ים ביני לבינך | לרכישה באינדיבוק
ים ביני לבינך

ים ביני לבינך

שנת הוצאה: 10/2015
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 42

מיכאל ורחל הם גיבוריה של דרמה היסטורית ספרותית מרתקת.
היא, רחל, הידועה מבין השניים – המשוררת שדמותה ושיריה קיבלו ממדים רומנטיים מיתולוגיים בתרבות העברית בארץ ומחוצה לה.
הוא, מיכאל, מהנדס חשמל החולם על תיקון העולם באמצעותזרם החילופין. הם נפגשו בטולוז, ערב מלחמת העולם הראשונה, והתאהבו.
אבל ההיסטוירה, האידיאולוגיה, ולא פחות מאלה – העכבות הנפשיות שלהם, הפרידו ביניהם. היא נסעה לארץ ישראל לבנות חברה ציונית חלוצית צודקת, להכין מקום חדש וראוי ליהודי העולם הנרדפים. הוא חזר לרוסיה, לתמוך במשפחתו ולהשתתף במהפכה הקומוניסטית.

ים ביני לבינך מבוסס על מכתבים שמיכאל שלח לרחל, ועל תחקיר מדוקדק שעולים ממנו גילויים חדשים על השניים. הריאליה המוחשית משמשת בספר רקע, אמין ומרתק, לסיפור אהבה של גבר ואישה צעירים, הנתפסים כאן כ"גיבורי דורנו". גיבורים של דור אבוד, שחלמו חלומות גדולים מדי, שסופם היה חורבן, אכזבות ופיכחון אכזרי. ספרה הקודם של נורית גרץ, "על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", היה רב-מכר, זכה בפרס ברנר והיה מועמד לפרס ספיר.
בים ביני לבינך היא רקמה, ביד אמן, סיפור אהבה ענק, שהחיים בתקופה שבה התרחש לא יכלו להכילו. הם איפשרו אותו ויצרו אותו, ובה בעת הביסו אותו. הסיפור הזה, שובה לב ומתסכל, קם לתחייה על פיתוליו הרבים בצרפת, ברוסיה ובישראל – קטעי האושר והייאוש, הדיבורים, המראות והריחות.

"מזמן לא קראתי ספר כה מדויק, כה משוכלל, שריגש אותי לא פעם עד דמעות… שגרם לי קרבה עמוקה כל כך אל הדמויות והעניק לי מוחשיות מדויקת כל כך של זמנים ושל דמויות, בשלג ובשמש, של דירות, רחובות, שדות, נופים, געגועים. פלא: הרומן הזה עושה כל כך הרבה מכל כך מעט. ובאיזו דקוּת וזהירות מתוארים כאן מטענים רגשיים שעלולים היו בקלות לגלוש לרגשנות. אבל העיצוב הקונקרטי והמפורט מאפק את המטענים האלה, ועם זאת, למרות כל האיפוק, רחל ומיכאל מרעידים את הלב".

עמוס עוז

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ים ביני לבינך”

בסמטה צרה המובילה אל שדה פתוח, ביום הראשון של האביב, מיכאל ברנשטיין הולך ולא רואה. לא רואה את קרן השמש שהשתקפה לרגע על כדי הכסף של החלבן וזירזפה טיפות של אור על גיגית עץ, לא רואה את הילדים בבגדי מלחים צועדים בשורה בעקבות המורה המוביל אותם, ואת האישה שמוליכה שתי עזים קשורות בחבל אל השדה. מיכאל לא בדיוק הולך, אולי חולף, עובר אורח בסמטת האנחות, בעיר הוורודה טולוז, בשנת 1913. הוא מגיע לצומת ומהסס. כלב משוטט אבל נחוש חולף על פניו, יודע לאן הוא מאיץ עכשיו את הליכתו שהופכת לריצה, ומיכאל אחריו ומאבד אותו בפינת הזַ'רדֶן רויאל. מכאן הוא יכול לפנות שמאלה, בחזרה אל שתי העזים שעוד לא הגיעו לשדה וכבר הן מלחכות את שולי המדרכה, או ימינה, למרכז העיר. לכאן או לכאן, מה זה משנה. אישה ובידה שמשייה צבעונית מסתכלת עליו. למה? בגלל שערו השחור שגלש מעט אל מצחו? בגלל שהוא נראה כאילו הוא מחפש משהו? ואולי בגלל שהוא נראה כאילו הוא לא מחפש כלום? הוא ממשיך ללכת ומגיע לכיכר הקפיטול.
כאן, בשעת הצהריים, בתי הקפה רוחשים רעשי ספלים, צלחות, קולות וקטעי דברים: "רוול? כישלון מוחלט", "הטור דה פראנס…", "ואני בסלון היופי", אומרים משהו על "דפניס וכלואה", על קלמנסו שהתפטר, "הלנה רובינשטיין? מי זאת בכלל?" ומישהו מסכם שיחה ארוכה: "פיקאסו כן, אבל לא הנשים הללו בצורת קוביות." אי־שם, באוקיינוס האטלנטי, שוקעת הספינה "טיטניק" אל המעמקים. ברוסיה, במכרה זהב שעל גדות נהר לֶנָה, נורו מאתיים שבעים שובתים למוות. בעוד שנה תפרוץ המלחמה הגדולה, ובינתיים, כאן בטולוז, נפערה פיסת תכלת מבין העננים. כמה קרני שמש מפלסות להן דרך אל המרפסת של קפה ביבֶנט, ומשם שני שרוולי תכלת מתנפנפים. מישהו קורא: "מיכאל בוריסוביץ'!", הוא מסתכל ורואה אותה.
היא יושבת ליד חברתו מריה, שתיהן בחולצות משי תכולות ושתיהן שמחות לקראתו כאילו מצאו אח אובד, למרות שמבין שתיהן, רק את מריה הוא באמת מכיר. מריה שואלת: "מיכאל, לאן אתה הולך?" מצַוָוה: "בוא תשב איתנו!" ומציגה אותו: "זה מיכאיל בוריסוביץ', אבל את יכולה לקרוא לו גם מיכאל." והוא אומר: "אני הולך ל…" והיא קוטעת אותו: "אתה לא הולך לשום מקום, אתה יושב עכשיו איתנו." היא מציגה בפניו את חברתה: "זו רַיָה איסרובנה בלובשטיין, מכיר?"
"מכיר, כמעט."
"אז עכשיו אתה מכיר לגמרי."
ריה לוחצת את ידו ואומרת: "גם ריה, גם רחל." והוא עונה: "נעים מאוד." עכשיו הוא מתכונן להתנצל ולומר שוב: "אני הולך ל…" למרות שעוד לא מצא את המקום שאליו הוא הולך. אבל מריה קוטעת אותו ואומרת: "היא באה מפלשתינה, ארץ ישראל."
"כן?" הוא שואל, "באמת?" ומתיישב. וריה, אולי כדי לתת הסבר לכך שמפריעים לו ללכת אל המקום שאליו הוא הולך, אומרת: "תראה איזה עולם, ארגמן ותכלת."
"גם את כותבת שירים?" הוא שואל אותה.
"לא," עונה מריה במקומה. "היא, נדמה לה שהיא חקלאית, ומה שיש לה לכתוב היא כותבת על האדמה, אבל בעצם היא ציירת." "ומה אתה?" שואלת ריה. "אני כלום, טכנאי חשמל." מה הוא יכול להגיד? הוא לא משורר, למרות שפעם המגירות שלו היו מלאות בשירים שכתב. הוא לא מוזיקאי, למרות שהוא מנגן בפסנתר. הוא לא רופא, כי לא התקבל לפקולטה לרפואה בפטרבורג למרות הקשרים של אביו, ועדיין איננו מהנדס. הוא לומד באוניברסיטה של טולוז הנדסת חשמל וברגעים של התלהבות הוא מאמין שעוד יוכל להאיר את כל רוסיה באור חדש של נורות הניאון שהומצאו רק השנה, אבל רוב הרגעים של חייו אינם רגעי התלהבות.
"אני מכירה אותך," ריה נזכרת פתאום. "אתה הרי גר בפנסיון של הגברת פּראט, לומד הנדסה, נכון? ראיתי אותך שם." עוד כמה מילות היכרות ועוד כמה מילות נימוס, והוא מעז ומספר לה שפעם, כשהיה קטן, רצה לעלות לארץ ישראל, כי האמין ששם, איפה שחיים הצדיקים והחלוצים, כבר לא מתים יותר. אחר כך הוא אמור להשתלב בשיחה שלהן שהופסקה בגללו, אבל איך ישתלב בשיחה על מוריס ועל פיליפ כשאת שניהם הוא לא מכיר? "בייחוד מוריס," ממשיכה מריה איזה משפט שהופסק, "לא נראה לך שהוא דומה לגיבור ההוא מ'רעב' של קנוט המסון? כאילו רק ישיג עיפרון וכבר הוא כותב את האפוס שיזעזע את כולנו."
"אבל זה אותך שהוא רוצה לזעזע, לא את כולנו," אומרת ריה ושתיהן צוחקות.
שתיהן כאן באופן זמני. מריה תחזור לרוסיה ותעבוד כפועלת במפעל, וריה תחזור ותהיה חקלאית בארץ ישראל. "גם אני באופן זמני," הוא אומר. הן שותקות, מסתכלות עליו, מחכות להמשך, ולאחר שתיקה, כשנראה שהוא לא מתכוון להבהיר ולהסביר, מריה ממשיכה שיחה קודמת על רוסיה ועל העתיד. "כשהחיים לא יהיו חיים סתם, אלא…" והיא לא מוצאת את המשפט המתאים שיבהיר מה יהיו החיים, ומסתפקת בכך שלא צריך לדמיין את העולם החדש, צריך פשוט לפוצץ את הישן, ומודה שקראה את זה אצל מיאקובסקי. מיכאל, שמכיר היטב את השירים שמריה כתבה ויצאו בקובץ קטן בשוויצריה, אומר לה ברכות, כמעט בלחש, כדי לא להעליב: "איך בדיוק את מפוצצת את הישן, כשהשירים שלך מלאים באבירים ונושאי כלים וסוחרי עתיקות בחופי הסֶן?" והיא עונה לו: "אתה בכלל לא יכול לדבר. אתה הרי היית מוכן לחזור אלפיים חמש מאות שנים אחורנית בהנחה שתיפול למאה השביעית, אל האפוסים הגדולים. ואתה לא יודע שמאה שנה לפה, מאה שנה לשם, ואתה נופל מהמאה השביעית לחמישית, ישר מהאפוס לטרגדיה, ושם אתה כנראה גם נשאר תקוע." היא מוכנה להתווכח ולפרט, אבל במקום זה היא עוברת למונולוג ארוך על האיכר ברוסיה שעובד מבוקר עד לילה כדי להשיג קצת לחם לילדים שלו, שגם הם עובדים מבוקר עד לילה. ריה נראית משועממת, גם מיכאל מסתכל לצדדים, לא רוצה להגיד לה שכבר שמע את הטקסט הזה כמה וכמה פעמים. מריה מרגישה שאיבדה את הקהל שלה ומשתתקת, והשיחה הופכת פיוטית יותר: חיים ללא צרפת, ללא רוסיה, ללא מדע, אפשריים, אבל חיים ללא יופי אינם אפשריים. מי אמר את זה? מריה? רחל? מיכאל? מישהו אחר? ומזכירים את הדרך אל יערות העדן, איפה שפורחים הדובדבנים. הם מדברים על הכול, לעתים ביחד, לעתים כל אחד לחוד, ולרגע לא ברור אם לא קול אחד נשמע שם ומתפצל לשלושה קולות ורק נקטע מדי פעם על ידי המשפטים הקצרים, המרוסקים של מיכאל, שהסתכל מסביבו, ראה אנשים מטיילים, מדברים, מסתכלים על בגד יפה, חושבים איזה ארון לקנות לחדר הילדים ולא שואלים את עצמם בשביל מה.
השיחה מתגלגלת כך שבשעה ארבע אחר הצהריים, בקפה ביבנט, ביום שהיה יום שמש אביבי וכבר הלך והתקדר, הוא מפתח בפניהן את תורת האידיאות של אפלטון. הן מקשיבות, מתעניינות, ומריה מתלהבת בעיקר מכך שחתול הזבל הזה, שמחכה בעיניים כלות לעוד פרוסת באגט, הוא רק התגלמות חלקית, פגומה, של האידיאה הנצחית, השלמה של החתול. ריה אומרת שהחתול הזה בכלל לא נראה לה פגום, ולהוכחה היא מנסה לדבר אליו וגם אליהם: "תראו כמה שהוא יפה, הוא מבין כל דבר, ראיתם איך הוא מביט בי?" מיכאל אומר שהוא בסך הכול רוצה את הבאגט שלה, ובעוד שניהם עסוקים בחתול, מריה מוצאת הזדמנות לחזור לנושא האהוב עליה ומצטטת מתוך פמפלט שחילקה: "תנעלו את הכנסיות, תחסלו את האלוהים, תגמרו עם הנישואים ועם הירושה, תוציאו את הסכינים, זה הזמן!" מיכאל אומר: "זה לא חשוב. בעולם הבא האפיפיור ירחץ את רגליהם של כל היחפים, הקרועים והבלויים." "אבל אתה יהודי," ממלמלת מריה. "אז מה?" ולכאורה, בלי כל קשר, היא פונה עכשיו אל שניהם, גם אל ריה וגם אל מיכאל, בלשון רבים: "אתם מיוחסים, אתם אכלתם מכפית של כסף. בבתים שלכם היו כורסאות עור מרופדות ושטיחים שהבליעו את צעדי המשרתים. אני סתם קבצנית מרחוב בפטרבורג, אני גדלתי במזבלות, אני התחלתי לעבוד בגיל אחת־עשרה." ומיכאל שוב, בקול שקט, כאילו כבדרך אגב, שואל: "איך זה שסיימת את הלימודים אם כל הזמן עבדת?" למרות שהוא יודע היטב שמריה קיבלה מלגה מאיזשהו מוסד שאת שמו הוא לא זוכר. אחר כך הן חוזרות לאיזו שיחה פרטית אינטימית על הפרופסור לבוטניקה שריה מאוהבת בו, ומיכאל מוצא שזה הזמן להיפרד מהן. גם כשהוא מתרחק, הוא עוד יכול לשמוע אותן צוחקות, נכנסות אחת לדברי רעותה כמו ילדות קטנות. רחל אומרת שאילו היו מחברים את כל הגברים שבחייה לגבר אחד, אולי הוא היה מוצא חן בעיניה. מריה מדברת על איליושה, אהבת חייה שהיה איתה בגלות, גורש יחד איתה מרוסיה ועוד מעט יגיע הנה. הן חוזרות שוב למוריס שעדיין לא כתב את האפוס של חייו, לפרופסור לבוטניקה, מה ההבדל בין אהבה לרחמים ומה הם הצבעים של התשוקה. אדום, כתום? וכבר קולן לא נשמע וחבל, כי עכשיו הן מתחילות לדבר גם עליו.
"זה אמיתי או שהוא משחק? מה הוא, ניהיליסט, ציניקן?" שואלת רחל. "אולי גם וגם," אומרת מריה, ולאחר הרהור: "אבל את לא מכירה אותו. זה לא בדיוק כך. זה לא בדיוק שהוא לא מאמין, הוא לא מאמין שהאמונה אפשרית. זאת אומרת כן, היא אפשרית, אבל לא במקום שהוא נמצא בו. צריך לשכנע אותו," והיא מנסה להסביר ומוותרת וכבר עברה ממיכאל לאיליושה. ריה אומרת "כן" ו"לא", עדיין מוטרדת מהעיניים הבהירות, המעורפלות של מיכאל, מתבוננות בחתול האפור מעולם האידיאות של אפלטון ואחר כך מופנות אליה, סוקרות, כאילו מחפשות עמוק בתוך עיניה את הדבר האמיתי, שכמו החתול גם היא מסתירה, הזהות האמיתית שלה.
והוא בינתיים הגיע כבר הביתה, לפנסיון של הגברת פראט, סורק לרגע את חדרו במבט כבד: אצטבה ועליה כמה ספרים, שולחן עמוס, מיטה, קירות, אין תמונה, אין וילון, אין עציץ, גם לא צנצנת, ולרגע תוהה: "העיניים שלה כחולות או אפורות? ובאמת שם, באותו אגם, אפשר למצוא את האושר האמיתי? ומי זה נוח?" ואומר לעצמו: "אני לפחות את הייאוש שלי לא מבזבז על חזיונות שווא."
הוא לא הודה בכך בפגישה, אבל הוא כבר ראה אותה כמה פעמים בקפטריה, בפנסיון. חמש מאות בחורים לומדים איתה באוניברסיטה בפקולטה לחקלאות, וכולם סובבים אותה וטוב לה ביניהם, ושם מחכים לה החברים החלוצים שלה. מה לו ולה? ומה אכפת לו אם עיניה כחולות או אפורות? הוא נכנס למיטה, ובבוקר, כשיפקח את העיניים ובמקום אור יראה עלטה, לא יבין שפשוט אתמול החליט לישון עד מאוחר, וכדי שלא יפריעו לו, סגר היטב את התריסים.
* * *
כך שזה לא קרה מיד, ואולי אף לא היה קורה כלל לולא אותו יום, שבו מיהרו מריה ורחל למועדון הסטודנטים ובכניסה, מהחדר שליד האולם הגדול, בקעו צלילי פסנתר כל כך רכים, כאילו על פני מים מנגנים הקלידים ולא על ארגז עץ ומקשים. "תעזבי, אנחנו ממהרות עכשיו, אין זמן," מריה גררה והאיצה, אבל רחל סירבה לזוז. "זה בטהובן." מריה התעצבנה: "הם לא יחכו לנו!" ורחל בכל זאת התעקשה, פתחה את הדלת של אותו חדר ובתימהון אמרה: "הרי זה מיכאל בוריסוביץ'," וסגרה את הדלת כדי לא להפריע לנגינה, שהמשיכה לזרום מהאנדנטה של הסימפוניה החמישית אל הסקֶרצו אלגרו, וכך לא ראתה איך שערו השחור החלק נשמט אל מצחו ואיך עיניו חוצבות אפיק אל תוך הפסנתר, מנסות להגיע אל תוך המוזיקה.

נורית גרץ, בתה של ד"ר דבורה גרץ, מורה לביולוגיה, ונכדתו של הסופר צבי זבולון ויינברג, נולדה בירושלים. בוגרת החוגים לספרות עברית ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית (1969) ומוסמכת אוניברסיטת תל-אביב בפואטיקה וספרות השוואתית. ב-1979 הגישה דוקטורט (בהנחיית פרופ' בנימין הרשב) באוניברסיטת תל אביב בנושא התחלפות דורות בסיפורת העברית. גרץ החלה את כתיבתה כמבקרת ספרות, קולנוע ותיאטרון לשבועון 'העולם הזה' והעיתון 'ידיעות אחרונות'. מאז 1979 עסקה בפיתוח קורסים בתחום הספרות, התרבות והקולנוע באוניברסיטה הפתוחה ומכהנת בה כיום כפרופסור מן המניין. גרץ גם עמדה בראש המגמה העיונית בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ומאז 2008 עומדת בראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללה האקדמית ספיר. פרופ' גרץ שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, באוניברסיטת ייל, באוניברסיטת ברנדייס ובאוניברסיטת Paris-8,  וכן חוקרת אורחת במרכז ללימודים יהודיים מתקדמים באוניברסיטה של פנסילבניה בפילדלפיה וכן הרצתה במוסדות אקדמיים אחרים באירופה ובארצות-הברית. ספרה 'על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן' (תשס"ח 2008) שהיה מועמד לפרס ספיר לשנת 2009, זיכה אותה בפרס ברנר לספרות לשנת תש"ע. מנימוקי ועדת הפרס לבחירה בספרה של פרופ' גרץ: "לפנינו יצירה ספרותית-ביוגרפית מרתקת, כתובה ביד אמן, המצליחה לרקום יחד תיעוד של התרחשויות היסטוריות. בכתיבה ספרותית בהירה, נקייה מפאתוס, מדויקת מאוד, ממזגת בכישרון אמפתיה ומרווח אסתטי ראוי, ויכולת ליצור סיפור מרתק, עשיר ומאלף". נורית גרץ היא אלמנתו של הסופר עמוס קינן ואמן של העיתונאית שלומציון קינן והמוסיקאית רונה קינן.

X