמשיך הלאה בהבטחה לפינוק במסעדת 'פֶדֶרל דוֹנאטְס' בתום הבדיקה.
אלי משכה בשרוול שלי. "עוד כמה זמן?"
"אני לא ממש יודעת, חמודה. הרופאים צריכים לדאוג קודם כול לילדים החולים, ולך יש מזל. את לא חולה."
היא שירבבה את שפתה התחתונה בצורה מוגזמת, כמו בסרט מצויר. "זה לא הוגן. קבענו תור."
"נכון. אבל את זוכרת שהיה לך כאב גרון ממש חזק? דוקטור מקארתי ראה אותך על המקום. אפילו לפני הילדים שקבעו תור."
היא צימצמה את עיניה וכססה את שפתה. לאחר מכן הנמיכה את קולה ללחישת במה, שהיתה מהוסה רק במעט מצווחה ממוצעת. "יש לי רעיון. אולי נגיד לאחות שכואב לי הגרון עכשיו!"
הנדתי בראשי לשלילה. "לא. אנחנו לא משקרות. קארמה שלילית."
אלי הירהרה בדבריי. "אני שונאת קרמל." היא החליקה על חצאיתה וניגשה לסלסילת הצעצועים. שילבתי את רגליי ובחנתי במבטי את הנוכחים במקום.
כצפוי, החדר היה הומה אדם. היו שם אמהות לילד ראשון מהשכונות קְווין וילג' וסוֹסייטי היל, שהצמידו את התינוקות שלהן לגופן במטרים רבים של כותנה אורגנית שנצבעה ביד ונארגה בידי אורגות פרואניות ילידיות שקיבלו שכר מינימום. האמהות מהדיור הציבורי הסיעו עגלות משומשות והאכילו את התינוקות שלהן מבקבוקי פלסטיק – ניגוד מוחלט לאמהות האחרות, שהניקו בראוותנות או שהגניבו לתינוק כמה מיליליטרים של תחליף חלב אם אורגני בבקבוק נטול ביספינול־אֵיי עם פטמה נטולת סיליקון, החבוי תחת סינר הנקה מעוצב יפה ובעל שם חמוד.
בימים שבהם אתה לוקח תרופות או שותה אלכוהול, האם אתה צורך שלושה משקאות/שלוש מנות ביום או יותר?
תגדירו "מנה". כדור פֶּרְקוֹסֶט אחד מהבקבוקון שקיבלתי אחרי שעקרו לי שן בינה? שני כדורי ויקודין שנרשמו לי אחרי שחטפתי פריצת דיסק בשיעור אירובי־מדרגה בחדר הכושר? לא לקחתי אף פעם יותר משני כדורים מכל סוג, חוץ מאשר ביום שבו אבא שלי אובחן כחולה אלצהיימר ואמא שלי התבצרה זמנית בחדר האורחים שלנו. האם שלושה כדורים יכולים להיחשב למנה אחת? החלטתי לא לענות.
האם אתה משתמש בתרופות או באלכוהול כדי "להתרפות" או "להירגע"?
ברצינות. בשביל זה הם קיימים. ומה כל כך גרוע בזה בעצם? כמה פעמים שמעתי את בעלי אומר: "אני צריך לצאת לריצה" או את החברה הכי טובה שלי ג'נט אומרת "אני זקוקה לכוס יין"? מה שאני עשיתי לא היה שונה. זה היה למעשה טוב יותר. ריצה מבזבזת זמן וגורמת להזעה ופוגעת במפרקים. יין עושה כתמים.
"אמא?"
"חכי שנייה, מותק," אמרתי. האייפון צילצל בתיק שלי. "רק רגע."
"את תמיד אומרת את זה. את תמיד אומרת רק רגע וזה תמיד לוקח לך שעות."
"ששש…" לחשתי ונחפזתי אל הדלת. שם יכולתי לפקוח עליה עין ולשוחח בו־זמנית. "היי, שרה."
"אליסון," אמרה שרה בקולה הצרוד והענייני שהפתיע תמיד אנשים בשל גזרתה הקטנטונת, שערה השחור והחלק הגזוז בתספורת קארה, וחוטמה הסולד והמנומש. "העורכת התקשרה?"
"לא היום." ה'וול־סטריט ג'ורנל' היה בעיצומה של התגלית החצי־שנתית הקבועה שלו שנשים פעילות ברשת. הם הכינו כתבה על בלוגריות, ו'חדר־נשים.קום', האתר שכתבתי בו וששרה ניהלה, עמד לככב בה. הייתי מסוחררת מן המחשבה על המידה שבה יעלה הפרסום את החשיפה של האתר, ובמקביל חשתי בחילה מעצם הרעיון שהתצלום שלי יופיע בדפוס.
"היא רק קראה לי את הציטוטים ממה שאמרתי," אמרה שרה. "הם נשמעו נהדר. יש לי הרגשה ממש טובה!"
"גם לי," שיקרתי. הייתי אופטימית ביחס לכתבה… חלק מהזמן, בכל אופן.
"א־מא!"
בתי ניצבה במרחק של עשרים סנטימטרים בערך מהפרצוף שלי. בעיניה החומות נקוו דמעות, ושפתה התחתונה רטטה. "אני חייבת לסיים," אמרתי לשרה. "אנחנו אצל הרופא."
"אוי ואבוי. הכול בסדר?"
"הכול בסדר גמור!" עניתי והשתדלתי בכל כוחי להחדיר קצת עליצות לנעימת הקול שלי. החזרתי את הטלפון לתיק. שרה, שטכנית היתה הבוסית שלי, היתה בת עשרים ושבע ולא היו לה ילדים. היא ידעה שאני אמא – הרי בשל כך שכרה אותי לעבודה, כדי להעניק לקוראים דיווחים חיים בזמן אמת על חייה של אישה־נשואה־פלוס. אבל השתדלתי להיות עובדת למופת, שתמיד נגישה לשיחה בזמן העריכה ושתמיד יכולה לעזור בסיעור המוחות על כותרת כלשהי, גם כשאלי נמצאת איתי. השתדלתי גם להיות אמא למופת ולהעניק לאלי את ההרגשה שהיא נמצאת במרכז היקום שלי, שאני נוכחת תמיד ועומדת לרשותה, גם כשאני מדברת בטלפון ודנה, למשל, בשימוש במילה "צורמני" לעומת "מוטעם" או שקועה בדיון בשאלה באיזו תמונה של הילרי קלינטון נשתמש כדי לעטר כתבה נוספת העוסקת בשאלה אם היא תרוץ או לא תרוץ. זה היה כרוך בלוליינות רבה ובמעברים מהירים ובמריחה של חיוכים על הפרצוף. "מצטערת, מותק. מה את צריכה?"
"אני סְמאה," אמרה, בנעימת הקול ששחקנית ברודווי מהאסכולה הישנה היתה אולי משתמשת בה כדי להכריז על מותה הקרב והבא.
הצבעתי על מתקן המים בצידו האחר של החדר. "תראי! הנה, יש שם מים!"
"אבל שם נמצאים הילדים החולים." דמעה נשרה על לחיה הרכה של בתי.
"אלי, אל תהיי כל כך היסטרית. פשוט לכי לשתות. יהיה בסדר."
"אני יכולה לבדוק מה יש לך בתיק?" הפצירה בי. לפני שהספקתי לענות תחבה בזריזות את שתי ידיה לתיק שלי ושלפה את בקבוק המים המינרלים המועשרים שלי.
"אלי, זה…" בטרם יצאו מפי המילים "של אמא", היא סובבה את המכסה והתחילה ללגום.
עינינו נפגשו. עיניי הביעו ללא ספק תחנונים, ועיניה נצצו בזדוניות ובסיפוק. שקלתי מהן האפשרויות העומדות בפניי. יכולתי להעניש אותה, להגיד לה שלא יהיו מסכים ולא יהיה 'בוב ספוג' הלילה, ולאחר מכן לסבול את סערת הצווחות הבלתי נמנעת – ולאלץ כל אדם נוסף הנמצא בחדר לסבול את זה. יכולתי להתעלם ממה שעשתה וכך לאשש את הרעיון שבאמצעות התנהגות שלילית היא תשיג בדיוק את מה שהיא רוצה. יכולתי לקחת אותה החוצה ולדבר איתה שם, אבל ברור שפקידת הקבלה תקרא לנו בדיוק כשנהיה במסדרון, ופירושו של דבר שאזכה בעונג של התפרצות זעם וגם בעונג של חצי שעת המתנה נוספת.
"נדבר על זה במכונית. הבנת אותי?" שמרתי על קשר עין קבוע, כפי שהמליץ ספר ההורות האחרון שקראתי, ושפת הגוף ונעימת הקול שלי יידעו אותה שאני האחראית כאן. קיוויתי שיתר האמהות לא צופות במחזה הזה וצוחקות. אלי לגמה לגימה הפגנתית נוספת, הניחה ללגימת מים נטולי קלוריות בטעם לימון לחזור אל הבקבוק והושיטה לי אותו.
"אלי! את יורקת לבקבוק!"
היא ציחקקה. "הנה, אמא. את יכולה לשתות את מה שנשאר," אמרה ודילגה ברחבי חדר ההמתנה עם האייפון המהבהב שלי בכף היד. לאחרונה התמכרה למשחק בשם 'מלכת הסטייל', שמטרתו להרוויח נקודות באמצעות רכישת אביזרים ואיפור לדמות מצוירת שכל כולה שיער ארוך ועקבים. ככל שהרווחת אביזרים רבים יותר לדמות שלך – נעליים, כובעים, צעיפים, ערכת איפור – יכולת להגיע לשלבים נוספים של המשחק. בכל שלב, הסבירה לי אלי בתוספת אנחות כבדות ופלבולי עיניים, אפשר להשיג חבר חדש.
"מה עם עבודה?" שאלתי. "מלכת הסטייל עובדת כדי להרוויח כסף בשביל כל האיפור והחצאיות והכול?"
אלי הזעיפה את פניה וזקרה אגודל שמנמן ושתי אצבעות. "היא יכולה להיות שחקנית, דוגמנית או זמרת." לפני שהספקתי לשאול שאלות־משוב או לנסות לנצל את הרגע החינוכי הזה, שבו אדגיש את חשיבות ההשכלה והעבודה קשה ואזכיר לה שאסור שהמראה החיצוני יהיה הדבר שהכי חשוב לה, הסתלקה הבת שלי מהמקום והותירה אותי מהרהרת בשאלה איך תוך דור אחד עברנו מהספרים 'המיסטיקה הנשית' ו'חופשיים להיות… אתה ואני' לזה.
המגזין היה עדיין פתוח בשאלון ומונח לידי על הספה. נטלתי אותו והרכנתי את ראשי כדי להימנע מסקירתה של האם העילאית שישבה במרחק שני מושבים ממני ושהעולל המקסים שלה התערסל על גופה במנשא אינדיאני. היא היתה היחידה שלא לבשה טייטס שחורים ומכוסים דבלולים שנקנו ב'טארגט' ושהגבות שלה נהנו לא מזמן מתשומת ליבה של פינצטה.

ג’ניפר ויינר חיברה רבי־מכר שתורגמו לשפות רבות, וביניהם ‘בנעליה’, ‘טוב במיטה’, ‘חברות טובות לנצח’, ‘ואז הגעת’, ו’כמעט מושלם’, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

X