ילדי עץ הסיגלון | לרכישה באינדיבוק
ילדי עץ הסיגלון

ילדי עץ הסיגלון

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

נדה נולדה בכלא אווין שבטהראן. לאימא שלה הרשו להיניק אותה חודשים ספורים בלבד, ואז היא נלקחה ממנה. בשכונה אחרת בָּעיר אומיד בן השלוש, שישב במטבח וליקק יוגורט מאצבעותיו, נאלץ להיות עד למעצר של הוריו, הפעילים הפוליטיים. למעלה מעשרים שנה לאחר הטיהור האלים בבתי הכלא של טהראן, שיידה מגלה שאביה הוצא להורג, ושתהום השתיקה שהפרידה כל השנים בינה לבין אמה נובעת לא רק מן האֵבל, אלא גם מן הייסורים והאימה בעקבות הרצח.

אלה הם ילדי עץ הסיגלון. רומן הביכורים המדהים הזה מלווה קבוצה של אימהות, אבות, ילדים ואוהבים בטהראן של אחרי המהפכה ומצייר תמונה מרגשת של שלושה דורות של גברים ונשים שהאהבה והשירה מעוררות בהם השראה, האידיאולוגיה בוערת בהם, והם מנסים להגשים חלומות של צדק וחירות. סהאר דליג'אני מצליחה ללכוד בשפה מהפנטת את הפן האינטימי של המהפכה וכובד ההיסטוריה, וסיפורה הוא מחווה מרגשת לכל מי שאי־פעם התייצב לקחת חלק במאבק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ילדי עץ הסיגלון”

"ספר יפהפה נוקב, גדוש דמויות נוגעות ללב ושפה פואטית, המפליא לתאר את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הורה לילד ואת התשוקה והמסירות של עם למולדתו, למרות שלל מגרעותיה."        בוקליסט

"הרואי ושובר לב."       פבלישרס ויקלי

 

כך מצאה לֵיילה את אומיד: פעור עיניים, איבריו מתוחים, והוא מוצץ את אצבעותיו בלהט. הוא ישב ליד שולחן האוכל בלבו של הבית ההרוס. כל הדלתות היו פעורות לרווחה. תכולת השידות והמגירות הושלכה בפראות על הרצפה. ספרים וניירות ובגדים היו מפוזרים בכל מקום, ומעטפות וסיכות ראש ועטים ונעליים. על כמה מהבגדים של פריזה ניכרו עקבות מגפיים.
אומיד היה שם כשהוריו נעצרו. הם אכלו ארוחת צהריים. השמים היו כחולים, ללא עננים, ללא שום ייחוד. באוויר שרר ריח של חום מתקרב. נראה שהעונות עומדות להתחלף. אביו של אומיד מעך את הבשר וגרגירי החומוס ותפוחי האדמה בקערת מתכת, מחזיק בידו את העלי, אצבעותיו כרוכות סביב הקערה, והאדים מטפסים עד לסנטרו.
אומיד טבל את אצבעו בקערת היוגורט המעורב בעלי כותרת כתושים של ורדים. פריזה הפנתה אליו פנים כעוסות. "כמה פעמים אמרתי לך להשתמש בכף?"
אומיד לא ידע מה לעשות באצבע שלו, אחרי שכבר עשה את מה שנאסר עליו, ולכן השאיר אותה בתוך הקערה, ביוגורט הקר והרך. הוא הביט באמא שלו. בעיניה היפות ובשערה השופע שגלש על כתפיה. בחולצה הסגולה הנהדרת שהעצימה את הוורדרדות של לחייה וכיסתה את הבליטה ההולכת ותופחת בבטנה. באהבה בעיניה שכמו עלתה על גדותיה, מטביעה הכול.
"זה בסדר," אמרה פריזה. "האצבע שלך כבר בקערה. אבל בפעם הבאה תשתמש בכף."
אומיד הכניס את האצבע לפה וטעם את היוגורט עם הוורדים.
אז הופיעה בדלת בעלת הבית, מלווה בשני קצינים. היא היתה חיוורת, ועיניה פעורות מפחד. היא דיברה במהירות, ולא הפסיקה להחליק את הצ'אדור שלה, ולהתחנן, לפזר מילים שאיבדו כל משמעות נוכח האֵימה שלה.
השומרים נכנסו לבית ופשוט לקחו משם את הוריו. אומיד נותר ליד השולחן שעליו היתה מונחת הארוחה. פריזה נגעה ברפרוף בפניו באצבעות קפואות כקרח. אביו הטביע נשיקה על מצחו ואמר שלא יפחד; שהם יחזרו מהר הביתה. אבל הקול שלו היה דקיק כל כך, שמשהו בתוך אומיד פקע חרש והתפוגג לנצח.
השומרים חיפשו מסמכים, מכתבים, עלונים, שירים, ספרים אסורים. הם יצאו בידיים עמוסות. כל כך הרבה פיסות חיים צריך היה לקחת משם. המסמכים האלה הם שיקבעו עכשיו מי ילך ומי יישאר. ההורים שלו, עם האהבה שלהם, והמאבק שלהם, והחיים המסמכיים שלהם.
נעלמו.
ואומיד ישב ליד השולחן. בלגן שלם סביבו. הוא לא היה מסוגל לבכות. הוא ישב שם ברעד, רוק מטפטף על אצבעותיו. בעלת הבית רצה אחרי השומרים שגררו משם את הוריו באזיקים ובכיסוי עיניים. הם לא השתמשו בכוח, משום שהוריו לא גילו התנגדות. הם לא נופפו בזרועותיהם. הם לא צעקו.
דממה השתררה, כמו בוקר יום ראשון במסגד. כאילו שהם חיכו לזה. ההורים שלו. לשומרים. שיבואו ויחריבו את ביתם ואת חייהם ואת הילד שנותר מאחור ואת התינוק שעדיין לא נולד. שיהרסו הכול ויקיאו הכול בפרצופם.
רק מאוחר יותר, כשקולה גווע בגרונה, והמילים שלה עדיין מונחות מתות בפתחי הדלתות, מיהרה בעלת הבית לטלפן לאגאג'אן6 ומאמַאן7 זינאת. ואומיד ישב. לבדו. לפניו תבשיל כתוש למחצה וקערה של יוגורט בניחוח ורדים.
6 אבא

7 אמא

הצללים על הרצפה הכחולה דמוית השיש בבית המרקחת הוסטו הצידה, כשליילה — דוחפת את העגלה ובתוכה שרה ואוחזת בזרועותיה את פורוּ — הדפה את הדלת ויצאה לרחוב. פורו, מבוגרת משרה בשמונה־עשר יום, תהיה בת שלוש בעוד כמה חודשים. היא היתה כבדה והכבידה על ליילה, שזרועותיה הכרוכות סביב הילדה כדי לגונן עליה, צנחו מטה. אומיד, בן שש, הלך לצדן, אוחז ביד מאוגרפת בגלימה שלה.
ליילה עמדה להיטיב את האחיזה שלה בפורו, כשג'יפ צבאי עצר לפניהם בפתאומיות בצווחת צמיגים חורקנית. ענן אבק מבשר רע עירפל את שדה הראייה שלה. מיד, בלי לחשוב, היא הפנתה את ראשה והעמידה פנים שהיא מכסה את פיה כדי לא לנשום את עשן המפלט, ובתוך כך מחתה במהירות את השפתון מפיה בשולי כיסוי הראש שלה.
שני גברים יצאו מהג'יפ, במדים צבאיים ירוקים של משמרות המהפכה ובכומתות ירוקות תואמות. זקנים עבותים מיסגרו את פניהם. אחד מהם היה גבוה מהשני, והוא קירטע מאחוריו כאילו כואבות לו הרגליים. הוא נשען על מכסה המנוע של הג'יפ בזמן שחברו קפץ מעל תעלת הביוב שהפרידה בין הכביש למדרכה ונעמד לפני ליילה. עיניו היו שקועות בארובותיהן וכמו אבדו בתוך קפלי העור הרפויים. לרגע ליילה הצליחה לשמוע רק את הלמות לבה הפראית.
"האם אלה תנאים מתאימים ליציאה לציבור, אחות?" הוא שאל.
מאז המהפכה כולם הפכו בן לילה לאחים ואחיות. מדינה שלמה המורכבת מאחים שאין ביניהם קשר משפחתי, מביטים אלה באלה לעתים בפחד, לעתים בהתרסה וחשד והפגנת כוח ובוז. אני לא אחותך! ליילה רצתה לצעוק.
"למה? מה לא בסדר?" היא הצמידה את גופה של פורו אל חזהּ ותפסה בידו של אומיד, שהסתכל בעשן ובהבעות הפנים החמורות של הגברים בתערובת של פחד והיקסמות. מאחורי השפה התחתונה העבה הוא שיחק בלשונו בשיניים הקדמיות העקומות.
"אלה הילדים שלך?"
"לא."
"של מי הם?"
"של האחיות שלי."
"למה הם איתך? איפה אחיותייך?"
ליילה בלעה את רוקה. היא לא הצליחה לומר דבר. היא מיששה את החולצה של פורו. לבה זינק מעלה, שואב ומזרים דם בפראות.
לפני ארבע שנים שתי אחיותיה, פריזה וסימין, נלקחו על ידי גברים כאלה, שלבשו אותם מדים והשתמשו באותה שפה, מכוסים באותו אבק של כוח שזה עתה חמסו לעצמם, ונדמה שבינתיים כבר התמקם היטב והפך לעור השני שלהם, מעניק להם חוסן אמין בעיניהם. פריזה וסימין נכבלו באזיקים, עיניהן כוסו כאילו הן פושעות. פשעי המילים שלהן, פשעי הלחישות, המחשבות המהוסות שהרעידו על יצועם את האבות הגדולים.
אבל ליילה לא יכלה להגיד את זה. אחיות המתנגדות למהפכה מעידות על משפחה המתנגדת למהפכה. היא תילקח לחקירה. היא הרימה את ראשה והביטה היישר אל השומר. "הן בעבודה."
עוברי אורח הקפידו לשמור על מרחק ומיהרו לחלוף על פניהם, כמעט נצמדים לקירות המכוסים פיח. זוגות עיניים ננעצו בהם ממכוניות חולפות והוסטו מיד ברגע שנתקלו במבטה של ליילה. צעירה בגלימה קצרה מיהרה לעבור למדרכה שממול.
"לאן את לוקחת את הילדים?"
"לסטודיו של הצלם," היא אמרה. היא לא הוסיפה שמדובר בתמונה שמיועדת לאחיות שלה, כדי שיוכלו לראות כמה הילדים שלהן גדלו. בלעדיהן. ידו של אומיד בידה היתה מיוזעת. היא הבחינה בריח הפחד נודף ממנו, מריר ועוקצני.
"תכסי את השיער."
"מה?"
"אמרתי לך לכסות את השיער! אלה לא תנאים לצאת לרחוב."
ליילה הרפתה מידו של אומיד כדי למשוך את כיסוי הראש אל עבר המצח והידקה את הקשר שמתחת לסנטר, מושכת כנגד ההתנגדות של פקעת שערה הסמיך והמסולסל, שתפח מתחת כמו בצק.
"את חייבת לתת דוגמה ראויה לילדות הקטנות," אמר הגבר ובחן אותן במבט ממושך. "אני לא רוצה לראות אותך שוב ככה."
הוא הסתובב על עקבי מגפיו והגבר השני בעקבותיו. הם נכנסו לג'יפ ונסעו משם. ליילה החלה ללכת, דוחפת את העגלה, מתעלמת מעיני הסובבים, רועדת מבפנים.
היה קריר בסטודיו של הצלם. תמונות ממוסגרות של ילדים עם דובי צעצוע, בחורים בפוזות גבריות וכלות מוקפות בזרים של נורות צבעוניות. הנורה העירומה פלטה זוהר צהוב על התמונות ועל קירות הבטון המכוסים סדקים מפותלים. ליילה דחפה את העגלה קדימה וחצתה את החדר. ברכיה כמעט כשלו. התקרית עירערה אותה. עיניה ולחייה היו סמוקות מחום ומכובד וממשהו בתוכה שעדיין לא נוסח במילים.
"סלאם, אַגאה8 חוסיין, אני מצטערת שאיחרנו," אמרה ליילה לזקן שמאחורי הדלפק, שהביט בהם מעל משקפיו. היא הורידה מידיה את פורו והניחה אותה בכיסא, ואז ניערה את זרועותיה על מנת לשחרר את השרירים הדואבים.
8 אדון

סהאר דליג'אני נולדה בכלא אווין שבטהראן בשנת 1983, גדלה בקליפורניה וכיום מתגוררת עם בעלה בטורינו. הספר ראה אור עד כה ביותר מעשרים וחמש מדינות.

X