כביש אחד | לרכישה באינדיבוק
כביש אחד

כביש אחד

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 60
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35

כביש אחד – עיתון לאנשים מרגישים
מגזין תרבות, יצירה, רוח ונפש
גיליון 2 – קיץ 2014 תשע"ד
בעריכת אילן לבנון ויחיאל נחמני
   

כביש אחד הוא מגזין חדש ועצמאי היוצא לאור ביוזמתם של חבורת צעירים במטרה לעודד שיח פנימי ותקשורת אמיתית בין לבבות.

 

המגזין מתמקד בחוויות אישיות ממסעות הנפש על ידי טורים אישיים, ראיונות עומק, ופינות קבועות במגוון נושאים המתפרשים על גבי עשרות עמודי צבע מרהיבים. הוא נערך ונכתב בידי מגוון ססגוני של יוצרות ויוצרים ומתקבל בהתלהבות אצל קהל הקוראים.

 

כשמו כן הוא, 'כביש אחד' מעודד חיבורים בין קצוות; בין הרעיונות הגדולים לעולם המעשה, בין התרבות העברית ההיסטורית להלכי נפש עכשווים ויצירה מקומית, בין העמוק לפשוט והממשי, בין דתיים לחילונים, בין "ירושלים" ל"תל אביב".

 

המגזין התקבל בהתרגשות אצל יוצרים ומעצבי דעת קהל מובילים בתרבות הישראלית , כדוגמת הזמר אהוד בנאי ("המגזין שובה לב מאוד בצורתו ובעריכתו הגרפית המרהיבה ויש לו תוכן מיוחד ומרתק מאוד. מבין דפי המגזין הזה נושבת רוח חדשה, צעירה, חוצה גבולות ומגזריות") , הסופר והמחנך דוד בן יוסף ("ישבתי ושתיתי את זה בצמא"), איש התקשורת אברי גלעד ("דיבור אחר לגמרי מכל הניירת שמסתובבת") , העיתונאית שהרה בלאו "ההגדרה לכתב העת הזה: אחרי שתגמרו לקרוא אותו תרגישו יותר טוב עם עצמכם"), העיתונאית דינה אברמסון ("כשהתחלתי לקרוא בו גיליתי סוף סוף את הזהות שלי, גיליתי שאני לא לבד"), העיתונאית אמילי עמרוסי ("טקסטים טובים. מלאי רגש אך נעדרי יומרה, וכתובים לעילא. הנושאים מקוריים, רעננים. העיצוב מבריק, גאוני וחמים"), מובילת המחאה החברתית דפני ליף וחברת הכנסת רות קלדרון.

 

בגיליון השני של כביש אחד: ראיון עם מוקי צור, היסטוריון התנועה הקיבוצית שמסביר מדוע הרעיון הקיבוצי עדיין רלוונטי. ראיון עם אלי זולטא סולן להקת המטאל 'אלמנה שחורה' שמספר על תפילה יהודית בכנסיה הנוצרית ומסביר למה החליט להתנזר מסקס. מפגש מיוחד עם אמלי ארבל, מפיקת אירועים מקסריה שהחליטה לעזוב הכל ולהקים יישוב אקולוגי בלב המדבר. סיפורו של נביא תימני משבט יהודה ששמדדה ברחובות ירושלים בין מצבורי קיא וקללות בשליחות חשאית של לווייתן צדיק ובכדי לשמור על פרופיל נמוך נרשם ללימודי קולנוע. ועוד ועוד…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כביש אחד”

הדמיה_מגזין 2 חבילה

 

קטע ראשון
בת אל קולמן מראיינת את מוקי צור היסטוריון התנועה הקיבוצית – קטע מהראיון

 

נראה שהגענו לתקופה שבה, בסך הכול, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", אין אתגרים ברורים כמו בימי הקיבוץ העליזים.
"זה פשוט אתגר שונה, אני תמיד אומר שאף אחד לא יודע איך אתונה קמה, כל מה שאנחנו יודעים זה מה שאתונה יצרה. מדינת ישראל עוד לא הגיעה לשלב הזה מהסיבה הפשוטה שהיא עדיין לא יצרה. ישנו קושי גדול יותר להיות יצירתי וליצור חבורה ותרבות ואחריות הדדית בתוך מערכת מדינית. אני מוצא את האתגרים הללו הרבה יותר גדולים, אך עם זאת, זה נכון שמדובר באתגרים רכים יותר מבחינת הדרכים אליהם. מדבר זה מדבר, אתה יודע שאין מים וחם. תחת הגפן, לפעמים הדברים נשכחים מלב".
הכול נורא מעומעם היום, אין דגל אחד שיש לשאת בגאון. אני מרגישה שהמצב הזה מייצר מוזיקת רקע תמידית של המון רעש סביבנו ושהפתרון, לא פעם, הוא לייצר איים קטנים של שקט, לצרף איזה חבר או שניים ועם זה לצאת לעולם.
"קודם כול, אם לוקחים את כל הניסיון הציוני, יש לזכור שהוא היה רסיס קטן בעם היהודי. אבל זה נכון שעיניו היו פקוחות ונשואות לכלל. לא הייתי מדמה את הפתרון למצב שאת מתארת לאי של שקט, אלא לבועה שיוצרת באופן אוטומטי קירות סביבה. המאמץ לייצר איים של שקט ידרוש מאתנו ליצור קירות אקוסטיים מאוד מאוד מאסיביים, והמאמצים שנצטרך להקדיש כדי לבודד את התופעה הזו ישאבו מאתנו יותר מדי כוחות.
"אני חושב שלא צריך להיבהל מזה שלא הפכנו להיות חוזר מנכ"ל משרד החינוך, לא לשם אנחנו צריכים לכוון. בעיניי, שעות כאלה של ריבוי קולות, החסרות רעיון הגמוני אחד, הן השעות הטובות ביותר לעריכת ניסיונות פרגמטיים שיהיו פתוחים למערכות שונות ורחבות. צריך לכוון לאנטנה הכי גבוהה בעולם, לקלוט ממנה תדרים שונים שיחזרו לאנטנה בגג שלנו, למצב המקומי, והתשדורת הזו תחזור חלילה. את הניסיונות הללו יש לשדר לעצמנו, לבדוק אותם שוב ושוב מול אור השמש, לברור את התבן מהמוץ ולהשאיר את החלונות פתוחים לרוחות השמים. מהבחינה הזאת, המקום שאנו יושבים בו הוא מאוד סמלי. אני חושב שהדור הזה מוכשר לכך באופן מיוחד, התנועה הזאת הלוך ושוב מתאפשרת בזכות סגולתם של הצעירים כיום. אני גדלתי בדור שידע שהוא יודע גם כשהוא לא ידע. הדור הזה יודע שהוא לא יודע".

 

קטע שני
תירא-אל כהן נפגשת עם אלי זולטא – קטע הכתבה

   

דרום תל אביב, תשע בערב. סמטאות מפויחות וריקות, וקול צעדיי מהדהד מאחוריי, מדגיש את נוכחותי הזרה במקום, בזמן. מוצאת סוף סוף את הכתובת הנכונה, מדרגות מלוכלכות, גרפיטי בכניסה, עד שאני פוגשת בדלת שחורה. ומוזיקה שחורה. ושחור בעיניים, באיפור. מוזיקה שזועקת, ונוגעת וכואבת וכועסת ובועטת לי בלב. חזק. וברגע שבו האפלה מתחילה לסגור עליי, אני פוגשת לפתע אור. זוג עיניים. כאן זה לאלי זולטא? אני שואלת, שומעת את הד קולי מתערבל עם הדיסטורשן של הגיטרות. כאן, זה כאן, אני מקבלת תשובה בוטחת ומבט היישר פנימה. כי כאן אין ליד ובערך וכמעט ונוגע לא נוגע, גם לא פלצנות של רוחניות בשקל. זה מתבהר לי מיד, במבט אחד מיושר לנשמתי מהמפיק המוזיקלי של זולטא, ובעוד פזילה לכיוון נערים לבושי שחורים ועוטי שיער ארוך וגיטרות. אני מקבלת מיד כוס קפה שחור, כן שוב שחור, וזולטא נכנס. אלי זולטא. לבוש שחורים, מאופר בכבדות, מדלג בטבעיות על נימוסי היכרות, צולב אותי בפנים בוחנות: "אני אתן לך משפט שמסכם את הכול. מי ברא את מי? בראשית ברא אלוהים את השמים, או בראשית ברא האדם את אלוהים? נכון הוא נמצא בכל אחד מאתנו, אז מי ברא את מי? אני שואל את עצמי. אני מחייה אותו, אני עושה את רבי נחמן לְגָדול. הוא כבר איננו. אני גדול פה. אף ילד לא יבין את רבי נחמן אם אני לא אהיה שליח שלו כמו שצריך. אז מי ברא את אלוהים? אני אומר את זה לא בשלילה, בחיוב. הוא בחר בי, אני לא יכול להתכחש לזה".

 

קטע שלישי
אל פסטיבל השירה במטולה – יונתן עמרני – קטע מהכתבה

 

… אחריה הקריא עודד פלד. הילוכו מעט כבד, זקנו מפואר, מתרחב ומלבין, ועם כובע הבוקרים לראשו נראה כמו רבי ליובאוויטשי גלילי. הוא ישב, קרא לאט, ודיבר. דיבר טבע, דיבר אלוהות, דיבר תשוקה של אדם קטן לישות אחרת גדולה. דיבר, וככל שקרא חצב בי את התשוקה הקיימת, הקבורה או נחבאת, של אדם לאלוהיו, של אדם לגאולה ולפתרון. דיבר וטיפס בגרוני דמעה, ובכוח מילותיו ובעומק כנותו טיפס אותה עד לשולי העין, עד שיכלה בנחת לנזול במורד הלחי בהכרת תודה של גילוי ושל עוררות.
בנימין שבילי היה האחרון. כשחזרתי מאומן לפני שנה וחצי חיפשתי כתיבה שתיתן לי לנגוע שוב בנפשיות המזוקקת שפגשתי שם, ובאירופאיות היהודית העזובה שהשאיר שם עמי. 'פֹּה-לַנְ-יָהּ' שכתב בנימין על ביקור בפולין התאים כמו סידור למתפלל, והנחית אותי רכות בחיי השגרה, לאחר התרוממות נפש כזו. הוא קרא בחן. בחדות. בקול של גבר שאוהב את מילותיו ומתַקשר אותן לאנשים מולו. הוא קרא גם בקלות ראש, שהייתה אנטיתזה מרעננת ביחס לקודמיו, אשר ספק אם כבדותם נכנעה רק למילים או גם לרושם שרצו לחתום בשומעיהם.

 

קטע רביעי
עוזב את העיר -קובי סימן טוב – תחילת הטור

 

בשנים האחרונות אני נודד ברחבי העולם, נוסע ומרגיש שהחליל שנמזג ברוח מנגן דרכי. עוד לפני המסע, אך בעיקר במהלכו, חשבתי הרבה על השורות הללו של אהוד בנאי. אני מזדהה אתן באופן מוחלט וחש שבתקופה זו בחיי, עליי לחוות מסעות ולא לנטוע שורשים במקום אחד. חשוב לי להיות פתוח להפתעות העולם, דינמי וחי. לא לחזור לעיר, לסיטואציות שחוויתי בה. להמשיך לנסוע.
שנים רבות חייתי בעיר, ולא סתם עיר – ירושלים. ושלא תהיה טעות, אני אוהב את ירושלים, גדלתי בה ונטעתי בה שורשים, הרגשתי שהיא חלק ממני ואני חלק ממנה, קשה היה לדמיין באותן שנים שיום אחד אקום ואעזוב. חיי בעיר היו עמוסים ודחוסים, עבדתי בשלוש עבודות על מנת לממן את ההוצאות ולהחזיר את ההלוואות, ובמקביל הייתי סטודנט לפילוסופיה במשרה מלאה באוניברסיטה העברית. חוויתי את השגרה כמערבולת של משימות, חרדות ואבק. החן והתרבות המרוכזת שהעיר טומנת בחובה תמיד הקסימו אותי. הדינמיות, התנועה והמגוון של הרחוב הירושלמי ריגשו אותי וגירו את מוחי הפילוסופי, אבל משהו בי ובאנרגיה שלי אף פעם לא הצליח להירגע ולהיות שלו. הרגשתי תקוע, לחוץ וטרוד, בתחרות חסרת גבולות, מרוץ עכברים, הישגיות, כבוד ומעמד. הרגשתי שהחיים בעיר חייבו אותי לשחק את המשחק, הם צעקו לי "או שאתה בפנים או שאתה בחוץ", ו"העגלה נוסעת אין עצור". בתוך כל ההמולה והרעש נכנסתי בלי כוונה ללופ, הימים חלפו מהר ואני דרוך ומוכן לכל אתגר או משימה שתעמוד בדרכי, הייתי במצב תודעתי שמופצץ בסטימולנטים. כל שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני חייב להספיק, שאין זמן לתמהונים כמוני שעוצרים וחושבים יותר מדי, יש זרם מרכזי ואני צריך להיות בו, לצלול לתוכו, לשחות עם כולם, כמו כולם, בשביל כולם. חוויתי את האינטנסיביות של היומיום וכמה שרציתי לא הצלחתי לעצור, להתבונן, לשאול את עצמי את השאלות הגדולות של החיים, לנשום.

 

magazin_2_hadmaya

 

כביש אחד הוא במה לדיבור הפנימי של הלבבות הטובים. מטרתו לאפשר ללב להתבטא בחופשיות ולגעת בנביעת החיים שנושאת עמה חום, שממוססת את הניכור, מעוררת לבבות לתנועה, ומחברת הווה ותכלית.

 

כביש אחד פוסע את המסע ברגליו
מכיל שונוּת וקצוות כהתרחשות נכונה ומפרה,
שואף ליצור תקשורת אמיתית בין לבבות,
ורוצה להשיב את ההנאה להתרחשות היומיומית הפשוטה.

 

רעיון המגזין נולד בקיץ 2011 בבקתה פסטורלית על שפת המדבר, בה התגוררנו יחד עורכי המגזין. לתומנו, הערכנו שתוך כשלושה חודשים העיתון יהיה על המדפים. בלילות הארוכים שרבטנו חזון ותוכניות, בימים הרמנו טלפונים ואספנו חומרים. רצינו לעשות את העיתון הכי טוב ומעניין, זה שהעולם חיכה לו ושחסרונו גרם לכולנו את אותה תחושת חוסר שקט מוכרת. כל החדר היה מלא בדפים עם רשימות וציורים שטיילו בינות לזוחלים המקומיים. למשל, רשמנו שאנחנו לא רוצים לדבר לשון הרע על אף אחד, שכל התכנים ייכתבו בשפה חווייתית כדי ליצור הזדהות ושהעיתון ייקרא "מגזין לפליאה עברית". (חשבנו גם על "המשיח בתל אביב"). רצינו ליצור מקום של תום, מרחב לדיבור פנימי ונטול תדמית. פנינו לחברים ויוצרים שהתלהבו אף הם ונרתמו לעשייה, גילינו שאנחנו לא לבד ושקיים צימאון ליצירה חדשה.

 

מאז עברנו דרך ארוכה כיוצרים עצמאיים… היינו מהראשונים בארץ שגייסו כסף בשיטת מימון ההמונים ובזכות הציבור גייסנו 50,000 ש"ח באתר הדסטארט. ב2013 הוצאנו את הגיליון הראשון שזכה לביקורות נלהבות ובשעה טובה אנחנו עוברים כעת להוצאה של המגזין מידי חודש!

 

X