ימי א' של בורגני פריזאי | לרכישה באינדיבוק
ימי א' של בורגני פריזאי

ימי א' של בורגני פריזאי

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 161
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

ספר זה, פרי עטו של מופסאן (1893-1850), מתאר את חיי העיר בהומור אירוני, לעתים שחור, אך תמיד בנימה שיש בה חמלה אנושית, עדינות וראייה מפוכחת וחכמה של המציאות.

שלושה סיפורים נוספים, שגם הם מתורגמים לראשונה לעברית, נלווים לנובלה המבריקה הזאת ומשלימים את התמונה הפריזאית של מופסאן, אמן הסיפור הקצר של כל הזמנים.

תרגם: אביטל ענבר

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ימי א' של בורגני פריזאי”

מר פַּטיסוֹ, יליד פריז, שבדומה לרבים אחרים למד לימודים לא מוצלחים בגימנסיה אנרי הרביעי, התקבל לעבודה במשרד ממשלתי בהשתדלותה של אחת מדודותיו, בעלת בית־מִמכר לצורכי טבק, שאחד מלקוחותיה היה בו מנהל אגף.

הוא התקדם באיטיות רבה, ואלמלא המזל הטוב המנווט לעתים את גורלנו, ייתכן שהיה הולך לעולמו כלבלר מדרגה רביעית.

היום הוא בן חמישים ושתיים, ורק עכשיו הוא מתחיל לסייר כְּתייר בכל אותו החלק של צרפת המשתרע בין ביצורי פריז לפרובינציה.

סיפור קידומו המקצועי יהיה אולי לתועלת לפקידים רבים, כפי שסיפור טיוליו יסייע בלי ספק לפריזאים לא מעטים למצוא מסלולים לסיוריהם שלהם, ובזכות הדוגמה הזאת ישכילו להימנע מאי אלו הרפתקאות ביש שאירעו לו.

בשנת 1854 עדיין לא השתכר מר פַּטיסוֹ אלא אלף ושמונה מאות פרנקים. בשל תו משונה באופיו, היה מאוס על כל הממונים עליו, ואלה הניחו לו לערוג בציפייה נצחית ונואשת להעלאת שכר — משאת נפשו של כל פקיד.

ועם זאת חרוץ היה, אך לא השכיל להבליט זאת, מה עוד שהיה גאוותן מדי, כפי שהוא עצמו נהג לומר. וכן, טיב גאוותו היה להימנע דרך קבע מלהקדים שלום לבכירים ממנו באופן כנוע ומתרפס, כפי שנהגו, לדעתו, אחדים מעמיתיו שלא היה מוכן לנקוב בשמותיהם. הוא היה מוסיף שגילוי לבו הוא לצנינים בעיני אנשים רבים, לפי שהתקומם, אגב, כמו כל היתר, נגד משוא הפנים, העוולות, וזכויות היתר לאלמונים, שהיו זרים למינהל הציבורי. אבל קולו המתרעם לא חרג מעולם מעבר לדלת הקיטון, שבו טרח, על פי המימרה השגורה על פיו: "אני טורח… אבל אינני לטורח, אדוני."

קודם כל כפקיד, שנית כצרפתי ולבסוף כאיש שוחר סדר, תמך, מתוך עיקרון, בכל ממשלה מכהנת, מפני שהיה קנאי לשררה… למעט זו של הממונים עליו.

כל אימת שנקרתה לו ההזדמנות היה מתייצב על דרכו של הקיסר על מנת להתכבד ולהסיר בפניו את הכובע. והיה הולך לו משם חדור גאווה על שבירך לשלום את ראש המדינה.

מרוב שזן עיניו בשליט, נהג כמו רבים אחרים: חיקה את צורת זקנו, את תספורתו, את מעיל הרדינגוט שלו, את אופן הילוכו, את מחוותיו — מה רבים הם האנשים בכל ארץ וארץ המבקשים להידמות לדיונקאותיו של הנסיך! ייתכן שדמה דמיון קלוש לנפוליאון השלישי אבל שׂערו שלו היה שחור: הוא צבע אותו. כך נעשתה ההקבלה מושלמת. וכשפגש ברחוב אדון אחר שגילם גם הוא את הדמות הקיסרית, התקנא בו וסקר אותו במבט של בוז. הצורך הזה, לחקות, היה במהרה לשיגיון, ולאחר ששמע ששמש בארמון טְווילרי מחקה את קולו של הקיסר, אימץ אף הוא את הטעמותיו של הקול הזה ואת איטיותו המחושבת.

כך נעשה כה דומה למודל שלו עד שאפשר היה לטעות ביניהם, ואנשים במשרד הממשלתי, פקידים בכירים, רטנו, מכיוון שהדבר היה לא מכובד בעיניהם ואף המוני. שחו על כך באוזני השר והוא זימן את הפקיד אליו. אך למראהו פרץ בצחוק וחזר ואמר פעמיים־שלוש: "זה משעשע, אכן משעשע!" שמעוהו כך אומר, ולמחרת היום המליץ הממונה הישיר על פַּטיסוֹ להעניק לו תוספת של שלוש מאות פרנקים שאושרה לו בו במקום.

למן אותה עת הוא התקדם באופן סדיר בזכות אותה סגולת חיקוי קופית. הממונים עליו אף נתקפו דאגה עמומה, מעין תחושה מוקדמת שברכה גדולה מרחפת מעל לראשו, והיו פונים אליו באדיבות מופלגת.

אך כשהוכרזה הרפובליקה, חרב עליו עולמו. הוא חש ממוטט, מחוסל, ובמעין בלבול חושים חדל לצבוע את שׂערו, גילח את פניו, קיצר את שערו, וכך שיווה לעצמו חזות אבהית ענוגה שאין בה כדי לעורר חשד.

או אז התנקמו בו הממונים עליו, אלה שמתוך יצר הישרדות נעשו כולם כאחד חסידי הרפובליקה, על המורא הממושך שעורר בהם, חיבלו במענקיו וסיכלו את קידומו. גם דעותיו שלו השתנו; אך מכיוון שהרפובליקה לא הייתה משום יֵשות חיה ומוחשית שאפשר לחקותה, ומכיוון שהנשיאים התחלפו חיש קל, מצא עצמו נתון בהתחבטות אכזרית מאין כמוה, במצוקה איומה ונוראה, והצורך שלו לחקות פסק לאחר שכשל ניסיונו להגשים את המופת האחרון שלו: אדון תיֶיר.

אך אישיותו הייתה זקוקה לביטוי חדש. זמן רב חכך בדעתו, ואז, בוקר אחד, התייצב במשרד ולראשו כובע חדש, ובצדו הימני, כמעין טוטָף, שושֶנת קטנטנה בשלושת צבעי הלאום. עמיתיו הוכו בתדהמה; צחקו על כך משך כל היום, ושוב למחרת, וכל השבוע והחודש. אבל סופם שרצינות גישתו הביכה אותם. ושוב פשתה הדאגה בקרב הממונים עליו. איזו תעלומה צופן הסמל הזה? האם אין הוא אלא הצהרה של אהבת המולדת ותו לא? או עדות להצטרפותו אל מחנה הרפובליקה? או שמא הוא סימנה החשאי של איזו השתייכות רבת עוצמה? ואם כן, הרי כדי לשאת את הסמל בדבקות כה גדולה, אין זאת אלא שמובטחת לו איזו חסות עלומה ואדירת כוח. כך או כך, הדעת מחייבת לעמוד על המשמר, מה עוד שקור רוחו הלא־מעורער נוכח כל ההתלוצצויות אך העצים את החששות. עד מהרה התחילו נזהרים בו, ואומץ לבו, אומץ לב של טיפשים, הושיעו, שכן ב־1 בינואר 1880 מונה לבסוף ללבלר ראשי.

כל חייו ישב במקום אחד. כחובב מנוחה ושלווה נותר רווק ותיעב כל תנועה ורעש. בימי א' בילה בדרך כלל בקריאת ספרי הרפתקאות או שהיה מתקין בקפידה שקפים* שהיה מעניק שי לעמיתיו. כל חייו לא נטל אלא שלוש חופשות, כל אחת של שבוע, כדי לעקור לדירה חדשה. אך לעתים, בחגים החשובים, היה עולה להנאתו על רכבת שנסעה לדיֶיפ או ללה אַוְור, לשם התעלות הנפש נוכח חזיונו נורא ההוד של הים.

רווי היה באותו שכל ישר הגובל בטיפשות. זה זמן רב חי לו בשלווה, בחסכנות, במתינות שיְסודה בזהירות, ויתרה מכך, בפרישות שמקורה בנטיית לב, כשלפתע נתרגשה עליו דאגה מעוררת פלצות. ערב אחד, ברחוב, נתקף לפתע פתאום ערפול שעורר בו חשש משבץ. הוא סר אל רופא, ובעד מאה סוּ קיבל את המרשם הזה:

מר פ', בן חמישים ושתיים, רווק, פקיד — מזג סַנגוויני, נוטה לגודש דם.

תרחיצי מים קרים, תזונה מדודה, פעילות גופנית מרובה.

מונטֶליֶיה, דוקטור לרפואה מהפקולטה של פריז.

 

גי דה מופאסאן (בצרפתית: Guy de Maupassant;‏ 5 באוגוסט 1850 – 6 ביולי 1893), סופר צרפתי. כתב בעיקר סיפורים קצרים ורומנים.

 

גי דה מופאסאן נולד וגדל בנורמנדי. אמו הכירה מילדותה את גוסטב פלובר שעתיד היה להיות בעל השפעה על חיי בנה. הוא נשלח לבית ספר ברואן שם היה תלמיד טוב, ושקע באהבתו לשירה ותיאטרון.

 

עם סיום לימודיו בקולג' ב-1870 , פרצה מלחמת צרפת פרוסיה, מופסאן הפסיק את לימודיו והתגייס לצבא. אחרי שחרורו נסע לפריז, שם עבד במיניסטריון הצי.

 

פלובר, לקח אותו תחת חסותו. הוא עודד את מופאסאן לכתוב, והכניס אותו לחוגי הספרות. בביתו של פלובר הכיר מופאסאן את הסופר הרוסי איוון טורגנייב, אמיל זולא, אלפונס דודהואחרים. ב-1878 הועבר למיניסטריון החינוך, והיה לעורך של כמה עיתונים. בזמנו הפנוי כתב רומנים וסיפורים קצרים.

 

ב-1880 פרסם את יצירת המופת שלו "כדור של שומן", אשר זכתה להצלחה מיידית. בעשור שבין 1880 ל-1891, כתב רומנים וסיפורים למאות. סגנונם המאופק והבהיר העמידו אותו בשורה הראשונה של הסופרים בני המאה ה-19.

 

מופאסאן, שהיה מבין המתנגדים הרבים להקמת מגדל אייפל, נהג לשתות כוס קפה בכל בוקר במסעדה שעל המגדל. כששאלוהו מדוע הוא עושה זאת ענה ש"זהו המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את המגדל".

 

בעקבות הצלחתו נפתחו לפניו גם חוגי החברה הגבוהה. הוא הרבה בנסיעות, וחזר מכל נסיעה עם ספר חדש לפרסום. בשנותיו האחרונות העדיף להתבודד, פחד מפני המוות ומרדיפה, ויחד עם מחלת העגבת בה לקה, גרמו לכך שהוא נחשב לא שפוי. לאחר נסיון לשים קץ לחייו בינואר 1892 נפטר בפריז בשישה ביולי 1893, חודש לפני יום הולדתו ה-43.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X