ילד מקולקל | לרכישה באינדיבוק
ילד מקולקל

ילד מקולקל

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 278
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 35
- 35

"אני רוצה להכיר את כל הצלילים הקיימים בעולם וכל צליל שאני לומד להכיר משלים עוד חלק מהנשמה שלי." ערן חדש נולד מול עיניו המשתאות של אברם. בכל פעם ששוחחו על מוזיקה פרשו כנפי זהב דמיוניות את זוהרן וגופו התמתח והתעדן. המון צלילים התנוססו מגופו של הנער. תחושת סכין מלובנת צרבה את גופו של אברם מבפנים. "אני משתדל בכל תקופת זמן להקשיב לסוגי מוזיקה שונים ולחוות חוויה שונה של כלי נגינה וסגנונות מוזיקליים מגוונים, לנסות להבין את כולם. לפעמים יש לי הרגשה שאני נמצא בתוך תיבת תהודה של מוזיקה, אני הצליל שנוצר, ולפעמים אני כלי הנגינה עצמו. אתה בטח לא מבין…".

דיאלוג מרתק בין נער מתבגר לפסיכולוג שלו, דיאלוג המתנהל גם באמצעות מוזיקה וצלילים המתרוצצים לשניהם בגוף. ערן בורח מביתו ומתחיל במסע המהווה גשר בין המעגלים החיצוניים והפנימיים של חייו, מסע שבמהלכו גם ערן וגם הסובבים אותו עוברים תיקון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ילד מקולקל”

בקרוב…

פרק 1

 

"עמוק בתוך הגוף אפשר למצוא משאבה דו-צדדית, היא מחוברת אל הלב בצינור דק ותפקידה לווסת בין חום לקור. מצד אחד היא דוחסת לתוך הלב חמימות ואהבה ומהצד השני פולטת קור וניכור. הצינור הדו-צדדי זה אני ואני הוא הדפוק שמעביר חום וקור. בטח אתה רוצה לשאול מאיפה הבאתי את המחשבות האלה, אני אחסוך ממך את השאלה. נראה שאני ילד טיפש שכלום לא מספק אותו ושנדמה לו שהוא כלוא בתוך משאבה שדוחסת חום ומפמפמת את הפחדים שלה החוצה, בטח רק אנשים דפוקים כמוני חושבים ככה. אתה חושב שאני דפוק, אברם?"
אברם התבונן בטקסט הכתוב על בלוק ניירות צהוב. 'אתה חושב שאני דפוק, אברם?' הוא השתהה על המשפט האחרון, הסיר את משקפיו ושפשף את הזגוגיות בחולצתו, נשף על הזגוגית, שפשף שוב והחזיר לעיניו. זו הייתה תנועה קבועה שנהג לבצע כשהרהר בדבר טעון פרשנות. הוא הרים את עיניו אל ערן שישב מולו מכווץ. "ערן, אמרתי לך כבר הרבה פעמים – כולנו דפוקים. אתה ילד נהדר ודפוק כמו כל אחד ואני ממשיך לקרוא עכשיו." הוא קרא באטיות, בקול הבריטון המיוחד שלו, מדגיש מילים, קורא לעצמו ובאותו זמן מקריא לערן. "אני מנסה לשחזר בראשי את השיעור שבו המורה המקומטת לביולוגיה, גילה, גללה על הלוח את מפת גוף האדם." אברם הרגיש שעיניו של ערן עוקבות אחר כל תו וניע בפניו. "הבטתי במפה וזיהיתי את האזור בגוף שבו שוכנים הצלילים שיכולים לשחוק אותי עד חלקיקים קטנטנים של אבקת אדם." הוא רק ילד, הבן זונה הקטן, חשב אברם ונדמה שהקול שלו חי בתוך הדף הצהוב, הוא אמיתי, למען השם. "דימוי נוראי הוא 'אבקת אדם', כאילו טוחנים את האדם במגרסה עצומה, את כולו, השרירים, הוורידים, העור, המוח, הלב, הזיכרונות, אפילו את הזין שלו והכל בתוך מגרסה שיש לה משפך. הוא שופך את הפסולת הנותרת. עצמות, חלקים פנימיים מזוהמים גולשים החוצה לתוך תעלת ביוב מצחינה." "עצור!" – מאותתת לראשו של אברם קריאה. עצור. ספגת מספיק. הוא מריח את ריח האיברים הנכתשים.
אברם פרחי, 'פסיכולוג קליני מומחה לתיקון ילדים מקולקלים'. הסידור שבו אברם מקריא וערן מקשיב לטקסט של עצמו נמשך כבר כמה חודשים. "טיפול מיוחד" קרא אברם פרחי לפגישות שלהם. הרעיון נרקם במוחו במהלך המפגשים שהתקיימו ביניהם בקליניקה אחת לשבוע, בהם התבטא ערן ברהיטות בנושאים רבים ומגוונים – אולם כשדיבר על ההתרחשויות הרגשיות בחייו היו המילים נתקעות לו בבית הבליעה ובגבו, סנטרו נשלח כלפי מטה ובאינסטינקט היה מאגרף את אצבעותיו. הגוף דיבר בשפתו והמילים לא יצאו ממנו.
"אברם, אולי נדבר על כדורגל? אני יכול לספר לך על כל התוצאות של משחקי ברצלונה בליגת האלופות ולתאר בפירוט את המסירות המושלמות של אנייסטה ולספור יחד איתך את כל הגולים של מסי הבן זונה ואם תבקש יפה אני אשחזר את כל ההרכבים של קבוצות ליגת האלופות, את כולם."
"יש לך דימוי עצמי בגובה דשא, אברם," אמר לו פעם ד"ר קרן, המרצה לפסיכולוגיה – "כמו לכל מי שמתעסק עם המקצוע המטורף הזה או שהופך באמת לפסיכולוג או למתקן עולם דמיוני וכפייתי. כיוון שלכולנו יש דימוי עצמי נמוך, אנו גוררים לתוך הנפש העלובה שלנו את כל ההיסטוריה המשפחתית והקונפליקטים הרגשיים שהצטברו בנו ומקצצים מאיתנו את כל האני האמיתי שהוא באמת הגרעין הקיומי שלנו. למזלנו, הערבוביה הזו גם נוטלת מאיתנו חלקים, האגו מצטמצם וככה אנחנו הופכים למטפלי נפש טובים."
"אוקיי, ערן, יש לי נושא," אמר אברם.
"אני מוכן," התעורר ערן לחיים. עיניו נפקחו בסקרנות וסנטרו הוסט קדימה בהתגרות נערית. ידיו נחו על ירכיו שנעו בתזזית.
"אוקיי, ערן, נראה כמה אתה ידען גדול. ספר לי על המונדיאל הטוב בעולם אי פעם, כולל המשחק הכי בן זונה שהיה."
"איך אתה מדבר, אברם… אתה דוקטור ואתה מחויב לשמור על כבוד ללקוחות," חיוך נמרח על פניו. "סביר להניח שאתה מדבר איתי על מונדיאל 82'?" ערן משך את המילה "איתי", מדגיש אותה בתענוג נערי בליווי אצבע שהניח על לוח לבו.
"כן, אני מדבר איתך, ערן. ואת חטא היוהרה אתה זוכר?" הוא צוחק, הבן זונה הקטן, חושב אברם ובלבו ניצת רגש מחמם.
"תקשיב אברם, תקשיב לי טוב," רכן ערן קדימה.
"אני מקשיב ערן, תזכור שאני לא איזה פראייר של סיבוב, אני יודע כמה דברים…"
"אני בטוח, אברם," הוא השתתק. "תרגיש את הרגע," הוא התנשף, "אני מדבר על המונדיאל בספרד, אתה זוכר את הקהל של ברזיל שרוקד סמבה ביציעים ושואג בקצב ב-ר-ז-י-ל! ב-ר-ז-י-ל!" ערן כיווץ את ידו מול שפתיו כחצוצרה דמיונית – "ואיזו נבחרת יש לה במונדיאל, אין דברים כאלה כמו ברזיל במונדיאל 82'! במרכז המגרש סוקרטס, המלך הברזילאי, מעט מאחוריו אדר, האיש בעל בעיטות התותח, מימין פלקאו, השחקן ששר עם הכדור," אברם מהנהן ועיניו זוהרות. "בשפיץ יש לברזיל את מבקיע הגולים היחיד והמיוחד והכי גדול בעולם – זיקו. זוכר את זיקו?"
"זוכר, בטח זוכר."
ערן נעמד מול אברם וכל פינה בגופו רחשה תזזית – "ואז מי בא מולם? מי 'עשה להם את הסיבוב' כמו שאתה אומר?"
אברם קם מכיסאו ונעמד מולו. הם נראו כמו שני מתאגרפים בזירה. "אני יודע ערן… אל תבחן אותי."
"אז תגיד לי, מי עמד מולו?" נע ערן מצד לצד.
מחשבה עברה בראשו של אברם, החיוך של ערן נראה לו מסוג חדש. "פאולו רוסי הגדול!" צעקו שניהם בקול אחד.
"ומאיפה אתה מכיר את פאולו רוסי? אפילו לא נולדת אז, ערן…" סנט בו אברם.
"אני לא צריך להיוולד בשביל לזהות קלאסיקות…" ענה ערן.
"איזה יופי של משפט אמרת, ערן."
"אתה רוצה עוד מהמונדיאל הנפלא הזה? זאת הייתה הדקה שהעולם כולו הבין שברזיל חוזרת הביתה מוקדם מהצפוי ושאיטליה בדרכה להיות אלופת העולם. ימים קשים לכדורגל השמח וההרפתקני." אברם עצם את עיניו. צללים כהים חדרו אל הפינות האפלות בראשו, פינות שהשתדל להסתיר מעצמו. לבנון, מרג' עיון, והוא חייל בפלוגת שריון, אש ניתכת מכל פינה ואין הפוגות. לילה הופך באטיות ליום, ריח חריכה באוויר והוא רק רוצה לשרוד. אפסנאי אחד מוציא מאחת ממשאיות האספקה טלוויזיה בגודל ארבעה-עשר אינצ'ים ומחבר אותה למצברים בנגמ"ש החימוש. הלוחמים מפלוגת השריון מתקבצים, מסריחים מפיח, זיעה חמוצה ופחד, עיניהם אדומות. הם מתיישבים על הקרקע החשופה, לוחשים אחד לשני, מורגלים לדממה. נדמה שבלון ענק ינק את רעש המלחמה לתוכו והותיר שקט פתאומי בגזרה. השחקנים בלוח החיים והמוות, המחבלים, המליציות הנוצריות, הלוחמים ואברם צפו במשחק הכדורגל. שביתת נשק בחסות פאולו רוסי.
"אברם… נרדמת."
"לא. אני כאן, ערן, מקשיב. כדורגל הוא שפה פשוטה של אנשים חיים. אנחנו זוכרים את הרגעים המופלאים האלה בכל מיני מצבים, גם בקשים ביותר. אתה זוכר שבמונדיאל 82' הייתה מלחמת 'שלום הגליל'? אני נלחמתי במלחמה הזאת ושם למדתי גם על איטליה וגם על פאולו רוסי שבא קטן ושלח את הגדולים מכולם הביתה. צניעות, זה מה שהיה חסר לברזיל. גם במלחמה של 82' היתה חסרה לנו צניעות."
והייתה המוזיקה. עיניו הירוקות של ערן ניצתו באש וקולו התעבה כשדיבר עם אברם על מוזיקה. "אני רוצה להכיר את כל הצלילים הקיימים בעולם וכל צליל שאני לומד להכיר משלים עוד חלק מהנשמה שלי." ערן חדש נולד מול עיניו המשתאות של אברם. בכל פעם ששוחחו על מוזיקה פרשו כנפי זהב דמיוניות את זוהרן וגופו התמתח והתעדן. המון צלילים התנוססו מגופו של הנער. תחושת סכין מלובנת צרבה את גופו של אברם מבפנים. "אני משתדל בכל תקופת זמן להקשיב לסוגי מוזיקה שונים ולחוות חוויה שונה של כלי נגינה וסגנונות מוזיקליים מגוונים, לנסות להבין את כולם. לפעמים יש לי הרגשה שאני נמצא בתוך תיבת תהודה של מוזיקה, אני הצליל שנוצר, ולפעמים אני כלי הנגינה עצמו. אתה בטח לא מבין…"

"תתפלא ערן, אבל אני מבין." הוא מספר לערן בקול ולעצמו בקולו הפנימי, שעצמו יבין. הוא יודע שפניו מאדימות במאמץ לשלוט על טון קולו ועל מצמוץ עיניו. המאמץ נושא פרי והוא מצליח לשמור על שלווה. "אני מקשיב," הוא אומר.
"אני מנסה להסביר לך, אולי בעצם אני מנסה להסביר לעצמי," צל מהיר חולף על פניו, "בהתחלה ניסיתי להיות כמו כולם, להקשיב לצלילים הרגילים, להבין את המילים הנכונות, מקצבי התיבות הקבועות, גיטרות, בס, תופים, קלידים. הייתי מאזין לכל ההרמוניות שמבצעים זמרים מהדור שלי או מהדור שלך. אין פסול בהם, ברור שאין פסול בהם!" הוא מזדעק, "שלא תבין לא נכון, אני יכול להקשיב שעות לדיסקים של ניל יאנג או פול סיימון, לנסות להבין על מה הם מדברים. בחיי אברם, אני נשבע לך," הוא מניח את ידו הימנית על לוח לבו, אברם יכול להרגיש את היד מונחת גם על לוח לבו שלו, חמה ומיוזעת. "אני מת על הבסים והדיסטורשן של כל ההבי מטאל. אתה יודע מה זה, אברם? אתה עדיין לא כזה זקן," הוא מגחך בפה מלא. אברם מחזיר לו בחיוך עמוק ובגופו אותה סכין מלובנת כמו שורפת את חלל בטנו. "בסוף ההבי מטאל הפך להיות מרגיע. אני אתן לך דוגמה למה אני מתכוון – אתה זוכר שסיפרת לי פעם שכשאתה קורא ספר כבד שדורש מחשבה והתעמקות, אז הספר מחלחל לתוכך פנימה, שואב את החיים או את האין-חיים שלך לתוכו וממש צולב אותך? סיפרת לי אז שאתה חייב להתכנס בעצמך כמו שבלול ולהרפות ממנו להפסקות ארוכות, ותמיד אחרי אותו ספר מטלטל אתה מוכרח לקרוא ספר קליל שירגיע אותך מהעולם הקשה שנשאבת אליו, אתה זוכר שסיפרת?" אברם הנהן. "אז ההבי מאטל שאני מקשיב לו הוא הספר הקל שלי, היית מאמין?"
"כן ערן, הייתי מאמין."
"אתה יודע, אברם, עם הזמן למדתי להתבונן לתוך המוזיקה פנימה. אני יכול להסתכל וממש לראות תווים ואקורדים עפים, אני מקשיב להם מתוך תוכם. נדמה לי לפעמים שהם נושמים באמת, כמוני, כמוך, כאילו הם ממש חיים, יש להם אפים שנושמים אוויר אנושי. במשך הזמן גיליתי שיש לצלילים טעמים שונים שעדיין לא הספקתי לטעום, ואני בכלל לא בטוח שאספיק לטעום מכולם. הם כמו אחים גדולים מעולם חיצון, אחים מיוחדים ששומרים עליי בעולם הזה. אני נשמע משוגע?"
"לא, תמשיך."
"אני מנסה להקשיב להם בערוצי רדיו שונים ורחוקים, תדרים שנמצאים באינטרנט, תחנות רדיו מעולמות שונים, מארצות שיש בהם אנשים שדומים לי," הוא צוחק בקול, "אני מפתיע אותך אברם? המבט שלך המום."
"תמשיך ערן, תמשיך," הנהן אברם, כיתת הכוננות שבתוכו חורקת, מרעידה את מיתריו הפנימיים.
"קח למשל את הטרומבון, אתה יכול לנסות להבין מה ניתן לעשות עם כלי כזה מגושם כשנגן משובח נושף לתוכו ומעניק לו אהבה? אני אומר לך, הוא הופך לילד מגודל שמנסה להיות כמו כל שאר הילדים, אבל עדיין נשארות לו היבבות המיוחדות רק לו." אברם הנהן. בעיניו ראה את הטרומבון המגודל והדחוי שרוי בין עדת כלי נגינה יפים למראה, גועה בצליל שונה, ילד אחר, ילד מקולקל. "או מפוחית, אברם," פניו של ערן הפכו סמוקות, לא נראה שניתן יהיה לעצור את רוח ההתלהבות הנושבת ממנו. הוא אחז במפוחית דמיונית – "תראה מה דילן ויאנג עשו מהכלי הפשוט הזה. מלודיה, אברם, מלודיה. זה שם המשחק. לפעמים המוזיקה יכולה לקרוע ממך את העור. כשאני שומע את הצלילים של הקלרינט, הקלרינט הגלותי כמוך, בחיי."
אברם חייך, ובגופו התפוגגה הכוננות. "ערן, אתה בן 17. איך אתה מכיר את כל המוזיקה הזאת?"
ערן משך בכתפיו. "ככה זה".
לכל פגישה הביא ערן לאברם דיסק שצרב במחשב. אברם היה מחכה לסיום המפגשים בקליניקה ולאחר הטיפול האחרון היה נועל את דלת הכניסה, מגיף את התריסים ומעמעם את אור הכניסה, ריטואל קבוע שהפריד בין עולם העבודה לעולמו הפרטי. מבקבוק וויסקי מסוג ג'ק דניאלס היה מוזג לכוסית זכוכית את "משקה היום", אוחז אותה בידו, מנענע את הכוסית עם הנוזל המעושן ומביט בדפנות אליהן מתנפצים גלים רכים. מותר לו לשתות משקה אחד בלבד ביום. רופא המשפחה שלו הזהיר אותו שעורקיו כמעט מתפוצצים משומנים בדם. הוא כרע על ברכיו מול הרופא והבטיח להתנזר מכל מאכל שמנוני, מחטיפים ומבוטנים ובלבד שיתיר לו ללגום כוסית אחת כל ערב. ד"ר רמז הסכים לבקשתו ואברם הבטיח לקחת כל יום כדור אחד להורדת כולסטרול.
לא היה סוף לעושר המוזיקלי שהעניק ערן לאברם. כאב, שמחה, געגוע, תוגה, יופי מפייס, את כולם הוא קשר בשלשלאות לנפשו של אברם. את הדיסק שהביא, הגיש בקופסת פלסטיק שעליה נכתבו שם האמן, שם היצירה והתאריך, מעין קטלוג ייחודי של המסע הטיפולי, יודע שהצלילים שמעניק לו הילד הגמלוני פוסעים בתוכו ומגלים את המהמורות שהיטיב לכסות בעצמו.

הוא נכנס עם הכוסית לחדר הטיפולים, הניח את הדיסק במגש הדיסקים והגביר את כפתור השמע. מעניין באיזה צלילים הוא ייתקל הפעם, חשב ונזכר במילותיו של ערן מהדף הצהוב, "דווקא כשהגוף הופך מכווץ, נוצר אי של שלווה, והכיווץ לופת את צלילי המוזיקה ביד קמוצה ומשחרר את הצלילים ברכות, כמו טיפות ממזרק שמתפזרות באטיות בגוף, נמהלות בדם. אז אני זוכר לומר לעצמי לנשום, לנשום".
הוא מתיישב על כיסא המטופלים. בוהה בנקודה בקיר ומנענע את כוסית הוויסקי שבידו. המוזיקה מהפנטת, מתחילה בצליל בודד ששואב אליו את כל האוויר הזורם בחדר, תובע את הבעלות על החלל. הוא מדומם את מחשבותיו והצליל משתלט באטיות על גופו, ממיס ממנו את העור העבש. אסופת צלילים נוספת מצטרפת ללא סדר קבוע, דומה למטר עז הניתך לאחר טיפות גשם הססניות. עוצמת הצלילים מפתיעה אותו, הוא אינו מוכן להם. נדמה שהם בוצרים חלקים מגופו ומבקשים – אברם, אברם, תנשום. והוא נושם בכבדות ודומע.
בפעם הראשונה הגיע ערן לקליניקה יחד עם אביו, אורי, איש גבוה ורזה ולבוש בקפדנות. ערן נשרך אחריו כשעל אוזניו אוזניות שחורות. בידו אחז נגן מוזיקה. הוא לבש מכנסי ג'ינס דהויים וחולצה לבנה שעליה הדפס של להקת רוק. אורי הציג את עצמו וסימן לערן להוריד את האוזניות. הוא גלגל את עיניו בחוסר אונים כשערן לא הקשיב להוראותיו. הם נכנסו לחדר הטיפולים והתיישבו מול אברם. שולחן זכוכית מעוין הפריד ביניהם.
"נעים מאוד שוב," פתח אברם, "ושלום גם לך, ערן." הוא החווה בראשו לכיוונו של ערן ועיניו ניסו ללכוד את מבטו הכבוי. אורי משך באפו וכחכח בגרונו, "זה ערן, הבן שלי," אורי הצביע על ערן, "אתה זוכר שסיפרתי לך בטלפון על הילד המיוחד שלי שנוטה להתעופף ולהתנתק?" אברם לא ענה, עיניו התמקדו בערן, טובעות בפניו. האוזניות נשארו תלויות על אוזניו, שפתיו מלמלו משפט לא ברור.
"אמרת משהו, ערן?" שאל אותו אורי. ערן הניד בראשו לשלילה. אביו דיבר במקומו. אברם הקשיב למילים שנורו מבין שפתיו של אורי והביט בערן, הוא שם לב שהמילים שיוצאות מפיו של אורי הופכות לחץ אינדיאני רעיל וננעצות בלבו של ערן, כשבכל נעיצה נבלע ערן יותר ויותר בכיסאו. אברם לא העז להסיר את עיניו מהנער שנראה כאילו המילים חונקות אותו. הוא מחליט לנשום במקומו.
"הוא מסתגר בחדרו עם האוזניות על האוזניים ונעלם. אי אפשר לדבר אתו, ממש כאילו יש ניתוקים בתוך המוח שלו. תראה, אברם," הוא היטה את גופו לכיוונו כאילו ממתיק עמו סוד, "האחים שלו, שיהיו בריאים, הם אחרי צבא. אחד מהם שירת ביחידה מובחרת ומתעסק עם ביטחון עד היום והשני היה ביחידת מודיעין מיוחדת וכרגע הוא סטודנט לרפואה, מלח הארץ, אברם, מלח הארץ. אני פשוט לא יודע מה לעשות אתו, עם בן הזקונים שלי! הוא יושב בחדר המבולגן שלו, מהנהן כמו מסומם ושותק כמו דג באקווריום. אם לא הייתי מבטיח לאמא שלו לפני שהיא מתה שאהיה סובלני ומאופק, הייתי נכנס לתוך העולם שלו ומושך אותו בכוח, שיבין שהחיים זה גם לקחת אחריות ולא רק להקשיב למוזיקה, אתה מקשיב, אברם? יש לו בחדר יומנים שלמים שהוא כותב באובססיביות, תמיד הוא מסתובב עם מחברת צהובה ועט ואני לא יודע מה הוא כותב שם…" ערן שתק וגוו רטט. אברם המשיך לנעוץ את העיניים פנימה, עמוק לתוך נפשו של ערן.

"אני יכול לבקש ממך משהו, אורי?" אברם פנה לאביו של ערן שהנהן להסכמה, "אני מבקש להישאר עם ערן בחדר לבד, זה בסדר?" צל חלף בעיניו של אורי לשבריר שניה, הוא נשם בכבדות ואמר – "אוקיי, אם זה בסדר מצד ערן, כמובן." אברם תלה מבטו בערן, עוקב אחר קצב תזוזת נעלי האולסטאר הסגולות שעל רגליו, ואז הביט בשפתיו שזזו, נפוחות מרוב מאמץ של מילים כלואות ואטומות.
"אתה רוצה להישאר לבד, ערן?" שאל אורי, מכחכח בגרונו וזז באי-נוחות על כיסאו. "תענה לו כבר!" הזדעק אביו, "תענה לו! המקום הזה עולה לי מספיק כסף כדי שתשתף פעולה! לעזאזל!" חמתו המתפרצת שַקטה ברגע, "מה קורה לך, ערני?" קולו היה רגוע, "ערני, אנחנו רוצים לעזור לך."
"די אורי," קולו של אברם היה תקיף, "אני רוצה להישאר לבד עם ערן." אורי הניע את ראשו באטיות וקם על רגליו, "ערן, אני יוצא מהחדר. תישאר עם הפסיכולוג. אני מקווה שאולי הוא יעזור לך, יעזור לנו," תיקן את עצמו, שרבב שפתיו כלפי אברם כמו רצה להוסיף עוד מילה, צל של משטמה עבר בעיניו, עכור וקודרני, "אני בחוץ".
"אתה יכול לדבר איתי על מה שבא לך, ערן," אמר אברם כשנותרו לבדם, "אני מבטיח לך בשבועת מטפל למטופל שמהחדר הזה לא יוצא כלום. החדר הוא בועה פרטית שלך ושלי ואנחנו חולקים פה מילים בתוך הבועה. במילים אחרות – מה שנאמר כאן נשאר כאן וכאן…" הוא סימן באצבעו על קדקודו. "אתה שומע מוזיקה באוזניות? כי אני עדיין לא יודע אם יש שם צלילים באמת."
ערן הנהן.
"מה אתה שומע?" שאל אברם. ערן שתק והביט אל הרצפה.
"אוקיי. אנחנו נשתוק כאן קצת, יש לנו עוד עשרים וחמש דקות שלמות, אנחנו נשתוק היטב," אברם חייך אליו חיוך זהיר, "זאת אחלה עסקה, אתה לא חושב? אתה מגיע לכאן לבועה שאני מבטיח לך שהיא קיימת, בורח קצת מאיפה שאתה לא אוהב להיות, שומע מוזיקה באוזניות ואני מקבל 250 שקלים," אברם המשיך לחייך. עיניו חיפשו את המבט שיהווה את פריצת הדרך שהוא זקוק לה, החוט הבלתי נראה לעין שטווה חוטי קשר עדינים בין מטפל למטופל.
תנועה מנצחת שלמד אברם מד"ר קרן הייתה להשעין את ידו מתחת לסנטרו, להישיר את מבטו ולהתבונן ממש לתוך עיני המטופל. "קשה להם לעצור את המילים אם הקשר של גלגלי העיניים עובר ביניכם, מבט נכון, אברם, לתוך עיני הילדים המקולקלים האלה – והם מתנפצים למאות רסיסים. ואז הם מחפשים עוגן. ואם אתה שם, אתה הוא העוגן."
"אתה מכיר נגן בשם ז'ורז' ברנסטון?" שאל ערן בקול חלש. הוא עדיין לא הביט באברם.
"לא," אמר אברם, "אני לא מכיר."
"אני מקשיב למוזיקה שלו באוזניות. הוא נגן צרפתי שמנגן באקורדיון מלווה בלהקת ג'אז צרפתית."
"אני יכול להקשיב לזה?" שאל אברם.
"כן," הסיר ערן את האוזניות מראשו ומסר אותן לאברם. צליל האקורדיון הקלושרי-צרפתי התנגן ביבבה בכיינית בליווי סקסופון מעודן. אברם היה המום, ממוגנט.
"מי זה? מה זה? זה נפלא."
ערן חייך – "אמן מוזיקת רחוב צרפתי שמחבר בין מוזיקה ישנה לאלמנטים מוזיקליים מודרניים."
"וואו, זה יפהפה…" צחק אברם ושיניו הלבנות בהקו. "מוזיקה… זה העניין, ערן?"
"מוזיקה זה העניין, אברם."

"מה אתה כותב במחברות הצהובות, ערן?" שאל אברם בפגישתם השלישית.
"אני כותב, לא יודע באמת מה, נראה לי שאני שם את התחושות שלי בפנים, את מה שקשה לי לומר או להרגיש, לא יודע," הוא משך בכתפיו, "וואלה אברם, לא יודע מה אני כותב, זה כמו איזה צורך שגדול ממני ויוצא ומחליט שהיד שלי חייבת לזוז, מוכרחה לכתוב, אין לי שליטה על זה." הוא הניח את המחברת מול אברם, "ככה אני כותב."

הפגישה השבועית עם ערן התקיימה בימי שני בשעה חמש. לפניה התקיימו עוד שתי פגישות. בדרך כלל, בעשרה לחמש שמע אברם מחדר הטיפולים את דלת הכניסה לקליניקה נפתחת ונסגרת.

"סיימנו אברם, נכון?" שואלת ילדה צעירה. אברם מהנהן להסכמה והיא נפרדת ממנו לשלום בחיבוק קצר. "אברם, תגיד, הבחור בפגישה של שעה חמש גם הוא ילד מקולקל?"
"כן יעלי," אברם צוחק, "כבר אמרתי לך שלכולנו חסר בורג?"
"כן," היא מגחכת אליו, "כולנו ילדים מקולקלים."
אברם שמע שהיא מברכת לשלום את ערן, ואת דלת הכניסה לקליניקה נטרקת. ערן נכנס לחדר והניח על השולחן את הדיסק שצרב לאברם. הוא הסיר את האוזניות מאוזניו, התיישב ופתח את מחברת הדפים הצהובה. אברם אמר שהוא מת לקפה, וערן ביקש כוס מים.
אברם צעד אל המטבחון, הכין לעצמו נס קפה ומזג מים לערן. הוא חזר לחדר והתיישב על הכורסה מולו.
"איך עבר השבוע, ערן?"
"הכל היה בסדר."
"ספר לי מה היה בסדר השבוע."
"אני הפסיכולוג? תשאל שאלות על מה שאתה רוצה לדעת ואני אענה," ערן הישיר ראשו אל אברם ושילב ידיו כמו מרואיין בתכנית טלוויזיה, "אני מוכן."
"ספר לי על המוזיקה ששמעת השבוע."
"תקשיב לה בדיסק שצרבתי לך. קח את המחברת," הוא הגיש לו את הבלוק הצהוב.
אברם הביט בדף הצהוב ובכתוב עליו, דף שבקצותיו שרבוטים קטנים של כוכבים. בראש הדף הוקפה מעין תזכורת בעיגול "יצא אוסף חדש ל-R.E.M", ובסוף הדף סומנה בעיגול המילה "צ'לו". אברם הרים את עיניו, "צרבת לי את R.E.M או מוזיקת צ'לו?"
ערן צחק. "אתה מסיק מסקנות, הפכת לבלש כתיבה."
אברם הקריא את הטקסט בקולו.
"הקשבתי השבוע לז'קלין דו פרֶה. אתה מכיר אותה? מצאתי את היצירות שהיא מנגנת באתר אינטרנט שוויצרי, ערוץ שמיועד רק למוזיקה קלאסית. הקשבתי לנגינתה בצ'לו והרגשתי שהיא מחלקת את עצמה לחלקים קטנים ובכל חלק היא אוספת לתוכה מגע נוסף של אלוהים. הרגש שלה, הפחד שמחלחל ממנה דרך הצליל, העוצמה והטוטאליות שמתפרצות מתיבת התהודה של הצ'לו, כל הערבוביה נוכחת שם בשפה של אלוהים או לפחות בשפה של ישות עצומה וענקית. אתה מכיר את המושג 'מגע של אלוהים'? כאילו אלוהים מאפשר לז'קלין לדבר בשפה שלו, דרך המוזיקה שלה, לבני האדם. אתה מאמין באלוהים, אברם? אני לא, אבל במוזיקה, במוזיקה יש אלוהים. בסרטונים ביוטיוב, ראיתי שברור לה שהיא הולכת לאבדון. היה רשום אצלה באחת הפינות של המוח שהיא מנגנת על זמן של סוף. זמן שאול. אתה יודע, היא כמו כל הגדולים שמתים בפיק האחרון שלהם, קורט הגדול, הנדריקס, ניק דרייק, החבר'ה הטובים שיודעים שאם אין מוזיקה – הגוף מת. הייאוש הפנימי ריסק אותם. כל ההצלחה שלהם הייתה צ'ק בלי כיסוי, בסוף הם נשארו לבד, בודדים עם הצלילים של עצמם. הבדידות שלהם… היא פירקה אותם מבפנים. הרס עצמי. דווקא ז'קלין מתה ממחלה, ממחלה ניוונית, אבל מאיפה מגיעות המחלות? אולי להיות חולה זה סוג של שאיפת מוות? ז'קלין מתה ביסודיות. בהתחלה היא הפסיקה לנגן, כי היא לא יכלה יותר ואז, מאותה נקודה, כאילו גדעו ממנה את טעם החיים והיא גוועה לאטה."
מועקה השתוללה בגופו של אברם כשערן סיפר על המוות האורב לו בכל פינה. הוא עצמו קריין את חדשות סוף העולם של ערן. כפתור הווליום של פחדיו גבר בתוכו, ערן פירק ביסודיות את החומות שהקיפו אותו. מי שלח אותו, למען השם? פחד משתק כרסם לו בכליות, בלב ובנשמה, פחד שנכלא בתוכו כבר שנים. אני צריך אוויר, הוא חשב לעצמו. הוא השתתק לרגע ולגם מהקפה לגימה ועוד לגימה קטנה.
"מה זה מוות בעצם? האם מוות זה פשוט לתקוע כדור בראש? אולי מוות זה לחדול מליצור ולהבין שהכוח הזה נשמט מבין אצבעותיך, מראשך, ניתוק מעולם הדמיון ואתה גמור. אני חושב שתחילת המוות הוא הרגע שבו אתה מבין שאתה כקליפת השום." אברם לעלע בגרונו וקול הבריטון שלו נרעד קלות. הוא המשיך להקריא מהבלוק הצהוב: "ז'קלין דו פרה מתה מטרשת נפוצה, בתחילה נפגעו לה הידיים, איכות המוזיקה שלה ירדה באטיות זוחלת אבל יסודית והחלה להתפוגג. העזות בצלילים שיצאו ממנה… תחשוב כמה זה מבאס, אברם, שהידיים, שהן כלי העבודה שלך ומהוות תנאי קיום לחייך, דווקא הן בוגדות בך. הצלילים של הצ'לו שבו ניגנה בלבלו אותי. הורדתי את רוב ההקלטות שנמצאות שם וטענתי את האייפוד שלי במוזיקה. במשך כל השבוע הקשבתי לה, נתתי לעצמי זריקות מוזיקה אינסופיות. צליל הצ'לו המתנגן בידיה השתלט עליי, הימם אותי וניתק אותי ממחשבות על מוזיקה אחרת, כאילו אני נמצא בתוך תא אטום שבו הצ'לו ואני מנהלים דיאלוג. אולי גם אני הולך למות? סתם, אברם. אל תתייחס לכל מה שאני אומר, אני אוהב לראות איך אתה מרים את העיניים מהדף ולפתע עוברים בך רפלקסים שמזיזים לך את האישונים וזה מצחיק אותי." אברם הרים את העיניים והרגיש איך העיניים שלו קופצות. "זה עובד אברם, אתה שם לב לשטויות שלי…" צחק ערן.
"אני ממשיך להקריא," חייך אברם.
"הצלילים באו מכוכב אחר ורצו להפנט אותי. ניסיתי לנתק את המחשבות, להתרכז רק בצלילים ולנסות להבין לאיפה המוזיקה מובילה אותי. אתה מבין אברם, ז'קלין דו פרה מדברת איתי, מספרת לי על החיים שלה דרך המוזיקה שהיא מנגנת… ואני מרגיש שאני יכול להכיל עוד ועוד. הצלילים האלה אינסופיים. אני לא יודע לנגן, אברם, ניסיתי לפרוט על גיטרה וכשהייתי צעיר יותר התאמנתי בפסנתר. לא הצלחתי להתמיד. נראה שאין לי הרבה כישרון נגינה. לכן מה שנשאר לי זה רק להקשיב ואני טוב בלהקשיב. המוזיקה שאני שומע מאותתת לי לקום וללכת ממקום למקום ואף אחד לא שואל אותי באמת לאן אני הולך. העיקר שלא אשב מולם עם אוזניות גדולות ומבט מוזר. אף אחד לא יודע איך לאכול אותי, לא אבא שלי ולא האחים שלי. זה מעציב, אברם, והם אפילו לא עולים 250 שקלים לשעה. לפעמים אני יוצא מהגוף שלי ומנסה לדבר עם עצמי; מה יהיה איתך, ערן? ואין לי תשובה, אני באמת לא יודע.
בשכבה שלי יש ילדה שקוראים לה יסמין ואני בטוח שגם היא ילדה מקולקלת כמוני וכמו כל הדפוקים שבאים אליך. אף פעם לא דיברנו יותר משתי מילים. גם לה יש אוזניות שחורות, היא חוצן כמוני. אל תחייך עכשיו, אברם," אברם הרגיש חיוך שנמרח על פניו, "שלשום הלכתי לגן הציבורי ליד הבית שלי, אני הולך לשם די הרבה כדי להקשיב למוזיקה ולהיות בשקט. ישבתי על אחד הספסלים והקשבתי לז'קלין דו פרה. יסמין חצתה את הגן וכרגיל היא הרכיבה אוזניות. כשעברה ליד הספסל שלי היא ראתה אותי ואז התיישבה לידי כאילו זה המעשה הכי טבעי בעולם, חשבתי שאני הולך למות. ישבנו יחד על ספסל בדממה, כל אחד עסוק עם המוזיקה שלו. בטח מי שראה אותנו חשב שמדובר בשני פריקים שמדברים בשפה של חוצנים," אברם חש את המתח גואה בו. "היא נגעה ברגלי ושאלה אותי לאיזה מוזיקה אני מקשיב, הסרתי את האוזניות, העברתי אותן אליה והיא העבירה אליי את שלה. היא שמעה את R.E.M – ידעת שיש דמיון בסגנונות המוזיקה? כאילו גם R.E.M מדברים אליך ישר לתוך הגוף. הם בהחלט מדברים בשפה של ז'קלין. מוזיקה שתופסת אותך בקרביים עד שאתה מתפוצץ. ראיתי את התדהמה על פניה של יסמין. היא שאלה אם אני יכול לטעון לה את המוזיקה על הנגן שלה וברור שהסכמתי. ואז היא פשוט תקתקה את מספר הטלפון שלי על שלה והשאירה לי את הנגן. היא אמרה שתתקשר אליי בערב ותבוא לאסוף אותו, אתה מבין? יסמין השאירה לי את הנגן שלה. גם אם יצטרכו להרוג אותי אני לא אתן את הנגן שלי לאף אחד."
אברם הפסיק להקריא והניח את המחברת על ירכו, מנקה את זגוגיות משקפיו, מפיק תנועות שגורמות לו לפוקוס. הוא חייך, "מה קורה ערן? מתאהבים?" ערן הסמיק והשפיל את מבטו. אברם הצטער שהוא בורח לו. כמה לא זהיר הייתי, עברה מחשבה בראשו.
"רוצה עוד כוס מים?" ערן הניע ראשו לשלילה.
"כשאני קורא את מה שכתבת, אני מרגיש שאני מקשיב רק לך דרך המילים. אתה מצליח להעביר את המחשבות שלך, הכל כל כך מוחשי ועם זאת חסר לי צליל הקול שלך, הצליל שיתווסף לפסקול. רצף המחשבות שלך נכתב במשך השבוע אבל אני רוצה לשמוע אותך עכשיו, מוחשי. נשאר לנו עוד זמן, אולי תנסה לספר לי איך הרגשת כשיסמין הקשיבה לז'קלין דו פרה? ומה עבר לך בראש?"
"בשבוע שעבר בסוף הפגישה סיפרת לי על ספר בשם 'יער נורווגי' שכתב הסופר היפני, מורקמי, אז רציתי לספר לך שלקחתי את הספר מהספרייה והתחלתי לקרוא בו. לפעמים אני מרגיש שאני חלק מהספר ונדמה לי שלגיבור הספר, וונטאבה, יש שפה כל כך בודדה. הוא יודע מה צופה לו כל פרק ולא צפויות לו הפתעות בדיוק כמו שלקורא לא צפויות הפתעות. מעניין, אברם."
"זהו? רק מעניין? ידעת ששם הספר לקוח משיר של הביטלס? איך בסוף הכל מתקשר למוזיקה… מוזיקה מעל הכל."
"כן, ידעתי. אני מבטיח לספר לך מה הקשר, אני עדיין באמצע הספר. בודדים, היפנים האלה, אה?"
"יש להם עולם מבולבל, קדמה מהירה שריסקה את העולם המסורתי שלהם, הכל מהר, גדול ומידי, חסר סבלנות. לפני שנים לא רבות הם עדיין חיו בכפרים וחרשו את האדמות עם שוורים, היית מאמין? היום טוקיו כולה היא נורת ניאון גדולה ועצומה. קדמה יכולה להפוך אנשים לבודדים מאוד, כמו שכתב מורקמי בספר אחר שלו – אנשים יכולים להיות כמו לוויינים שמסתובבים בשמיים ולעולם לא נפגשים." ערן שתק לרגע.
"בוא נדבר על המשחק של אתמול, אברם. אני בטוח שהיית בעד ריאל מדריד, אתה כזה צפוי, איש שאוהב כדורגל מתוכנן של קבוצות לא פרועות."
"דווקא לא, ערן, הייתי בעד האנגלים על אף שלא היה להם סיכוי… אבל הקהל שלהם עושה לי את זה."
"הקהל שלהם הוא הכי טוב בעולם…" ערן התרומם במהירות, "אבא שלי בטח מחכה לי בחוץ, הוא לא אוהב שאני מאחר".
"יש גשם בחוץ. אל תשכח את המעיל, ערני".

המפץ הגדול. כך כינה אברם פרחי את הפגישה הרביעית שלהם. שפת הטיפול נולדה. ברשומות בפנקסו כתב "היום בטיפול התרחשה קפיצת מדרגה". הוא חיכה לרגע, כמו מאמן כדורסל שיודע מתי ללחוץ על הקבוצה היריבה, הוא קבע את הקצב בסבלנות, מעלה בהתמדה את מפלס האמון ביניהם. "אסור לאכזב אותו", כתב בפנקסו. "במשך כל השבוע חשבתי על משהו," אמר לערן – "אתה תכתוב את המילים שרצות לך בגוף, תוציא אותן החוצה והן יהפכו להיות הקול שלך. אני אקריא אותן בקול, מולך. אל תפחד, הבחירה בכתיבה היא כנראה דרך הביטוי שלך, תוציא את מה שקבור לך בפנים. אתה תכתוב ואני אקריא. התהליך נשמע לי נכון, אני חושב שאין חוק טיפולי נגד מילים כתובות." ערן הסכים וחוזה לא כתוב נחתם ביניהם.
ערן כתב כל השבוע ואברם הקריא בקולו. "אתה מקשיב לעצמך דרך הקול שלי כך שעכשיו יש לך שני קולות; אחד פנימי של ערן ואחד חיצוני – הקול שלי, שמקריא בהשאלה את המחשבות שלך. בחיי שאתה מבורך, הפכת לבחור רב קולות. אנחנו נתינים זה של זה, אני שומר עליך ואתה שומר עליי. אספר לך סוד קטן," התחיל אברם לצחוק, "הפסיכולוג בעצמו צריך טיפול ארוך, הוא אוסף קצת שיגעון מכל מטופל ומוסיף לעצמו עוד שכבות של קלקולים עד שהוא בעצמו מתקלקל והופך לפסיכולוג דפוק ורק ככה הוא משתבח… בדיוק כמו יין שזקוק להתיישנות…" אברם פרחי התגלגל מצחוק. גם ערן צחק.
"בוא נהיה רציניים רגע, ערן. אני חושב שכרגע אתה לא יכול לדבר על מה שקורה לך בראש, כאילו קיבלת הוראה לכלוא את הסודות עמוק בפנים." עיניו של אברם נצצו ולבו נכמר עם ההתכווצות הלא רצונית בכתפיו של ערן, "יום אחד יהיה אפשרי לדבר על הסודות, לומר את המילים שמתרוצצות לך בגוף, גם את המילים הקשות ביותר." ערן הסיר את האוזניות השחורות מראשו והביט בעיניים מצומצמות באברם פרחי, הוא מחייך אליו, האברם פרחי הזה. עד עתה לא התאפשר לו לומר את המילים שלו, העולם הסתפק בשתיקותיו. "כשתרצה לדבר, אני אקשיב ואם תרצה לכתוב, תכתוב. אני אקשיב לך גם ככה. זה ההסכם, לא? רוצה להעביר לי את המחברת? אני רוצה לקרוא."

ערן העביר לאברם את המחברת. אברם חש בקרירות אצבעותיו של ערן כשנפגשו למגע קל.
"לפעמים אני מרגיש שמפלסת עוברת מעליי, מעין מערוך לבני אדם. אני מתכוון למכבש ענק עם גלגלים, כזה שכובשים אתו את האספלט והוא משטח את האדמה. הוא עובר מעליי, מועך אותי לקרקע עוד ועוד." ערן נשף אוויר מבין שפתיו והושיט את ידו לפדחתו, ממולל קצוות שיער סוררת. אברם הביט בפניו ולבו יצא אליו, הוא חש את כובד המכבש על נפשו של הילד, מוחץ אותו באטיות. הוא חייך אליו חיוך זעיר שיראה שהוא מבין. עיניו של ערן נפקחו ובהו בו. אברם המשיך להקריא והרים מדי פעם את מבטו לערן, עיניו הפעורות פצעו את נשמתו. אין אברם בעולם הזה, אין כלום כרגע, רק מילים וצלילים. אברם המשיך להקריא, קולו היה שקט, כמעט לוחש – "אני לא נלחם בצלילים האלה יותר, פשוט מנתק את המשקל של הגוף מעצמי, עוצם עיניים, מתמסר מרצון ונכנע לכוח העצום הרובץ עליי. אני אפילו מחייך חיוך פנימי, סודי, בלי שאף אחד רואה, חיוך של חתול ערבות מוזר."
"מה זה 'חתול ערבות מוזר', ערן?"
"חתול ערבות מוזר… זה חתול שמכיל את כל הטעויות שעשיתי בחיי, הוא אוסף של כל הפעמים שחשבתי שאני בסדר אבל למעשה הייתי אידיוט. החתול… הוא פרוותיי ומגונדר ומלא חשיבות עצמית והוא מחייך בהתנשאות. אתה מכיר חתולים, אברם?" שאל ערן ולא ציפה לתשובה, "אתה לא מכיר חתולי ערבות מוזרים? איזה מין פסיכולוג אתה? אז איך אתה אמור לתקן ילדים מקולקלים?"
"כן ערן, אני מתקן ילדים מקולקלים, אבל אני לא יודע כלום על חתולי ערבות מוזרים." ערן תלה את עיניו בחלל ונדמה כאילו חוט המחשבה שלו ניתק. אברם שתק. הוא ידע שאסור לו ללחוץ, זה לא הרגע הנכון. הוא הצליח להתקרב למקום מזמין וכמעט נגע בערן, והנה הוא השתתק וברח. "אל תברח," לחש לערן ולעצמו, "אל תברח," כחכח בגרונו. ערן הביט באברם שהמשיך להקריא. "ברגעים האלה שבהם המכבש מועך את גופי, אני שוכב קפוא ומאפשר לצלילים להשתלט עליי והם מפשפשים בגופי כמו בסרטים של שפילברג, מפשפשים בקרביים שלי ומוציאים את הלב והכליות. אתה יודע, סרטי אימה שפחד אלוהים להביט בהם. אני מנסה מתוך הצלילים המתפוצצים בתוכי לשחרר את האנרגיה הלכודה שרוצה להתפרץ ממני ואני לא מצליח. היא כלואה בתוכי כמו חיה שקופאת מול טורף. אני נושם את האוויר פנימה לתוכי, את כולו, ואני שם זין על האוויר הזה, הוא לא יכול לאיים עליי, אני משחרר את עצמי מעצמי ונוהם כמו חיה. מתרסק." אברם נרעד לרגע, אבל עיניו נותרו נעוצות במחברת. "אני מוכרח לחזור לשורשים שלי, לשוב לאדמה, להרגיש קרוב לקרקע, אני רוצה להתפלש בקרקע, למרוח בוץ על הפנים, לדחוס אותו לתוך הגרון. חול, עפר, חצץ, טיט, איך שלא תקרא לזה. להתפלש בהם, להרגיש את השורשים… להרגיש… ואז למשש את גופי ולהרגיש שהוא שלם, לדעת ששם באדמה אני יציב, אני אמיתי, אני לא הולוגרמה דהויה של עצמי."
עם סיום הפגישה ערן מתקשה לקום מהכיסא. בחדר ההמתנה מחכה לאברם ילדה נוספת. אברם יודע, הוא מרגיש שערן נגע בקצוות ההבנה של הקלקול. ערן מתעשת. למרות רגליו הכבדות ותחושת הבדידות שתוקפת אותו הוא קם ופוסע לכיוון הדלת. "להתראות ערן", אומר אברם.
ערן פותח את הדלת ויוצא. בראשו מהדהדות מילותיו של אברם "לילד מקולקל יש מערכת קלקולים שהצטברו, אנחנו עובדים על תיקונם." בדרכו החוצה הוא פוגש נערה בת גילו, עיניה מכוסות במשקפי שמש כהים ונזם זהב באפה. קוצים בהירים מכסים את ראשה. הוא חולף על פניה ויוצא אל הרחוב הגשום, נעמד על מדרגות השיש האפורות בכניסה לבניין. מכוניות נעות באטיות. גשם מטפטף על מסך מדומה ושוטף את תמונת הרחוב בו ערן מתבונן, חסרים לו רק מגבים בעיניים כדי להבריק ולחדד את התמונה. אור היום נגוז, לאחרונה מחשיך מוקדם. זה החורף המזוין שגומר לו את שארית החום בגוף, אמר ליסמין אתמול בלילה. היא הנהנה. הבינה. אם אפשר היה, הייתה צוברת את כל חוסר האונים הזה בתוכה ומשאירה אותו כמו פרפר מעופף, כך אמרה. היא ליטפה את אצבעותיו והביטה לתוך אישוניו, יודעת שהוא הולך. "אדם בעקבות גורלו" קראה לו. מוזר, אולם אין דרך אחרת לעצור את השקיעה, רק ללכת ולהימוג עמה. "כמו שגוף בגוף נוגע זה לא אותו דבר…" נשמע שיר של עברי לידר מתוך חלון מכונית שעברה שם – "כמו שגוף נוגע בגוף זה לא אותו דבר… ביחד…"

גשם הצליף על קדקודו, מרטיב את הסווטשירט הכחול. מפלסת עוברת, מועכת את נפשו לתוכו. הגשם ניתך ללא לאות. החזאים הבטיחו יום גשום והשמיים פתחו את לועם, לא יודעים שובע. אני שונא גשם, הוא חשב, מתעב את הטיפות האלה שהופכות לי את הנשמה. הוא נעמד בתחנת אוטובוס מקורה והתיישב. ריחות פיח וגשם מהולים בריח טחב מחליא מילאו את נחיריו.
ערן הניח את אוזניות הנגן על אוזניו, מקשיב לצליל גיטרה עדין שהתנגן ברכות ובהדרגה התחזק והתעצם. להרמוניה המוזיקלית הצטרפו כלי נשיפה, צלילים מזוקקים. מוזר איך המוזיקה מתאימה עצמה למטחי הגשם. הומלס מבוגר עמד באמצע הרחוב, מושיט ידו לחלונות סגורים של מכוניות שנעו בשלוליות העמוקות, מתיזות שובלי מים על גופו.
עיניו של ערן נעצמו. הוא השתדל לגזור את התמונה שראה, להרגיש בגופו את מה שהקבצן מרגיש. הוא הרגיש. הוא שיחזר את מילותיו של אברם מאחד המפגשים הראשונים שבו אברם הסביר לו שכולם דומים – "גם אני, כמוך, מכין כל יום את רשימת משימות היום שלי ויוצא לדרכי, לא חשוב מי אני ואיך אני מרגיש ולמה אני מכוון, בסוף אני נוזל פנימה ומחלק את עצמי לנתחים מדממים, צוואר, גב, טחול ולב, אני מכיר אותך בדיוק כמו שאני מכיר את עצמי".
אברם צדק, הוא חשב. הם דומים. הוא אהב לשמוע את עצמו בקולו של אברם. "מה אתה מחייך? זה בכלל לא מצחיק. אני אדם שורשי שחייב להרגיש את הקרקע. לפעמים יש לי תחושה שאתה מגלף, מחדד את עצמך ואני גם מקלף ומגלף את עצמי עד התחתית, עד השורש, ואז אני מוגן. האדמה מגינה עליי ואני קרוב אליה, היא שלי. עכשיו תעצום את העיניים ותביט פנימה לתוך עצמך, תתבונן היטב".

ערן משחזר את הרגעים הצפופים שעברו עליו בקליניקה, כמו לא הסתיימו. הזמן נזל. הוא נזכר בישיבה המכווצת בכיסא השחור, איך הביט בעיניים עצומות למחצה באדם שיושב מולו, האיש שהקריא את המילים שהוא עצמו כתב במחברת הצהובה. הוא סומך עליו, מתרגש להקשיב לו מדבר אליו בקולו המלא. "עצום עיניים, תנשום עמוקות, תקפיד להרגיש את הגוף. אתה מרגיש היכן נמצא הגוש שחוסם את קנה הנשימה? אתה מרגיש איפה הוא מתרוצץ? שים לב למיקומו המדויק של הכאב. אל תברח, ערן, תרגיש את הגולה הכואבת, תתחבר אליה ונוע איתה. אל תרפה. עכשיו דבר איתה".
שעת ערב קפואה בתחנת האוטובוס השוממת. קר לו, הוא מתעטף היטב. מחדיר את כפות ידיו אל תוך שרוולי המעיל, עוצם את עיניו ונושם נשימה אחר נשימה, הכאב נע בתוכו והוא יכול להרגיש את הרכבת נעה בין עורקיו, נוסעת באטיות, כמו אש המתלקחת ושורפת בלי רחמים, תנועה יסודית שמבעירה את הכאב. הייאוש מתכדר ומתעצם ולא מרפה, הוא כמעט יכול לחוש בעיניו של אברם נעוצות בו. הוא נזכר בשיעור המלאכה בבית הספר, כשאחז במלחם ולמד לצרוב לאט את הברזל אל העץ, להטמיע אותו בתוכו. לפעמים היה מפספס בכוונה, גורם לכווייה באצבעו או במפרק היד, נרעד, מרפה ועוזב.
כרגע הוא צורב ומרפה, הכאב השתלט ועבר.
הוא יושב בתחנה, נער דק עם עיניים בוערות ונשמה זזה. והגשם מבעיר הכל, מצליף ללא רחם על השדות, מציף את הכבישים האפורים. יש צלילים שיכולים לשחוק אותי, הוא חושב, המפלסת כמו עוברת מעליו.

דרור שגב, מחפש צלילים מחשבתי, תר אחר צלילות אינסופית וכותב מילים.

 

ילד מקולקל הוא ספרו השני. בכתיבה עם אוזניות לאזניו, נמצא שגב בחיפוש מתמיד אחר גווני צלילים נוספים ומנהל דיאלוג מתמשך עם עצמו. בכתיבתו, מחפש מרחבים וחוצה שדות אינסופיים.

 

ספרו הראשון חוצה יצא לאור בשנת 2013.

X