ימים מרים ימים טובים | לרכישה באינדיבוק
ימים מרים ימים טובים

ימים מרים ימים טובים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 311
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 62
- 30

בר מזל אני. כך מתחיל ג'ון את סיפור חייו בצל האימה והאובדן שחוותה אמו בנעוריה. ביומניו מגולל ג'ון את קורות חייו וחיי אמו השלובים אלה באלה, ואת ניסיונותיו לחשוף את זהות אביו הנעלם ואת חידת החייל האנגלי שחילץ את אמו ואותו מצריף הרפאים בברגן בלזן. את סיפור חייה של מרים ממשיך לתאר נכדה יואל, המצרף את יומניו ליומני אביו. יואל מתבגר גם הוא בצל עברה של סבתו, אך שלא כמו אביו, הוא פחות כבול לזיכרונותיה ההולכים ומתעמעמים ולעיתים אף נדחקים לשוליים, והוא חי כבני דורו האחרים במדינה למודת קרבות, שבין מלחמה למשבר אחר מתנהלים בה חיי שגרה. בעוד השניים מנסים לחשוף את עברה הלוט בערפל של מרים, נשזר סיפור חייהם באירועים הדרמתיים והטרגיים המתחוללים במדינה כשברקע ניצבת מרים כעדה שותקת.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ימים מרים ימים טובים”

בקרוב…

בר מזל אני. כך נהגה אמי מרים לומר לי בילדותי, כיוון שהפגנתי איפוק וסבלנות בבחירת עיתוי יציאתי לאוויר העולם, והמתנתי עד לרגע שבו נכנס הצבא הבריטי לברגן־בלזן. דקות ספורות בלבד לאחר שנפרצו שערי מחנה הריכוז על ידי הבריטים הגחתי לאוויר העולם, אם אפשר לכנות כך את צחנת המוות שריחפה מעל המחנה, וינקה לתוכה את ריח פריחת האביב שהצליח להסתנן מבעד לגדרות התיל ומגדלי השמירה.

כשג׳ון, טוראי אנגלי צעיר, נכנס אל הצריף שבו הייתה אמי מוטלת על דרגש, כבר זחלתי על בטנה ונשמתי נשימות ראשונות מהאוויר העכור. החייל כיוון את רובהו לעבר אמי, והיא הייתה בטוחה שיום הולדתי יהיה גם יום מותנו, שלה ושלי. אך פני הנער התמימות של ג׳ון, שכמותן לא ראתה זה עידן ועידנים, והקול האנושי החם שבקע מפיו, שכמותו לא שמעה מאז החל מסע הייסורים שלה, העירו בה תקווה שזה מכבר נקברה מתחת לעיי ייאוש וכאב, כי המסע הנורא בא אל סופו. באותו רגע גמלה בתוכה ההחלטה כי תינוקה החלוש, הנאחז בבטנה בציפורניו הזעירות כמתחנן על חייו, חיֹה יחיה.

I’m sorry, אמר ג׳ון במבוכה והסב את מבטו למראה אמי העירומה, שנגלתה אליו כשהנשים אחוזות האימה שהקיפו אותה נסוגו מפניו.

“כזה קטן היית כשנולדת”, הייתה אמי אומרת, מרחיקה את הבוהן אך במעט מהאצבע, כדי להדגים את ממדיי הזערוריים שעה שהגחתי לעולם.

“כל כך קטן?” הייתי שואל בחוסר אמון מוחלט.

“כן, כל כך קטן”, השיבה לי אמי וחיוך רך ונוגה היה עולה על פניה וחומק לו מיד.

“אי אפשר כזה קטן”, הייתי מצחקק במבוכה כמנסה להגן על כבודי.

“כן, כזה קטן”, הייתה אמי מתעקשת ומוסיפה, “אולי אפילו יותר קטן”, ואני נחרדתי מהמחשבה על שכמעט הייתי בלתי נראה בשעת לידתי.

אמי לא חששה שמא איעלב מדבריה כשהזכירה את ממדיי העלובים, כי במשך השנים צמחתי להיות גבוה וחזק, מתנשא בראש שלם מעל כל הילדים בני גילי, ובגלל כתפיי הרחבות ניבאו לי הכול עתיד מבטיח של מתאגרף קשוח. כשהייתי צועד, גופי רכון מעט קדימה, נראיתי לדעת אמי כמי שנכון בכל רגע להסתער על מטרה ראויה, אם זו רק תזדמן בדרכי.

אלא שלא הייתי מסוג הפרחחים שמחליפים מהלומות בכל הזדמנות ומסתבכים בקטטות. התערבתי בתִגרות רק כשנדרשתי לחלץ את החלשים מבני גילי שמצאו עצמם מול יריבים חזקים מהם, ותמיד השתדלתי ליישב מחלוקות בדרכי נועם. אף שהייתי שוחר שלום מטבעי נהגה אמי להניף אצבעה אל מול פניי ובקולה הנמוך, שהיה נשמע אך בקושי, הייתה מתרה בי: “שלא תעז להרים יד על מישהו רק בגלל שפתאום נהיית לי כזה חזק!”

אך למרות התראותיה של אמי ומאמצי ההבלגה שלי, נקלעתי מדי פעם להתכתשויות ולחילופי מהלומות. רק אחת־עשרה שנים חלפו מיום שנולדתי, ואני, שסיכויי לשרוד היו קטנים משל זבוב על קיר שמכה מדויקת ואכזרית ניחתת עליו, ישבתי רכוב על בטנו של שלומי לאחר שהכרעתי אותו לאדמה ללא שום מאמץ. סביבנו, במרכז מגרש הכדורגל שברחוב אוסישקין בצפון תל אביב, התגודדו רבים מילדי השכונה. מקצתם ליבו את עלבוני בדברי הסתה והמריצו אותי להמשיך להפליא את מכותיי בשלומי, ומקצתם התחננו כי אחוס על חיי האומלל ששכב על גבו ונאנק מכאבים, זרועותיו פשוקות לצדדים מהודקות לאדמה ושפתיו זבות דם, והוא מביט מבועת לתוך עיניי הרושפות מכעס ועלבון, שהעידו כי אינני מתכוון לחמול עליו.

הנפתי שוב את אגרופי באוויר, ושלומי מיהר לעצום את עיניו ולפלוט דברי התנצלות בקול מייבב.

מה שהיה נלחש לעתים מאחורי גבי, מחשש שמא אשמע את הדברים ואתלהט בן־רגע, צעק לי שלומי בעומדו מולי כמה רגעים קודם לכן. שליטתו בכדור הייתה וירטואוזית, בזאת חייבים להודות, הוא ידע לכדרר וללהטט, ולא נתן שום סיכוי ליריביו לחלץ את הכדור מבין רגליו, אך מה שהבעיר את חמתנו היה זלזולו במי שניסו לבלום אותו, והחיוך המנצח שהיה שולח לעברם כשחלף על פניהם והכדור צמוד לרגליו. לא פעם התריתי בו להיזהר בכבוד יריביו, אך הוא מעולם לא הצליח להתגבר על יוהרתו. מתוסכל על שנפלתי קורבן ללהטוטנותו ובוער מכעס על החיוך המשפיל ששלח אליי, לא התאפקתי, שלחתי רגל ארוכה והכשלתי אותו מאחור. שלומי השתטח על המגרש המעופר, ופיו התמלא בחול. כשקם על רגליו עיניו ברקו מכעס והוא הסתער עליי באגרופים קמוצים, שוכח בזעמו כי אין לו שום סיכוי להכריע אותי.

“איזה מין כדורגל אתה משחק?” צעק לעברי כשהוא דוחף את פרצופו למרחק סנטימטרים מעטים ממני, “מי אתה חושב שאתה, סטנלי מאתיוס? רק בגלל שאבא שלך הוא אנגלי?”

בן־רגע הטלתי אותו בחזרה אל האדמה שממנה התרומם רק רגע אחד קודם לכן. זה מכבר היה ידוע לילדי השכונה שכל מי שמסתכן ופולט ולו רק רמז לגבי מוצאו של אבי, שם את נפשו בכפו.

אמי מרים, שהשמועות העקשניות כאילו נולדתי לאב אנגלי הגיעו גם לאוזניה, הייתה מתרה בי שלא אאבד את עשתונותיי ושלא אגרר בשל כך לתגרות, אך לא תמיד הצלחתי להתגבר על עלבוני. כשהייתי חוזר הביתה חבול ונסער, לעתים זב דם ולעתים עם עין נפוחה ועצומה למחצה לאחר שחטפתי מהלומות מהילדים הגדולים שהתגרו בי, הייתה אמי אוחזת בי ומקרבת אותי אליה.

“אבא שלך הוא לא אנגלי”, הייתה מביטה לתוך עיניי, “אבא שלך הוא יהודי”.

רק זאת אמרה, שאבי הוא יהודי, אבל מה שמו והיכן הוא מסתתר, זאת מעולם לא סיפרה לי. אולי בעצמה לא ידעה.

בעודי הולם בשלומי, פעם אחר פעם, כשעיניי יוצאות מחוריהן מרוב זעם, שמעתי אותו מתחנן על נפשו ונשבע, בעודו יורק עפר מפיו, כי גרינברג, בעל המכולת השכונתית, הוא זה שמפיץ את השמועות על כך שאני בנו של חייל אנגלי, אבל הוא, שלומי, אינו מאמין לשמועות המטופשות הללו כלל, והוא מוכן להישבע על כך בספר התורה.

מושיק, חברו הטוב ביותר של שלומי, נדחק בפנים בוכיות אל מרכז המעגל, כשהוא אוחז בכף ידו הקמוצה בשני כפתורים שנתלשו בעת התגרה מחולצתו של שלומי, כדי שאמו תוכל מאוחר יותר לתפור אותם בחזרה לחולצת בנה. ובעודו מנגב את אפו ומוחה את דמעותיו, ניסה מושיק למשוך אותי מעל חברו, נשבע גם הוא כי החנווני גרינברג הוא מקור השמועות המרושעות על אודות אבי האנגלי.

אגרופי כבר היה מונף באוויר, מכוון היטב לעבר פיו של שלומי, ולבטח היה מרסק את שיניו הקדמיות שתמיד עוררו את קנאת כולם — כי בעוד מרבית הילדים בשכונה הסתובבו עם “פְּלַטָה” שטעמה כשל משחת שיניים מקולקלת, חשף הלה שני טורים של שיניים לבנות ומושלמות — אך מה שהציל אותו ברגע האחרון מכיסא העינויים של דוקטור טאוב, רופא השיניים השכונתי, לא היו תחנוניו ושבועותיו, וגם לא תחינותיו ובכיו של מושיק, אלא צליל שפילח לפתע את האוויר, תחילה נמוך ומתעתע, אך תוך שניות הפך לקול אזעקה מבהיל שרוקן בבת אחת את החמצן מריאותינו.

 

הבטתי בחשד בשלומי השרוע תחתיי, כאילו היה בכוחו להוציא אל הפועל תעלול שכזה, אבל אפילו אביו, פקיד בכיר בעירייה, לא היה מסוגל להמציא תכנית כזו שתחלץ את בנו מהמצוקה שאליה נקלע.

קלוד כהן בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. סיים תואר שני בחוג לרדיו וטלוויזיה בסן פרנסיסקו. ספריו הקודמים: "שמעון" (הוצאת חלונות) ו"חצות בגריניץ'" (הוצאת מודן).

X