יש לאן לברוח | לרכישה באינדיבוק
יש לאן לברוח

יש לאן לברוח

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 180
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 30

במזרח התיכון הגועש של שנות האלפיים, אנה מנסה להימלט מהעבר של הוריה ששרדו את גרמניה הנאצית ולמצוא פינה שקטה בישראל לאדישות שלה.

כשאנה "סטרייטית פסיביסטית" מתאהבת באלי, "לסבית אקטיביסטית" ממשפחה חרדית, מה שהיה נראה כסיפור אהבה פשוט הופך במהרה למאבק בתוך משפחה שסועה וחברה מקוטבת ואלימה המאיימת לדחוק אותן לקצה.

כשהיא עומדת בפני סכנת חיים צריכה אנה לבחור- האם להצטרף לאלי וחבריה במחתרת ולהיפרד מבנה או לחפש להן בית חדש בגרמניה שם כמו שאמרה לה אמה: "הם כבר למדו את הלקח".

"יש לאן לברוח" הוא רומן אפוקליפטי על אהבה ואימהות נטולת פשרות, המתרחש בזמן שהמתח הבין תרבותי והפוליטי בישראל מאיים לרסק את הדמוקרטיה האחרונה במזרח התיכון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    אנה גולדמן מעוררת השארה, מוכיחה ומראה לנו מהיא אמונה אישית.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

הכניסה של אלי לחיי הייתה במפץ גדול. אירוע שהתרחש בנקודת זמן בודדת ובעקבותיו נוצרתי אני.

הייתי בת עשרים ושבע בזמן הפלישה. בדיוק סיימתי תואר ראשון בלימודי משפטים והמתנתי לקורס הסבה מקצועית לטכנאות מחשבים שאמור היה להיפתח עם תחילת הסתיו.

בנעורי המאוחרים היו לי תוכניות גָדְלות לגבי עתידי, שאמור היה להיות מפואר בכותרות אדומות של לוחמת צדק ומגינת החלשים, כולל לחימה מזוינת אם תידרש, אך תוכניות אלו הלכו וקטנו ככל שצללתי למעמקי הלימודים באוניברסיטה. נהניתי מהלימודים, בעיקר מהדרמות שמאחורי פסקי הדין, אבל כבר במהלך השנה הראשונה התנערתי מהשליחות שהועדתי לעצמי. התאכזבתי לגלות כי משפט אינו שווה צדק, או אם לדייק, הבנתי כי המשוואה הנכונה יותר היא משפט שווה זמן פלוס כסף בחזקת יחסי ציבור. מאחר שהשהות בסביבה של סכסוכים בלתי פוסקים הייתה מעייפת ובחירה בדרך של תסכול מתמשך נראתה לי לא מתאימה לאישיותי, שחיפשה מקום חם ורגוע לנוח בו, החלטתי לעשות הסבה מקצועית ולהקדיש את עתידי לריפוי קופסאות פח.

התגוררתי אז בדירה שכורה בירושלים עם שותף בשם מיגל, בחור ספרדי שהגיע לעיר במסגרת חילופי סטודנטים ולימים הפך לחבר קרוב. מלבד טורטיות שרופות ומבטא מוזר לא היה בו שום מאפיין ספרדי. מיגל גדל בבית קתולי אדוק והזמן השאול שחי עליו הרחק מעינה הפקוחה והמפקחת של משפחתו השמרנית הזניק אותו לעמדה של כוכב בולט בחיי הלילה הסוערים של ירושלים.

במסגרת תפקידו כשר התרבות בדירתנו נהג לגרור אותי לבתי קפה ייחודים ולמסיבות הכי נחשקות. הוא היה הראשון שידע על מקומות בילוי חדשים שנפתחו, בארים שנסגרו, הופעות מקומיות, מסיבות המוניות וכל אירועי השוליים החשאיים וההזויים שהתקיימו בעיר. ערב אחד הוא גרר אותי להופעה כזו, שללא ספק שינתה את חיי.

ברחוב צדדי בחצר פנימית של בית ערבי ישן, בבר חשוך, צפוף מדי וחנוק מעשן, התקיימו פעם בשבוע, כך הסתבר לי לראשונה באותו לילה, הופעות דראג.

שעה עברה עד שהצלחנו לפלס לעצמנו דרך מדלת הכניסה לחלל המרכזי של הבר, בו קיוויתי לשווא שהאוויר יהיה דחוס פחות. העיניים שלי צרבו ודמעו כאילו עברו מתקפה כימית אבל אט אט התרגלו לחשכה.

כמעט נדרסתי על ידי דמות זרה שנדחפה לכיווני בידי מיגל שהכריז: "תכירי, זה אלי", ונעלם לתוך העשן הסמיך עד שלרגע לא הייתי בטוחה אם הוא הלך למקום אחר או פשוט התפוגג.

"אנה", הושטתי את ידי וחייכתי במבוכה.

לא הצלחתי להבין מה עומד מולי, מביט בי, לרגע מחייך, ובלי לומר מילה אוחז חזק בידי ומוביל אותי למקום על הבר שנראה היה שהתפנה במיוחד למעני. מתחת לאורות הצבעוניים שבתקרת הבר כבר יכולתי להבחין שמדובר בסוג של בחורה.

היא נעצה בי מבט, כיווצה לרגע את גבותיה ואז קבעה: "את נראית לי כמו הייניקן". היא סימנה לברמנית להביא לי בקבוק בירה והמתינה איתי עד שהונח לפניי. המוסיקה נפסקה ומישהו הזמין את המלכים לעלות לבמה.

"כבר אין לנו הרבה זמן, נתראה אחרי ההופעה", אמרה, לגמה במהירות מהבקבוק, מחתה את פיה בגב היד והסתלקה, משאירה אותי דחוסה בין אנשים זרים בהמתנה להופעה.

תזמורת בצורת מעולם לא נראתה לי מתכון מוצלח לריגוש כלשהו, גם לא נשים שמתלבשות כמו גברים, כך שאת הציפיות השליליות שלי ביחס להופעה הבאתי עוד מהבית. אבל בשנייה שאלי עלתה לבמה הן נעלמו ואת מקומן תפסה נשימה קרירה ועמוקה שפילחה את גופי וליטפה כל אחת ואחת מעצמותיי בתוך התעלות שלהן.

ברגע הראשון היה לי קשה לזהות שזו אותה הבחורה שעמדה לפני רק חמש דקות קודם לכן.

היא חבשה פאה ג'ינג'ית של ילדה עם קוקיות, על פניה היו מנוקדים מספר נמשים גדולים, גרביוני צמר ורודים שנמתחו עד אחרי הברכיים הבליטו את רגליה הרזות ורק מגפיי העור, חצאית המיני הקצרה והמחוך הצמוד הסגירו שלא מדובר בילדה אלא באישה. מייד זיהיתי את השיר, זה היה השיר "Good day" של ה -Dresden Dolls שמיגל נהג להשמיע שוב ושוב ושוב במערכת הסטריאו שבסלון דירתנו. שיר על אישה פגועה או אישה שמתגברת, אף פעם לא הצלחתי להחליט.

הבטתי מסביב. בתוך המחנק האפל, עמדו עשרות אנשים שמינם לא היה ניתן לזיהוי והריעו לה בהתלהבות אבל אני לא שמעתי דבר, רק ראיתי את תנועות הידיים של מחיאות הכפיים והעיניים הבורקות שהיו מרותקות אליה בהערצה. בקצה השני של הבר, סמוך לבמה, הבחנתי במיגל עומד חבוק עם אדם אחר שלא יכולתי לקבוע אם הוא בחור או בחורה, אבל באותו רגע כבר לא עניין אותי. נשים חבוקות עם נשים או גברים, זוגות, קבוצות ובודדים. אי אפשר היה לזהות דבר בבירור אבל היה משהו משוחרר ומשחרר באי הידיעה, בחוסר היכולת להגדיר.

הרגשתי כאילו כל הוודאות שהייתי זקוקה לה כל חיי מתפוררת במקום הקטן הזה ולמרות זאת, באופן מפתיע, לא חשתי מאוימת, לא התפרקתי. עם כל הופעה נוספת הרגשתי שאני מתחזקת, שמשהו חדש נובט בי.

אלי לא הביטה בי במשך כל ההופעה, או כך לפחות חשבתי, ואז, ברגע בלתי צפוי שבה ונעמדה מולי נקייה מאיפור. הבטתי בה ושתקתי. רציתי לומר לה כל כך הרבה דברים, לשתף אותה בהתרגשות שחשתי, הראש שלי עמד להתפוצץ.

"מיגל אמר שבטח יהיו לך התנגדויות, אבל מהבמה היה אפשר לקבל את הרושם שאת דווקא נהנית", אמרה וחייכה חיוך ממזרי. היה אפשר לראות בעיניים שלה שהיא כבר יודעת שלא רק הראש שלי עומד להתפוצץ.

לפני שהספקתי להרים את חומות ההגנה שלי, הסתננה לתוכי הנשמה שלה והתיישבה בתוך חלל ריק ועמוק שלא ידעתי על קיומו, כאילו נתפרה למידותיו.

"אל תדאגי, בינתיים יש לי מספיק בשביל שתינו", אמרה בלי קשר לשום דבר. לא יכולתי לשמוע את קולה אבל הצלחתי לקרוא את נשימותיה.

"בשנייה הזאת", היא תאמר לי כמה חודשים מאוחר יותר, "ידעתי שאת ואני זה לנצח".

אנה גולדמן, נולדה בשטוקהולם בשנת 1974 ועלתה לארץ בגיל 6. זהו ספרה הראשון.

X