יריד השעשועים | לרכישה באינדיבוק
יריד השעשועים

יריד השעשועים

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 229
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 38

דווין ג´ונס סיים זה עתה את שנתו הראשונה בקולג´ והוא צריך נואשות להרוויח קצת כסף ולשכוח את הנערה ששברה את ליבו. הפתרון המושלם נמצא בעיירה קטנה: שם, על חוף הים, פועל יריד שעשועים. מקום עם שפה מיוחדת משלו, תלבושות ססגוניות ושפע מתקנים ודוכנים שכמו נלקחו מזמנים עברו.
יריד השעשועים מאפשר למבקרים בו לשקוע לכמה שעות לתוך עולם של אשליה, אך דווין מגלה במהרה שהיריד אינו מוכר רק הנאה. היסטוריה אפלה מקננת באחד המתקנים שלו. לפני שנים, נרצחה שם נערה באכזריות יוצאת דופן. מאז, כך מספרים, נרדף המקום על ידי הרוח שלה.
כמו כולם, גם דווין סקרן לדעת מה מסתתר מאחורי סיפור רוח הרפאים של היריד. אולם החקירה שלו עתידה ללמד אותו כמה אמיתות שהוא לא ישכח לעולם, למשל: שהחיים אינם תמיד יריד שעשועים. לפעמים המחיר שצריך לשלם בהם הוא אמיתי. לפעמים הוא יקר.

באחד משיאיו כמספר סיפורים, משרטט סטיבן קינג ביד אמן סיפור על אהבה ועל אובדן, ועל רגעים של חסד שנמצאים גם בלב האימה הגדולה ביותר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יריד השעשועים”

לאורך כל ספטמבר ולתוך אוקטובר, שמֵי קרוליינה הצפונית היו בהירים והאוויר חמים אפילו בשבע בבוקר, כשירדתי במדרגות החיצוניות מהחדר שלי בקומה השנייה. אם התחלתי לצעוד עם מעיל קל, כבר הידקתי אותו חזק סביב מותניי לפני שגמאתי חצי מחמשת הקילומטרים שהפרידו בין העיירה ליריד השעשועים.

 

המאפייה של בטי היתה התחנה הראשונה שלי, שם קניתי שני קרואסונים עדיין חמים. הצל שלי היה הולך איתי על החול, אורכו שישה מטרים לפחות. שחפים מלאי תקווה, שהריחו את הקרואסונים בנייר השעווה, חגו מעל ראשי. וכשצעדתי בחזרה, לרוב בסביבות חמש (אם כי לעיתים נשארתי עד שעה מאוחרת יותר – דבר לא חיכה לי בהבנ'ס ביי, עיירה שלרוב נרדמה ברגע שהקיץ נגמר), הצל שלי הלך איתי על המים. בשעת גאות הוא היה נע על פני המים, כמו רוקד עם הולה־הופ קטן.

 

אני לא בטוח לגמרי, אבל נדמה לי שהילד והאישה והכלב שלהם היו שם מהפעם הראשונה שצעדתי בדרך הזאת. החוף שהשתרע בין העיירה לעליבות הנוצצת, העולצת, של ג'וילנד, היה מלא בתי קיץ, רבים מהם יוקרתיים, רובם אטומים אחרי חג יום־העבודה. אבל לא הבית הגדול ביותר, זה שנראה כמו טירת עץ ירוקה. שביל עץ הוביל מן המרפסת האחורית הרחבה אל המקום שבו העשבים פינו את מקומם לחול לבן ורך. בקצה השביל עמד שולחן פיקניק מוצל בשמשייה ירוקה בוהקת. בצילה ישב הילד בכיסא הגלגלים שלו, חובש כובע בייסבול, מכוסה מן המותניים ומטה בשמיכה – גם בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהטמפרטורה ריחפה מעל עשרים מעלות. חשבתי שהוא בן חמש בערך, ודאי לא יותר משבע. הכלב, ג'ק ראסל טרייר, שכב לידו או ישב לרגליו. האישה ישבה על אחד מספסלי הפיקניק, לעיתים קראה בספר, ורוב הזמן רק בהתה במים. היא היתה יפה מאוד.

 

בהלוך או בחזור תמיד נופפתי אליהם, והילד נופף בחזרה. היא לא, לא בהתחלה. 1973 היתה שנת חרם הנפט של אופ"ק, השנה שבה ריצ'רד ניקסון הכריז שהוא אינו נוכל, השנה שבה מתו אדוארד ג'י רובינסון ונואל קווארד. השנה האבודה של דווין ג'ונס. הייתי בתול בן עשרים ואחת עם שאיפות ספרותיות. בחזקתי היו שלושה מכנסי ג'ינס כחולים, ארבעה תחתונים, גרוטאת פורד (עם רדיו טוב), מחשבות תועות על התאבדות ולב שבור.

מתוק, אה?

 

שוברת הלב היתה ונדי קיגֶן, והיא לא היתה ראויה לחבר כמוני. מרבית שנות חיי כבר עברו עד שהגעתי למסקנה הזאת, אבל אתם מכירים את האמרה הישנה: עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. היא היתה מפורטסמאות, ניו־המפשייר. אני הייתי מסאות ברוויק, מיין. זה הפך אותה לשכנה ממול. התחלנו "לצאת קבוע" (כפי שנהגנו לומר) במהלך השנה הראשונה שלנו באוניברסיטת ניו־המפשייר – למעשה נפגשנו במסיבת ההיכרות של הסטודנטים החדשים, האין זה מתוק? כמו אחד משירי הפופ האלה.

 

במשך שנתיים לא היה ניתן להפריד בינינו. הלכנו לכל מקום ביחד, ועשינו הכול ביחד, הכול, כלומר, חוץ מאת "זה". שנינו היינו סטודנטים עובדים עם משרות בתוך האוניברסיטה. היא עבדה בספרייה, אני בקפיטריה. ניתנה לנו הזדמנות להמשיך לעבוד בעבודות שלנו בקיץ 1972, ומובן שניצלנו אותה. הכסף לא היה רב, אבל לתחושת היחד שלנו לא היה מחיר. הנחתי שכך נעשה גם בקיץ 1973, עד שוונדי הודיעה שחברה שלה רֶנֶה השיגה לשתיהן עבודות בכולבו פילנ'ס בבוסטון.

"ומה אני אעשה?" שאלתי.

 

"אתה תמיד יכול לבוא דרומה," היא אמרה. "אני אתגעגע אליך המון, אבל באמת, דוו, כנראה לא יזיק לנו לבלות קצת זמן לחוד."

משפט שכמעט תמיד מבשר רעות. אולי היא ראתה את המחשבה על פניי, כי היא נעמדה על קצות האצבעות ונישקה אותי. "רחוק מהעין, קרוב אל הלב," היא אמרה. "חוץ מזה, תהיה לי דירה משלי, ואולי תוכל להישאר." אבל היא לא ממש הביטה בי כשאמרה את זה. עד אז, מעולם לא נשארתי. יותר מדי שוּתפוֹת, היא אמרה. פחות מדי זמן. מובן שאפשר להתגבר על בעיות כאלה, אבל לא עשינו את זה, והייתי אמור להבין מכך משהו. בדיעבד, אני מבין המון. כמה פעמים היינו קרובים מאוד ל"זה", אבל "זה" אף פעם לא קרה. היא תמיד נסוגה, ואני מעולם לא לחצתי עליה. שאלוהים יעזור לי, הייתי ג'נטלמן. פעמים רבות מאז תהיתי מה היה קורה (לטוב או לרע) אם לא הייתי נוהג כך. היום אני יודע שג'נטלמנים צעירים לא מזיינים. תרקמו את זה על מפית ותתלו במטבח שלכם.

הצֶפי לקיץ נוסף של שטיפת רצפות בקפיטריה והעמסת צלחות מלוכלכות על מדיחי הכלים הישנים לא קסם לי במיוחד, לא כשוונדי מאה קילומטרים דרומית משם, נהנית מהאורות הבוהקים של בוסטון, אבל זו היתה עבודה קבועה, והייתי זקוק לה, ולא חיכו לי אפשרויות נוספות. ואז, בסוף פברואר, אפשרות אחת התקרבה אלי לאורך מסוע הכלים.

מישהו קרא ב'קרוליינה ליבינג' בזמן שניקה או ניקתה היטב מהצלחת הכחולה את מנת הספיישל של היום, שהיתה המבורגר מקסיקני וצ'יפס קרמבה. הוא או היא השאירו את העיתון עם המגש, ואני הרמתי אותו יחד עם הכלים. כמעט השלכתי אותו לפח, אבל התחרטתי. חומרי קריאה בחינם היו חומרי קריאה בחינם (הייתי סטודנט עובד, זוכרים?). תחבתי אותו לכיס האחורי שלי ושכחתי ממנו עד שחזרתי לחדר שלי במעונות. כשהחלפתי שם מכנסיים הוא נפל על הרצפה ונפתח במדור המודעות מאחור.

 

מי שקרא את המגזין הקיף כמה מודעות דרושים… אם כי בסופו של דבר הוא או היא החליטו שאף אחת מהן לא מתאימה. אחרת 'קרוליינה ליבינג' לא היה שט אלי לאורך המסוע. סמוך לתחתית הדף הופיעה מודעה שלכדה את תשומת ליבי, אף שלא הוקפה. באותיות שחורות ובולטות היה כתוב בשורה הראשונה: עבודה קרובה לגן העדן! איזה תלמיד בחוג לספרות לא יקרא את זה וייפול בפח? ואיזה בן עשרים ואחת מדוכדך, שהפחד ההולך וגדל שהוא עלול לאבד את החברה שלו סוגר עליו, לא יימשך לרעיון לעבוד במקום שנקרא ג'וילנד?

 

למודעה צורף מספר טלפון, ובגחמה של רגע צילצלתי אליו. כעבור שבוע, טופס בקשת עבודה נחת בתיבת הדואר שלי במעונות. במכתב המצורף היה כתוב שאם ברצוני לקבל משרת קיץ מלאה (ואכן רציתי בה), במסגרתה אמלא עבודות שונות, רובן עבודות תחזוקה, אבל לא רק, עלי להתייצב לריאיון ולהציג רישיון נהיגה בתוקף. אוכל להגיע בחופשת האביב הקרובה במקום לנסוע הביתה למיין, לשבוע. אלא שתיכננתי לבלות חלק מאותו שבוע עם ונדי. אולי אפילו נגיע ל"זה".

"סע לריאיון," אמרה לי ונדי כשסיפרתי לה. היא אפילו לא היססה. "זו תהיה הרפתקה."

"להיות איתך זו הרפתקה," אמרתי.

"יהיה לנו הרבה זמן ביחד בשנה הבאה." היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונישקה אותי (היא תמיד עמדה על קצות אצבעותיה). האם היא פגשה את הבחור האחר כבר אז? כנראה לא, אבל אני בטוח שהיא הבחינה בו, כי הוא למד איתה בקורס סוציולוגיה למתקדמים. רֶנֶה סנט קלייר בטח ידעה, וכנראה היתה אומרת לי לו שאלתי – דיבורים היו המומחיות של רנה, אני בטוח שהיא עייפה את הכומר כשהלכה לווידוי המסורתי – אבל יש דברים שאתה לא רוצה לדעת. כמו למה הבחורה שאהבת בכל ליבך ממשיכה לסרב לך, אבל קופצת למיטה עם הבחור החדש כמעט בהזדמנות הראשונה. אני לא בטוח שמישהו הצליח אי פעם להתגבר לחלוטין על האהבה הראשונה שלו, היא עדיין ממשיכה לכרסם. חלק ממני עוד רוצה לדעת מה לא היה בסדר איתי. מה היה חסר בי. עכשיו אני בשנות השישים לחיי, יש לי שְׂער־שיבה והחלמתי מסרטן הערמונית, אבל אני עדיין רוצה לדעת למה לא הייתי טוב מספיק לוונדי קיגן.

סטיבן אדווין קינג (באנגלית: Stephen Edwin King; נולד ב-21 בספטמבר 1947) הוא סופר אמריקאי פורה בסגנונות המתח והאימה. ספריו של קינג פופולריים מאוד ורבים מהם היו לרבי-מכר בינלאומיים. מעל ל-350 מיליון עותקים מהרומנים של קינג נמכרו ברחבי העולם, וספריו עובדו לסדרות טלוויזיה ולסרטי קולנוע מצליחים. בנוסף כתב קינג מספר ספרים וסיפורים קצרים תחת שם העט ריצ'רד בקמן.

סטיבן קינג נולד בעיר פורטלנד, שבמדינת מיין, ארצות הברית כבנם של נלי רות ודונלד אדווין קינג. כשהיה בן שנתיים, אביו, שהיה סוחר ימאי, נטש את משפחתו. אמו של קינג גידלה לבדה את קינג ואת אחיו המאומץ דייוויד, והמשפחה סבלה מקשיים כלכליים רבים. לאחר עזיבת האב, המשפחה נדדה בין ערים שונות בויסקונסין, אינדיאנה וקונטיקט. כשקינג היה בן 11, הוא ומשפחתו חזרו למיין שם אימו טיפלה בהוריה עד פטירתם, ולאחר מכן אמו של קינג עבדה כמסעדנית במגורים לאנשים הסובלים מפיגור שכלי.
כילד, קינג היה עד למוות של אחד מחבריו שנדרס על ידי רכבת, אך על פי דבריו אין לו זיכרון מהאירוע. משפחתו מעידה שלאחר האירוע קינג חזר לביתו בהלם, ובלי יכולת לדבר, ורק מאוחר יותר הבינה משפחתו את אשר אירע. מספר פרשנים טוענים שהאירוע המודחק באופן בלתי מודע נותן השראה לקינג ליצירותיו האפלות יותר, אך קינג מוחה על הרעיון.
ההשראה העיקרית של קינג לספרי האימה שלו מתוארת בספרו "ריקוד המוות" שראה אור ב-1981. בפרק בשם "השהיה אוטוביוגרפית מרטיטה", קינג מספר על דודו, המוצא בהצלחה מי תהום באמצעות ענף של עץ תפוח, ועל כך שלפתע ההגשמה העצמית שלו בנוגע לחייו התממשה. יש כאן אנלוגיה לחייו: בזמן שקינג ואחיו הבכור עיינו ברפרוף בספרים ישנים בעליית הגג של ביתם, גילה קינג ספר בכריכה רכה של הווארד פיליפס לאבקרפט, שהוא אוסף סיפורים קצרים של המחבר. לימים התברר שזהו ספר ישן של אביו. על הכריכה יש איור של מפלצת המסתתרת במערה בתוך נבכי הגיהנום, מתחת למצבה. הוא תיאר זאת:
"זה היה הרגע בחיי כשענף התפוח לפתע הכה בחוזקה על הקרקע. ככל שזה נגע לי, כבר הייתי בדרכי."

קינג למד בבית הספר היסודי "דורהאם", וסיים את לימודיו בבית הספר "ליסבון פולס" שבמיין. הוא הביע עניין בז'אנר האימה כבר בתקופת לימודיו בבית הספר היסודי, והחל לכתוב כתחביב בתקופת לימודיו. את מאמריו תרם למגזין שאחיו הוציא לאור. לאחר מכן החל למכור לחבריו את סיפוריו, שהיו מבוססים על סרטים שראה. לאחר שמורי בית הספר גילו זאת, נאלץ קינג להחזיר את כל רווחיו. היצירה הראשונה של קינג שפורסמה באופן עצמאי הייתה "הייתי שודד קברים מתבגר".
ב-1966 החל ללמוד אנגלית באוניברסיטת מיין, וסיים בהצלחה את לימודיו בשנת 1970. במהלך לימודיו כתב טור בשם "משאית הזבל של סטיבן קינג" בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה. נוסף על כך השתתף בסדנת כתיבה. באותם ימים עבד בעבודות מזדמנות כדי לממן את לימודיו. את סיפורו המקצועי הראשון, סיפור קצר בשם "קומה מזכוכית", מכר ב-1967. בארכיון הספרים של אוניברסיטת מיין שמורות יצירותיו המוקדמות של קינג.
לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו באוניברסיטה וקיבל תעודת הוראה, לא הצליח באופן מיידי למצוא משרת הוראה פנויה, ולכן התפרנס באמצעות מכירת סיפורים קצרים למגזין מיין. רבים מהסיפורים הקצרים שכתב באותם ימים התפרסמו באוסף הסיפורים הקצרים שלו "משמרת לילה". ב-1971 התחתן עם טאביתה ספרוס, ידידתו לספסל הלימודים מאוניברסיטת מיין. באותו הסתיו הועסק כמורה באקדמיית האמפדן שבמיין. גם במשך קריירת ההוראה שלו המשיך לתרום סיפורים קצרים למגזינים, וגיבש רעיונות לרומנים. באותה התקופה התמכר לאלכוהול, התמכרות שנמשכה יותר מעשור.

בשנת 1973, הרומן הראשון של קינג, "קארי" (באנגלית: Carrie) אושרה על ידי ההוצאה לאור "דאבלדיי". מאוחר יותר, כשכתב על הספר, הזכיר כיצד נעשה כל כך מיואש כאשר ניסה לפתח את הרעיון של ילדה בעלת יכולות על-חושיות לרומן, עד שלמעשה הוא זרק את הטיוטה המוקדמת לפח ב שכן הוא חשב שהיא ילדותית מדי, אך אשתו מנעה ממנו לזנוח את הרעיון והפצירה בו לסיימו. הוא קיבל מקדמה של 2,500$ (סכום זעום לרומן) אבל הספר זכה להצלחה יחסית, והרווחים עמדו על 400,000$, כשחצי מהסכום הגיע להוצאה לאור. קינג ומשפחתו עברו לצפון מיין בגלל שמצבה הבריאותי של אמו התדרדר. באותה התקופה קינג החל לכתוב ספר בשם "Second Coming". מיד אחרי שהספר "קארי" יצא לאור ב-1974, אמו של קינג נפטרה מסרטן הרחם. דודתו אמיריין קראה לה את הרומן לפני פטירתה. באותה תקופה קינג כתב על בעיות השתייה שלו, והתוודה שהיה שיכור בזמן שקרא את הספד אמו בהלווייתה. שמו של הספר שכתב בזמן שאמו סבלה מהמחלה שונה לאחר מכן ל "Jerusalem's Lot", ובסופו של דבר יצא תחת השם "Salem's Lot" ב-1975, הספר מספר על ערפדים המשתלטים על עיירה. ב-1975 הוא השלים את הרומן הרביעי שלו, "העמדה", אשר יצאה לאור ב-1978.
לאחר מות אמו, קינג ומשפחתו עברו לבולדר, קולורדו, שם כתב קינג את "הניצוץ" (באנגלית: The Shining) אשר יצא לאור ב-1977. בסתיו 1977 קינג התחיל ללמד כתיבה יצירתית באוניברסיטת מיין.

בשנות ה-70 המוקדמות קינג החל בכתיבת סדרת סיפורים בשם "המגדל האפל". במרכזה של העלילה נמצא רונלד, אקדוחן בודד אשר נמצא במרדף אחר "האיש בשחור". העלילה מתרחשת בעולם בדוי, פרי דמיונו של קינג, עולם אשר מבחינה רעיונית נע בין "הארץ התיכונה" של ג'ון רונלד רעואל טולקין לבין עולם מערבון הספגטי. בהתחלה פורסמו הסיפורים בחמישה חלקים ב"מגזין הפנטזיה והמדע בדיוני" בין השנים 1977 ו-1981. בהמשך הרעיון קרם עור וגידים, והסיפורים התפתחו לשבעה ספרי כריכה קשה בסדרת "המגדל האפל", ספרים שנכתבו במשך ארבעה עשורים, החל מ-1970 ועד 2004.
ב-1982 מוציא לאור בשם דונאל מ. גרנט הדפיס את אוסף הסיפורים בפעם הראשונה ביחד, בכריכה קשה עם הדפסי צבע, בשם "המגדל האפל: האקדוחן". ביקום שבספרו של קינג חוזרת שוב ושוב הטענה כי כל העולמות והיקומים הקיימים נשענים על יקום אחד בלבד, יקום המוביל את כל הנעשה, ויקום זה שיקבע מה יתרחש בשאר היקומים. ביקום זה קיים המגדל האפל.
בספרו הראשון בסדרה, רולנד יוצא למסע קסום ואפל, למציאת המגדל האפל, אותו מגדל שקושר את כל העולמות יחד. מסעו מגיע לקיצו רק בסיום הספר השביעי.
שמו של כל פרק היה שם הסיפור שפורסם קודם לכן במגזין. היקף ההדפסה הראשונית היה דל, כ-10,000 עותקים, מספר שגם באותה התקופה היה נחשב למועט ביותר. ב-1980 הרומן של קינג – "יורקת האש" הודפסה ב 100,000 עותקים, בהדפסה הראשונה שלה, והרומן "כריסטין", אשר ראה אור ב-1983 והודפס בכ-250,000 עותקים, גם כן בהדפסה הראשונה. להדפסה הראשונה של הרומן לא קדם מסע פרסום ויחצנות, ולמעשה רק חנויות ספרים מסוימות (לרוב חנויות שהגדירו עצמם כחנויות ספרי מסע בדיוני) החזיקו את הספר על המדף. פרט למספר מצומצם של חנויות, הספר לא היה זמין לקנייה. הספר התפרסם באמצעות שמועות בלבד, בעיקר בין מעריציו וקוראיו של קינג, וכשכל 10,000 העותקים נמכרו בית הדפוס הדפיס עוד 10,000 עותקים בלבד (1984). גם מספר העותקים הזה לא הספיק, והביקוש לרומן בקרב הקוראים הלך וגדל.
ב-1987 הספר השני בסדרה, "שליפת השלושה", ראה אור. בספר זה רונלד מצרף למסעו שותפים נוספים מהמאה ה-20, באמצעות דלתות קוסמיות. ההדפסה הראשונית של הספר הייתה 30,000 עותקים, מספר שעדיין נחשב נמוך יחסית. (הרומן זה לדוגמה, שוחרר ב-1986 ב-1,000,000 עותקים בהדפסתה הראשונה). קינג האמין שסדרת המגדל האפל תמשוך רק קהל מצומצם מאוד, והוא התנגד להדפיס את הספר במספר עותקים גבוה יותר. לאחר מכן, כבר בשנות ה-80 המאוחרות, בעקבות לחץ מצד המוציאים לאור וממעריציו הרבים (בשלב זה היו פחות מ-50,000 עותקים מודפסים, מול מספר גדול של מעריצים שרצו לרכוש את הספר) קינג הסכים להדפיס את הספרים בכמות המונית.
בתחילת שנת 2000 קינג שכתב את הספר המקורי – "האקדוחן", מכיוון שהרגיש שהטון בספר המקורי, אשר יצא ב-1970, לא התאים לטון של הספרים המאוחרים יותר. קינג הרגיש שסגנון כתיבתו השתנה בצורה ניכרת באותן 27 השנים שעברו. הגרסה החדשה של הספר ראתה אור ב-2003, במספר עותקים מצומצם (גרסת אספנים), ולספר צורף סיפור קצר נוסף, המתרחש בעולם המגדל האפל בשם "האחיות הקטנות של אלוריה".

באוקטובר 2005 קינג חתם על חוזה עם מארוול קומיקס בנוגע לכוונתם לשחרר מיני סדרה המתרחשת בעולם שיצר בסדרת המגדל האפל, בשם "הולדתו של האקדוחן". הסדרה, שתתמקד בימיו המוקדמים של רונלד, הגיבור, לא נכתבת על ידי קינג אלא על ידי רובין פורת' (עלילה), פיטר דייוויד (תסריט) וג'אי לי (אנימציה). הפרק הראשון שוחרר ב-7 בפברואר 2007, ובאותו היום קינג, דייוויד, לי והעורך הראשי של מארוול, ג'ו קוסדה, חתמו על חוזה להפצת חוברות הקומיקס. החוברת נמכרה ב-200,000 עותקים, נכון למרץ 2007.
בפברואר 2007 הועלתה שמועה בנוגע לכוונותיו של יוצר סדרת הטלוויזיה "אבודים", ג'יי ג'יי אברהמס, לאמץ את סדרת המגדל האפל לפרויקט עצמאי, אך מאוחר יותר אברהמס הצהיר שהוא מוותר על הרעיון.

בסוף 1970 ובשנות השמונים המוקדמות, הוציא קינג לאור מספר רומנים קצרים, כולם תחת שם עט בדוי, "ריצ'רד באקמן". הרעיון מאחורי שם עט שונה היה לפי קינג, כדי שהוא יהיה מסוגל למדוד את עצמו, ובכדי לדעת אם הוא מסוגל לשחזר את ההצלחה שלו פעם נוספת. קינג רצה לספק לעצמו תשובה בנוגע לשאלת ההצלחה הגדולה שלו. לטענתו, הוא רצה להשתיק את הקול בראשו שניקר לו בנוגע לכך שכל הצלחתו אולי מקרית לחלוטין. סיבה נוספת היא שרוב חברות ההוצאה לאור אישרו באותן השנים הוצאת ספר אחד בלבד בשנה לכל סופר.
רצ'ארד באקמן נחשף כשם עט בדוי של קינג אחרי עקשנות מצד מוכר בחנות ספרים בוושינגטון בשם סטיב בראון. בראון הבחין בקווי דמיון דומים בין קינג לבאקמן, ומאוחר יותר הצליח לאתר רשומות של מוציא לאור אשר מאמתות שקינג הוא כותב אחד הרומנים של באקמן. לאחר הגילוי שוחררה לתקשורת הודעה שהסופר ריצ'רד באקמן נפטר מסרטן. ב-1989 קינג הקדיש את ספרו "החצי האפל" לריצ'רד באקמן, וב-1996, כשספרו של קינג "דספריישן (עיר ושמה ייאוש)" יצא לאור יחד עם ספר ה"מראה" שלו, "המשליטים" – החתימה של ריצ'רד באקמן נראתה עליו.

בשנת 1987, חבריו של קינג ומשפחתו החליטו לפעול בנוגע להתמכרויותיו והוציאו מהפח של קינג פחיות בירה, בדלי סיגריות, קוקאין, דיאזפאם, אלפראזולאם, מריחואנה כדורי הרגעה ותרופות נגד צינון. לאחר שקינג ראה מולו את כל הסמים שהוצאו מהפח הוא הפסיק את הכחשותיו, ופנה לקבל עזרה בנוגע להתמכרותו. על פי דיווחיו, קינג נשאר עד היום פיכח.

ב-19 ביוני 1999, בסביבות השעה 4:30 אחר הצהריים, קינג צעד במעלה גבעה בשולי כביש מהיר במרכז מיין. באותה העת הנהג בריאן סמית' עבר במקום, הוסח על ידי כלב הרוטוויילר שלו שהיה במושב האחורי של רכב הטנדר שלו, ובעקבות כך סטה מהמסלול ופגע בקינג. קינג עף למרחק של 4.2 מטרים משולי הכביש. לפי הדו"ח המשטרתי, קינג נפגע מאחור, ועדי הראיה שהיו במקום טענו שהנהג לא נסע מהר. לעומת זאת, באתרו של קינג נכתב שהוא נפגע מלפנים. כתוצאה מהפגיעה קרסה הריאה הימנית של קינג, והוא סבל ממספר שברים ברגלו הימנית, ירכו, ומקרע בקרקפת.
אחרי חמישה ניתוחים בעשרה ימים ופיזיותרפיה ממושכת, קינג היה יכול להמשיך את כתיבת ספרו "על הכתיבה", אף שהשבר בירכו לא אפשר לו לשבת יותר מ-40 דקות רצופות, בגלל הכאב העז. לאחר כשנתיים, קינג סבל מדלקת ריאות חמורה מאוד, כפועל יוצא מהפגיעה בריאתו במהלך התאונה.
עורך הדין של קינג קנה את המכונית של סמית' ב-1,500 דולרים לאחר האירוע, כדי למנוע ממנה להימכר בeBay. מאוחר יותר המכונית רוסקה באתר גריטת מכוניות, וזאת לאחר שקינג גרם לה נזקים נרחבים באמצעות מחבט בייסבול. בהמשך קינג אמר בראיון שהוא רצה להרוס לחלוטין את המכונית באמצעות פטיש.
תיאור בדיוני של התאונה מתואר בספר האחרון מסדרת "המגדל האפל". בתיאור אשר בספר קיימת גם השיחה בין קינג לסמית', בזמן שהוא חיכה לקבלת הטיפול הרפואי.
ב-2002, קינג הודיע על כוונתו להפסיק לכתוב, חלקית בעקבות הפגיעות הפיזיות שספג בתאונה, פגיעות אשר הפריעו לו בכתיבתו. בראיון לעיתון האמריקאי "לוס אנג'לס טיימס" אמר קינג:
"אתה מגיע לנקודה בה הצלחת להקיף את כל קצות החדר, מפה אתה יכול לחזור אחורה למקומות שכבר היית בהם ובסופו של דבר למחזר את עצמך. אמרתי את מה שהייתי צריך לומר. מנקודה זו יש ברירה, או להמשיך הלאה או לומר שעזבתי כשאני עדיין בשיא".
מאז הודעתו קינג המשיך לכתוב, אבל הצהיר באתרו הרשמי:
"אני כותב, אבל אני כותב בקצב אטי הרבה יותר מקודם לכן, ואני חושב שאם יהיה לי משהו באמת באמת טוב, אני אהיה מוכן לפרסמו מכוון שהפרסום מרגיש כמו השלב האחרון וההכרחי של תהליך היצירה. לפרסם יצירה כדי שאנשים יהיו יכולים לקרוא אותה, כדי לקבל פידבקים ובכדי שאנשים ידברו עליה אחד עם השני ואיתך, הכותב. למרות שיכולת ההמצאה שלי הואטה במהלך השנים, אבל כך זה אמור להיות".
בריאן סמית' מת באופן מסתורי ביום הולדתו של קינג כשנה לאחר מכן ב-21 בספטמבר 2000 בעודו בגיל 43 ממנת יתר של משככי כאבים.

בשנת 2000 פרסם קינג ספר בהמשכים באינטרנט בשם "הצמח". הספר לא הודפס בשום שלב. בתחילה חשבו שקינג בחר לפרסם את הרומן באמצעות האינטרנט בגלל שהמכירות היו כושלות, אך מאוחר יותר קינג אמר שפשוט נגמרו לו הרעיונות. ב-2006, קינג פרסם ספר אימה אפוקליפטי בשם "סלולרי".
ב-15 באוגוסט 2007 הואשם קינג ב"וונדליזם" בחנות ספרים באוסטרליה, בגלל שהוא נראה "משחית" ספרים במדור המדע בדיוני. בהמשך התברר שקינג פשוט חתם על הספרים שלו.
ב-2008 פרסם קינג את הספר "דומא קי" ואוסף סיפורים קצר בשם "בדיוק אחרי השקיעה" שהכיל 13 סיפורים קצרים.
בשנת 2009, קינג פרסם שני ספרים חדשים. רומן אחד בשם "Ur" (לא תורגמה לעברית), שנכתבה בלעדית עבור אמזון קינדל, וניתנת לרכישה רק באמצעות אמזון. השני הוא ספר-שמע בשם "Road Rage", ספר אשר כולל בתוכו את הסיפור הקצר של ריצ'רד מתטסון בשם "Duel", ואת המחווה של קינג לסיפור זה בשם "Throttle", סיפור שנכתב מחדש על ידי בנו של קינג – ג'ו היל.
הספר חדש ביותר של קינג נקרא "מתחת לכיפה", שהוא למעשה ספר לא גמור אשר קינג ניסה לכתוב פעמיים מאז 1970. הספר יצא לאור ב-10 בנובמבר 2009. זה הספר הארוך ביותר שקינג כתב מאז ספרו "זה", ואורכו בגרסה העברית הינו 1,022 עמודים.

כתיבתו של קינג ידועה בעיקר בשל יכולתו לשים דגש על הדברים הקטנים, שלמעשה בסופו של דבר מעצבים את הדמויות ואת קו העלילה. רבים מספריו של קינג, שלכאורה מנותקים לחלוטין אחד מהשני, מתבררים כמחוברים בקווי עלילה כלשהם, לרוב באמצעות דמויות משניות, ערים בדיוניות זהות, ועוד. ערים אלו לרוב שוכנות במדינת מיין, מולדתו ומקום חייו של קינג, לדוגמה העיר הבדיונית דרי, שרבים מסיפוריו מתרחשים בה. ספריו של קינג שופעים באזכורים בנוגע להיסטוריה ולתרבות של אמריקה, במיוחד בפן האפל והמחריד לעתים. אזכורים אלו מתבטאים לרוב באמצעות סיפורים על העבר של הדמויות המתוארות בספריו, סיפורים אשר מסבירים את פחדיהם.
סגנון כתיבתו של קינג ידוע בעיקר בשל תחכומו הרב, והאופן האפל שבו הדברים מוצגים. הרבה מספריו עוסקים בנושאים פשע, אלימות, מלחמה, גזענות והעל טבעי. קינג נוטה להיכנס לנבכי נשמותיהן של דמויותיו בספריו, ובאמצעות כך לבקר את החברה, ולחשוף לדבריו, את אופיו האמתי של האדם. ספריו של קינג ידועים בשל האפלוליות בה הדברים מוצגים, באופן קר, קודר, וכן. כתיבתו של קינג נודעת גם בשל דו הערכיות שניתן למצוא בסיפוריו. קינג לעולם לא מבקר או מביע דעה באופן ישיר, אלא רק באמצעות הדמויות והסיפור. לעתים הדמות עוברת שינוי, בפעמים אחרות המציאות אליה הדמות נזרקת גוררת מחשבה מצד הקורא. על פי המבקרים, ספריו של קינג חותרים לתכלית מסוימת, וגוררים את הקורא למחשבה מעמיקה בנוגע לעניין אותו בוחר קינג להעלות בסיפור.
קינג תופס את תפקיד המספר בספריו, לעתים בתור עצמו, ונוהג להתייחס לקוראיו כאל "חברים ושכנים", או "קוראיי הקבועים". סגנון זה קיים ברבים מספריו. לדבריו, לקינג יש נוסחה מאוד פשוטה לכתיבה טובה: "תקראו ותכתבו כשיש שעות ביום. אם אתם לא יכולים למצוא את הזמן לזה, אל תצפו להיות כותבים טובים." קינג מספר שהוא כותב כל יום בממוצע 2000 מילים, ולא הולך לישון עד שהוא לא מגיע לרף הזה. לקינג יש גם הגדה לכישרון כתיבה: "אם כתבת משהו וקיבלת עליו תשלום בהמחאה, ואם פדית את ההמחאה והיא לא חזרה, ואם שילמת את חשבון החשמל עם הכסף הזה – אני מחשיב אותך לאדם כישרוני".
הסגנון של קינג מאופיין בין היתר בקפיצות בין העתיד לעבר, פיתוח דמויות עמוקות, וסוף עם עקומה עלילתית בכל פרק. קינג לעתים משתמש בחבריו כבסיס לדמויות בספריו, ונוהג לאזכר ספרי מדע בדיוני שהוא אוהב, אשר השפיעו עליו כסופר. כשנשאל למה הוא כותב, ענה קינג: "התשובה פשוטה למדי – לא נועדתי לעשות שום דבר אחר. הייעוד שלי הוא לכתוב סיפורים, ואני אוהב לכתוב סיפורים, זה למה אני ממשיך לעשות את זה. אני באמת לא יכול לדמיין את עצמי עושה משהו אחר, ואני לא יכול לדמיין (את עצמי) לא עושה את מה שאני עושה." קינג גם נשאל מדוע הוא כותב סיפורים מבעיתים, והוא ענה למראיין בשאלה: "למה אתה מניח שיש לי בררה?"

קינג טוען שהסופר ריצ'רד מת'סון הוא הסופר שהשפיע עליו ביותר בהיותו כותב. קינג, בדומה למת'סון משלב דמויות באמצעות קריינות בגוף שלישי. קינג מגדיר עצמו כמעריץ מושבע של הווארד פיליפס לאבקרפט, וטען לא פעם שהשפיע עליו המון, הן בסגנון הכתיבה והן בעצם היותו סופר. קינג גם מתייחס אל לאבקרפט בספרו "Danse Macabre" (תרגום: ריקוד המוות), ובעוד מספר ספרים. השפעתו של לאבקרפט ניכרת על קינג בעיקר בהמצאות הביזאריות שניתן למצוא בספריו, קשרים עדינים בין סיפוריו, תמלילי המשפט והסיפר. ניתן להרגיש גם בהשפעתו של ברם סטוקר בסגנון כתיבתו של קינג, במיוחד בספרו "Salem's Lot".
קינג הוא גם מעריץ גדול של ג'ון מקדונלד, והקדיש את ספרו "Sun Dog" למקדונלד, וכתב "אני מתגעגע אליך, חבר ותיק". מקדונלד גם כתב את ההקדמה לספר "Night Shift" (תרגום: משמרת לילה) של קינג.
ב-1987 קינג פרסם באמצעות Philtrum Press (בית הוצאה לאור בבעלותו) ספר של דון רוברטסון בשם "The Ideal, Genuine Man". בהערות ההקדמה לספר קינג כתב: "דון רוברטסון היה, ועודו אחד משלושת הכותבים שנתנו לי השראה כאדם צעיר אשר ניסה להיות סופר".( שני האחרים הם ריצ'רד מת'סון וג'ון מקדונלד).
בראיון שקינג נתן ל Amazon.com קינג אמר שהספר היחידי שהוא מצטער שהוא לא היה מחברו הוא בעל זבוב מאת ויליאם גולדינג.
בראיון עם קינג אשר פורסם במגזין USA Weekend במרץ 2009, קינג אמר: "אנשים מסתכלים על סופרים שהם אוהבים כששאב ללא תחליף. גם אני. אלמור לנארד, בכל יום שאני מתעורר – בלי להישמע חולני, למרות שחולניות היא דרך חיי – ולא רואה מודעת אבל שלו בעיתון, אני חושב לעצמי, "נהדר! הוא סביר להניח עובד איפשהו. הוא הולך להפיק ספר נוסף, ולי יהיה ספר נוסף לקרוא". בגלל שאם הוא ילך, אין אף אחד אחר".

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X