יש לך בשביל מה | לרכישה באינדיבוק
יש לך בשביל מה

יש לך בשביל מה

שנת הוצאה: 04/2016
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57.6
- 36
- 36

גרוש עצמאי שפשט את הרגל, קריין פרסומות שעובד מהבית ואורז קניות שנבחר לעמוד במרכזו של סרט דוקומנטרי – אלה הם שלושת הגיבורים בספר יש לך בשביל מה מאת אודי שרבני.

מצד אחד כל אחד מהם נסחף בזרם החיים בדרך שנדמית קהת חושים וחסרת כל שליטה, מן הצד האחר המבט של שלושתם מפוכח עד כאב, מודע לכל מהלך, מחווה ומילה.

קו העלילה הראשי הוא רק מסגרת דקה המשמשת כר פורה לפרימה עד כדי אבסורד של טקסי ההתנהגות המקובלים ולבחינה של חיינו. עצם קיומו של דו שיח בין שניים, אפילו הוא נדמה כקלישאה ועל כן יש לעוות ולפרק אותו על מנת להפיק ממנו אי אלו ניצוצות של אמת.

מבטו המודע של אודי שרבני נראה כפיכחון נוקשה ואכזרי, אולם למעשה הוא חושף גרעין אנושי של תשוקות חבויות ופחדים ועל כן הוא נוגע ללב ומלא רוך.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יש לך בשביל מה”

עמרי הרצוג על יש לך בשביל מה באתר "הארץ".

יש לך בשביל מה

 

בתום הערב, ממש על סף ביתו, הוא ידרוך מבלי משים על חילזון. הרעש יהיה כמו רעש של שבירת מפרקת. הוא ימחץ את זה. זה יימרח על הרצפה הרטובה, מחושי החילזון ייצמדו לרצפה. שריונו יבוקע, יתפזר. סוליות של עור יבש יגררו חיים אחרים. זה ינוקה הלוך־חזור על שטיח הכניסה.
זה היה יום ארוך עם הקטנים. שניים, מאשתו לשעבר, מהנישואים ההם. זה היה הלילה שלו אִתם והוא נמשך עד למחרת בצהריים, מבחירה; הוא זה שהתקשר אליה ואמר לה שאם יש לה משהו אז שתגיד, הוא ישמח להישאר אִתם יותר. כבר תקופה שהוא מרגיש שיש לה מישהו, והוא מבחינתו, אין לו עם זה בעיה. כן, זה קצת פוגע, ברור שזה פוגע לדעת שמישהו אחר ממשיך את חייו. הרי כל אחד, לפחות בהתחלה, היה רוצה שהצד השני לא ימשיך, אלא ייתקע, ייתקע קצת, יעמוד בפתח ביתו וישתהה, יפחד להיכוות מהמים הרותחים שניתכים מהשמים. ובכל זאת, כבר תקופה שהוא מרגיש, ואיכשהו. הוא התקשר אליה והיא אמרה לו שזה רעיון טוב, שבאמת יש לה משהו לעשות באותו יום. כשהוסיפה ואמרה "זה יפה מצדך", הבין, בפעם הראשונה באמת הבין, שהם פרודים. יש בה, בתודה מעומלנת שכזאת, את כסות הידיעה. בפעם הראשונה זה באמת נחת עליו.
שנתיים מפרידות בין הקטנים. הילדה גדולה מהילד. ילדים יפים, באמת שילדים יפים. היא קיבלה את השיער שלה, חלק. הקטן מתולתל, יצא עליו. דוחפים את השמים עם החיוך שלהם. הקטנה בכתה כששמעה שהם נפרדים, הקטן בכה אחרי שראה אותה בוכה. עכשיו הוא בגיל שלה בזמן הפרידה, מעניין איך היה בוכה עכשיו. איזו מחשבה מציקה זאת. מעניין איך זה היה נראה.
הכול מנותק כשהוא עם הילדים. כל העולם. הוא רק שלהם. הם החיים שלו. פעם, כשהלכו ברחוב, הקטן שמע ילד קורא לאבא שלו, וזה האחרון אמר "מה אבא'לה". אחרי כמה מטרים וכמה סיבובי צוואר לביטחון אישי, הקטן ביקש את אוזנו ולאחר שרכן אליו, העז ללחוש לו ששמע עכשיו אבא שקורא לבן שלו אבא'לה. הוא חייך כשהקטן אמר את זה, איך שחייך! הוא ליטף את ראשו ואמר לו שזה ניב כזה, שלפעמים אבות קוראים לילדים שלהם אבא או אבא'לה. היה משהו מדגדג בבטנו של הקטן אחרי ששמע את ההסבר הזה. עדיין לא צחוק.

המילה "ניב" לא קפצה מעל הפופיק, בהחלט שלא; כמה ימים לפני כן לימד אותם את המילה הזאת. בכל פעם שהיה אִתם, אחרי כל המשחקים והשיגועים, היה מלמד אותם מילים חדשות. היה עושה כאילו הוא קריין חדשות, יושב מולם עם עיתון, מקריא ידיעות חדשותיות והם היו מרימים את היד ומצביעים כשנתקלו במילה חדשה. ככה, כשהמילים בתוך משפטים, חשב, יותר קל. בכל פעם היה מלמד אותם מילים חדשות. לאחרונה פחות, אבל עדיין, הוא דבק בזה. זה חשוב לדעתו. בהתחלה, כמו כל דבר שעולם המבוגרים מנסה להנחיל מעבר לשעות היממה, זה היה להם לעול, אבל עם הזמן הם רצו מזה עוד. לא פעם היא התרעמה עליו ואמרה שמה שבא בכוח לא טוב לֽיחסים עם ילדים, זו לא הדרך ללמד משהו אנשים קטנים. כשהם קיבלו את התעודות שלהם וב"אוצר מילים" היה כתוב מצוין, הוא ממש התאפק לא להסתכל עליה.
הוא והקטנים, שלושתם, קוראים לזה, עדיין, "זהב מילים". עכשיו פחות. איך שהוא צחק כשפעם הקטנה שאלה "מתי נעשה זהב מילים?" איך שהוא צחק אז! הקטנה כמעט נפגעה מרוב שצחק, אבל הוא נישק אותה וחיבק אותה חזק, והסביר לה את הטעות היפה הזאת. איך שהוא היה מאושר מזה שהראש שלה המציא את זה; הוא ראה את החצים שנחלצו ממותני המחשבה שלה, מהאוצר אל הזהב. חזק הוא חיבק אותה. הקטן מיד הצטרף אליהם בקפיצה והם שקעו בתוך הספה הגדולה בסלון. הם נרדמו עליו, מחובקים, נושמים זה את זה. הוא הסתכל עליהם; עפעפיים קופצים מתוך שינה, מדי פעם תנועת יד לא רצונית. הוא החליש קצת את הטלוויזיה והמשיך להסתכל כמעט בלי קול על הסדרה המצוירת שצפו בה. בכל זאת הוא החליש את זה עוד.
הוא זיהה כמה מקולות השחקנים שדובבו את הדמויות; כשהיה ילד היה מחכה לכתוביות הסיום בשביל לדעת מי זה מי. הוא המשיך להסתכל על הסדרה שצפו בה לפני שנרדמו עליו. היו שחקנים שעשו כמה דמויות באותו פרק, אפילו אריה ועכבר. הוא זיהה קול של מישהו מסדרות שהוא עצמו היה רואה בילדותו. יש כאלה שנמצאים שנים במקצוע הזה, וקשה לחדשים להיכנס לסבב. מוכרי דגלים בצמתים הסואנים; לכל אחד יש צומת משלו, מלחמות טריטוריה. יש עכשיו את ההוא שהתחיל מפרסומות; הוא חולש על הכול. אתה יכול לשמוע אותו ולהגיד "זה הוא עשה", ישאלו אותך איך אתה יודע ואתה תגיד "כי זה יכול להיות גם לא הוא". הקטנה, מתחילים לה כבר שערות על הרגליים. איך הוא ישמור עליה מפני העולם? כל פעם שהוא מתחיל לחשוב על זה, הנשימות שלו נתקעות. לפעמים הוא היה רוצה שמישהו יעשה לו חור בגרון בשביל לנשום טוב יותר. לא רק בהקשר הזה, אלא בכלל. לפעמים הנשימות שלו לא מגיעות עד הסוף. הוא אוהב שהם נרדמים עליו, אפילו שמֵח בלכלוך על החולצות שלהם, שמכתים את החולצה שלו. לפעמים הוא מחזיר אותם ככה אליה, עם הלכלוך. שתזדיין.
הפרק נגמר והטלוויזיה חזרה לשומר המסך של ה־VOD. הוא לקח עוד פרק מהסדרה הזאת. הן השתנו עם השנים; קצב מהיר יותר, הסתמכות גדולה יותר על פרפראזות (אפילו כאלה שנוצרות עוד לפני המקור), הכול יותר תזזיתי, יותר אלים, אבל בצורה אחרת; אם פעם האלימות היתה פיזית (וכאן מנה כמה דוגמאות להמחשה: פטיש בראש, הרמת מכנסיים אינסופית, דלת נטרקת על מישהו שהופך דק כקרטון; כל אלה מעודנים בסאונד מצחיק), אז היום — "באמת שאני לא אומר סתם" — השפה היא שלוקחת את הצד האלים. הוא אמנם לא מצליח לעקוב אחרי כל מה שקופץ עליו ממסך הטלוויזיה, אבל בתוך תוכו ידע את זה. הוא ידע את זה בדיוק כמו שידע שהוא אומר את כל זה לעצמו, רק כי דימה עצמו יושב עם חבריו, ושמע את האבחנה הזאת נזרקת לאוויר. אפילו על־ידו. הרי משפטים מסוג זה נזרקים מדי פעם מכוח ההרגל: כבר אין מה לקרוא היום בעיתונים; כל תכניות הטלוויזיה אותו דבר; הדור של היום פחות חכם; האִמהות של היום יותר כוּסיות. וכיו"ב. הוא מנסה כמה שפחות להיגרר למסקנות סוגרות שיח מסוג זה. הוא לא תמיד מצליח.

אודי שרבני, יליד 1976. הוא סופר.

 

ספרו הראשון למה אתה לא מחייך (מודן, 2011) זכה לשבחי הביקורת.

 

יש לך בשביל מה הוא ספרו השני.

 

בשנת 2009 הוא זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ".

X