ישנונית | לרכישה באינדיבוק
ישנונית

ישנונית

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 368
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76.80
- 37

שלושת הקורבנות הראשונים שלו מתו, לרביעית היה מזל… בערך.

אליסון חיה, בקושי. מישהו גרם לה באופן מלאכותי לשבץ מוחי. היא יכולה לראות, לשמוע, להרגיש אבל לא לתקשר. הגוף שלה הפך לכלא.

המפקח טום ת'ורן חושד שאליסון היא ההצלחה הראשונה של רוצח סדרתי, שכבר הרג שלוש נשים אחרות. ת'ורן יודע שלרוצח יש אג'נדה ייחודית ומעוותת, והעדה היחידה שיכולה לספק לו נקודת מבט בלעדית איננה מסוגלת לתקשר עמו. לאט לאט חלקי הפאזל השונים מתחילים להתחבר, וניסיונותיהם של ת'ורן ואליסון לפרוץ את חומות הכלא שלה נושאים פרי. אלא שאז הם מבינים כי במצב בו הגוף בוגד והחושים הם כל מה שנותר לך, אתה חשוף ופגיע מתמיד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ישנונית”

פרק ראשון

 

ת'ורן שנא את הרעיון ששוטרים נעשים קהי חושים. שוטר קהה חושים הוא שוטר חסר תועלת. כמו צבע יבש. הוא פשוט… משלים עם המציאות. משלים עם תפרן שגולגולתו שבורה והמילה חלאה חרוטה לו על החזה. משלים עם שש מדריכות בצופים שראשן נערף באדיבות נהג אוטובוס שיכור וגשר נמוך. ומשלים גם עם דברים קשים יותר. עם הצורך להביט בעיניה המזוגגות של אישה שאיבדה את בנה, בעודה מכרסמת את שפתה התחתונה ושולחת יד אל הקומקום בהיסח הדעת. ת'ורן השלים עם כל אלה. והוא השלים עם אליסון וילֶטס.
"זה פשוט נס, באמת, אדוני."
הוא השלים עם הצורך לראות ביצור הקטן הזה בצורת ילדה לכודה בין שמונה מאות מטרים של ספגטי רפואי, פריצת דרך. טיפת מזל. נס. והיא בקושי היתה שם אפילו. אין ספק שהתמזל מזלם למצוא אותה בכלל.
"אז מי פישל?" הבלש דייוויד הולנד שמע על גישת הישר ולעניין של ת'ורן, אך לא התכונן לשאלה בסמיכות כזו להגעתו אל מיטת הבחורה.
"טוב, אם לומר את האמת היא לא התאימה לפרופיל. כלומר, נתחיל מזה שהיא היתה בחיים, והיא צעירה כל כך."
"הנרצחת השלישית היתה רק בת עשרים ושש."
"כן, אני יודע, אבל תסתכל עליה."
הוא הסתכל. בת עשרים וארבע, ונראית חסרת אונים כילדה.
"אז זה היה בסך הכול תיק של נעדרת עד שהמקומיים איתרו את החבר." ת'ורן זקר גבה.
הולנד הושיט מוכנית יד אל פנקסו. "אה… טים הינגאן. הדבר הכי קרוב שיש לה לקרוב משפחה. הוא אמור להגיע בהמשך. מתברר שהוא מבקר אותה כל יום. הם ביחד כבר שמונה־עשר חודש — היא הגיעה הנה לפני שנתיים מניוקאסל כדי לעבוד כאחות בפעוטון." הולנד סגר את הפנקס והביט בבוס שלו, שעדיין עמד ובהה באליסון וילטס. הוא תהה אם ת'ורן יודע ששאר הצוות מכנה אותו נחום־תקום. נקל להבין מדוע. גובהו של ת'ורן היה… כמה? מטר שישים ושמונה? שבעים? אבל מרכז הכובד הנמוך שלו ו… רוחבו הניכר רימזו על כך שנדרש הרבה כוח כדי לנדנד אותו. משהו בעיניו לימד את הולנד שיהיה קשה להפיל אותו.
אביו הכיר שוטרים כמו ת'ורן, אך הוא היה הראשון שהולנד עבד איתו. הוא החליט שמוטב לא להטמין את הפנקס עדיין. נראה שלנחום־תקום יש עוד שאלות רבות בשרוול. והממזר נטה לשאול אותן מבלי לפתוח את הפה ממש.
"כן, אז היא חוזרת ממסיבת רווקות… אה, ביום שלישי לפני שבוע… ומגיעה לטיפול נמרץ ב'רויאל לונדון'."
ת'ורן התכווץ. הוא הכיר את בית החולים. זיכרון הכאב בעקבות ניתוח הבקע שעבר שם שישה חודשים קודם לכן עדיין היה טרי להחריד. הוא הרים את עיניו כשאחות במדים כחולים הציצה מעבר לדלת, הביטה תחילה בהם ואחר כך בשעון. הולנד שלח יד אל תעודת השוטר שלו, אך היא כבר סגרה את הדלת מאחוריה.
"כשהיא הגיעה, היא נראתה כמו מישהי שלקחה מנת יתר. ואז גילו את הסיפור המוזר עם התרדמת והעבירו אותה הנה. אבל גם כשהבינו שזה שבץ, לא מצאו קשר ברור לבקהנד. לא התעורר שום צורך לחפש בנזודיאזפינים, ובטח שלא להתקשר אלינו."
ת'ורן הביט אל אליסון וילטס. הפוני שלה היה ארוך מדי. הוא צפה בגלגלי עיניה מתהפכים לאחור בארובותיהם. האם היא יודעת שהם שם? האם היא שומעת אותם? והאם היא זוכרת?
"אז אם אתה שואל אותי, האדם היחיד שפישל הוא דווקא, אה, הרוצח. אדוני."
"תארגן לנו כוס תה, הולנד."
ת'ורן לא התיק את מבטו מאליסון וילטס, ורק חריקת הדלת ואוושתה לימדו אותו שהולנד הלך.
הבלש טום ת'ורן לא רצה להשתייך לחמ"ל בקהנד, אבל היה אסיר תודה על כל העברה מצוות החקירה החדש והזוהר לפשעים חמורים. הארגון־מחדש בילבל את כולם ובקהנד היה לפחות חמ"ל מסודר מהסוג הישן והטוב. החקירה קיבלה כמובן עדיפות גבוהה, אבל ת'ורן נמנה עם הזן המוזר של שוטרים שמסתייגים מקבלת תיק שאינם חושבים ברצינות שאפשר לפענח אותו. וזה היה תיק מוזר. ללא כל ספק. שלוש רציחות ידועות, כל אחת מהן כתוצאה מהיצרות של העורק הבאזילרי. מטורף כלשהו שם לו למטרה נשים בבתיהן, פימפם אותן בסמים וגרם להן לשבץ.
גרם להן לשבץ.
הנדריקס היה אחד הפתולוגים הפעלתנים ביותר, אולם שבוע קודם לכן, במעבדתו, ת'ורן לא היה מאושר כשידיו החלקלקות והקרירות נחו על ראשו וצווארו בשעה שהנדריקס ניסה להדגים לו את שיטת הרצח. "מה אתה חושב שאתה עושה, פיל?"
"סתום ת'פה, טום. אתה מסטול מכדורי הרגעה. אני יכול לעשות לך כל מה שמתחשק לי. אני פשוט מכופף לך את הראש ככה ומפעיל לחץ על הנקודה הזאת כדי לחסום את העורק. זה תהליך עדין שדורש מומחיות… אני לא יודע. מישהו מהצבא? עם רקע באמנויות לחימה אולי? בכל מקרה, הוא ממזר מתוחכם. לא השאיר סימנים. בעצם, בלתי ניתן לזיהוי."
בעצם.
הן לכריסטין אוון והן למדלין ויקֶרי היו גורמי סיכון: אחת היתה בגיל העמידה, השנייה מעשנת כבדה שנטלה גלולות למניעת היריון. שתיהן התגלו מתות בבתיהן בקצוות מנוגדים של לונדון. העובדה שנשטפו זה לא כבר בסבון קרבולי צוינה על ידי הפתולוגים המעורבים, ואם כי בעלה של כריסטין אוון ושותפתה לדירה של מדלין ויקרי חשבו שזה מוזר, שניהם לא יכלו להכחיש (או להסביר) את נוכחותו של סבון קרבולי באמבטיה. שרידים של כדורי הרגעה נמצאו אצל שתי הקורבנות, ובמקרה של אוון יוחסו לתרופות מרשם נוגדות דיכאון, ואצל ויקרי, לשימוש מזדמן בסמים. לא נמצא שום קשר בין המיתות הטרגיות והטבעיות כביכול.
אבל אצל סוזן קרליש לא היו שום גורמי סיכון מוכרים לשבץ, וכדורי ההרגעה שנמצאו בדירת החדר בווטרלו, בבקבוק ללא תווית, היו בגדר תעלומה. רצועות צוואר קרועות ופתולוג חד־אבחנה במיוחד הביאו לכך שהוזמנו לרחרח. אפילו הנדריקס נאלץ להתפעל מהשתלשלות העניינים הזאת. זו היתה עבודה. רצינית מאוד.
אבל לא רצינית כמו זו של הרוצח.
"הוא משחק על אחוזים, טום. המון אנשים מסתובבים עם גורמי סיכון גבוהים לשבץ. אתה, למשל."
"אה?"
"אתה עוד קונה אלכוהול עם כרטיס מועדון?"
ת'ורן רצה למחות אבל נמלך בדעתו. הוא יצא לשתות עם הנדריקס לעתים קרובות מדי.
"הוא בוחר שלושה אזורים שונים בלונדון, בידיעה שיש סיכוי קלוש שמישהו יחבר בין הקורבנות. הוא עושה את שלו ואנחנו חסרי אונים."
כעת עמד ת'ורן והאזין לזמזום הבלתי פוסק של מכונת ההנשמה של אליסון. תסמונת הנעילה, קוראים לזה. לא יודעים בוודאות אבל היא ככל הנראה שומעת, רואה ומרגישה. אליסון היתה כנראה מודעת לכל המתרחש סביבה. והיא לא היתה מסוגלת להזיז איבר. אפילו לא את השריר הקטן ביותר.
תסמונת זו לא המילה הנכונה. זה היה גזר דין. ומה עם השרץ שגרם לזה? פסיכי שמתמחה באמנויות לחימה? מישהו מהכוחות המיוחדים? זה היה הניחוש הטוב ביותר. הניחוש היחיד. לא היה להם מושג…
שלושה אזורים שונים של לונדון. איזה בלגן זה היה. שלושה קציני משטרה יושבים סביב שולחן, משחקים "של מי הכלי הכי גדול?" ומרכיבים את חמ"ל בקהנד.
הוא לא היה מודאג באשר לצוות האמור. טאגהן היה יעיל לפחות, ופרנק קיבְּל היה חוקר טוב, אם גם לפעמים מעט… זהיר מדי. ת'ורן יצטרך להחליף איתו מילה על הולנד והפנקס שלו. הוא לא הניח את הדבר הארור לרגע. האם היחידה אינה מסוגלת לגייס ולו בלש אחד עם זיכרון ארוך יותר משל דג זהב ממוצע?
"אדוני?"
דג הזהב חזר עם התה.
"מי זימן אותנו בעניין אליסון וילטס?"
"זאת בטח היתה הנוירולוגית המומחית, אה… דוקטור…"
הולנד כיחכח בגרונו ובלע רוק. היתה לו כוס פלסטיק עם תה חם בכל יד והוא לא היה יכול לשלוף את פנקסו. ת'ורן החליט להיות נחמד ולקח ממנו כוס. הולנד תר אחרי הפנקס.
"דוקטור קוברן. אן קוברן. היא מלמדת ב'רויאל פְרי' היום. קבעתי לך פגישה לאחר הצהריים."
"עוד רופאה שצריך להודות לה."
"כן, וגם פה היה לנו מזל. בעלה פתולוג, קוראים לו דייוויד היגינס. הוא מתעסק קצת ברפואה משפטית. היא סיפרה לו על אליסון וילטס והוא אמר, 'זה מעניין כי…'"
"מה? היא אמרה והוא אמר? שיחה קלילה בין הסדינים, מה?"
"לא יודע, אדוני. תצטרך לשאול אותה."
ת'ורן פינה את הדרך לאחות עם שיער שאטני בהיר שנכנסה להחליף את צינור ההזנה של אליסון, והחליט שאין זמן טוב כמו ההווה. הוא תחב את כוס התה המלאה בחזרה לידו של הולנד.
"תישאר כאן ותחכה להינגאן."
"אבל אדוני, הפגישה רק בארבע וחצי."
"אז אני אקדים."
הוא השתרך לאורך מבוך של מסדרונות מרופדים בלינוליאום אדום סדוק, בחיפוש אחר הדרך המהירה ביותר להימלט מריח שהוא וכל אדם בר־דעת בעולם שונא כל כך. המחלקה לטיפול נמרץ נמצאה באגף חדש יחסית של בית החולים הלאומי לנוירולוגיה ולנוירוכירורגיה, ואף על פי כן היתה ספוגה בריח הזה. חומר חיטוי, הניח. משתמשים במשהו דומה בבתי ספר, אבל זה רק החזיר אותו אל תיק ספורט שכוח ואל אימת שיעור ההתעמלות בתחתונים. זה היה ריח אחר.
דיאליזה ומוות.
הוא ירד במעלית לאולם הקבלה הראשי, שהארכיטקטורה הוויקטוריאנית המרשימה שלו עמדה בניגוד מפתיע לעיצוב המודרני של חללים פתוחים באגפים החדשים יותר של בית החולים. טבלאות האבן על הקירות ולוחות העץ המאובקים עם שמותיהם החרוטים של הרופאים שיוו למקום נופך של הדר דהוי. גולת הכותרת היתה דיוקן באורך מלא של דיאנה, הנסיכה מוויילס, פטרוניתו לשעבר של בית החולים. הציור נעשה ביד אמן, בניגוד לפסל שהציג את פלג גופה העליון של הנסיכה וניצב על כן לידו. ת'ורן תהה אם אחד החולים פיסל אותו.
כשהתקרב ליציאה, הקללות המהוסות והמטריות המטפטפות שהתקדמו לעברו מבעד לדלתות הראשיות לימדו אותו שהקיץ קרב אל קצו. עוד לא אמצע אוגוסט, וכבר זה נגמר. הוא עמד תחת אכסדרת הלבנים האדומות המשוכללת של בית החולים ומיצמץ מבעד לגשם השוטף לעבר מכוניתו שחנתה בצמידות למעקות המקיפים את קווין סקוור. אנשים נחפזו בגשם בראשים מורכנים, חוצים את הגנים לעבר תחנת התחתית של ראסל סקוור. כמה מהם רופאים, אחים או אחיות? היו תריסר בתי חולים או מכונים רפואיים ברדיוס של קילומטר ממנו. ממקום עומדו ראה אפילו את בית החולים הגדול לילדים שבאורמונד סטריט.
הוא זקף את צווארונו והתכונן לרוץ.
בתחילה חשב שהוא רואה דוח חניה ושלף אותו בגסות מתחת למגב. אך ברגע שחילץ את דף ה־A4 הבודד מעטיפת הניילון ויישר אותו, ראה שזה משהו אחר. הוא תחב אותו בחזרה לעטיפת הניילון, מחה את הגשם והביט בפתק שהודפס בקפידה. בחלוף ארבע המילים הראשונות כבר לא היה מודע לגשם הניגר מצווארו אל גבו.

 

מפקח־בילוש ת'ורן היקר. מה אומר ומה אגיד? תרגול מביא לשלמות. ותגיד, אתה לא קצת מקנא בה על ה… ריחוק המושלם שלה? אני מזמין אותך לשקול את רעיון החירות. חירות אמיתית. האם בחנת אותו אי פעם באמת? מצטער על האחרות. באמת. לא אעליב את האינטליגנציה שלך באמירות שטחיות על מטרות שמקדשות אמצעים, אם כי הרשה לי לעודד אותך בעזרת המחשבה שלמבצע רחב היקף יש מרווח טעות רחב לא פחות. הכול עניין של לחץ, המפקח ת'ורן, אבל אתה כמובן מבין בזה מצוין. ועכשיו ברצינות, טום, אולי אני אתקשר אליך מתישהו.

 

לחץ…
ת'ורן הביט סביבו בלב הולם. מי שהשאיר את הפתק בוודאי קרוב לכאן — המכונית לא נמצאה שם זמן רב. הדבר היחיד שראה היה פרצופים קודרים, ספוגי גשם, ואת הולנד חומק משלוליות בעודו מדלג על פני הכביש לעברו.
"אדוני, החבר כרגע הגיע. בטח חלפת על פניו בדרך החוצה."
המבט בעיניו של ת'ורן הקפיא אותו על מקומו.
"אליסון לא היתה טעות, הולנד."
"בטח שלא, אדוני. בסך הכול התכוונתי —"
"תקשיב. זה מה שהוא רוצה." הוא הצביע בחזרה על בית החולים. "אתה מבין?" חולצתו היתה דבוקה לגבו. גשם וזיעה. הוא בקושי הבין את עצמו. הוא בקושי האמין למילים שנאבקו לצאת מפיו. הולנד בהה בת'ורן בפה פעור בעודו הוגה את הדברים שיגבו ממנו מחיר גבוה כל כך. מילים שבעודן מתגבשות על שפתיו, לימדו אותו שבשום אופן לא היה צריך להסכים להיות חלק מזה.
"אליסון וילטס היא לא הטעות הראשונה, אלא ההצלחה הראשונה שלו."

מארק בילינגהם זכה בפרסים מגוונים בתחום המתח, מ"הפרס ע"ש שרלוק הולמס לעיצוב דמות הבלש" דרך "המותחן הטוב של השנה" ועד להכנסתו להיכל התהילה של כותבי הז'אנר במשאל של ערוץ ITV. ישנונית נבחר לאחד הספרים שעיצבו את ספרי המתח בבריטניה של שנות האלפיים. סדרת המופת של "טום ת'ורן" המונה עד כה אחד־עשר ספרים ונוגעת בפשע מנקודות מבטם של הקורבן, הבלש והפושע בו זמנית תורגמה ב־40 מדינות ונמכרה במליוני עותקים.

X