כבלים - רומן | לרכישה באינדיבוק
כבלים – רומן

כבלים – רומן

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 360
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 32
- 32

צעירה יוצאת לעולם מהרחם המוגן של המקום הקטן בו נולדה וגדלה, ונקלעת לחיים עצמם, ולסיפור אהבה מטלטל. במאמציה למצוא את דרכה בעולם שנגלה לה, היא מלוּוה על ידי פסיכולוגית אוהדת וסמכותית.

רומן חכם ורגיש על תשוקות סוערות (לא רק רומנטיות) ובגידות צורבות, שיצרו משבָּרים גדולים אשר טלטלו את ספינות חייהם של אנשים בין התעלוּת והגשמת חלומות, לבין התנפצותם של אלה אל סלעי החוף.

 

ישנו שילוב מעניין של צורה ותוכן בשפה שבה נמסר הסיפור; הישירות, הפשטות והכנות הולמות להפליא את הדמות הראשית, ועוזרות להבין את הגיבורה ואת האופן שבו היא מתנהלת. הסיפור מסופר בקול רענן וקולח הנע בין הומור חינני לצביטה מכמירה בלב.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כבלים – רומן”

בקרוב…

הלכתי אל דורה, אמרתי לה, "הרופא שלח אותי, אמר שיש לי בעיה בַּמצב רוח, מה עושים?"

"מצב רוח? טוב שבאת," היא אמרה, "כן, יש לנו מומחים, אני בהחלט אשלח אותך בהקדם. רק רגע," היא לקחה קלסר מהמדף, "פסיכולוגים" היה רשום עליו, "אני רק צריכה לבחור מי מהם הכי מתאים לך." עברה עם האצבע שלה על הרשימה, "תגידי, הבעיה היא ביחסי המין? כי אם כן, אני אשלח אותך למומחה לפי פרויד," שתקתי, מאיפה אני יודעת. "מה את שותקת?" היא אמרה, "אין לך מה להתבייש," המשיכה לעבור על הדף. "אולי הבעיה היא בעצם בזהות? אז אני אפנה אותך למישהו אחר," עוד פעם שתקתי. על מין דווקא שמעתי, כולם יודעים שפסיכולוג זה קשור למין, אבל זהות? מאיפה לי לדעת מה זה?

ראתה שאין לי מה להגיד, אמרה, "טוב, לא חשוב," כתבה משהו על פתק, הושיטה לי. "זה הטלפון, תתקשרי ותקבעי."

***

לקחתי את הפתק שדורה הושיטה לי. "את יכולה להתקשר מפה," היא אמרה. "תודה," אמרתי לה, "אני אתקשר אחר כך." "את יודעת מה?" היא אמרה ולקחה את הפתק בחזרה, "אני אתקשר בשבילך – מה דעתך על שירות כזה?" התקשרה אל הפסיכולוגית. קבעה לי פגישה.

קמתי עוד יותר מוקדם בבוקר, הלכתי מהר למכבסה, כיבסתי את כל הבגדים, התרחצתי, לקחתי שלושה אוטובוסים לשכונת רמות צמרת. שכונה יפה, בתים גדולים, עומדים כל אחד לעצמו, מוקפים כל אחד לעצמו בגדר, צמחים מסביב, גן ממש, לא כמו אצלנו בעמק השווים שהבתים כל כך צרים ונמוכים והדשא סביבם שייך לכולם. כל כך נמוכים הבתים שאח שלי תמיד צריך להתכופף כשהוא עובר בדלת, ואבא שלי היה צועק, "תתכופף! תתכופף! שלא תקבל מכה בראש." תמיד היה מזהיר אותו ככה כשהיה מתקרב לדלת, שלא ישכח ויחטוף מכה איומה. אז לשם ביטחון, וכדי שאבא שלי יפסיק כבר לדאוג, אח שלי כבר העדיף להישאר כפוף.

הפסיכולוגית גרה באחד הבתים האלה, בית גדול ויפה. הלכתי בשביל שמוביל לכניסה, עצים, שרכים, צמחים מטפסים, מרבד סיגליות, צל, שקט… צלצלתי בפעמון, נקישות צעדים, פתחה לי את הדלת, חייכה לקראתי, נחמדה, פנים עדינים, חיוך עדין, קול רך, שיער אסוף מאחור, קצת אפור, חצאית אפורה עד הברכיים, חולצה לבנה, מעליה סוודר אפור. הזמינה אותי בקול רך לעלות לקומה השנייה. הצצתי לצדדים, רק קצת, שלא תחשוב שאני חטטנית או משהו, רצפה מבריקה, מטבח רחב, חלונות גדולים, עציצים. על השולחן צלחת, לחם קלוי עם חמאה, שליש כוס שוקו – כמה מתחשק לי שוקו עכשיו, כבר רבע לחמש, בדיוק השעה שאני שותה. איזה רעב, אפילו צהריים לא אכלתי כדי להספיק את כל הכביסה.

הסתכלתי יותר מדי כנראה, היא שמה לב, שאלה אם אני רעבה, יכולתי להגיד לה שכן? זה לא היה קשור בכלל, וגם לא מנומס להגיד דבר כזה למישהי שבאת בכלל רק לדבר איתה. "זה רק השוקו," אמרתי לה, "הוא מזכיר לי את סבא של רונית." "אהה, סבא של רונית," היא אמרה. עלינו במדרגות, מבריקות, המעקה מפיתולים של ברזל, מקסים… כמה הייתי רוצה עכשיו את השוקו הטעים שלו, העיקר לפחות שאת של אילנה אני כבר לא חייבת לשתות, בכלל אי אפשר להאמין שקראו להם באותו שם, איך זה יכול להיות ששני דברים שקוראים להם באותו שם הם כל כך אחרים, ואפילו מכינים אותם כל כך אחרת? סבא של רונית היה שם שלוש כפיות גבוהות של אבקה קקאו חומה כהה ומוסיף שלוש כפיות גבוהות של סוכר,  ואילנה רק כמה פירורים חומים וחצי כפית סוכר. היה יוצא לה חלב מלוכלך, אבל מאוד בריא, שחייבים לשתות כל בוקר בגלל הסידן שמחזק את העצמות, במיוחד לילדות גבוהות ורזות שהעצמות שלהן לא כל כך חזקות. רונית אף פעם לא הייתה שותה את השוקו של אילנה, הייתה אומרת שהיא מעדיפה מים משלוליות, שגם הם אפורים כאלה, אבל לה אילנה אף פעם לא אמרה כלום בגלל שהיא ילדה מופרעת. ולי כל הזמן אילנה הייתה אומרת שאני ילדה נבונה ואני צריכה לשתות. רונית אמרה שמופרעת זאת ילדה שמפריעה, ושאילנה אומרת עליה ככה בגלל שהיא מתלכלכת מהשלוליות, ומכניסה בוץ לַבּית־ילדים עם הנעליים שלה, אבל היא מנקה את זה בעצמה, סתם אילנה מנקה אחר כך עוד פעם. "מה זה נבונה?" היא שאלה את אילנה, "נבונה זאת ילדה שמבינה," אילנה ענתה.

"אני באמת מבינה," אמרתי לרונית, "הנה, תראי איך אני מבינה שצריך לשתות את השוקו. כל יום אני שותה, אפילו שהוא עושה לי בחילה. אז מה, אני לא מתייאשת, אני מתגברת, לוקחת המון אוויר, עוצמת את העיניים, מדמיינת שזה השוקו של סבא שלך, ואז אני שותה אותו מהר, הרבה לגימות אחת אחרי השנייה, הכי מהר שאני מצליחה, וזהו, גמרנו, לא היה כל כך נורא,  ויש לי כבר המון סידן. ואילנה אומרת כמה אני נבונה שאני עושה את מה שצריך, ולא רק מה שמתחשק לי כמו החברה שלי."

"אה," רונית אמרה, "הבנתי, נבונה זה מי שעושה מה שצריך."

חבל רק שעם הבחילה זה לא עזר לי, כנראה לנבונים הדמיון לא כל כך עוזר, או שהדמיון שלי סתם לא משהו.

 

בסוף המדרגות מצד ימין עמד עציץ גדול ולידו היה חדר השיחות. הפסיכולוגית הזמינה אותי להיכנס. נכנסתי, באתי להתיישב, היא אמרה, "את פה," הראתה לי את הכיסא השני דווקא. איך יכולתי לחשוב שאני אשב בכיסא שלה? איך חשבתי בכלל שאני יודעת איפה לשבת? בעצמה התיישבה מולי. שתקתי, מאיפה אני יודעת מה אומרים, איך מתחילים, זה מקום רציני, אני לא יכולה להגיד פה שטויות על שוקו. ראתה שאני תקועה, ניסתה לעזור, שאלה אותי, "על מה את רוצה שנדבר?" כל פגישה הייתה שואלת אותי ככה, מתחשבת, שנדבר על משהו שמעניין אותי, שאני לא סתם אשתעמם אחרי כל הדרך שבאתי. הפסיכולוג של רונית אף פעם לא היה שואל אותה, סתם היה יושב ושותק, ונועץ בה עיניים כמו במלחמת מבטים שהיינו עושים בכיתה ד', מפסיד מי שממצמץ ראשון. רונית אומרת שאצל פסיכולוגים תמיד אתה ממצמץ ראשון, חוץ ממנה, שהיא קורצת, וזה נורא מצחיק איך שהם נבהלים. הלכה להרבה כאלה, תמיד היו שולחים אותה אליהם מרוב שהיא הייתה כזאת מופרעת. זה בגלל שההורים שלה נסעו לחוץ לארץ והיא גדלה רק עם סבא שלה. בהתחלה הם לקחו אותה איתם, אבל היא חזרה אחרי שנה, עשתה להם המון צרות, הקימה אוהל בחצר, בשלג, הייתה לוקחת אוכל מהסופר בלי לשלם, הייתה אומרת שאין לה כסף, שההורים שלה חטפו אותה מסבא שלה, הייתה מקבצת נדבות שיהיה לה כסף לחזור אליו. נבהלו, שלחו אותה בחזרה.

"אז על מה את רוצה שנדבר? מה הביא אותך אלי?" היא שאלה אותי. אוף, המחשבות האלה, כל פעם לוקחות אותי לאנשהו. לא נעים, הבן אדם מדבר אליך, ואתה לא עונה. 'בלעתי פקעת של שיער חתולים, היא תקועה לי בפנים ולא יוצאת, פעם פה בגרון, פעם בבטן, כל פעם שאני הולכת לשירותים אני מסתכלת לראות אם היא יצאה, ואני רואה שלא, ואני מתאמצת ומתאמצת, והכול יוצא, והיא לא…' אוי ואבוי, איזה שטויות כמעט יצאו לי מהפה, איזה מזל שתפסתי את עצמי.

"זה פשוט שהמצב רוח שלי לא כל כך שמח כמו שהוא היה פעם," אמרתי לה.

"למה, מה קרה?"

"שום דבר, הכול בסדר."

"את בטוחה?"

"כן, לגמרי."

"אז במה אני יכולה לעזור לך?"

"אני לא יודעת, דורה אומרת שאת יכולה."

"אבל במה?"

"שאני אהיה שמחה אולי."

"אהה," היא אמרה, "ומה יעשה אותך שמחה?"

"אני לא יודעת," אמרתי לה.

"תחשבי טוב, אל תמהרי."

שאני אגיד לה? שאני אגיד לה מה באמת יעשה אותי הכי שמחה? מה אני הכי רוצה?

ראתה שלא יוצא לי, אמרה, "אל תתביישי, פה מותר להגיד הכול."

שתקתי, לא יצא לי, זה בכלל לא קשור אליה, לא נראה לי שהיא יכולה לעזור.

"נניח שהיה בא אלייך גמד, גמד של משאלות, מה היית מבקשת ממנו?" היא אמרה.

"שאני אהיה יפה…" אופס, התחלק לי מהפה לפני שתפסתי את זה.

"להיות יפה… הו, איזו משאלה מעניינת… ולמה את רוצה להיות יפה?"

"כי אני לא," אמרתי לה.

"וזה הכול, או שיש עוד?"

"זהו, כל השאר כבר יסתדר,"

"כל השאר?" הרימה גבה, כנראה לא הבינה מה שאמרתי.

"אם אני אהיה יפה? כן, בטח!"

"אהה, אז מה את רוצה לייפות?" היא שאלה.

סוף סוף שאלה שאני יודעת לענות עליה. "אני רוצה שפה יהיה לי חלק," אמרתי לה, "ושפה יהיה לי מוצק, ושזה יהיה לי עגול, ושזה יהיה לי ישר, ושזה יהיה לי חטוב, ושזה יהיה לי גם כן חטוב, וזה… וזה…" יצאה רשימה ממש ארוכה.

אמרתי לה שאם רק היו לי את כל אלו, היה מסתדר לי מייד כול המצב רוח.

"ומה אחר כך, אחרי שתהיי יפה?" היא שאלה.

"אחרי שאני אהיה יפה? אחרי שאני אהיה יפה, אני אוכל לעשות את כל מה שאני רוצה, ולא יהיה לי אכפת מכלום יותר – לא ממה שיגידו, ואפילו לא ממה  שיחשבו."

"ולמה עכשיו אכפת לך?" היא שאלה,

"בגלל שעכשיו אני לא יפה, ואני פוחדת שאף אחד לא יאהב אותי, ולא יהיו לי חברים, ואני אהיה לבד, כמו הברווזון המכוער שלעגו והציקו לו."

"לעגו והציקו?" היא אמרה.

"ככה זה," אמרתי לה, "כשאתה מכוער מציקים לך, ורק כשאתה יפה אוהבים אותך, כמו הברווזון המסכן שרק שהוא הפך לברבור יפהפה התחילו לאהוב אותו… בגלל זה אני חייבת להיות נורא זהירה," אמרתי לה.

"זהירה?"

"כן, מאוד. אבל אם הייתי יפה, לא הייתי צריכה לחשוב אלף פעמים על כל מה שאני עושה…  בעצם בסוף לא עושה."

"לא עושה?" (כנראה היא לא שומעת טוב, כל פעם חוזרת על מה שאני אומרת.)

"כן, לא לעשות זה יותר בטוח," הסברתי לה.

"אהה, יותר בטוח,"

"אני יודעת שאם הייתי יפה – הייתי מאושרת. הייתי הכי מאושרת!" חזרתי בעצמי על המילה האחרונה כדי שהיא תשמע טוב.

ואז היא אמרה דבר משונה מאוד, היא אמרה שזה לא כמו שאני אומרת את זה, זאת אומרת זה לא בגלל שאני לא יפה אז לא אוהבים אותי, אלא בגלל שאני לא אוהבת את עצמי אז אני חושבת שאני לא יפה. פשוט הפכה את זה לגמרי, כאילו כל הזמן לבשתי את החולצה הפוך עד עכשיו ובכלל לא ידעתי. היא אמרה שרק צריך לשנות את זה, ושהגעתי למקום הנכון.

 

איילת מור נולדה וגדלה בקיבוץ מסילות שבעמק בית שאן. למדה פילוסופיה וכתיבה יוצרת.
X