כאב | לרכישה באינדיבוק
כאב

כאב

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 173
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.20
- 42

שנים רבות לאחר נטישתו המכאיבה, חוזר אהוב נעוריה של איריס אל חייה ומביא אתו שמחה ותשוקה וזיכרונות מתוקים ומרים. איריס, מנהלת בית ספר מצליחה שנפצעה בפיגוע עשר שנים קודם לכן, חיה חיים עמוסים ותובעניים לצד בעלה וילדיה, ועכשיו נדמה שכל הסימנים מראים שעליה לממש את האהבה החדשה-ישנה שניתנה לה כמעין הזדמנות שנייה שאין להחמיצה. אלא שבמקביל מופיעים גם סימנים אחרים, מטרידים, הנוגעים לבתה שאך זה עזבה את הבית, ומציבים את איריס בפני הכרעה בלתי אפשרית: האם בידיו של אהוב נעוריה תמצא מרפא לפצעיה הנושנים והקלה לכאביה, והאם כדי להחלים יהיה עליה להכאיב לקרובים לה ביותר.

כאב הוא רומן רב-עוצמה על שתי אהבות גדולות המתנגשות זו בזו, על מאבק שאי אפשר שלא להזדהות אתו, בין התשוקה לשוב ולהיות מי שהיינו פעם לבין המחויבות להווה החי. בלשונה הפיוטית שקנתה לה שם עולמי מעלה צרויה שלו שאלות על הגלעין הפנימי של אהבת אמת – האם הוא עשוי משעבוד או מחופש, על טיבו של הזמן ועל המציאות הלאומית האלימה אשר מסיטה את החיים הפרטיים ממסלולם. שלו, רב-אמן של זרם התודעה הנפשי, הופכת סוגיות מעמיקות לממשות חיה ונושמת של עלילה מסעירה.

זהו הרומן השישי של צרויה שלו. ספריה הקודמים, ובהם "חיי אהבה" ו"שארית החיים", תורגמו לשפות רבות, זיכו אותה בפרסים יוקרתיים (ביניהם ה"פמינה" הצרפתי) ובהצלחה בינלאומית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כאב”

הנה הוא חוזר ולמרות שציפתה לו שנים היא מופתעת, חוזר כאילו מעולם לא הרפה, כאילו לא חייתה יום אחד בלעדיו, חודש אחד בלעדיו, שנה אחת, והרי עשר שנים בדיוק חלפו מאז. הרי מיקי שאל, "זוכרת מה התאריך היום?" כמו מדובר ביום הולדת או ביום נישואים, והיא אימצה את זיכרונה – הם התחתנו בחורף, הכירו בחורף שלפני, הילדים נולדו בחורף, שום דבר ראוי לציון לא קרה בחיים שלהם בקיץ, למרות אורכו המזמין לכאורה אירועים לאין-ספור – ומיקי השפיל את מבטו, מצביע בעיניו על האגן שלה, שהתעבה מאז למורת רוחה, ובבת אחת הכאב חזר והיא נזכרה.
או שקודם לכן נזכרה, ואז חזר הכאב? כי הרי מעולם לא שכחה, ועל כן אין זו היזכרות אלא הימצאות מוחלטת בתוך הרגע ההוא, הבוער, בתוך השבר ההולך ומתחוור, בתוך סופת הרפאים של הבהלה, השיתוק החגיגי של הדממה: ציפור לא צייצה, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.
לימים הבינה כי הכול היה שם מלבד שקט, ובכל זאת רק השקט נחרט בזיכרונה: מלאכים אילמים ניגשים אליה, חובשים בשתיקה את פצעיה, איברים קטועים בוערים חרישית, ובעליהם משקיפים עליהם בפיות חתומים, אמבולנסים צחורים משייטים בדממה ברחובות, הנה מרחפת לעברה אלונקה צרה מכונפת והיא נישאת על כפיים ומונחת עליה, והרגע הזה שבו היא ניתקת מן האספלט היוקד הוא הרגע שבו נולד הכאב.
שני ילדים היא ילדה ובכל זאת לא הכירה אותו כשנתגלה לה לראשונה במלוא עוצמתו, קודח בטבור גופה, מנסר את עצמותיה, כותש אותן לאבק דק, רומס שרירים, תולש גידים, מועך רקמות, קורע עצבים, מתעלל בעיסה הפנימית שמעולם לא נתנה את דעתה עליה, ממה עשוי האדם. הרי רק האיברים שלמעלה מן הצוואר עוררו בה עניין, הגולגולת והמוח הספון בתוכה, התודעה והתבונה, הדעת ושיקול הדעת, הבחירה, הזהות, הזיכרון, ועכשיו אין לה דבר מלבדה, אין לה דבר מלבדו, מלבד הכאב.
"מה קרה?" הוא שאל, ומיד נכלם, "איזה אידיוט אני, לא הייתי צריך להזכיר לך," והיא נשענה על הקיר הסמוך לדלת – הרי עמדו לצאת מהבית, איש איש לעבודתו – וניסתה להצביע במבטה על כיסאות המטבח, והוא מיהר אל המטבח ושב עם כוס מים, שלא הצליחה לאחוז בידה המחליקה על הקיר.
"כיסא," היא סיננה, והוא גרר לעברה את אחד הכיסאות אך להפתעתה התיישב עליו במלוא כובדו, כאילו הוא זה שהותקף עכשיו במפתיע על ידי הכאב, כאילו הוא זה שהיה שם בבוקר ההוא, לפני עשר שנים בדיוק, כשההדף העז של הפיצוץ באוטובוס הסמוך השליך אותה מתוך מכוניתה והטיח אותה באספלט. ואמנם, אלמלא שינוי של הרגע האחרון היה שם הוא במקומה, מרחף באוויר הלוהט כאסטרואיד עצום, נוחת בחבטה בין הגופות הבוערות.
למה באמת לא היה זה הוא שלקח את הילדים לבית הספר כמדי בוקר? היא זוכרת שיחת טלפון בהולה מהמשרד, תקלה בתוכנה, מערכת שקרסה. הוא דווקא התכוון להסיע אותם בכל זאת, אבל עומר עוד לא היה לבוש, מקפץ בפיג'מה על המיטה הזוגית, והיא רצתה למנוע בכיות וגערות. "עזוב, אני כבר אקח אותם," הציעה, מה שכמובן לא מנע את מריבת הבוקר הקבועה עם עומר, שנעל את עצמו בשירותים וסירב לצאת, ואת הדמעות של עלמה על ששוב היא מאחרת בגללו, וכשנפרדה מהם מותשת בשערי בית הספר, מגבירה מהירות במעלה הרחוב הסואן, עוקפת אוטובוס שעמד בתחנה, הלם באוזניה הקול הנורא ביותר ששמעה אי-פעם ואחריו השקט המוחלט.
ולא הייתה זו דווקא עוצמת הפיצוץ – אותה התפרצות געשית כמעט של חומר נפץ, ברגים מסמרים ואומים, המעורבבים ברעל עכברים להגברת הדימום – שהחרישה את אוזניה, אלא קול אחר, עמוק ונורא ממנו, קול פרידתם הפתאומית של עשרות נוסעי האוטובוס מחייהם, קינתן של אמהות המותירות אחריהן יתומים, זעקת הנערות שלא יתבגרו לעולם, בכיים של ילדים שלא יחזרו עוד לביתם, של גברים הנפרדים מנשותיהם, קינת האיברים שהתרסקו, העור שנחרך, הרגליים שלא ילכו עוד, הידיים שלא יחבקו, היופי שיִבלֶה בעפר, ואת הקינה הזו היא שומעת עכשיו שוב והיא מכסה בידיה על אוזניה כשהיא צונחת בכבדות על ברכיו.
"אוי, איריס," הוא אומר, כורך את זרועותיו סביב גווה, "חשבתי שהסיוט הזה כבר מאחורינו," והיא מנסה להיחלץ מחיבוקו, "זה תכף יעבור," היא חושקת שפתיים, "אולי עשיתי איזו תנועה לא מוצלחת, אני אקח כדור ואסע לעבודה," אבל הנה שוב, כמו אז, מתפרקת כל תנועה לעשרות תנועות זעירות, כל אחת מכאיבה מקודמתה, עד שאפילו היא, המקפידה כל כך על איפוק, שיצא לה שם של מנהלת חזקה וסמכותית, פולטת אנחה כבדה.
אבל מאחורי גבה, מאחורי אנחתה המפתיעה אפילו אותה, בוקע דווקא צחוק עז, מתפרץ, ושניהם מסיבים את ראשם לאחור, אל קצה המסדרון, שם עומד בנם בפתח חדרו, גבוה ודק, מנער את רעמת שערו המוקפת צדעיים מגולחים ומשמיע צניפות צוהלות כשל סוס, "הֵיי, מה נסגר איתכם, אמאבא? מה התיישבתם כאן אחד על השני? בא לכם לעשות לי אח קטן?"
"זה ממש לא מצחיק, עומר," היא רוטנת, למרות שהמראה שנגלה לעיניו מגוחך גם בעיניה, "התחילו לי כאבים במקום של הפציעה, הייתי חייבת לשבת," והוא מתקרב אליהם לאט, בצעדי ריקוד כמעט, נושא בחן את גופו היפהפה בתחתוני בוקסר מנומרים, איך הפיק הזיווג שלהם גוף מושלם כל כך? "סבבה, תשבי חופשי," הוא מגחך, "אבל למה על אבא? ולמה גם אבא צריך לשבת? גם לו כואב?"
"כשאוהבים מישהו מרגישים את הכאב שלו," מיקי משיב בטון הדידקטי שעומר הכי שונא, וגם היא בעצם, המכיל בתוכו כבר את הפגיעה מן הלגלוג הצפוי של הבן, והיא אומרת, "תביא לי כדור, עומר, בעצם שניים, יש במגירה במטבח," וכשהיא בולעת במהירות את משככי הכאבים נדמה לה שבכוח החלטתה ימוגר הכאב לעד, ייעלם ולא ישוב. כאבים לא חוזרים סתם כך בעוצמה כזאת, זה לא מתקבל על הדעת. הרי הכול טופל, אוחה, נתפר, הוברג, הושתל, בשלושה ניתוחים שונים, לאורך שנה של אשפוזים. עשר שנים עברו, היא התרגלה לחיות עם פעימות הכאב בחילופי העונות או לאחר מאמץ, מעולם לא השיבה לעצמה את הנינוחות הגופנית שמלפני הפציעה, אבל מאידך גם לא ציפתה לגל חדש שכזה, כאילו הכול קורה שוב הבוקר מההתחלה.
"תעזור לי לקום, עומר," היא מבקשת, והוא ניגש אליה משועשע עדיין, מושיט לה זרוע חסונה ודקה, והנה היא עומדת, נשענת אמנם על הקיר אבל היא לא תוותר. היא תצא מן הבית, היא תגיע למכונית, היא תיסע לבית הספר, היא תנהל את הישיבות ביעילות, היא תקיים את הפגישות, תראיין מורים חדשים, תארח את המפקחת, תישאר לבדוק מה קורה בצהרון, תענה למיילים ולהודעות שיצטברו עד אז, ורק בדרך חזרה, אחר הצהריים, כשתנהג בשפתיים קפוצות מכאב, תתפנה לתת את דעתה על כך שמיקי נשאר שם יושב על כיסא המטבח ליד הדלת, ראשו בין כפות ידיו, גם כשהיא כבר יצאה, נמלטה משם ליתר דיוק, כמותירה את הכאב ברשותו, ישב שם כאילו הוא זה שאגנו רוסק בבוקר ההוא, לפני עשר שנים בדיוק, הוא זה שחייו נקטעו.
לכודה בין עשרות מכוניות בתנועה הזוחלת לאט בחזרה הביתה, היא נזכרת איך הגיע מתנשם אל מיטתה בחדר הטראומה, בפנים חפויות. הוא לא היה הראשון שהגיע, זרים למחצה הקדימו אותו כשהשמועה התפשטה במהירות. בסדר הפוך התייצבו המבקרים־המנחמים, מן הזרים ביותר ועד לקרובים ביותר, עומר בן השבע ועלמה בת האחת-עשרה, שהובאו בידי דפנה חברתה רגע לפני שהוכנסה לחדר הניתוח, וכשראתה אותם צועדים לעברה נזכרה בחלחלה שרק להם שכחה להודיע. היא הצליחה להשאיר הודעה בנייד של מיקי, ובבית אמה, באצבעות מדממות הקישה על המקשים, מנגבת את הדם בחולצתה, ורק לבית הספר של הילדים שכחה להתקשר, והאמת לאמיתה היא שבכל השעות שחלפו עד שראתה אותם קרבים בחשש, יד ביד, אל מיטתה, שכחה לחלוטין את קיומם, שכחה שהאישה הזו שריחפה לרגע מעל פני הרחוב הבוער עד שהוטחה על הכביש היא אם לילדים.
אפילו התקשתה לזהות אותם ברגע הראשון. זוג מוזר מתקדם לעברה, ילד מגודל וילדה זעירה. הוא בהיר והיא כהה, הוא סוער והיא דמומה. שני הפכים צועדים בסך, לאט ובכובד ראש, כמתכוונים להניח זר בלתי נראה על קברה, והיא רצתה להימלט מפניהם אבל הרי היא מרותקת למיטה, ועל כן עצמה את עיניה עד ששמעה אותם פועים בשני קולות: "אמא!" ונאלצה להתעשת מיד. "איזה מזל היה לי," ליהגה לכבודם, "היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."
"מותר לך להראות להם שקשה לך," אמר לה מאוחר יותר אחד הרופאים. "אין צורך להעמיד פנים. תני להם לעזור לך, ככה את גם מלמדת אותם להתמודד עם הקושי שלהם." אבל היא לא יכלה להיחשף לעיניהם בחולשתה ועל כן לא יכלה לשאת את נוכחותם חודשים ארוכים, עד שהחלימה.
"הכול בגלל עומר," היא זוכרת את עלמה קובעת בקור רוח, כמעט באדישות, כמציינת עובדה מובנת מאליה. "אם הוא לא היה מתחבא בשירותים, היינו יוצאים מוקדם יותר ובכלל לא היית שם כשהאוטובוס התפוצץ," ועומר התחיל לצרוח, בועט באחותו ומשתולל, "לא נכון! הכול בגללך! הכול בגלל שרצית שאמא תעשה לך קוּקוּ־שֶקֶר!" וכשמיקי ניסה לאחוז בו ולהרגיעו הצביע עליו הילד לפתע והכריז, באותה חשדנות שתמיד שררה ביניהם, "הכול בגללך!"
ואולי עוד המשיכו להאשים זה את זה, כאילו באמת מדובר במאורע שהתרחש במעגל המשפחתי הסגור, ולא באירוע לאומני שתוכנן ובוצע על ידי פעילי טרור שאינם מכירים כלל את משפחתם הקטנה, אבל היא כבר נלקחה משם, אל אותה הסחת דעת אימתנית של שעות הניתוח הארוכות, וזה שבא אחריו, וחודשי השיקום וההתאוששות, והמינוי שהמתין לה בקצה הדרך כמעין פרס. היא ידעה שהיו שאמרו כי אלמלא נפצעה לא הייתה מתמנה למנהלת בית ספר בגיל צעיר כל כך, ואף היא עצמה תהתה על כך לרגעים, אבל העומס העצום לא אִפשר לה מחשבות סרק. עשר שנים תמימות עברו עליה ללא מחשבות סרק, ונדמה לה עכשיו, כשהיא מחנה את מכוניתה ומתקדמת בצעדים רעועים אל ביתה, כי רק עכשיו התעוררה מהניתוח ההוא, שנמשך עשר שנים, ורק עכשיו היא יכולה לתת את הדעת על הסוגיה שהעלו אז ילדיה, ואף צברה לשם כך ניסיון רב, על מנת להכריע סוף-סוף מיהו באמת האשם.

צרויה שלו (נולדה ב-13 באפריל 1959) היא סופרת ועורכת ספרים ישראלית.

 

צרויה שלו נולדה בקבוצת כנרת ב-13 באפריל 1959, בתם של מבקר הספרות מרדכי שלו והציירת ריקה שלו, ונכדתו של אהרון שידלובסקי, ממייסדי קבוצת כנרת. אחיה הוא המתמטיקאי והסופר ענר שלו. זמן קצר לאחר הולדתה עברה עם משפחתה לבית ברל, שם לימד אביה. על ילדותה שם סיפרה: "זו הייתה ילדות מאוד בודדה, כי 'בית ברל' הוא לא יישוב למגורים. זה קצת כמו לגדול ב'יד ושם'. בבוקר למדנו עם ילדי המושבים באזור, אבל שאר היום היינו לבד".‏[1]
את שירותה הצבאי עשתה כמש"קית ת"ש בבית הספר לשריון וכפקידה פלוגתית בבה"ד 1 בשנים 1979-80. היא בעלת תואר ראשון ותואר שני בלימודי מקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
בסוף שנות ה-80 החלה לעבוד כלקטורית בהוצאת כתר, ובהמשך מונתה שם לעורכת של סדרת "סיפורת עברית". בין השאר ערכה את ספריהם של סביון ליברכט, יפתח ספקטור ויאיר לפיד. ערכה גם ספרי עיון, ובהם ספרו של דן מירון "מול האח השותק". בדברי תודה בסוף הספר כתב מירון: "שלו ערכה את הספר באהדה אך גם בביקורתיות מעוררת כבוד והביא לשיפור ניכר של פרקים רבים בו לעומת הנוסחים שהונחו לפניה. השכליות החדה והרגישות של צרויה שלו הפכו את העבודה במחיצתה על עריכת הספר מעמל לעונג וגם לשיעור מאלף".‏[2] במסגרת הוצאת קשת ערכה את ספריהם של רם אורן ושלי יחימוביץ'.
ב-2012 זכתה בפרס לספרות של עיתון די ולט, על מכלול יצירתה.‏[3] ב-2014 זכתה בפרס פמינה לספרות צרפתית על ספרה "שארית החיים" שיצא בשנת 2011.‏[4]
שלו נישאה לדני מרום, ולהם בת משותפת.‏[5] נישאה בשנית לסופר אייל מגד ולהם שני ילדים משותפים. מתגוררת בירושלים.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X