כואב לומר שלום | לרכישה באינדיבוק
כואב לומר שלום

כואב לומר שלום

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 400
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

אנשים לא נפגשים במקרה…

 

האם המוות נצחי? האם באמת לעולם לא ניפגש עם האהובים עלינו?

שדות ירוקים. הרים. בתי איכרים צנועים. חום כבד מנשוא בקיץ וקור מצמית בחורף. איומים מכל הכיוונים; השכנים הערבים, תלאות הטבע, מעשי קונדס של ילדים, והורים שהיגרו אחרי מוראות המלחמה הנוראה ההיא אל הארץ המובטחת והלא זרועה… וגם דבורים, פרות, סוסים, יתושים ובעיקר עצים; הרבה עצים המסמלים את מסלולי החיים של הנפשות הפועלות. זוהי הסביבה בה מתרחש "כואב לומר שלום".

זהו סיפור המבוסס על תקופת ילדותה ובגרותה של רותי יודוביץ' בעמק יזרעאל של שנות ה-50 וה-60. מנקודת ראותה של תינוקת, ילדה ונערה רגישה ועירנית נפרשים סיפורים מרתקים אודות ישראל של אז. אהבה אסורה, התאהבויות ראשונות, צחוק ודמע, אושר עילאי ודכדוך תהומי, מציאות ופנטזיה – כל אלה נשזרים במסכת משפחתית סוערת, רבת תהפוכות וטרגי-קומית.

"כואב לומר שלום" הוא מסע הומאני ורוחני שידבר לליבו של כל אחד. אם היית ילד, הספר הזה בשבילך; אם גדלת במשפחה, הספר הזה מיועד עבורך. כל אחד יוכל ליהנות ולהחכים מהתובנות המתוארות בספר, אשר להן קוראת המחברת  "רגעי העומק שלי."

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    כשקראתי את הספר "כואב לומר שלום" הרגשתי כאילו אני אורג את סיפור חיי. רותי, באופן כל כך עמוק, מעבירה בספרה את רוח הזמן עם כל הניואנסים הדקים שלו.
    הספר הזה הינו אוניברסלי משום שהוא מספר על החיים עם כל הפחדים והרצונות מנקודת מבט של ילדה. לכן, אם אי פעם היית ילד. . . תמצא את עצמך בעלילה.
    זהו ספר המספר על משפחה נפלאה ומורכבת. חושף מאבקים והתגברות על מכשולים. אתה קורא את הספר ומרגיש כמו בבית. רותי כותבת עם הרבה רגש, אנושיות, ואומץ. כשהגעתי לדף האחרון כאב לי לומר שלום.
    בני גיורא, צפון הוליווד

  2. :

    ספר פשוט מרתק. :)). אני בדרך כלל לא כותבת סקירות לספר. אבל הרגשתי שאני צריכה לשתף את הניסיון שלי בקריאת הספר הזה, שנכתב ע״י רותי יודביץ.
    הסיפור נכתב היטב, בצורה עשירה ואנושית. הוא מפורט בחווית החיים שהיא עברה בצורה כל כך חיה, שממש נהניתי מכל רגע. יותר מפעם אחת, הזדהיתי עם הסופרת בהרגשה שאני חווה מחדש את הילדות שלי כחלק מהסיפור, ועוברת דרך הרמות הרגשיות השונות שהיא עברה. פשוט פנטסטי.

    תהנו.

  3. :

    הספר כואב לומר שלום מלא תובנות. הוא גרם לי להעריך ביתר עומק את העם הישראלי, תקוותיו, חלומותיו, יחסים מיוחדים בין בני משפחה, ואומץ של נערה צעירה להגשים את חלומותיה למרות קשיים שעמדו בדרכה. "רגעי העומק" (כך היא קוראת להם בספרה) היו מעוררי השראה והשאירו חותם עמוק בליבי. אני ממליץ בחום על הספר הזה לכל אחד באם הוא ישראלי או לא. קליף וודס

הוסף חוות דעת

 

"קראתי את הספר בישיבה אחת… ברגע שהתחלתי לקרוא אותו לא יכולתי להניח אותו… רותי יודוביץ' מספרת סיפורים באופן כה טבעי ולוקחת אותנו למסע קסום לארץ מולדתה. הכתיבה הכנה שלה, בשילוב עם כשרונה של הסתכלות והבנה, גרמה לי להרגיש כאילו הייתי שם איתה, ראיתי את הנופים היפים שהיא כותבת עליהם, וחוויתי אותם בכל חושיי. אני אוהבת במיוחד את הסגנון הריאליסטי והקסום שבו החלומות והמציאות מעורבבים יחדיו כדי ליצור חוויה עמוקה יותר ותחושת מסתורין מהפנטת. אני מאוד ממליצה על הספר הזה לכל הגילים…" אורה מלמד, ניו-יורק

 

"ספר כל כך נפלא! תענוג אמיתי! יש לרותי יודוביץ' תובנה גדולה לטבע האדם וליחסים בין אישיים ויש לה דרך כתיבה מצוינת לתאר אותם. אתה לא יכול שלא להתאהב בדמות הראשית, רותי, לעקוב אחר ההרפתקאות שלה, לצחוק ולבכות איתה ולהרגיש שאתה חלק מעולמה."  עדי קלוויט, פורטלנד אורגון

 

"ממתק לנשמה. ישנם מעט אוטוביוגרפיות, שבהם הסופר אינו מתפאר על הישגיו. הספר הזה מזמין אתכם להשתתף בחייה של רותי יודוביץ'. קניתי אותו, קראתי, ותוגמלתי להשתתף בחייה של ילדה קטנה ומיוחדת במינה. זה כל כך הזכיר לי את השמחה והצער של הילדות שלי שאני עצמי יכולתי להיות אותה ילדה. כגבר בן 60, היה זה תענוג נדיר.

הספרים הטובים ביותר תמיד ייקחו אותך למקומות שבם אתה אף פעם לא היית ויציתו מחדש את הדבר החשוב ביותר: שמחת חיים. ספר זה לא יאכזב אותך."   ג'ון בל צ'סטר, דטרויט

 

"איזה תענוג — לא יכולתי להניח את הספר עד הסוף, והצטערתי כשהוא הגיע לסיומו. תודה לך רותי יודוביץ'!"   דני פישמן, סאן דייגו

 

"כשקראתי את הספר הרגשתי כאילו אני אורג את סיפור חיי. היינו ילדים של ניצולי שואה ומלחמת 1948. רותי, באופן כל כך עמוק, מעבירה בספרה את רוח הזמן עם כל הניואנסים הדקים שלה. להסתכל על חיים מנקודת מבט של ילדה, פחדים ורצונות, הספר הזה הינו אוניברסלי. לכן, אם אי פעם היית ילד… תמצא את עצמך בעלילה. הסיפור אמיץ. ספר המספר על משפחה מורכבת ועדיין נפלאה. חושף מאבקים והתגברות על מכשולים. אתה קורא את הספר ומרגיש כמו בבית. רותי כותבת עם הרבה אנושיות ורגש. שנאתי להניח אותו כשהגעתי לדף האחרון."
בני גיורא, צפון הוליבוד

 

"יש לי כל כך הרבה כבוד לרותי כאדם, כאישה, כמורה ישראלית ויהודיה ועכשיו כסופרת. השמחה וההתלהבות שלה לחיים מדבקת. סגנון הכתיבה שלה, כסגנון ההוראה   כל כך פתוח וחם, אף אחד לא יכול שלא להשתכנע ולהצטרף למסע. תודה לך על שיתוף הסיפור שלך, רותי!"  לאה סילברט, וודלאנד הילס

 

"זכרונות נפלאים של ילדה שגדלה בישראל. זהו סיפור מרענן, מעמיק, אופטימי ומלא תקווה, משובץ בשיעורי חיים פשוטים אך יוצאי דופן. נתקלתי בשיעור הראשון בהפתעה, לא ציפיתי לזה. האמת שלו הקסימה אותי. זהו סיפור נוגע ללב ומצחיק. בהחלט שווה קריאה." אריאלה קפלנר, רוזמונד

 

"יש לרותי יודוביץ' את היכולת להציג מצבים קשים ומסובכים בדרך הומוריסטית שגורמת לקורא לצחוק ולבכות בו-זמנית. הספר כתוב בצורה מאוד חיה ואמיתית וגורמת לך להרגיש שאתה באמת שם עם הילדה הזאת וחווה את מה שקורה לה בכל רגע ורגע. זהו סיפור על אהבה, שנאה, ידידות, טוב-לב, מערכות יחסים, הרפתקאות, מלחמה, שלום, פרידות, מוות וחיים. יש בכל פרק דברי חוכמה. מי צריך לקרוא את זה? כולם! בספר יש רמות רבות, וזה היופי שבו. נוער יכול לקרוא אותו כסיפור וחוויה נפלאה, או מבוגרים יכולים לקרוא אותו ולחוות את הסיפור בתוספת מסרים פילוסופיים על החיים. ספר יוצא דופן."  נאוה זלאיט, טולוקה לייק

 

"אתה תאהב את רותי ותאהב את האנשים שהיא אוהבת, בפרט את אבא. היא מקסימה וחכמה "רגעי העומק" שלה מדהימים. ישראל, הקיבוץ, איך ילדים ומשפחות מתמודדים עם הפוטנציאל של מלחמה — כל אלה הם בונוס. רותי היא הכוכב. אהבתי את הספר הזה." הננינג האלד, פסדינה

 

"זהו ספר שכתוב להפליא ואני מאוד ממליצה עליו לקוראים בכל הגילים. אני בת 14 וכיהודיה וכקוראת צעירה, הרגשתי חיבור לדמויות ולעלילה. אני חושבת שכל אחד וכולם יהנו מהעוצמה, ההומור, ושיעורי החיים. כל הכבוד לרותי יודוביץ'!"  ביאטריס בסטור, סילבר לייק

 

"אני ממש אהבתי את הספר והרגשתי רגע של עצבות כשהגעתי לסוף, ואמרתי "אה … אני מקווה שהסופרת תכתוב ספר המשך לספר הזה. זהו אכן ספר נדיר מאוד. באיכות גבוהה, שווה את הזמן. זוהי באמת חוויה אמיתית. "רגעי העומק" של רותי יודוביץ' הינם פנינים אמיתיות ושנות אור מעבר לגילה הפיזי של הדמות הראשית בספר. אני מאוד ממליצה על הספר הזה." ליסה בן יעקב, בברלי הילס

 

"מרתק! כתוב בצורה מאוד ייחודית ומעניינת. זה ריתק אותי לקרוא פרק אחר פרק.

הספר מספר את סיפורה של נערה אחת, משפחה אחת ועם אחד. תודה לך שלקחת אותי חזרה לילדות שלי ולזיכרונותי." זהבה ז' — לונדון

 

"הספר נהדר ו"חובה לקרוא אותו. תרשו לי להוסיף שאחד החלקים האהובים עליי היה כאשר, כילדה בגן, היא שרה והגננת שלה נדהמה שהיא שרה אריָה מתוך האופרה "טוסקה" (שהיא מעולם לא שמעה). אז בפעם הבאה שמישהו אומר שאין דבר כזה, גלגול קודם, אני אומַר, "אז איך זה שרותי היתה מסוגלת לשיר אריה מתוך טוסקה?!" אהבתי את ההרפתקנות שלה, התשוקה, ו"רגעי העומק” שלה. עוד ספרים רותי, עוד ספרים!"  מרסיה פאואל, איידהו

 

סיפור מאוד מעורר השראה… אהבתי אותו!!! לאורך "רגעי העומק" של רותי, כפי שהיא קוראת להם, הילדה הזו הייתה מסוגלת לחוות ולהבין אמיתות בסיסיות רבות של החיים, שרבים אינם מגיעים לעומק כזה כל חייהם. עם זאת, היו לרותי את התובנות האלה בגיל מאוד צעיר ודרך מאבקיה, סיפור זה מראה את הרוח החזקה, האמיצה והטהורה שנמצאת בכולנו. לא יכולתי להניח את הספר הזה מידי ואני מאוד ממליצה עליו כספר שמתייחס לכל אחד ואחד מאיתנו, שגדל בכל מקום ולהבין שכולנו מחוברים בדרך כלשהי קסומה ושאנחנו באמת לא צריכים להיפרד… דבי יאנג, אינדיאנה

 

רציתי להרים את המסך מעל המסתורין שממלא את הדפים מהדף הראשון ועד האחרון. אבל לא עשיתי את זה ואני שמחה שלא עשיתי זאת. זה היה שווה את ההמתנה. לזלי ליהמן וואן-נייס, קליפורניה

 

 

 

פרולוג

אנשים לא נפגשים במקרה. הם מנתבים
את מסלול חייהם כדי לפגוש אנשים מסויימים למטרות וסיבות ספציפיות.

אני מניחה את התיק הקטן בחדר ומחליטה לצאת לטיול קצר. לא הרחק  מהמלון שעל הר הכרמל ניצב פארק קטן. אני מקיפה אותו בהליכה, שואפת אל ראותי את אוויר ההרים הצלול, נהנית מקרני השמש של אחר-הצהריים. אישה מבוגרת ורחבת גרם יושבת לבדה על ספסל; מטפחת ססגונית מכסה את ראשה העגלגל. היא מסמנת ומאיצה בי להתקרב. אני מבחינה שאין לה תיק, לא מפתחות לבית ואף לא כיסים להחביאם בתוכם.

"את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך," היא אומרת, עינייה הקטנות-ירוקות משגרות מבט חודר היישר לעיניי. טון קולה מעביר צמרמורות חוזרות ונשנות בכל חלקי גופי.

"מאיפה את מכירה אותי?" אני שואלת, חשה שהיא שם כדי למרוט את עצביי.

"באתי לקחת אותו," היא ממשיכה. לרגע אני בטוחה שיש לי עסק עם מטורפת.

את מי?" אני שואלת כשחרדה מתפשטת בגופי מכף רגל ועד ראש. עיני האישה קרות כאבן — ההחלטיות והעוצמה שבה מאיימות להכריע אותי. מי היא ומה היא יודעת? למה היא בכלל מדברת איתי? האם היא ישבה כאן בציפייה להגעתי? הרי מעולם לא ביקרתי בפארק הזה.

"תקשיבי!" אני אומרת לה, מתאמצת להישמע נחושה וחזקה אבל חשה שבכל שנייה אני הולכת להפוך לשבר כלי ממש מול פניה. "אני לא מעוניינת לדבר איתך." לפני שישה חודשים חלמתי אודות ההלוויה שלו ואז ראיתי זאת הלכה למעשה כשהיא חולפת על פניי בליל חורף אפור. אחוזת פחד ובלב רוטט אני פותחת במנוסה…

"זה שתברחי לא ישנה את הגורל שלך," היא צועקת מאחוריי. הקול הזה שהשתלט על מערכת החושים שלי כבר אינו קול של אישה מבוגרת אלא קול גברי עמוק וחזק. אני מחישה את צעדיי כדי להיפטר מהיצור הזה.

אני מוצאת עצמי בחדר המלון. אין לי מושג איך הגעתי הנה. אני נוחתת בכבדות על המיטה, עוצמת את עיניי ובהילוך חוזר רואה מה קרה זה עתה. היא לא נראתה כמישהי מהאיזור הזה. היה זה כאילו מישהו פשוט הציב אותה פה  — הביא אותה מכוכב-לכת אחר ושם שמלה פרחונית על גופה הבצקי כדי שתיראה כבת-הארץ. אולי היא אכן שליחה — נביאה? את מי היא הולכת לקחת עימה? הו אלוהים! רק לא אותו! אנא אלוהים! הוא האחד והיחיד עליו אני רוצה שתגן. אם הוא הולך אני הולכת עמו. אוי לא! איזה שטויות. מה קורה לי? יצאתי מדעתי? מקשיבה לאישה זקנה? ועוד מטורפת? אולי היא ברחה מבית משוגעים. כן! זהו זה! היא מטורפת. ואני עוד יותר מטורפת שלוקחת אותה ברצינות!

 

אני שוכבת על המיטה ולא רואה דבר מלבד הפנים הקרות והעגולות של היצור הזה… ובטלוויזיה אין שום דבר מעניין. אני מתחילה לקרוא את הספר שהבאתי איתי כשאני מוצאת עצמי בסוף העמוד ולא יודעת כלל מה קראתי.

דפיקה בדלת.

"יש לך טלפון."

"בשבילי? אתה בטוח?" חוץ מחברתי תמי אף אחד לא ידע באיזה מלון אני נמצאת. ולמה תמי מצלצלת אליי לחיפה?

"הם ביקשו לדבר עם רותי יודוביץ'. זו את, לא?"

"כנראה," אני עונה בפיזור נפש כשבבטני פרפרים — חשה חרדה. משהו בטח קרה.

לבשתי חולצת טי-שירט לבנה וברגליים יחפות על שטיח מצחין אני רצה במורד המדרגות אל טלפון שחור בפינה חשוכה של המלון.

"הלו," אני לוחשת.

"רותי?" קולה הנמוך של גיסתי נחנק — היא בוכה ללא שליטה.

"זיוה? למה את מצלצלת אליי לפה?" אני בקושי יכולה להבין אותה בין ההתייפחויות.

"לא שמעת?” קולה ההיסטרי נשבר. "לא ראית בטלוויזיה?" היא מייבבת.

"לא! מה קרה?" יש שתיקה רועמת בקולה.

"זיוה, תירגעי כבר, אני לא מבינה!"

"אוי, אלוהים, רותי! ירו בו! — שוד בנק. את חייבת לחזור. עכשיו! את חייבת!"

"מה? את מי?" דמות האישה-יצור שפגשתי בפארק חולפת מול פניי.

"את מי? את מי את חושבת?" היא מפסיקה לדבר ומייבבת בבכי קורע לב.

עולמי משחיר אט-אט. ידי רועדת… אני מרפה מאפרכסת הטלפון… ברכיי קורסות ואני מתמוטטת על הרצפה כערימת בשר.

"רותי, רותי, את שם?" קולה נמוג אט-אט… לבי רועם בתוך חזי… אני חייבת ללכת אליו, אבל אני לא יכולה לזוז. האם ככה מרגישים לפני שהולכים למות?

חשיכה…

 

הם קברו את את גופתי בכפר שלי לא הרחק ממילאנו. אלפי אנשים נמצאים כאן כדי להגיד שלום. ברקע הם משמיעים את קולי שר קטע מאופרת "טוסקה". אני שונא פרידות… אבל עכשיו, כרוח, אני חופשייה ללכת לכל מקום…

מישהו קורא לי.

פתאום אני במדינה אחרת. אנשים מדברים בשפות שונות, תקווה וגאווה בפניהם החולפים; עיניים זורחות. ילדים מתהלכים בחופשיות ללא מבוגרים בקרבת מקום… אני רואה איש; הסקרנות גוברת עליי… אין ביכולתי לעצור את הדחף לעקוב אחריו. הוא לובש מכנסיים מבריקים, אפורים; חולצה רפויה לבנה תחובה היטב לתוכם. משהו בו מושך אותי אליו כמו חמניה הפונה לשמש, להליכתו הבטוחה ולעיניו הסקרניות. צעדיו חולפים על דרך החול כשהוא פוסע לצד גדר תייל. אֵם נושאת ילד עוברת על ידו. הוא מרים את ראשו ושולח אליהם חיוך רחב של גומות-חן. קמטים דקים מקשטים את זוויות עיניו הקורנות. הילד משיב חיוך.

אני עוקבת אחריו, חסרת-דאגה עכשיו, מרחפת סביבו.

הוא מטפס במדרגות… פותח את הדלת. אישה בעלת שיער חום גלי ושפתיים אדומות מברכת אותו בחיוך. הוא מלטף את ביטנה הבולטת, מנשק את לחייה ואז הוא יורד על ברכיו, מנשק את כרסה. זה טוב. היא מצחקקת, מסלסלת את שיערו בידה ואז עוצמת את עיניה. נראה שהיא מאוהבת בו. זה טוב מאוד. קל להרגיש את התשוקה השורה ביניהם. וזה אפילו טוב יותר.

אני אשאר כאן. הוא מוצא חן בעיניי. הם מוצאים חן בעיניי.

 

 

רותי יודוביץ' נולדה בתל אביב בשנת- 1953וגדלה בקיבוצים ובמושבים חקלאיים. היא בוגרת אוניברסיטת בן גוריון ובעלת תואר ראשון בחינוך ובגיאוגרפיה. בשנת 1981, אחרי שעברה טרגדיה משפחתית, היגרה לארה"ב והשתקעה בלוס אנג'לס, קליפורניה, שם היא ממשיכה את מורשתה החינוכית, כתבה ספר לימוד עצמי, "שמחת העברית", ומתמידה בעזרה לאחרים כמורה וכיועצת אישית.

 

X