ילדיהם של שומרי הפילים | לרכישה באינדיבוק
ילדיהם של שומרי הפילים

ילדיהם של שומרי הפילים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 400
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

"אם תרצה להתיידד עם שומר פילים, ודא שיש לך די מקום לפיל", אומר פתגם הודי עתיק. בכמה ימים די גורליים מבחינתו מגלה פטר בן ה-14 שכמעט לכל אחד יש פיל אחד או שניים בתוכו. השאלה הגדולה היא איך אפשר למצוא מקום לכולם.

הכול מתחיל כשהוריו של פטר, הכומר המקומי של האי הקסוּם פינוֹ ונגנית העוגב שלו, צמד נוכלים רב קסם, נעלמים. שוב. והפעם זה נראה רציני.

פטר, אחותו החכמה טילטֶה, שמסוגלת לגרום לכל אחד לעשות בדיוק מה שהיא רוצה, אחיו הבכור האנס, ענק שרירי שמתעניין בעיקר בכוכבים, וכלבם באסקר יוצאים לחפש אותם. בעקבותיהם דולקים אנשי החוק, הרווחה והחינוך ושורה של טיפוסים לא נורמליים בעליל.

ילדיהם של שומרי הפילים הוא הרפתקה בלשית-פילוסופית, מירוץ מצחיק ומטורף ברחבי דנמרק ובו הפתעות ותהפוכות אין-ספור, המון תושייה ואומץ ולא מעט מזל, ונערה אחת שכל אדם שפוי (וכאלה אין רבים בספר) היה רוצה שתעמוד לצדו כמדריכה רוחנית ומעשית לחיים.

כמו בספריו הקודמים שהיו הצלחות בינלאומיות, חוש השלג של העלמה סמילה והילדה השקטה, הסופר הדני פטר הוג רוקח עלילה מותחת ומבריקה, והפעם היא מלאה הומור ומטורפת להפליא.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ילדיהם של שומרי הפילים”

פינוֹ

 

מצאתי דלת יציאה מהכלא. היא נפתחת החוצה אל החופש. אני כותב את הדברים האלה כדי להראות לך את הדלת הזאת.

אולי תשאל כמה חופש הוא חושב שמגיע לו, הילד הזה שנולד בפינו, האי שקוראים לו "גראן קָנָריָה" של דנמרק, ועוד בבית הכומר, על שנים-עשר החדרים שבו והגן הגדול כמו פארק, ולא רק זה, אלא שהוא גם נולד אל אבא ואימא, אחות גדולה ואח גדול, סבא וסבתא וסבתא-רבתא וכלב, אוסף שנשמע כמו מודעת פרסומת למשהו יקר, אבל השקעה טובה לכל המשפחה.

וגם אם אולי אין מי-יודע-מה לראות שם במַראה, כשמי שמסתכל בה הוא אני, השני הכי קטן בכיתה ז' בבית הספר העירוני של פינו, וגם רזה כזה, במגרשי הכדורגל של פינו יש הרבה שחקנים מבוגרים וכבדים ממני שיכולים רק לעמוד ולהסתכל כשאני משייט במגרש כמו גולש רוח, ומרגיש איך השערות סומרות להן כשאני מרים כדור ברגל ימין הקטלנית שלי.

אז על מה הוא מתלונן? אולי תשאל. איך לדעתו מרגישים בנים בני ארבע-עשרה אחרים? ולזה יהיו שתי תשובות.

הראשונה היא שאתה צודק. אני לא צריך להתלונן. אבל כשאבא ואימא נעלמו והעניינים הסתבכו והיה קשה להסביר אותם, גיליתי שהיה משהו ששכחתי. שכחתי, בזמן שהכול עדיין היה בהיר, לנסות לגלות את מה שתמיד יהיה קיים, את מה שאפשר באמת לסמוך עליו כשחושך מתחיל לרדת.

התשובה השנייה היא הכי קשה. תסתכל סביבך. כמה אנשים נראים לך מאושרים? אפילו אם יש לך אבא עם מכונית מזֶראטי ואימא עם מעיל מפרוות מינק, כמו שהיו לנו פעם בבית הכומר, לכמה אנשים יש באמת משהו שהם יכולים לשמוח בו? אז אם כך הדבר, מה לא בסדר בלשאול מה יכול להוציא אדם לחופשי?

עכשיו אולי תגיד שבכל מקום שתסתכל העולם מלא אנשים שיגידו לך לאן ללכת ומה לעשות, ושאני רק אחד מהם, ובמובן מסוים תהיה צודק, למרות שבמובן אחר הסיפור הזה שונה.

אם שמעת פעם את אבא שלי נושא דרשה בכנסיית העיר פינו, לפני שהוא נעלם, היית שומע אותו אומר שישו הוא הדרך. אבא שלי יכול להגיד את זה כל כך יפה ובקלות, שהיה אפשר לחשוב שדיברנו על הדרך למטה לנמל ושכולנו נהיה שם תוך דקה.

אם שמעת את התפילה ממושב ליד העוגב כשאימא שלי מנגנת בו, ואם נשארת במקום שלך אחר כך, היא הייתה אומרת לך שהמוזיקה היא העתיד. היא מנגנת ומדברת בצורה כזאת שהיית כבר רץ להירשם לשיעור הראשון שלך בפסנתר, ובדרך לבזבז את החסכונות של החיים שלך על פסנתר כנף קטן.

אם אחרי התפילה היית חוזר אלינו לקפה באחת ההזדמנויות שהדוד החביב עלי, יוֹנאס – שיוצא לצוד דובים במונגוליה החיצונה ושדוב מפוחלץ עומד אצלו בהוֹל ושנהיה עכשיו חבר באיגוד מקצועי – מתארח אצלנו, היית אולי שומע אותו אומר קצת באריכות שמה שבאמת מזיז עניינים בחיים הוא שיהיה לך ביטחון בעצמך ושתקדיש את החיים שלך לארגון מעמד הפועלים, והוא אומר את זה לא רק כדי לעקוץ את אבא שלי, אלא כי זה משהו שהוא באמת מאמין בו.

כל מי שתשאל בבית הספר שלי יגיד לך שהחיים מתחילים רק אחרי כיתה ט', כי זה הזמן שרוב ילדי פינו עוברים לפנימייה שבבית הספר התיכון או מתחילים ללמוד מקצוע בגרֶנוֹ.

ולבסוף, בכיוון שונה לגמרי, אם תלך להר-גדול, שהוא מרכז גמילה בדיוק ממערב לעיר פינו, ותשאל שם את הדיירים, שכולם נהיו נרקומנים לפני שמלאו להם שש-עשרה, תשאל אותם אחד-אחד, ישר ולעניין, הם יגידו לך שלמרות שהם נקיים לגמרי ואסירי תודה מקרב לב על הטיפול שהם קיבלו ושהם מצפים בכיליון עיניים להתחיל חיים חדשים, שום דבר אפילו לא מתקרב להַיי הממושך והנעים שמקבלים מעישון אופיום או מהזרקת הרואין.

ואני אגיד לך משהו: אני בטוח שכל האנשים האלה צודקים, כולל הדיירים של הר-גדול.

זה משהו שלמדתי מאחותי הגדולה, טילטֶה. אחד הכישרונות של טילטה הוא שהיא יכולה להאמין שכולם צודקים, ובאותו זמן להיות משוכנעת לגמרי שרק היא יודעת על מה היא מדברת.

כל האנשים האלה שהזכרתי, מה שכל אחד מהם מגלה הוא הדלת לחדר שהוא הכי אוהב, ובתוך החדר הזה נמצאים ישו, או השירים של שוברט, או מבחן ההישגים הארצי אחרי כיתה ט', או הדוב המפוחלץ, או עבודה קבועה, או טפיחה של הערכה על השכם, ורבים מהחדרים האלה הם כמובן דמיוניים.

אבל כל זמן שאתה בְּחדר, אתה בפנים, וכל זמן שאתה בפנים, אתה אסיר.

הדלת שאני אנסה להראות לך שונה. היא לא נפתחת אל חדר אחר. היא נפתחת אל מחוץ לבניין.

לא אני הוא שמצא את הדלת. אני לא בנוי לזה. אחותי הגדולה, טילטה, היא שעשתה את זה.

הייתי שם כשזה קרה, שנתיים כבר עברו מאז, בדיוק לפני שאימא ואבא נעלמו בפעם הראשונה. הייתי בן שתים-עשרה וטילטה בת ארבע-עשרה, ולמרות שאני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול, לא הבנתי שזה היה מה שהיא מצאה.

סבתא-רבתא שלנו הייתה אצלנו, והיא הכינה מרק חלב-חמאה.

כשסבתא-רבתא מכינה מרק חלב-חמאה היא עומדת על שני שרפרפים שמונחים זה על זה, כדי שתוכל להגיע אל הסיר ולבחוש, והיא עושה את זה כי היא נולדה קטנה, ובגלל שעמוד השדרה שלה קרס שש פעמים במהלך הזמן, היא נעשתה כל כך כפופה, שאם היא הייתה מופיעה במודעת הפרסומת המשפחתית הזאת שדיברתי עליה קודם, היו צריכים לשים לב לזווית שמצלמים ממנה את התמונה, כי הגיבנת שיש לה גדולה כמו עמוד שמשייה.

מצד שני, הרבה אנשים שמכירים את סבתא-רבתא מאמינים שאם ישו יחזור יום אחד, זה יוכל בקלות להיות בדמותה של גברת בת תשעים ושלוש, כי סבתא-רבתא היא מה שנקרא אוֹמני-בֶּנֶבוֹלֶנטית. וזה אומר שהיא כל כך טובת לב שיש אצלה מקום לכל אחד, אפילו לטיפוסים כמו קרל בַּנדיט לאנדֶר ואלכסנדר פּוֹץ, שנשלח ממשרד החינוך לנהל את בית הספר העירוני בפינו, טיפוס שתצטרך להיות אימא שלו כדי לאהוב אותו, ואפילו זה אולי לא יספיק, כי פעם באמת ראיתי אותו פוגש את אימא שלו שהגיעה במעבורת, וגם היא התנהגה כאילו בקושי יש לה זמן בשבילו.

ובכל זאת אף אחד שלא יזלזל פה בסבתא-רבתא שלנו. אנחנו לא נהיים בני תשעים ושלוש ונשארים בחיים אחרי שכמה מהילדים שלנו כבר מתו ואחרי שש קריסות של עמוד השדרה ומלחמת העולם השנייה, וגם עם זיכרון של סוף המלחמה הראשונה, בלי שיהיה לנו משהו מיוחד שמניע אותנו. אני אנסח את זה ככה ואומר שאם סבתא-רבתא הייתה מכונית – השאסי מפורק מאז שמישהו בעולם בכלל זוכר, אבל המנוע עובד כאילו הרגע יצא מהמפעל.

לעומת זאת, כשזה מגיע למילים, הייתי מכנה אותה מאופקת. היא מחלקת אותן כאילו היו ממתקים ולא נשארו מהן הרבה, אולי לא נשארו בכלל כשאת בת תשעים ושלוש.
וכאשר לפתע פתאום ובלי להזיז את הראש היא אומרת: "יש משהו שאני רוצה להגיד," נופלת על כולנו שתיקה.

פטר הוג הוא אחד הסופרים הדנים המצליחים בעולם. ספרו "חוש השלג של העלמה סמילה" (ראה אור בעברית בהוצאת שוקן) הקנה לו לראשונה את פרסומו העולמי. את "הילדה השקטה", שראה אור בהוצאת כתר ועברית, פירסם ב-2006, אחרי עשר שנות שתיקה.

X