ימי תל אביב האחרונים | לרכישה באינדיבוק
ימי תל אביב האחרונים

ימי תל אביב האחרונים

שנת הוצאה: 06/2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 20

הרוחות מתחזקות, דוחקות בי, מנסות לקרוע את המצלמה מידי. אני מסתובבת, המצלמה עוברת על פני התחנה המרכזית הישנה ומישהו צורח…

הסופות היכו בלב העיר תל אביב, ודבר לא יהיה עוד כשהיה.

בעיר הנקרעת לגזרים באלימות שאיש לא יודע את פשרה, נאבקים שלושה על חייהם – יוצרת סרטים דוקומנטרים, תלמיד ישיבה וכבאי מטורף. הם מנסים לשרוד ולמצוא משמעות, אף במחיר חייהם. ובעוד תל אביב הולכת ומושמדת, מתרומם בלב העיר הר מסתורי הנראה כעולם זר, אחר. האם שם תימצא ישועה? האם יש ממש בשמועות הקדחתניות על בואו של המשיח?
האם תקווה תוכל לצמוח מתוך החורבן, בעוד העיר מאבדת מגע עם העולם החיצון וסוגרת על עצמה ועל הילדים המעטים שנותרו בה, משחקים ומלקטים מזון בין ההריסות?
ימי תל אביב האחרונים הוא תערובת לוהטת של דימויים מקראיים, אימה נוסח ה. פ. לאבקרפט ותרבות ישראלית, בחלקו מותחן ובחלקו דיון מעמיק בטיבה של האמונה. זהו רומן מקורי וסוחף שבו, תחת הייאוש והמאבק הקיומי, ההומור נוכח תמיד.

 

זהו שיתוף הפעולה השני של הסופרים לביא תדהר וניר יניב. ספרם המשותף הראשון, רצח בדיוני, ראה אור ב-2009.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ימי תל אביב האחרונים”

בקרוב…

שינויים אלימים, דוקומנטרי (הקלטת וידיאו, חלק ראשון – הגר)
אני עומדת בתחנה המרכזית הישנה ומצלמת פליטים מדרפור כשזה מתחיל. השמים מתכהים קלות. קודם האוויר היה חם ודומם, אבל כעת עולה רוח שמחליקה על לחיי כלשון רטובה, ואני יכולה להריח מלח. זה מרגיז אותי משום שאני צריכה להשמיע עוד קטע קריינות קצר והסצנה מולי משתנה. אבל אין לי ברירה. זה הדוקומנטרי השלישי שלי. אולי צפיתם בעבודות הקודמות שלי — בית סגור, על בית היתומים בבאר שבע, או העיניים הצבועות, על הזונות הרוסיות בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. אני מתייחסת ברצינות לסוגיות חברתיות — לדעתי חשוב להביא אותן לידיעת הציבור, אף על פי שקשה להתפרנס מזה, ואני עדיין צריכה לעבוד כסדרנית בבית קולנוע שלושה ימים בשבוע. לא אכפת לי, לפחות זו עדיין עבודה בסרטים, ואני לא תקועה בעבודות מלצרות כמו כל הבנות שרוצות להיות שחקניות וזמרות ורקדניות בתל אביב.
באתי לכאן, לתחנה, כדי לצלם את הפליטים שהסתננו לישראל דרך הגבול עם מצרים. הם מדרפור שבסודן, והם באו לכאן בחיפוש אחר מקום שבו לא יהרגו או יענו או יאנסו אותם. בתגובה, הממשלה שמה אותם מאחורי סוגר ובריח. ארגוני זכויות האדם המקומיים פנו לבית המשפט העליון, שקבע כי המעצר אינו חוקי. בעקבות זאת העצורים נזנחו ברחובות באר שבע ובמקומות אחרים בארץ, והיום זורקים קבוצה בתל אביב.
בעודי מצלמת איני יכולה שלא להבחין שנעשה חשוך יותר — ובכן, לא ממש חשוך יותר, השמש נראית עמומה יותר והשמים אינם כחולים בוהקים אלא מאפירים והבזקי צבע חולפים בהם, אדומים ושחורים, ועננים מתאספים לכדי ספירלות מוזרות. זה קורה מהר מאוד. על הקרקע מתגודדים הפליטים, שנראים אבודים וחסרי תקווה, ומעט אנשי זכויות האזרח שחיכו להם כאן מחלקים להם כריכים ומנסים להתאים בין האנשים לשמות שמופיעים ברשימות שלהם. אני מקווה שהם יצליחו למצוא לכולם מקומות מגורים. הייתי מציעה בעצמי, אבל אני חולקת דירה עם שני שותפים. בכל אופן, עכשיו כבר כמעט כולם מביטים למעלה. הרוח מתחזקת והאוויר מרגיש מוזר, כאילו עובר בו זרם חשמלי. השערות שעל זרועותי מזדקרות ואני מזיעה. אני מפנה את המצלמה אל השמים. נקודות של אור מנצנצות במרחבי הסופה המתערבלת. הן נראות ככוכבים, אבל —
הרוח מתחזקת עוד יותר, דוחקת בי, כאילו מנסה לקחת מידי את המצלמה. אני מסתובבת והמצלמה עוברת על פני מסוף הנוסעים הישן ומישהו צורח.
אני לא מבינה מה קורה. המצלמה מראה שהפליטים רצים, אבל הם לא יודעים לאן ללכת, הם פשוט בורחים לכל הכיוונים. נשמע צליל רוטט נמוך, ונדמה שהאדמה רועדת. כשאני מסתובבת אני רואה דוכן שווארמה ונשמע פיצוץ ואני חושבת — מחבלים. זו מתקפת מחבלים. הם תמיד מנסים לפגוע בתחנה המרכזית הישנה. חלקו הקדמי של דוכן השווארמה מתפוצץ החוצה ולבנים עפות מעל לראשי. נשמעות צרחות נוספות, ואני עדיין מצלמת את מקור הפיצוץ. הקירות הישנים מתנודדים, הם רוטטים כמעט כעשויים מקפא, ומשהו נדחף מתוכם, ענק ולא מובן, משהו כמו אור נוצץ וריח המלח מתחזק והרוח דוחקת בי, ושוב אני כמעט נופלת, ופתאום כל הזוויות משתגעות.
משהו דומה לעמוד אוויר נע דרך תחנת האוטובוס, קורע מבנים, קורע את הדרך, משליך אנשים. אני מביטה דרך המצלמה בעת שמשפחה מדרפור נשאבת אל חלל האוויר ו — זו המחשבה שעולה בי — נקרעת לגזרים וחלקיהם עפים סביב כתפוזי דם ומתרסקים כנגד הקרקע. אני מנסה לרוץ אבל המערבולת שבאוויר מושכת גם אותי לעברה, עוד אנשים נקרעים לגזרים ואני רואה חסיד זקן, לבוש שחורים, מתרומם באוויר ומתפוצץ. גשם דם יורד על התחנה המרכזית הישנה והשמים מתכהים עוד יותר מעלינו, והרוח נאנקת בין המבנים. עוד — משהו — עולה באטיות מן הקרקע ואז עוד אחד, וכעת מכוניות עפות באוויר ואני רואה אוטובוס מרוסק מלא באנשים, הוא נמעך על הכביש ודם זולג מבין החרכים שהיו פעם חלונות. אני רצה, אני מחזיקה את המצלמה אבל היא לא פונה לשום מקום, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה לברוח. אני מוצאת את דרכי בין חפצים והרוח שואבת אותי, פעם פה ופעם שם, אבל כל עוד אני מצליחה להישאר באמצע בין המשבים אני לא נשאבת. בכל מקום אנשים צורחים ואני מבינה שגם אני צורחת. משהו פוגע בפני ואני מנסה שלא להסתכל אבל כשזה נופל אני רואה את זה, זו כף יד, אני אפילו שמה לב לטבעת הנישואים ולשערות העבות שעל מפרקי האצבעות, יד של גבר. האם זה קורה בכל רחבי העיר? האם לאיראנים יש איזה נשק חדש והם משתמשים בו עלינו? אולי חיזבאללה? או חמאס? או גדודי חללי אל־אקצה? אני רצה מהר ככל שאני יכולה, מתרחקת מן התחנה, ללא כיוון. אני חושבת שהמצלמה עדיין פועלת.

בקרוב…

X