יש בנו עוצמה רבה | לרכישה באינדיבוק
יש בנו עוצמה רבה

יש בנו עוצמה רבה

שנת הוצאה: 08/2010
מס' עמודים: 420
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 24
- 48
- 24

סיפור מסע הפרוס על פני כשבעה עשורים.
הסיפור מתמקד בשני מאורעות: הקמתה ובניינה של מדינת ישראל והתפתחותה המדעית הדרמטית של תעשיית המחשוב.
בספר מובאים שלושה נושאים מרכזיים שהיו שזורים בחייו של המחבר: התובנות שאסף במהלך חייו על אודות שיטות ארגון וניהול;
תובנות בנוגע לשיטות שיווק וקידום מכירות, בעיקר בתחומי ההייטק;
ומעל כל אלו, האתוס הציוני אשר בעקבותיו שב המחבר אל מולדתו הקדומה ועשה כל שביכולתו לבנות ולהיבנות בה.

זהו סיפור של בנים ששבו למולדתם אחרי אלפי שנות גלות. עזרא הראל מגולל את סיפור חייו מילדותו בעיראק, בימי הגלות והרדיפות, דרך פעילותו כקצין בחיל האוויר ועד ליוזמותיו בתחום האזרחי של פיתוח ושיווק הטכנולוגיה העילית הישראלית ברחבי העולם.

 

** שימו לב, הגרסה הדיגיטלית כבדה ולכן תישלח במייל באופן ידני. אנא צרו איתנו קשר לאחר הרכישה לקבלת הספר **

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יש בנו עוצמה רבה”

השר לשעבר מרדכי בן פורת

קראתי את סיפורו של עזרא הראל, סיפור של “בנים ששבו לגבולם” והתרשמתי מדביקותו לאהבת ישראל.

עזרא הראל, יליד עיראק.  איש חיל האוויר ואחד ממפקדיה הראשונים של יחידת חיל האוויר למחשב.

עזרא נמנה עם חלוצי ההי טק הישראלי.  הוא הרחיב את אופקיו בסיוריו ובעבודתו במדינות שונות ברחבי העולם בתחומי הטכנולוגיות המתקדמות. בספרו של עזרא “יש בנו עוצמה רבה” יש תיאור של מסעו המרגש מנהרות בבל אל ארץ ישראל ואל

נתיבי ההי טק הישראלי, הוא ממחיש את ניצחון הרוח היהודית ואת דבקות היהודים במורשתם.

מרדכי בן פורת – שר לשעבר

יו”ר המרכז למורשת יהדות בבל – אור יהודה

 

האלוף(מיל) אביהו בן נון

זהו סיפור של בנים ששבו למולדתם אחרי אלפי שנות גלות, בספרו “יש בנו עוצמה רבה”, עזרא הראל מגולל את סיפור חייו מילדותו בעיראק,  בימי הגלות והרדיפות, דרך פעילותו כקצין בחיל האויר ועד ליוזמותיו בתחום האזרחי של פיתוח ושיווק הטכנולוגיה העילית הישראלית ברחבי העולם.

סגן אלוף מיל' עזרא הראל היה ראש ענף ארגון של חיל האוויר בתקופה בה יושם חזונו של האלוף בנימין פלד לשינויים מפליגים במבנה הארגוני של חיל האוויר.

הוא היה אחד ממפקדיה הראשונים של יחידת חיל האוויר למחשב בתקופה של תמורות טכנולוגיות ותפיסתיות באשר לשימושים המבצעיים, הלוגיסטיים והמנהלתיים של מערכות המידע הממוכנות.

בתפקידו האזרחי, הוא בחר להיות חלוץ ונציג נאמן של טכנולוגיות ההי טק הישראלי ברחבי העולם. סיפור חייו של עזרא הראל המתואר בספר זה, שזור בערכים היסודיים ביותר של האתגר הציוני, באשר הוא מקיים הלכה למעשה את הצו העליון של הציונות “לבנות ולהיבנות בה”.

אלוף אביהו בן נון

מפקד חיל האוויר לשעבר

פרק א׳
ילדות של עבדות מעצימה את השאיפה לחירות

על נהרות בבל
נהרות בבל, הפרת והחידקל, זורמים בגאון ובעוצמה רבה, חוצים ארצות, ערים וכפרים ומפרים את כל העובר בדרכם. הם מהווים עורק חיים ושפע, מפארים את הטבע ומבליטים את יופיו. מרווים את זני הצומח והחי על כל גווניו וצורותיו ומספקים שפע יבול ומזון לתושבי הארץ.
נהרות בבל מזרימים כמאה מיליארד קוב מים לשנה, כמות עצומה של מים חיים, המרווה את אזור הדלתה של נהרות אלה. זהו האזור המשתרע מבגדד ועד המפרץ הפרסי לאורך שמונה מאות קילומטרים,   אזור בו נהנית עיראק מהברכה הגדולה שמעניקים לה נהרות אדירים אלה.
במרחק של כמאתיים קילומטרים מן המפרץ הפרסי מתאחדים נהרות בבל לנהר אחד, הנהר שאט אל-ערב. בהמשך מצטרפים אליו מימיו של נהר קארון, המגיע ממזרח ונושא עמו סחף רב, התורם להגדלת שטח האדמה הראוי לעיבוד ולפוריותה של הקרקע. הנהרות המאוחדים נשפכים יחדיו בזרימה אדירה אל מימי המפרץ.
עוד טרם כניסת הנהר למפרץ הוא מתפצל לנהרות משנה, לנחלים ולפלגים היוצרים דלתה רוויה במים ובצמחיה מגוונת מלוא האופק. מעל כולם מתנשא עץ הדקל ברוב גאון והדר, זקוף ואיתן. שורשיו במים חיים וצמרתו מתענגת על חומה של השמש הלוהטת.
בתקופת ילדותי זרמו מי הנהר בחוזקה כשהם זכים, נקיים וטהורים וחפים מכל זיהום. המים היו ראויים לשימוש מיידי, לשתייה ולמטרות ביתיות אחרות. השחייה בהם הייתה משיבת נפש ומילאה את הגוף בתחושת אושר ורעננות שאין גדולה הימנה. הצלילים, הריחות והמראות השתלבו בצורה מופלאה ויצרו מרקם מלא הוד ועושר; יצירה אלוהית מושלמת המביאה את האדם המאמין לפצוח בשירת ‘הלל’ לבורא העולם. הכפריים מאמינים בכל ליבם כי זהו מיקומו של גן העדן המקורי, הנזכר בספר הספרים והעתיד לשוב ולהיות גן העדן באחרית הימים, כאשר הם, המאושרים, יהיו תושביו.
במרכזו של איזור קסום זה שוכנת העיר בצרה, העיר הדרומית ביותר בעיראק והשנייה בגודלה. בשעריה הדרומיים של העיר נמצא נמל בצרה דרכו מתנהל הסחר המסתעף לענקיות המזרח — הודו, סין ויפן.
בעיר בצרה נולדתי ובה ביליתי את ימי ילדותי הראשונים.

כאב היתמות
הייתי יתום. התייתמתי מאבי בעודי עובר ברחם אמי, עובר בן ארבעה שבועות בלבד. אמי נשאה אותי ברחמה ויחד עמי נשאה את הצער והמכאובים על מות אבי. אישה צעירה בת שלושים ושבע שנים בלבד מטופלת בשמונה ילדים קטנים, שהגדול ביניהם הוא בן שש-עשרה. העובר, אמור היה לבוא לעולם כעבור שמונה חודשים יתום ובודד.
מות אבי היה אסון נורא, אשר אמי לעולם לא תוכל להבינו ולהשלים עמו. בבת אחת חרב עליה עולמה. מתוך עשרה קבין של אלמנות נטלה אמי תשעה, ומתוך עשרה קבין של יתמות נטלתי אני תשעה.
לימים, סיפרה לי אשתי דבורה, כי במסגרת לימודי הפסיכולוגיה שלה, קראה מאמרים רבים על הטראומות אותן נושאים עוברים בימים הראשונים להתהוותם, כתוצאה מהתרחשויות שאירעו לאמהותיהם בעת ההיריון. איני יודע עד כמה נכונות הן תזות מדעיות אלו, אך יודע אני, שמעמדי כיתום השפיע רבות על מהלך חיי בשנותי הראשונות.
כאשר התחלתי להכיר את עצמי וסביבתי, חסרה לי תשומת הלב של דמות האב. ידעתי שאני שונה מהאחרים. לא היה לי את מי לשאול ובמי להיוועץ בשעת צורך, חסרה לי דמות שתשמש לי כמגדלור שיאיר  את דרכי ולא היה לי על מי לסמוך בעת צרה ומצוקה. הייתי עצוב ומסוגר בתוך עצמי וכואב את מר גורלי.
yeshbanuotzma1

 

יותר מכל שנאתי את מבטי החמלה והרחמים ואת ביטויי ההשתתפות בצער מצד אלה שניקרו על דרכי, קרובים ורחוקים כאחד. המלים שהקפיצו אותי מכעס היו המלים “מסכין“ ו“איתים“, שפירושן מסכן ויתום.
רוחי הייתה רעה ומצב רוח דכאוני ועכור השפיע על התנהגותי. לא ידעתי את נפשי מצער. יגונה העז של אמי ובכייה החרישי בלילות, בכי ששמעתי לעתים קרובות מדי עלותי על יצועי, העצימו עוד יותר את סערת רוחי.
התחלתי לאמץ את מוחי, מוחו של ילד רך: כיצד ניתן לצאת ממצב אומלל זה? לפתע, בהברקה של רגע, מצאתי את הפתרון. זהו רעיון שיכול לעלות רק  במוחו של ילד, שזה עתה מתחיל להבין את סביבתו. הרעיון עלה במוחי עת התבוננתי בתפילת המבוגרים ביום הכיפורים והתרשמתי מדבקותם ומהתלהבותם, בעיקר בשעת הנעילה. סבי סיפר לי, כי האמונה העזה בבורא העולם, המשולבת בצום ובתפילה, מרככת את ליבו של אלוהים ומביאה אותו להגשים את מאווייהם של בני האנוש, בתנאי שאלה יהיו טהורים וצודקים. כמו כן סיפר לי סבא, שאלוהים אוהב לשמוע את תפילתם של תינוקות של בית רבן יותר מכל תפילה אחרת, שכן הם עדיין טהורים ולא ידעו טעמו של חטא.
וזו הייתה התכנית, אותה ניסיתי להגשים בהיותי בן חמש. אני אצום ללא הגבלת זמן ואפתח בתפילה לבורא עולם, שיחזיר את אבי לחיים. בכך, האמנתי, מקיים אני את כל תנאיו: תפילה מקרב לב של ילד קטן ותם בשילוב תענית וצום, לשם הגשמת מטרה צודקת וקדושה.
כאשר התחלתי בביצוע התכנית, איש לא שם לב שחדלתי לאכול. את רוב זמני ניצלתי לישיבה במרפסת ביתי, מביט בשמים ממעל ומתפלל בדבקות, תוך שימוש באותם משפטי תפילה מועטים אותם לימדני סבי. חזרתי אין ספור פעמים על קריאת ‘שמע’:  “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד“  ועל פרק א’ בספר תהילים. מדי פעם קראתי חרישית לאלוהים: “אנא אלוהים החזר נא לי את אבי!“
במיוחד התרגשתי, כשאמרתי את הקדושה מתוך תפילת ‘שמונה עשרה’ “קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות מלא כל הארץ כבודו.“
סבי נהג להתפעל ממראות הטבע המופלאים: הירח, השמש, הכוכבים, עופות השמים ועצי הדקל. הוא היה קורא לי ואומר: “ראה בני את היצירה האלוהית — ברוך כבוד הממקומו“. וכך התבוננתי  גם אני בכוכבים, בירח, בשמש וברקיע בעת תעניתי וקראתי בדבקות ואמונה את  הקדושה מתוך תפילת שמונה-עשרה. איני זוכר כמה ימים נמשכה תעניתי, אך יודע אני בוודאות, שאת קריאת ‘שמע’, את פרק א’ מתהילים ואת הקדושה קראתי מאות פעמים.
התענית פסקה בבת אחת. כהרף עין. באותה מהירות שבה החלטתי על תחילת הצום  ועל תפילה לאלוהים להשבת אבי, הגעתי להכרה אכזרית שהמוות הוא דבר מוחלט וסופי ואין חזרה ממנו, וכי תפילותי ותעניתי לא יעזרו.
לפתע, חשתי תחושת הזדככות, בטחון עצמי ואושר בלתי מוסבר. התחלתי להכיר את עצמי. זה היה ה’קתרזיס’ שלי. מעתה אני לבדי בעולם ואני הוא האדון לגורלי. הגעתי לתובנה כי אבי לא ישוב אלי לעולם,  זוהי המציאות ועמה עלי להתמודד.
הכרת המציאות היא המזור
תפילותי ותעניתי לא עזרו לי להשיב את אבי, אך  סייעו לי להשיב את נפשי. חשתי בכוחות הממלאים אותי בעוצמה רבה; אני אדון לגורלי ואעשה הכול על מנת להיות מלא שמחה וחדווה, הקץ ליגון ולאנחה. חשתי הרגשת היטהרות נפלאה, זוהי הנקודה הסינגולארית  של חיי.
הודיתי לאלוהים, כי לא השיב את תפילותי ריקם וכי החזירני לקרקע המציאות. מציאות שככל שתהיה קשה, ההתמודדות איתה נותנת את טעם החיים.
לתדהמתי נוכחתי, כי סביבתי השתנתה, האנשים החלו לחייך אלי. לא ראיתי יותר בפניהם את מבטי החמלה והרחמים ולא שמעתי אותם  אומרים יותר: “מסכין“ ו“איתים“, מסכן ויתום.
לאחר מספר ימים הלכתי לבקר את סבי, הוא ישב בתנוחה, שאפיינה אותו תמיד, שוקד על ספרי הלימוד. סביבו ספרי התורה, פרושי רש“י, תלמוד וגמרא. היה אוחז בידו נוצה, המשמשת לו לכתיבה ומימינו קסת של דיו כחולה. מדי פעם היה טובל את הנוצה בקסת ומשרבט בכתב רש“י נקי ומהודר, פרשנויות והגיגים על החומר הנלמד הפרוש על שולחנו. כמנהגו תמיד, סבי קיבל אותי בחמימות ובטבעיות. הוא היחיד, אשר מעולם לא ביטא בפני רגשות חמלה ורחמים ומעולם לא אמר לי “מיסכין“ או “איתים“. בחושיו המחודדים הבחין סבי בשינוי שחל בי, בכך שאיני מסתיר יותר פני מבושה ואיני עומד כפוף. עמידתי נעשתה זקופה, ידי צמודות לגופי ועיני מישירות מבט קדימה. הוא שאל אותי, האם ברצוני להתקדם בקריאת תפילת שמונה-עשרה ומיד נעניתי ברצון.
התחלתי לקרוא: ״ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.״ חשבתי על אין ספור הפעמים, שקראתי קטע זה בעת תעניתי והמשכתי בלימוד התפילה בשקיקה גוברת. כאשר הגענו ל“קדושה“, שוב הזכיר סבי את פלאי הבריאה, את השמים והארץ וכל תכולתם, את היונקים, הדגים ועופות השמים, את עצי הדקל ושבעת המינים וחזר וקרא בקול: “קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות מלא כל הארץ כבודו“. ואני חוזר אחריו בהתלהבות ובאדיקות. לאחר מכן כשעברנו לקרוא את פרק א’ בתהילים וסבי הסביר לי את המשמעות של “והיה כעץ שתול על פלגי מים". חשבתי  בליבי, האין הכוונה לסבי?
לפתע, נכנס אחד מילדי השכנים, קידם את סבי בברכה וישב לידנו. הוא לא הציע לי לשחק אתו בחוץ כיון שהניח שתשובתי תהיה שלילית כתמיד. אך הפעם, הקדמתי אותו אני והצעתי: “האם תרצה לשחק אתי בכדור?“ מיד מצאתי עצמי בחצר הבית משחק עם חברי בשמחה ובעליצות, רגשות  שלא חוויתי מעולם מיום לידתי.
סבי ישב וזימר שירי תהילה ותשבחות לאל, ולאחר מכן עבר לשיר את שירת התקווה בלהג עיראקי מיוחד: “כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה…“ כאשר הגיע לפסוק ארץ ציון ירושלים“ הרים את ידיו וזעק בקול רם בתחינה ובקשה לאלוהים, שיגשים את מאוויו.
סבי, עבר מזה כבר את גיל השבעים. בתקופה ובאזור בו תוחלת החיים הממוצעת הייתה חמישים שנה. הוא נראה כאדם שהזמן לא נתן בו אותותיו. הוא היה גבוה וזקוף כעץ התמר, כתפיו רחבות, ידיו מוצקות ורגליו איתנות. הוא היה מהלך בצעדים מהירים ובוטחים והקרין כוח פיזי רב המשולב בטוב לב. שערו היה אפור ומלא וזקנו ארוך ומטופח. השיבה שזרקה  בשער ראשו ובזקנו הוסיפה לו נופך של קדושה ויראה.
על מפגשו עם שני ליסטים גברתנים שניסו לשדוד את כספו, בשעה שהלך לבקר את אדמותיו, שמעתי ממספר אנשים ובנסיבות שונות. שני הגנבים, שביקשו את כספו, מצאו עצמם שוכבים פרקדן כהרף עין, מתבוססים בחולות וזועקים זעקות שבר מתוך כאבים עזים, לאחר שספגו שתי מכות נאמנות מזרועו האימתנית של סבי. סיפור זה עשה לו כנפיים בין המקומיים ואיש לא העז יותר להציק לו.
כאשר עמדתי לעזוב את הבית, לאחר יום גדוש חוויות, שמחה והתרגשות, כמוהו לא ידעתי מעודי, יום זה הדגיש בפני את ההבדל בין הסתכלות דיכאונית על העולם לבין ציפייה אופטימית לעתיד והנאה מלאה מההווה, כאשר שאל אותי סבי, אם ארצה להצטרף אליו לביקורו באדמותיו שעל גדות הנהר, עניתי בחיוב וציפיתי בקוצר רוח ליום הטיול.

עוצמתה של המסורת
בערב שבת הלכנו כמנהגנו לבית סבי, שם התאספה כל המשפחה לקידוש ליל השבת, לארוחת השבת החגיגית ולזמירות השבת, כרגיל בתום הסעודה. סבי היה קונה את המצרכים וסבתי שקדה במשך כל יום השישי בהכנת התבשילים, שהיו ערבים לחיך ותאווה לעיניים. קידוש ליל השבת התנהל באיטיות, איש לא רצה שיגיע לסיומו.
כאשר הגענו לפרק “אשת חייל מי ימצא …“ הופנו כל העיניים אל סבתי, שרגע האושר הזה פיצה אותה פיצוי מלא על הלאות, שאחזה בה לאחר יום עבודה ארוך, בו טרחה והכינה את סעודת השבת. סבתי הייתה אישה יפת-תואר בעלת חיוך נצחי ואהבה עזה לכל הסובב אותה. סבי הקפיד על לבושו כשם שהקפיד הקפדה יתרה על ניקיון גופו. בימי ששי היה מכין עצמו לשבת, מנקה ומסדר את ציפורניו, משרה את רגליו בקערת מים פושרים ומסיר בסבלנות כל זכר ליבלות או לעור נוקשה.
התחלנו ללכת לכוון הכפר, ועל אף שסבי ניסה להאט את צעדיו, מצאתי את עצמי רץ לידו. המקומיים קיבלו את פניו בברכה וקראו לו בשמות שונים כגון “סיידנא מוסה“, “רבי משה“ ו“אבו חזקיל“, דהיינו, האבא של יחזקאל. מדי פעם  ניגשה אלינו קבוצת ילדים וסבי היה מכבדם במיני ממתקים, שנשא עמו.
בדרך, סיפר לי סבא על אבי, אותו העריץ בכל נימי נפשו. צערה של בתו, אמי, נגע ללבו עד מאוד. הוא סיפר לי, שאבי היה תלמיד חכם, מרבה בינה ודעת וכי על אף עיסוקי המסחר הענפים שלו, תמיד מצא זמן ללמוד פרק בתלמוד ופרשה בגמרא. הוא סיפר, שאבי הטיף לכל שומעיו להרבות חכמה והשכלה הן בלימודי קודש והן בלימודי חולין. האדם חייב להמשיך וללמוד כל עוד נשמה באפו. ללמוד ולהחכים זו מתנת האל, הוסיף סבי, אלוהים העניק לאדם קיבולת שכלית כמעט אין סופית ויש לנצל מתנה זו. כל מי שלומד ומחכים חזקה עליו, שרווחתו תהיה מובטחת ועושרו בוא יבוא. דבריו אלה על צוואת אבי חדרו עמוק ללבי ולתודעתי והינחו את כל צעדי בעתיד.
הוא סיפר לי, שנסיעתו האחרונה של אבי לאיראן, הייתה במטרה לגבות את הכספים, שאנשים חבו לו בגין פעילותו המסחרית ובמטרה לנסוע לאחר מכן לארץ-ישראל. כוונתו הייתה לקנות אדמות בארץ הקודש, על מנת שיוכל להתיישב בה במועד המתאים.

חוויות בחווה החקלאית
כאשר הגענו לחלקה היעודה קיבלו אותנו הכפריים, עובדי החווה בקריאות ברכה ממושכות ובשמחה גלויה. חוותו של סבי התפרסמה ביבולה השופע, באיכות התוצרת שלה ובבריאות צמחייתה. סבי נהג בחקלאים בהגינות יתירה. שכרם היה גבוה לאין שיעור משכר שכניהם, ובעונות בהן היבול היה גבוה במיוחד, היה מכפיל ומשלש את שכרם.
סבא יצא אתם לסיור בחווה והם הראו לו בגאווה את החלקות החדשות ואת החלקות הוותיקות, מניבות הפרי. הוא ראה קבוצת איכרים, המעבדת את האדמה סביב העצים, נטל את מעדרו של אחד מהם והחל לעבד את החלקה בעצמו. על פניו ניכרו סימנים של אושר ושמחה על קרבתו האינטימית והבלתי-אמצעית לאדמה.
מאוחר יותר, התאספנו כולנו באחת מחצרות הכפריים. ריחות עזים של תבשילי המקומיים חדרו לכל פינה, ריחות השום התערבו בריח הבשר הנצלה על האש ובעשן שנפלט משריפת גללי הבהמות, ששמשו לבישול ולחימום הבתים. ריחות נעימים, החודרים לנחיריים בעוצמה רבה וגורמים לתחושת רוגע ופסטוראליות.
נושאים רבים עלו בשיחתו של סבי עם הכפריים. הוא דיבר אתם בלהג עיראקי-ערבי ולא בלהג ערבי האופייני ליהודים, על מנת שיוכלו להבין היטב את דבריו. הוא הסביר להם את חשיבות הניקיון וההיגיינה והינחה אותם בהלכות בריאות בסיסיות, הלכות אותן אסף בקפידה מתוך ספרי הרמב“ם ורשם אותן במחברתו. הוא דיבר אתם על היבול ועל תכנית הנטיעות וחילק להם כסף ביד נדיבה מאחר והיבול היה מבורך, וגם עסקי המסחר שלו שגשגו, עז היה רצונו לשתפם בברכה שנפלה בחלקו.
בפני סבי הובאו ריבים ומחלוקות שונים והוא התבקש לשמש בורר ומפשר בין הניצים. הוא למד את נושאי המחלוקת בסבלנות וביסודיות, תיחקר את המעורבים ונתן לבסוף את פסיקתו, שהתקבלה ללא עוררין על-ידי הניצים.
ילדי הכפריים התקבצו סביבו והוא ליטף ראשיהם באהבה ובהזדהות וחילק להם ממתקים ומיני מאפה, שהכין מבעוד מועד. סבי טיפל בפצע פתוח ומוגלתי שהיה בברכו של אחד הילדים, הוא ניקה את הפצע ביסודיות, חיטא אותו ביוד, מרח אותו במשחה וחבש אותו. הוא נשא עמו חבילה, שהכילה תרופות בסיסיות, בעיקר כינין, ומשככי כאבים וחלק אותן לכפריים בהתאם לצורך.
יצאתי לשחק עם ילדי הכפריים. הם קיבלו אותי אליהם בשמחה וברצון. שחקנו במחבואים, בכדור מאולתר ובמשחקי ילדים אחרים. הרגשתי חופשי ומשוחרר, הרגשה שלא חשתי בעבר, החל המהפך בחיי; מהפך ההשלמה עם היתמות בא על ביטויו המלא.
הנוף היה עוצר נשימה, עצי הדקל שלטו בנוף שליטה מוחלטת וללא מיצרים. עץ הדקל הוא עץ גבוה וזקוף, עליו ענקיים וצבעם ירוק כהה, צבע המסמל ברכה ושפע אך גם בריאות וחיוניות.
הדקל הוא עץ חיוני ביותר לכפריים, הם מתייחסים אליו בהערצה ובחום והוא מחזיר להם אהבה. מגוון פירותיו מספקים להם שפע מזון בעל ערך תזונתי רב, המכיל מגוון של מינרלים וויטמינים החיוניים לקיומו של האדם. התמרים נאכלים לחים, טריים ומיובשים, כל זן וטעמו המיוחד. בנוסף, ניתן לייצר מעלי עץ הדקל סלים, אריגים, מחצלות ושאר מעשי אומנות. עלים יבשים וגזעים משמשים כחומר בעירה. הפרי משמש גם לייצור סירופים מיוחדים, שמנים ויין. סבי הזכיר לי, כי התמר נמנה על שבעת המינים, שנתברכה בהם ארץ-ישראל.
הכפריים פרשו לאכול את ארוחת הצהריים. בהכירם את סבי, שהיה מקפיד במצוות הכשרות, קלות  כבחמורות. הם הגישו לנו תמרים ממיטב היבול ולחם חם ופריך, שזה עתה נאפה בטבון. סבי קבל אישור על כשרות הלחם הטרי מקריאתו בספרי התלמוד. בנוסף, הגישו לנו הכפריים תה, שנחלט מעלי לימון צעירים וקטנים, “צ’אי נבע“, שפירושו: תה שנחלט מעלים, שלבלבו זה עתה. צבע התה היה צהוב כצבע העלים, וטעמו היה מתוק ובעל ארומה נפלאה, נעימה ומרעננת.
לאחר מנוחת הצהריים ניגש סבי אל הנהר, שאת קרקעיתו ניתן לראות בעין בלתי מזוינת בשל צלילותו וטבל את גופו במים הנקיים והזכים. לאחר שחיה קצרה, הוא קרא לי, שאצטרף אליו על מנת שאלמד שחייה, והוסיף: “על כל ילד יהודי ללמוד שחייה!“1
נעניתי ברצון לקריאתו של סבי וירדתי בזהירות לנהר. המגע הראשון עם המים החסיר פעימה מליבי, אך במהרה הסתגלתי לקור ולא היה קץ לשמחתי ולהנאתי. הנעתי את זרועותיי בתקווה לצוף בכוחות עצמי, אך לשווא. בכל פעם מצאתי עצמי צולל לתחתית הנהר וסבי היה מעלה אותי שוב ושוב.

חלום הגאולה
קשה  היה לי להפסיק את החוויה, אך הזמן חלף והחשיכה התקרבה. היה עלינו לשוב הביתה. ארזנו את חפצנו, והתחלנו בצעדנו חזרה. לפתע שאל אותי סבי: “האם נהנית? מה דעתך על המקום?“

נהניתי מאוד, אין מקום יותר יפה מזה בכל העולם.“
אתה טועה בני,“ אמר סבא, כמי שתשובתי הייתה צפוייה ורצה להפתיעני בתגובתו, הוא השתהה רגע:
זו אינה ארצך בני. ארצך היא ארץ-ישראל. היא נמצאת מעבר למדבר, שם נמצאות חברון וירושלים, לשם הלך אברהם אבינו במצוות בורא העולם, וזו הארץ המובטחת. אתה בני, תזכה לשבת בה וליישבה, אתה תהיה הדור הראשון לגאולה והאחרון לשעבוד אתה תהיה בן חורין.“

לא היה קץ להתרגשותי, חשתי כי דמעות החלו זולגות מעיני בזרם הולך וגובר, לא יכולתי לעצור את עצמי מלצעוק :
סבא, אני אלך לארץ-ישראל ואתה תבוא עמי!“

ואמנם, סבי זכה להגיע לארץ-ישראל ולחיות בה למעלה מעשר שנים. הוא הגיע לארץ ביום סגרירי וסוער. כאשר ירד מן המטוס כרע על ברכיו ונישק את האדמה שעה ארוכה,  קשה היה להפרידו מהאדמה הרטובה והקרה. לאחר מכן נעמד זקוף, מלוא קומתו, ובקול חרישי ובמבטאו המיוחד, להג עיראקי טיפוסי, שר את התקווה:
כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה.“
המפגש המרגש בין סבי, הנושא בקרבו שמונים שנות געגועים ואלפיים וחמש מאות שנות זיכרון וכמיהה קמאיים לחירות, עם האדמה הששה לקראת הבנים השבים לגבולם יצרו דרמה מלאת קדושה, הוד ועוצמה  שאין לה אח ורע בתולדות האדם.
סבי היה מאושר בחייו בישראל, הוא לא נתן לחבלי הקליטה הקשים להעכיר את שמחתו. וכאשר ביקרו אותו חבריו וסיפרו על תלאות חייהם היום יומיים, היסה אותם מייד ואמר: “אויר החופש בארץ-ישראל שקול כנגד כל זהב העולם. אשרינו שהגענו לגאולה.“
הוא למד עד יומו האחרון ולא החסיר אף תפילה וכאשר נאסף אל אבותיו בגיל מופלג, היה שלם בגופו ובנפשו ורק הזיקנה הכריעה אותו.
בשובי הביתה מן הטיול הארוך, מרחף מרוב אושר, ראיתי את ילדת השכנים שהייתה בגילי עומדת בפתח ביתה. תמיד נפעמתי מיופייה וביקשתי את קרבתה, אך מעולם לא העזתי להישיר אליה מבט ולבקש את תשומת לבה. עתה, נראה לי אך טבעי לגשת אליה ולחלוק עימה את חוויות היום. סיפרתי לה בהתלהבות על הכפר, על הדקלים, על השחייה בנהר ועל דברי סבי על הגאולה הקרובה. למשמע הדברים, היא התרגשה ונגעה בידי קלות, ברומזה כי טוב לה בקרבתי. חשבתי שנשימתי נעתקת ושליבי מחסיר פעימה, הייתה זו עבורי הפעם הראשונה בה חשתי  בנגיעתה המענגת של ילדה.
הכול קרה כה מהר, מצאתי את עצמי ואת יעודי בחיים, הבנתי שצריך ללמוד ולהחכים ובמיוחד שאפתי להיות בן חורין בארץ-ישראל.
הרבה קרה בזכות סבי הצדיק – צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה. היה זה אך טבעי שאת בני הראשון קראתי על שם סבי האהוב משה, שהיה דמות מופת למשפחתו ולעמו.

עזרא מנשה הראל

אחד מחלוצי יצוא ההיי-טק הישראליים.
כנער עולה חסר כל, נאבק עזרא מנשה הראל, יליד עיראק 1936, בקשיי קליטה ופרנסה, אך הצליח לסיים לימודי ערב תיכוניים במקביל לעבודתו כסבל במחסני תנובה.
שימש בתפקידי מפתח בחיל האוויר, שם הקים בין היתר תשתיות מחשוב. בשיא הקריירה הצבאית שלו שימש ראש ענף בחיל ולאחר מכן כמפקד יחידת המחשב.

כראש ענף ארגון של חיל האוויר, תחת פיקודו של האלוף בנימין פלד, הוא השתתף בניסוח העקרונות של הארגון מחדש של חיל האוויר על פי היסודות וההנחיות של מפקד חיל האוויר.
הארגון מחדש של חיל האוויר נועד להתאים את החיל לזמנים המודרנים ולהצעידו בבטחה לקראת האתגרים העתידיים.
בתור מפקד יחידת המחשב של חיל האוויר הוביל המחבר את הקמתן של מערכות מחשוב מודרניות לניהול הלוגיסטי של חיל האוויר והמבוססות על מסדי נתונים ומחוללי יישומים.
בתפקידיו האזרחיים שימש בתפקיד מנכ"ל חברת תוכנה וכמנהל בכיר בחברת היי טק מובילה.
הוא עסק בייצוא תוכנה ישראלית חדשנית –
SAPIENS,המבוססת על מחולל יישומים המופעל על ידי תוכנה מונחת עצמים (OBJECT OREINTED SYSTEM).
המחבר הפיץ את תוכנת הסאפיינס ברחבי העולם וזכה בכך להצלחה רבה.

X