ילדות עשוקה | לרכישה באינדיבוק
ילדות עשוקה

ילדות עשוקה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 183
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 18
- 18

לאה אייזינגר לבית אייזנר, אינה מתימרת לקרא לעצמה "סופרת". עם זאת היא מצליחה בצורה בלתי רגילה להעלות בכתב את הקורות אותה ואת משפחתה בתקופת השואה.

בשפה ישירה וקולחת מתארת את שנות ילדותה המוקדמות, את שעבר עליה בשואה, את שובה מהתופת, את הטלטלות שעברה לאחר השואה בדרכה לארץ ישראל בעליה בלתי לגלית, שהייתה בקפריסין ולבסוף ראשית התאקלמותה כאן – בארץ.

סגירת המעגלים בחייה בשנים האחרונות, כמו איתור קבר אחיה הצעיר שניספה בשואה, איתורה של חברת ילדות רק כדי לזכות במחילה ממנה, על פגיעה שכביכול פגעה בה ביום שוב חברתה מהמחנות בספטמבר 1945 ולבסוף, נסיעתה האחרונה בגיל 77 להונגריה כדי לאתר את שם משפחת דודתה לאחר נישואיה, אחות אימה ז"ל, את שמות בעלה ושבעת ילדיהם אשר ניספו באושיץ ואיש מהם  לא נותר בחיים. כל זאת עשתה כדי שישאר ולו רק נר תמיד לזיכרם.

מעשיה אלה מצביעים על חוסן נפשי, של אדם נמרץ ואוהב, שגם קשיי הגיל לא יכלו לה. מכריה ואוהביה הרבים הם העדות לכך שאין איש שיוכל להשאר אדיש מול רגישותה, טוב ליבה, נחישותה ואומץ רוחה. והספר שכתבה מדם ליבה – יעידו על כך.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ילדות עשוקה”

בקרוב…

חלק ראשון

ילדות מוקדמת

 

מעטים הם זיכרונות ילדותי, אך אלה הם כל אוצרותיי. שומרת אני עליהם לבל יתפוגגו עם השנים יותר מכפי שהתפוגגו עד כה.

 

באחד מימי הסתיו של שנת 1926 נכנס יהודי מזוקן לאחת מן החנויות הסיטונאיות שבעיר, הזמין את שהזמין ופנה ללכת. בצאתו ראה יהודי מזוקן אחר שנכנס לאותה חנות. בירך היוצא את הנכנס ופנה לדרכו.

 

העיר דברצן (Debrecen)  היא בירת מחוז היידו-ביהאר (Hajdú-(Bihar שבצפון-מזרח הונגריה. רוב תושבי האזור אשר התגוררו בכפרי הסביבה הגיעו אליה מפעם לפעם להצטייד במוצרים ובמצרכים שלא השיגום באזור מגוריהם. כך הצטלבו באותו יום שוב דרכם של שני יהודים אשר התגוררו בעיירות שונות בסביבת עיר המחוז. כאשר נפגשו השניים שנית באותו יום, בירכו איש את רעהו בברכת שלום כמכרים ותיקים ושוחחו ארוכות.

 

בשיחה שהתפתחה בין השניים התברר שלזה בן, ולרעהו בת בגיל הנישואין. בו במקום החליטו השניים להפגיש את שני הצעירים, וכך ב-10 באפריל 1927 נשא אבי, שנדור (לימים: שמואל) לבית אייזנר את אמי פאולה (לימים: מרגלית)  לבית גרוס, לאישה.  שני המחותנים שמחו בשמחת הוריי,  ובפגישתם המקרית ראו  "אצבע אלוהים מכוונת".

 

בת בכורה נולדה להוריי, והם שמחו בה שמחה רבה.  אלא שבהיותה בת עשרה חודשים נפטרה התינוקת. אחר כך נולדו תינוקת שנייה ושלישית, ואף השתיים, טרם מלאה להן שנה, החזירו את נשמתן לבורא עולם. בריאותן והתפתחותן של שלוש התינוקות תקינים היו, ואף הרופאים לא יכלו להסביר את סיבת פטירתן.  אבי, שאב צעיר היה, ייאוש אחזו בשל פטירת התינוקות והחל להאמין שקללה רובצת עליו ועל יוצאי חלציו בשל אירוע מעברו. ומעשה שהיה כך היה:

 

שנים אחדות לפני האירועים האלה הכירו לאבי נערה צעירה ונאה. אהובה הייתה הנערה על אביה עד מאוד, והוא שמר עליה כעל בבת עינו. כיוון שצולעת הייתה, חשש האב לבתו פן תישאר ברווקותה בשל הצליעה הקשה ודאג לעתידה. הוא פנה לשדכנים וביקש שימצאו לבתו חתן יהודי נאה והבטיח לחתן המיועד נדוניה שמנה ואת כל צורכי כלכלת הזוג. כך הגיעו אל אבי והציעו לו לפגוש את הנערה. אכן, נאה הייתה הנערה, וספק אם אבי הבחין בפגישתו הראשונה בצליעתה הקשה ובגמלוניותה. כיוון שהביקור הראשון עבר בהצלחה, הבטיח אבי לבקרה בשנית. בן כפר היה אבי וחייט במקצועו. לאירועים חברתיים התפנה רק כאשר המתפרה שבה עבד הייתה סגורה לרגל שבתון. ואכן, ביום הראשון הקרוב החליף אבי את בגדי החול בבגדי חג ופנה רכוב על אופניו לעבר בית הורי הנערה שהתגוררו בכפר הסמוך.

 

דרכי הכפר דרכי עפר היו ומשובשות. הגשמים חפרו בהם ערוצים, תלמים ומהמורות. אבי דיווש על אופניו, נתקל במכשול ונפל. כיוון שנקרעו מכנסיו, חזר לבית הוריו, שכן כיצד יעז להופיע בבית הורי הנערה במכנסיים קרועים?

 

באותם ימים רחוקים, לא היה טלפון באמצעותו יכל להודיע למשפחת הנערה על דחיית ביקורו. המתין אבי שבוע ימים, וביום הראשון שלאחריו שוב פנה אל בית הורי הנערה. אלא שאבי הנערה שרגיש היה למוּמה של בתו עד למאוד חשב כי לא נשאה חן בעיני אבי בשל צליעתה, ושבשל כך לא הגיע שבוע קודם כמובטח. לכן, כאשר הופיע אבי שנית בבית הורי הנערה באיחור של שבוע ימים, גידף וקילל אותו האב – אותו ואת יוצאי חלציו לעתיד לבוא, וסילקו מביתו בכעס רב. והנה, לאחר שנולדו שלוש תינוקות יפות ובריאות ונפטרו שלושתן, נזכר אבי באותו אירוע והחל להאמין שאכן מתקיימת בו אותה קללה. לאחר שאמי הרתה ברביעית, פנו הוא ואביו לרב מקובל וידוע וביקשו את ברכתו. הרב הציע לאבי לפנות לאבי אותה נערה ולבקש מחילתו. עוד הבטיח הרב שיתפלל בעד ההורים הצעירים ובעד התינוק העתיד להיוולד והורה להלביש את היילוד הרך עד מלאות לו שנה רק בבגדי פשתן ולהוסיף לשמו את השם "חי".

 

שמע אבי לעצת הרב פנה לבית הורי הצעירה וביקש מחילתם, סיפר להם את שאירע לו באותם ימים והדגיש כי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע במי מהם, לא בנערה ולא בהוריה. אבי הנערה, אשר מאז כבר חבק נכדים מבתו הצולעת, שלח את אבי לביתו ואיחל לו כל טוב.

 

וכך אני, אווה (לימים: חיה-לאה), באתי לאוויר העולם ב- 12 בספטמבר 1934 בבית החולים העירוני שבעיר המחוז.

 

באותם ימים ילדו רוב נשות הכפר בביתן בסיוען של מיילדות. אלא שבשל האסון שפקד את הוריי שלוש פעמים החליטו לעשות הכול כדי שגם הלידה תעבור בשלום, ולכן הוסדר שאמי תלד בבית החולים העירוני ולא בבית.

 

ביום הגיחי לאוויר לעולם, כאשר באו לענוד על פרק כף ידי את הסרט ועליו פרטיי האישיים, נשמט הסרט מידי האחות ונפל על ירכי, בו ברגע התמלא כל גופי בשלפוחיות. בהלה אחזה בהוריי, ושוב פנה אבי לעזרת אותו רב מקובל, וזה הבטיח כי אַל להם להוריי לדאוג, וכי לא יאונה לי כל רע.

 

כעבור שנתיים, ב- 13 באוקטובר 1936, ילדה אמי בת נוספת ושמה קלרי (לימים: נחמה). ולאחר עוד כשנתיים ב 20-בדצמבר 1938, ילדה אמי בת שלישית, יהודית-רחל שמה. אחי פרנץ נולד ב 2- בינואר 1941 (שמו העברי: משה-יצחק), ולאחר עוד כשנתיים, במרס 1943, נולד האח השני, שמו היה לאסלו (Laszlo), וכינויו היה (Laci) לדאבוני, שמו העברי נשתכח ממני עם השנים. כך הפכה משפחתנו ממשפחה שכולה למשפחה שנתברכה בחמישה ילדים. זיכרונות ילדותי המוקדמים ביותר הם מגיל 4-3.

 

זוכרת את היום בו שוב היה אבי במחנה עבודה של הצבא ההונגרי. דודתי הגיעה במפתיע והודיעה שסבתי, אמו החורגת של אבי, גוססת, ואם אנו רוצים לראותה בחיים, עלינו להגיע מיד. אמי לקחה אותי ואת אחותי לבית סבתי אשר גרה לא הרחק מאתנו.

 

אווירת נכאים וקולות חרישיים של בכי אני זוכרת משם; זוכרת את החדר החשוך שבו שכבה סבתי במיטת ברזל גדולה, התריסים מוגפים היו, ואת אחותו הצעירה של אבי אני זוכרת מתייפחת. גם כיום, חשה אני בידה המלטפת של אחת הדודות שניסתה לנחם אותי בפרצי בבכי; זוכרת גם את הישיבה הדוממת של הנשים שהיו בחדר, ולאחר מכן פנתה אליי דודתי, אחותו הצעירה של אבי מאותה אימא, וביקשה ממני ללכת למכולת של אדלר לקנות חוט תפירה לבן. גם כעת, בכתבי שורות אלו, אני חשה את צריבת המטבע בכף ידי הקטנה, מחזיקה בו בחָזקה פן יאבד לי, וזוכרת גם את תמיהתי הרבה מאז: הלוא ממשפחת חייטים הייתה סבתי, ולחייטים היו חוטי תפירה רבים ובצבעים שונים. ואיך זה שדווקא חוט תפירה לבן חסר להם?

 

לאחר שחזרתי מהמכולת, גאה בשליחות שהוטלה עליי ועל משימתי שבוצעה בהצלחה, מצאתי את סבתי שכובה על הרצפה, כולה עטופה לבן, וראשה לכיוון הדלת. אבי חייט היה לבגדי גברים. הוא קנה חבילות של בדים, גזר את הבד ותפר במכונת התפירה מכנסי ילדים, מכנסי גברים, וחליפות. משהושלמה המלאכה, היה יוצא למכור את מרכולתו ביריד העונתי שנערך בעיר המחוז פעמיים בשנה: פעם בסתיו ופעם באביב. לשם נהרו תושבי האזור, בעיקר הכפריים שביניהם, לקנות את אשר יצטרכו בעונה הקרבה.

 

זוכרת אני ערבי חורף ארוכים, עת אבי היה בבית, והתנור הפיץ חום נעים, האזנתי לקולו הערב של אבא בפצחו בשירה חרישית בשעה שגזר את הבד, ולמחרת, כבמטה קסם, הפכו פתאום פיסות הבד למכנסיים או לז'קטים. עוד רואה אני לנגד עיניי את אמי הטובה רכונה ליד עששית נפט, ולאחר עמל יומה עוזרת לאבי בתפירת לולאות או כפתורים על הבגדים המוכנים בטרם יעברו גיהוץ. כמו כן, רואה את עצמי רכונה על הרצפה, מושיטה לאבי את גזרי הנייר הממוספרים שביקש, ולאחר שמסרתי את מבוקשו, הניחם על הבד, סימן את קווי הגזירה בגיר סימון לבן וגזר צורות שונות במידות ובגדלים שונים.

 

לא אחת אירע שאת הבגדים שתכנן אבי לתפור לקראת היריד הקרב סיים לתפור אבל לא הספיק למכור, כי בשל היותו חייט ויהודי, הוא נקרא פעמיים בשנה למחנה עבודה של הצבא ההונגרי. שם, מלבד אימונים צבאיים וחפירת שוחות עבד במתפרה הצבאית. בקיץ תפר מדי חורף, ובחורף תפר מדי קיץ עבור חיילי צבא הונגריה. לא אחת אירע שכאשר השתחרר משירות המילואים כבר היה בידו צו קריאה חדש לעונה הבאה והיה ממוען לתקופת היריד העונתי הבא. בשל כך, היה מצבנו הכלכלי בכי רע. אבא לא הצליח לפרנס את משפחתו באותם חודשים מעטים בהם שהה בבית, ואנו התקיימנו בעיקר מעזרה הדדית שקיבלנו "מקופת הקהילה"  ומהמעט שהרוויח כאשר עבד במתפרה של אחיו הבכור.

 

בגן הילדים

בת 5 הייתי כשגננת נוצרייה פתחה בעיר גן לילדי היהודים. לגן התקבלו רק ילדים שעברו מבדקים מסוימים. יושב ראש ועד הקהילה היהודית ביקש מהגננת לצרף את שמי לרשימת המועמדים. לאחר שעברתי את המבדקים ונמצאתי מתאימה להתקבל לגן, הבטיח לשלם את שכר הלימוד עבורי מקופת הקהילה.

 

אני זוכרת את יומי הראשון בגן, את תחושת השמחה וההתעלות: הנה, גם אני הולכת לגן כמו ילדי העשירים! כדי להגיע לגן היה עליי לחצות את הכביש הראשי, כביש רחב וסואן, חשמליות ועגלות למכביר עברו בו הלוך ושוב.  ואני, הן גדולה אני, וכבר הולכת לגן ילדים, ואני חוצה את הכביש לבד, בזהירות רבה.

 

באחד הימים ערפל כבד ירד על העיר, ולא היה ניתן לראות דבר, אף לא ממרחק של מטרים ספורים. תרתִּי  אחר "אדם מעורר אמון" וביקשתי ממנו שיעזור לי לחצות את הכביש, כי" עשן נורא מכסה הכול ולא רואים דבר". לאחר שבועות אחדים, באחת השבתות, כששב אבי מבית הכנסת, בבדיחות הדעת סיפר לאמי את אשר סיפר לו חברו הטוב, על העשן שכיסה עין כול, ושבעטיו לא ראו דבר.

 

דצמבר 1939. אותה גננת נוצריה קבלה את הכשרתה בגרמניה אצל פדגוגים מהטובים באותם ימים, לכן הסכימו ראשי הקהילה לשלוח את ילדי היהודים אליה, בעיקר את הבנות, משום שרוב הבנים באותם ימים, בעיקר ממשפחות דתיות, למדו ב"חדר". ואף כי רוב ילדי הגן יהודים היו, ולא מעט מהם אף יותר דתיים מאתנו, הרי היא לימדה אותנו גם ממנהגי הנוצרים. כאשר התקרב חג המולד, חגם של הנוצרים, סיפרה לנו על עץ האשוח, על הולדת בן האלוהים באורווה וסיפורי חג שונים.

 

יותר מכול שבה את לבי מנהג הנעליים. אם נצחצח את מגפינו או נעלינו עד שיעלו ברק, אמרה הגננת, ונניחם על אדן החלון, יבוא בלילה מיקולש הקדוש וישים בהן מתנות.

דמיוני ניצת בי. גם אני רציתי לקבל מתנות ממיקולש הקדוש.  כל הדרך מהגן הביתה התלבטתי: מה עליי לעשות כדי שהדוד מיקולש יביא גם לי מתנה יפה? עלה בדעתי רעיון:  אמנם יש לנו משחת נעליים בבית, זאת ידעתי בוודאות, הן אני זו שצחצחתי את נעלי אבי וגם את נעליהם של אחיי הקטנים, אולם, חשבתי בלבי, אם אצחצח את הנעליים במשחה חדשה, הן בוודאי תברקנה יותר מתמיד! ואז לא יוכל מיקולש הקדוש להתעלם מהן, ובוודאי יניח בהן את המתנה היפה ביותר…

 

מכולת שכונתית של חנווני יהודי הייתה בפינת הרחוב, לא הרחק מהבית שלנו. אצל חנווני זה היה לנו חשבון פתוח שהוקצה למשפחתנו עד לגובה סכום מסוים לרכישת מצרכי מכולת. בסוף כל חודש נשלח החשבון באישורה של אמי ובחתימת ידה לוועד הקהילה לפירעון. רבות נאבקה אמי לבל תחרוג ממסגרת התקציב שהועמד לרשותה. בדרכי הביתה מהגן נכנסתי למכולת זו שבפינת הרחוב וביקשתי מן החנווני, הדוד וייס, קופסה של משחת נעליים חדשה. החנווני רשם את המשחה בפנקס, אני חתמתי בחתימת ידי, כפי שעשיתי לא פעם, ורצתי בשמחה הביתה.

 

בהגיעי הביתה סיפרתי לאימא את הסיפור על הדוד מיקולש ועל הנעליים שיש לשים בחלון לקראת הלילה וגם סיפרתי לה שלקחתי מהמכולת קופסת משחת נעליים חדשה, כדי שנעליי תברקנה מאוד, ואז מיקולש לא יוכל להתעלם מהנעליים המבריקות ביותר, וגם אני אזכה במתנה ככל הילדים. אלא שתגובתה של אמי הפתיעה אותי. היא כעסה עליי מאוד. איני יודעת על מה כעסה יותר – על מנהגי הגויים שהבאתי הביתה, על המשחה שלקחתי ללא רשותה מהמכולת או על קשיי יומה. אך היא אילצה אותי להחזיר את המשחה למכולת ומיד ובלי דין ודברים!  כל בקשותיי להשאיר את משחת הנעליים בבית לא הועילו.  גם הבטָ חתי להחזיר את המשחה למחרת היום בדרכי אל הגן לא הביאה לישועה המצופה. האמת- לא רציתי להחזיר למכולת את משחת הנעליים. רק רציתי נעליים הכי מבריקות בעולם ו… רציתי מתנה יפה משל כולם. אימא לא ויתרה, ועוד קודם שהספקתי לפשוט את מעילי וכובעי, הוציאה אותי מן הבית וציוותה עליי להחזיר ומיד, את שלקחתי מהמכולת ללא רשותה.

 

כל כך התביישתי לחזור למכולת ולהחזיר את המשחה. התביישתי להודות בפני החנווני שלקחתי דבר מה ללא רשות. איך הוא יאמין לי בפעם הבאה, כאשר שוב אבוא בשליחותה של אימא? שעה ארוכה עמדתי בחוץ. התלבטתי והתחבטתי מה לעשות. לבסוף הבנתי שאין לי ברֵ רה אלא להישמע למצוותה של אמי.

 

עצובה שירכתי רגליי אל המכולת. בהגיעי לשם התביישתי להיכנס כי התביישתי להודות במעשיי הרעים. חציתי את הכביש, נעמדתי מול המכולת וחיכיתי.  לְמָה? באמת שאינני יודעת. שעת דמדומים הייתה. עששית נפט דלקה במכולת והטילה צללי חפצים על קירות החנות. החנווני התהלך במכולת וסידר דברים במקומותיהם. היה לי קר, עייפה הייתי ועצובה. החושך ירד מוקדם. לבסוף, כאשר סגר החנווני את החנות, ניגשתי אל דלת המכולת והנחתי את קופסת משחת הנעליים העגולה, סמל לחרפתי הגדולה על הציר העבה של דלת הברזל הכבדה. עצובה ונבוכה חזרתי הביתה.

 

באותו לילה עליתי על יצועי בבטן ריקה ומקרקרת למרות ארוחת הערב שאימא הכינה לי. מובן שבאותו לילה לא הנחתי את נעליי על אדן החלון משום שלא האמנתי שאזכה במתנה ממיקולש.  לאחר שובנו מחופשת החג, כאשר שאלה הגננת על המתנות שקיבלנו, הרכנתי את ראשי בעצב.

מסיבת סיום השנה בגן, נערכה בחגיגיות רבה. גם אני השתתפתי בה. אפילו היום, בכתבי שורות אלו, אני זוכרת, מדקלמת ושרה שורות אחדות מאותה הצגה.

 

בבית הספר

1 בספטמבר1940 . איזה יום מרגש היה יום זה בחיי! איזו שמחה! איזו התעלות נפש! יומי הראשון בבית הספר! הלכתי לבד, ללא ליוויו של מבוגר. אבא שוב לא היה בבית, ואימא בהיריון, והיו כבר שתי ילדות קטנות, שאותן לא ניתן היה להשאיר לבדן בבית, וגם לקחת אותן אִ תה אימא לא יכולה, בייחוד לא בשעת בוקר מוקדמת כל-כך.

 

מִפקד בוקר ראשון, גאווה גדולה. מה גדולה אני! בת 6 הנני, ואני כבר הולכת לבית ספר! היכולים אתם לתאר את שמחתי וגאוותי ביום זה?

 

המחנכת שלי, פירושקה וייס, איזו אישה! איזה אדם! רכה, חמה ואוהבת, מעודדת ותומכת. בעלותי לכיתה א' כבר ידעתי לכתוב. אמי בת כפר הייתה, מבית יהודי דתי. היא נשלחה לבית ספר לשתי שנות לימוד בלבד. הוריה רצו שתלמד קרוא וכתוב. לאחר שנתיים תמו ימי ילדותה, כיוון שהיה עליה להישאר בבית ולעזור לאִ מה בניהול משק הבית ובגידול אחיה הקטנים. היות ולאמי היה כתב יד ילדותי ויפה, הרביתי לחקות את כתב ידה ואת חתימתה. גם ספָרות עד עשר הכרתי מזמן. הכרתי את כולן לפני כל שאר התלמידים. הן הייתי צריכה להכיר את הספָרות כולן כדי שאוכל להגיש לאבי את הגזרות הממוספרות באותם ערבים בהם גזר את הבדים לקראת תפירתם ביום המחרת!

 

כך, שבכיתה א' הייתי תלמידה טובה באמת, אך שקטה ונחבאת אל הכלים. כיוון שהייתי הילדה הגדולה בבית, אחריות רבה הוטלה עליי: לשמש דוגמה טובה לאחיותיי הצעירות וגם לעזור לאימא. כובד האחריות שהוטלה עליי הוטבע עמוק-עמוק בנפשי. אולי בשל כך הייתי כבר אז רצינית יחסית לגילי ולא הרשיתי לעצמי להשתובב.

 

המורה פירושקה וייס ניסתה לעודד אותי בדרכים שונות: ניסתה להביא להתערותי בחברת הילדים, הבליטה את מעשיי הטובים והתנהגותי הנאותה כל אימת שנזדמן הדבר בלי לעורר את קנאת חבריי לכיתה. זיכרון אחד ממעשיה נגע במיוחד ללבי, ואף עתה, בהיזכרי בכך, דמעות עולות ומציפות את עיניי. אחת לשנה נערך בעירנו "משחק פורים". וכפי שנקרא בפי היהודים: "פורים שְׁפִּיל".  הכניסה לאירוע עלתה כסף לכיסוי הוצאות ההפקה. עם זאת, מארגני ה"פורים שפיל" הנפיקו מספר כרטיסי חינם כדי לחלק אותם בין התלמידים הטובים, הממושמעים או הנזקקים וגם על מנת לעודד את הילדים להשתתף באירועים חברתיים שערכה הקהילה. הודות למורתי פירושקה וייס הייתי מאלה שזכו בכרטיס חינם.

 

מה גאה הייתי להראות את הכרטיס לאמי! גם לחגיגת הפורים הזאת הלכתי לבד. לא היה מי שיתלווה אליי. את חלקו הגדול של המופע לא ראיתי, כיוון שהייתי נמוכת קומה, והגדולים הסתירו בגבם את הבמה. אבל את אותם קטעים שכן ראיתי – זוכרת אותם עד עצם היום הזה.

 

אח חדש בבית

בת 6 ושלושה חודשים הייתי כאשר נולד אחי פרנץ בינואר 1941, שוב גויס אבי. נולד לנו בן!  בן ראשון לאחר שלוש בנות. איזו שמחה הייתה אז! עליי היה ללכת למשרד מרשם התושבים כשבידי תעודות ומסמכים שקיבלה אמי מבית היולדות על מנת לרשום את התינוק הרך במשרדי מרשם האוכלוסין. אני הבכורה, הייתי צריכה לעשות זאת, כי לא היה מישהו אחר שילך לשם במקומי. באותם ימים יולדת לא יצאה מפתח ביתה במשך חודש ימים, בעיקר אם היא ילדה בן. חייבים היו לרשום את היילוד במרשם התושבים בהקדם. לכן שלחה אותי אמי ומסרה לי את התעודות למלא את המשימה. סוף חודש ינואר, קור אימים, המדרכות היו קפואות וחלקות בשל הקרח שהצטבר עליהן. בשעת ההליכה הבטתי בנשיפות פי ואפי שהעלו אדים. המקום מרוחק היה מביתנו. הגעתי לשם ומצאתי את הבניין "הגבוה ההוא". האיש שישב בשער הסביר לי לאן עליי לפנות. עליתי במדרגות "הרבות ההן" והגעתי לחדר שאליו הפנה אותי השוער.

 

הפקיד שישב מאחורי דלפק גבוה תר אחר הקול הילדותי שקרא לו: "יסלח לי אדוני הפקיד", וכשסוף-סוף הבחין בי, הסברתי את מבוקשי והגשתי לו את כל המסמכים שנתנה לי אימא. הוא הביט בי בתמיהה ושאל: "איך נתנו לך לצאת מהבית במזג אוויר כזה?" ואחר כך, באדיבות רבה הסביר לי שלא יוכל למלא את בקשתי, כיוון שעל אימא לחתום על טופס מסוים. בלי כל היסוס ביקשתי ממנו, מ"אדון פקיד", שיסמן על הטופס היכן עליי להחתים את אימא, אלך הביתה, אחתים אותה ואחזור. הוא אכן נתן לי את הטופס המסומן. הודיתי לו ויצאתי מהבניין החם והנעים אל הכפור העז ששרר בחוץ.

ברגע שיצאתי מהבניין המחומם וחשתי על פניי את משב הרוח הקרה, החלטתי שבקור כזה לא אעשה את כל הדרך הזאת פעמיים. לא אלך הביתה להחתים את אימא: "אחתום אני במקומה!"

 

הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. הקור העז גירש את האנשים אל תוך הבתים. תרתי אחר "אדם מעורר אמון" מבין העוברים ושבים באותה שעה, שמספרם באותו יום היה מועט במיוחד בשל מזג האוויר המקפיא. מצאתי דוד חביב, מכווץ בתוך מעילו הגדול והכבד, עיניו הטובות הציצו מתחת לכובעו. ביקשתי ממנו עיפרון לרגע והבטחתי להחזירו מיד. הוא שלף מכיסו עיפרון, הגיש לי אותו, ובסקרנות רבה עקב אחר מעשיי. ניגשתי אל כניסת אחד הבתים, ששם נוקה המפתן משלג והיה יבש. הנחתי את הטופס על המפתן, חתמתי את חתימת ידה של אמי במקום המסומן, ובהכרת תודה החזרתי את העיפרון לבעליו.

 

מתנשמת ומתנשפת רצתי חזרה למשרד מרשם התושבים. הפקיד הביט בי ולא האמין למראה עיניו. הוא רק שאל: "מה?  כל-כך מהר? " הגברתי את קצב נשימתי ואמרתי: "האין הדוד רואה עליי איך רצתי מהר?"

 

ימי הקיץ

מעט ימי קיץ נעימים זכורים לי, בעיקר מהימים בהם אבא היה בבית. בחצר הייתה פינה מוגנת מרוח, ובה העמיד מפעם לפעם את מכונת התפירה, תפר ושר. קול שירתו התמזג בקול מנועה הנוהם של מכונת התפירה; או את ערבי הקיץ המהבילים, עת התאספו השכנות הגלמודות על הספסל שמתחת לעץ האקציה היחיד שעמד במרכז החצר, הקיפו את אבי, שהיה מן הגברים המעטים בחצר, ויחדיו שרו שירי געגועים.

 

זוכרת גם ימי קיץ נעימים, עת חום השמש חבק ועטף את העיר, ואנו הילדים רצינו להשתזף, ואבא, בתחתונים על גופנו, השכיב אותנו על שמיכה שפרס קרוב לעץ האקציה והקצה זמן של שלוש דקות בלבד לשכב בשמש בפעם הראשונה, ביום השני חמש דקות, ובכל יום נוסף הקצה לשיזופנו דקה נוספת, עד שאדמומית נעימה התפשטה על גופנו ועל לחיינו. חום השמש ומשב רוח עץ האקציה הנעימו את ימי הקיץ.

 

יער היה בעירנו, "היער הגדול". בימות הקיץ, בימי ראשון בשבוע, כאשר אבא לא היה מגויס ולא נאלץ לעבוד ביום זה, יצאנו ברגל ליער הגדול, ושם בילינו שעות נעימות יחדיו. גם אימא הצטרפה ליער הגדול עם התינוק החדש. מאושרים היינו באותן פעמים מעטות. מאושרים מאוד.

 

ולפעמים, כאשר יצאנו לטייל עם אבא, אימא הלבישה אותנו, את שלושתנו, בשמלות אורגנזה ורודות, רקומות ברקמה עדינה, ואבא לקח אותנו לדרי (Deri)  –  גן קטן ויפה בחזית המוזיאון העירוני. שם נפגשנו לא אחת עם ידידים ומכרים שהתגוררו באזורים אחרים של העיר.

 

או לפעמים, היינו יוצאים לטייל עם אבא סתם כך, ללא מטרה. הוא הושיב את שתי אחיותיי על כתפיו- ואני הגדולה, אחזתי בידו. הבטתי בו וצחקתי משמחה כאשר חיוך מדושן עונג הציף את פניו למשמע הערת עוברים ושבים שחלפו לידנו: "הנה הולך לו אייזנר עם שלוש הגראציות שלו".

 

ריחות הקיץ אופיינו גם בריח הריבות והתחמיצים שהכינה אימא לקראת החורף. גם היום מפעם לפעם, עולים בפי ובאפי טעמם וריחם.

 

ובימי שישי, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, לאחר שאימא סיימה את כל עבודות הבית, והשולחן כבר היה ערוך לקראת כניסת השבת. היא ביקשה ממני ללכת למאפייה השכונתית להביא לשם את סיר החמין, שייטמן בלועו של תנור ענק ולוהט למשך כל הלילה, ולמחרת ,ביום השבת, טרם שובו של אבא מבית הכנסת, היה עליי לגשת שוב למאפייה ולהביא משם את תבשיל השבת המיוחד המוכן. ריחות החמין שהדיפו ניחוחם והזילו ריר בפי כל תושבי השכונה עולים באפי גם עתה.

בימים הנוראים הייתה אווירה מיוחדת בכל השכונה. בבית הכנסת שררה אווירת קדושה. קולו של בעל התפילה שהתחנן וביקש מחילה על כל עם ישראל עולים באוזניי גם כיום. התחושה הייתה שרוח אלוהים שורה בכול, וכל בקשותינו לסליחה ומחילה ייענו. תפילת "כל נדרי" כה מרגשת ונוגעת ללב הייתה, עד כי דמעות עולות בעיניי גם היום, בזכרי את הימים ההם, מלאי קדושה והוד. באיזו חרדה התפללנו אז! חוויה הייתה לנו להתפלל בשפה שבה נכתבה תורתנו הקדושה ולהתכוון לכל מילה שכתובה שם, בתוך סידור התפילה. אף שרבים מאתנו לא הבינו את פירושן של המילים גם אם התפללנו בסידור תפילה ובמחזור שבהם תרגום, כל איש נשא בתפילתו נופך אישי שיצא מלב-לבו של כל אחד מהמתפללים. בימים ההם אפילו הילדים התנהגו אחרת. מפעם לפעם הייתי הולכת עם אבא לבית הכנסת הגדול שבו התפלל סבא. בית הכנסת שכן ברחוב פאשטי (Pasti) במבנה גדול ויפה המעורר יראת כבוד.

 

יום שישי אחד, הגיע אבא במפתיע מהצבא לחופשת שבת. בעודו לבוש מדים, החליט לבקר את אביו הזקן שגר מאחורי בית הכנסת הגדול טרם כניסת השבת. אני נתלוויתי אליו. כשהגענו לביתו ,דודתי אמרה שסבי הקדים לצאת לבית הכנסת. אנו החלטנו להשיגו, לברכו לשלום ולשוב בזמן לבית הכנסת בשכונה שלנו, כדי להספיק לתפילת מנחה. פנינו מהרחוב הראשי, רחוב הטוואן (Hatvan) לרחוב פאשטי, ששם שכן בית הכנסת הגדול. מרחוק הבחין אבא ב"שייגעץ" – נער נוצרי גבוה ורזה, שתלש את זקנו של סבי וחבט בחזהו, בראשו ובבטנו. אבי רץ אל ה"שייגעץ"  הבריון וניסה להרחיקו מעל אביו. קטטה פרצה ברחוב. בריונים נוספים הצטרפו לקטטה, התנפלו גם על אבא שלבש מדי צבא הונגרי ו"הגן על יהודי".

 

ראשית הפורענות

באחד מימי הקיץ של 1942 או 1943, נסענו אני ואחותי קלרי לעיירה נירבאטור (Nyírbátor), לא רחוק מדברצן, עיר מגורנו, לבית הורי אמי. דודתי, אחות אמי, גרה בבית סמוך לבית סבתי, ולה שבעה או שמונה ילדים. הצטרפנו אליהם למשחק והשתובבנו כדרכם של ילדים. אחת ההנאות הגדולות שלי שם הייתה כאשר סבתי הניחה לפנינו סל נצרים גדול וגדוש בתפוחי אדמה אפויים שהכינה לכבודנו. התיישבנו על האדמה החשופה, כדרכם של ילדי כפר, סביב סל הנצרים, ונהנינו מחברת בני דודינו. ישבנו, אכלנו וצחקנו ושיחקנו כפי ששיחקו אז ילדים.

 

ערב תשעה באב הגיע, הגברים, שנעלו נעלי בד ולבשו בגדי אבלות, בירכו אותנו, הילדים, והמשיכו בדרכם לבית הכנסת. אחת מבנות דודתי, הגדולה שבהן, סיפרה לנו, לצעירים, על מהות היום הנורא ההוא, בשפה שיכולנו להבין. ראינו לנגד עינינו את להבות האש מעל בית המקדש הבוער ואת בני עמנו שיצאו לגלות. לפתע הבַנו למה אנו שם, ואיך הגענו לשם, להונגריה.

 

בעודה מספרת את שקרה אז, לפני שנים רבות, והנה קול צעדי ריצה חפוזים נשמעו מרחוק. ריצה מבוהלת ונשימות כבדות של גברים קרבו אלינו. אלה היו סבא וכל דודינו הגברים, אשר רק דקות אחדות קודם לכן בירכונו בלכתם לבית הכנסת. הנה עתה שבו בריצה כל עוד נשמתם בם. כל גבר חבק בזרועותיו את אחד הילדים הקטנים והכניס אותו הביתה. את הגדולים זירזו וציוו עליהם להגיף דלתות וחלונות והזהירום לבל יעזו לצאת מהבתים ללא אישור המבוגרים.

 

הילדים הגדולים רצו הביתה וזירזו את הנשים שישבו בחצר ושוחחו בנחת. ואנו, כל בני הבית של סבתי וסבי, הסתגרנו בתוך הבית, ישובים על הרצפה מאחורי קירות פנימיים בדממת מוות. בתנועות יד אילמות הוזהרנו לבל נוציא הגה מפינו, ואז, הבטיחו, לא יאונה לנו כל רע.

 

חבוקים ישבנו בזרועות אוהבות ורועדות וחיכינו. לפתע מטר אבנים ניתך על תריסי העץ, וקול חבטת מקלות רעמו על דלתות הבתים. אחר כך עלו צעקות של המוני אדם מתלהמים. משפטים מעטים שיכולנו להבין היו: "היי ז'ידנים מלוכלכים, לכו לפלסטינה שלכם,"  או "נשרוף את בתיכם כפי ששרפו את מקדשכם!" קשה לתאר במילים את האימה, וקשה לתאר את רגשות הפחד שאחזו בנו. לאחר זמן מה השתררה דממת מוות, ולאחר מכן נשמעו אנחות רווחה של בני הבית, ולאחר זמן רב נשמעה קריאת הקלה:  "ברוך השם!"

 

למחרת החליטו סבי וסבתי שיש להחזיר אותנו לבית הורינו שבעיר. מי יודע מה עוד יעשו הפורעים, ובמצב כזה לא העזו ליטול אחריות עלינו. איני זוכרת מי החזיר אותנו ברכבת הביתה להוריי, אך מאז לא ראיתי עוד איש מהם.

 

אבל גם בעיר לא הרגשנו בטוחים יותר. לילה אחד, זמן מה אחרי שחזרנו מהכפר, בשעה שכבר שכבנו במיטותינו, קול דפיקה קלה עלה מחלון חדרנו. קראתי לאמי בבהלה. בהביטה בדמות שבחלון זיהתה את אחיה הצעיר. הוא נכנס הביתה לרגעים מספר, חיבק אותנו ואת אמי ולחש על אוזנה שכנראה שולחים אותו לחזית הרוסית. אני זוכרת את מראהו, זוכרת את מבט האימה בעיניו, ויותר מכול את בקשתו אלינו, הילדים, שנהיה טובים וש"נעזור לאימא". גם כיום, כאשר אני עוצמת את עיניי, אני רואה את גבו השחוח המתרחק. גם אותו לא ראיתי מאז. הוא נפל בחזית הרוסית. או אולי חיילים הונגרים עינו אותו עד מוות?…

 

בביתנו, שהיה בית יהודי דתי, לא חגגו ימי הולדת. נדמה לי שחששו מ"נהרי" – "עין הרע". אבל דוֹדי, לאיוש, אחד מאחיו הצעירים של אבי, הפתיעני והביא לי מתנה במלאות לי 8 שנים: חנות מכולת מיניאטורית, ובה דלפק, מאזניים ומגֵ רות. זאת הייתה המתנה היחידה שאי פעם קיבלתי ליום הולדת. איזה אושר זה היה! אימא נתנה לי מעט קמח וסוכר, קמצוץ אורז ומלח, למלא את המגרות הקטנות במצרכי מזון, ואני "שקלתי"  ו"חישבתי" את מחירם. איזה אושר הסב לי דודי במתנתו! דוד זה היה בן בית אצלנו. הוא הופיע בביתנו תדיר ולימד אותנו שירי ארץ ישראל שלמד אי שם. אלא שזמן קצר אחרי שנתן לי את מתנתו המיוחדת הוא נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה, ולא ראיתיו עוד. לימים סופר לי שגם הוא נשלח לחזית הרוסית, וגם הוא לא שב ממנה.

 

ימים חלפו, ובמרס 1943 נולד לי אח שני. כאמור, לאצי היה כינויו, ולסלו היה שמו. באותה עת כבר הייתי בת  8וחצי, וכבר הבחנתי בפחד בעיני המבוגרים. הם לא דיברו בקולם הרגיל אלא בשקט, כמעט בלחישה. עיניהם תרו סביב כאילו יראים היו פן ישמע מאן דהו את אשר ישיחו. האימה שיתקה את כולם. הפחד מדבק היה, ואפילו את התינוקות היה רצוי להשתיק, וגם לבכות כבר היה צריך בשקט. אבא נעדר מהבית עוד ועוד, וכאשר כבר היה אתנו, הוא לא עבד בבית אלא אצל אחיו הבכור.

 

שישה בנים ושתי בנות היו במשפחת אבי. דומתני שכל הבנים חייטים היו, אך איני בטוחה אם כולם עבדו במקצוע. האח הבכור, אימרֶה, היה חולה סוכרת ולכן לא גויס לצבא.

הוא ניהל בביתו מתפרה לבגדי גברים וילדים, בה עבדו מעת לעת כחמישה חייטים. כאשר אבי לא היה מגויס וידע שאין טעם שיתפור את הבגדים בכוחות עצמו, וגם כסף לרכישת בדים לא תמיד היה לו. בשל צו המילואים ששוב היה חבוי בכיסו לא היה בטוח אם יספיק למכור את תוצרתו ביריד העונתי, גם אם ישקיע בתפירת הבגדים. לכן בזמנים כאלה הוא עבד במתפרה של אחיו. אהבתי לבקר במתפרה זו, אהבתי לשמוע את רעש מנועי המכונות ולחוש את חדוות העשייה שהייתה במקום, ויותר מכול אהבתי את קול שירתם של העובדים שישבו מאחורי המכונות הרועשות. ואת בת דודי הקטנה בעלת תלתלי הכסף, שרגליה היו נתונות בגבס, אהבתי אפילו יותר. אלא שאהבתי זו התחלפה תדיר בכעס נורא, בעיקר בימי החורף הקשים.

 

בביתו של דודי אימרה לא שמרו על כשרות. אבי היה אדם דתי בעיקר בגלל אמי, והוא לא שתה שם אפילו כוס מים.  בימים שבהם עבד במתפרה של אחיו היה משכים קום ויוצא את הבית כאשר החושך עדיין שלט בכול והלך לעבוד בלי לקחת צידה ליום עמלו. הוא לא רצה להעיר את אמי משנתה. מכיוון שדודי גר במרחק לא גדול מבית הספר בו למדתי, עליי הוטל בבוקר להביא לאבי טרמוס קפה וכריכים עוד לפני תחילת הלימודים.

 

בחורף האירופי המושלג והקר רציתי להתכרבל ל"עוד חמש דקות" מתחת לשמיכת הפוך. כל-כך השתוקקתי להישאר "עוד קצת" בבית החם, אך נאלצתי לצאת מוקדם כדי להספיק ולהביא לאבי את ארוחתו ואחר כך להמשיך לבית הספר ולהגיע לשם בזמן. תפקיד זה היה מן התפקידים המעטים שמרדתי בהם. אבל תחושת האחריות שהחדירו בי, שחשוב שיהיה לאבא מה לאכול ומה לשתות, גברה על התנגדותי. זכורתני רק עוד פעם אחת בלבד שהתנגדתי לאמי. זה היה יום חורף קר ביותר, אחד הימים הקרים שהיו באותה שנה. גם הזקנים ביותר זכרו קור כזה רק פעם אחת, בצעירותם! החלבן שהיה אמור להגיע לבתי לקוחותיו כשכדיו הענקיים מלאים בחלב טרי, הגיע ללא חלב והודיע שהחלב קפא בכדים, ומי שירצה לקנות חלב טרי באותו יום יבוא לביתו. תינוקות רכים היו בבית, ולתינוקת דרוש היה חלב טרי. ושוב אני, הגדולה, עליי הוטל ללכת לחלבן ולהביא את החלב. לא רציתי ללכת. ממש התנגדתי. בכיתי כי קר לי, ובמקום לשכב במיטה החמה אימא שלחה אותי לחלבן… אפילו לבית הספר לא הייתי אמורה ללכת באותו יום בשל הקור העז. אבל הייתי חייבת לקום, להתלבש וללכת לחלבן.

באותה עת כבר היו שלושה או ארבעה תינוקות בבית, וכמובן, אמי לא יכלה להשאירם לבד. אבל למה אני? למה דווקא אני? רוח של עיקשות נכנסה בי, וסירבתי ללכת.

 

אימא הלבישה אותי במעילי החם, בכובע ובכפפות, ועל נעליי הגבוהות נעלה ערדליים, נתנה בידי את הכד והודיעה לי שלא אעז לשוב הביתה בלי חלב. חד וחלק! מיעטתי מאוד להתנגד לאמי, ואפילו כילדה הבנתי שעליי לעזור לה בהיותי הבת הגדולה- זאת חובתי! אבל ילדה הייתי, ואת הזכות להתנגד כדרכם של ילדים ניצלתי מעט מאוד!  ידעתי שבסופו של דבר אלך, וידעתי שאמלא אחר מצוותה של אמי. אלא שכעסתי. על מי? עליה? על עצמי?  או על שהעזתי להתנגד לה? ואולי על המצב שבו לא יכולתי להיות ילדה אפילו לא בגילי אז. בדרכי לחלבן וממנו לא אחת שקעתי והחלקתי בשלג הלבן, העמוק והקר שכיסה את העיר. חזרתי מביתו ובידי כד מלא חלב טרי. ברוב כעסי רציתי להעניש את אימא. רציתי להיות חולה. כל-כך רציתי להיות חולה! רציתי שתטפל גם בי, שתפנק אותי ולא תשלח אותי בימים קרים כאלה לסידורים שונים. לכן לא נכנסתי הביתה אלא נשארתי בחוץ, נצמדתי לקיר וציפיתי לראות איך תגיב אמי להיעדרותי הממושכת.

 

היה לי קר אבל לא היה לי אכפת. לאחר זמן מה ראיתי את אימא שהציצה מפעם לפעם מבעד לחלון הקטן שבדלת המטבח. ידעתי שדאגה לי, אבל לא נכנסתי. שתדאג! חשבתי בלבי. שאהיה חולה והיא תצטרך לטפל גם בי! ואז, לאחר זמן מה, ראיתי אותה יוצאת מהבית לבושה במעילה החם, ראשה עטוף במטפחת גדולה, ולרגליה ערדליים. לא אחת הפנתה את מבטה לאחור כמתלבטת אם לעזוב את הקטנים לבדם או ללכת לחפש את הגדולה. אלא שמצפוני הקשה עליי לתת לה להרחיק לכת. ידעתי שלא מרוע שלחה אותי, ושהיא באמת דואגת לי.  די היה לי באותה תחושה חמה להמס את תוגתי ולדעת שאימא באמת דאגה לי.

 

שכנינו

כל דיירי החצר בה גרנו-היו יהודים. אם איני טועה, זאת הייתה החצר כמעט היחידה בעיר, שבה בעל הבית וגם הדיירים היו יהודים. גרו שם בעל הבית ואשתו – הזוג נאג'; הריינהרדטים עם האב בעל הגבנון והמון ילדים רעשנים; משפחת שוורץ עם זאטוטיהם הקולניים; גברת קראוס עם אמהּ או דודתה ובנה הבכיין, ואחותה שעזבה ב 1942- את הונגריה ועלתה לארץ ישראל. וגרו שם פעם האידליסים עם בתם מרים, ועכשיו גרה שם משפחה חדשה שאיני זוכרת את שמה, אבל בעיניי זאת תמיד נשארה הדירה של האידליסים. ואנחנו, האייזנרים, וגם הזוג בלום, אדון בלום עיוור היה. הוא התעוור בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה וזכה באות הצטיינות מממשלת הונגריה. מקצת ההטבות שקיבל כגיבור לאומי היה גם רדיו, פריט נדיר באותם ימים, כדי שיתמצא בענייני דיומא. כשציפו לחדשות מרעישות, הניח אדון בלום את הרדיו על אדן החלון, וכל דיירי החצר נעמדו מתחת לחלונם של הבלומים והאזינו לקול שבקע מהארגז החום ההוא הנקרא רדיו.

 

הגרמנים באים

כך אירע ב 19- במרס 1944. באותו יום היה אמור עוצר הונגריה מיקלוש הורטי (Horti Miklos)
לנאום נאום חשוב לבני עמו. סקרנים היינו לשמוע את אשר יודיע, וחששנו חשש רב. חשנו שאנו, היהודים, נוזכר בנאומו, ואזכורינו כקבוצה אתנית מעולם לא היה לטובה.

 

קולו של הורטי בקע מהרדיו. בקול נרגש פנה אל העם ההונגרי והסביר בקצרה מדוע החליט להסכים לכניסת הצבא הגרמני להונגריה ללא התנגדות צבאית. הורטי הבטיח בעיקר ליהודים אזרחי הונגריה שלא יאונה להם כל רע, וכי לא יופלו לרעה על פני אזרחי הונגריה האחרים- על פי הבטחה שקיבל מהגרמנים. הנאום, כפי שאני זוכרת היום מבעד לערפל הזיכרונות ההם, היה קצר למדיי וענייני מאוד. למרות דברי ההרגעה של הורטי, התפזרו הדיירים איש-איש לביתו, איש-איש וחששותיו. בת 9 וחצי הייתי באותה עת. לא הבנתי כל-כך את הנאמר. לא את המילים, לא את משמעותן, וּודאי שלא את ההשלכות על חיינו בעתיד. אך נדמה לי שחשתי באימה שאחזה במבוגרים יותר משהבנתי, ואותה אימה שאחזה בהם דבקה גם בי.

 

עזבתי את האנשים על עמדם, נכנסתי הביתה ומיררתי בבכי. ברחוב צ'וקונאי (Csokonai)  היה בית חרושת למי סודה. בחצר המפעל היו מבנים, שמקצתם שימשו לאכסון בקבוקי סיפון ריקים או מלאים. לחצר הגדולה היה גם שער כניסה ויציאה לרחוב הראשי של העיר, רחוב הטוואן, שדרכו עשינו קיצור דרך בדרכנו הביתה מבית הספר. עוד באותו יום, מעט אחרי הצהרתו של הורטי, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, לאחר שחדלתי לבכות, חשתי במועקה כבדה אצל המבוגרים. רציתי להימלט מאותה מועקה מדבקת ויצאתי לשוטט מחוץ לחצר ביתנו. ואף על פי שחששתי מאד להתרחק מהבית, בכל זאת מצאתי את עצמי באותה חצר שבה היה בית החרושת לסודה. חלפתי על פניו בתקווה לחוש באווירה שונה מזו ששררה בחצר שלנו. הגעתי לרחוב הראשי ונותרתי המומה. בשעה זו של יום ראשון אחר הצהריים, בדרך כלל, המה הרחוב המוני אדם. צלצול חשמליות שחלפו ביעף על המסילות, ועגלות רתומות לסוסים התנהלו בכבדות על הכביש שהיה מצופה באבני בזלת שחורות ומרובעות. בדרך כלל בשעה זו, שבו האנשים לביתם בתום עיסוקם או מבילויי יומם. שאון והמולת המוני אדם, עוברים ושבים טיילו ברחובות וקול צחוקם של ילדים משתובבים נשמעו בדרך כלל בשעת בין ערביים כזו. והנה עתה, ריק היה הרחוב מאדם, וכמעט ונפש חיה לא נראתה בו. דממת מוות מעיקה שררה בו. פה ושם זעו וילונות

שדרכם הציצו פנים מבוהלות של דיירים אשר גרו בבתים שחלונותיהם פנו לכיוון הרחוב הראשי. לא שקט היה זה אלא סוג של דממה מאיימת. אם פה ושם, נראה מישהו ברחוב, נצמד אל קיר בניין, הלך בצעדים חפוזים ושקטים ונעלם מאחורי דלתות ושערים שהוגפו במהירות הבזק.

 

עמדתי על המדרכה זמן רב למדיי. כמה זמן? איני זוכרת! השקט ההוא כאילו מִסְמֵר אותי אל מקום עמדי והפחיד אותי עד מוות. פשוט לא יכולתי לזוז. רציתי לרוץ הביתה, אך לא יכולתי למוש ממקומי. רגליי לא נשמעו לי. היה באוויר משהו מפחיד, בלתי מוכר, מעורר חלחלה שריתק אותי למקום שבו עמדתי. ממש לא יכולתי לזוז. לפתע נשמעו מרחוק קול מצעדי רגליים. צעדים אחידים של המון נעליים מסומררות שהלכו וקרבו אל מקום עמדי. לא קול מכוניות נוסעות, לא צלצול חשמליות, לא קול חיוּת של אנשים, רק צעדים קצביים ואימתניים. אט-אט נראו חיילים זרים במדי צבא בלתי מוכרים לי, שהלכו וקרבו לעברי. שישיות-שישיות צעדו החיילים. מחציתם-מבטם הופנה לכיוון בו עמדתי אני, ומבט מחציתם -לכיוון הנגדי. בילדותי כל אימת שנזקקתי לעזרת מבוגר וחיפשתי אנשים שאוכל לבטוח בהם הייתי צדה את מבט עינם, ובמבעם יכולתי לקבוע אם ניתן לסמוך עליהם. וכאן, לידי, עוברים חיילים בסך, מבט עינם תכול, קר, אימתני ומעורר צמרמורת! מבט עינם הוא שטלטל אותי ומילט אותי משם. חזרתי הביתה בריצה בדרך בה באתי. מפוחדת ומבוהלת דהרתי לכיוון החצר. התנשמתי בכבדות מהריצה ומן האימה שאחזו בי. בעודי רצה מבועתת, הבנתי מי הם החיילים שצעדו בסך. בהיכנסי דרך השער צרחתי במלוא גרוני: "הגרמנים בעיר!"

נולדתי בשנת 1934 בעיר דברצן שבהונגריה כבת הגדולה למשפחה בת 5 ילדים.
לעניות דעתי­ היינו המשפחה היחידה בעיר שחזרה מהשואה עם ארבעה מתוך חמישה ילדים קטנים בגילאי 4­-10, כאשר הילד הצעיר של המשפחה נפטר ממחלה בזמן השואה.

כמחצית השנה לאחר שובנו להונגריה שב גם אבי מברגן בלזן, ולאחר אובדנם של משפחתי המורחבת מהר מאד הבנו שאין לנו מה לעשות יותר בארץ שהקיאה אותנו מתוכה ובראשית 1946 התחלנו את תהליך העלייה שנמשכה שנה וחצי דרך פנימיות בהונגריה, מחנה מאסף שבזאגרב יוגוסלוויה, משם באוניה "כנסת ישראל" שנתפסה על ידי האנגלים, והם, האנגלים הגלו אותנו לקפריסין, שם שהינו כתשעה חודשים.

אחר כך מחנה המעצר והחיטוי בעתלית והשאר הם החלק הטוב והבריא של חיי.

אין ספק שלילדות רבת אירועים כזאת הייתה השפעה רבה על עיצוב אישיותי רבת הפעלים וארוכת השנים. בארבעה עשורים מלאים עסקתי בהוראה במגוון מסגרות ופרשתי מעבודת ההוראה בגיל 70, לאחר הפרישה הגשתי סיוע לעולים חדשים כדי להקל על קליטתם בארץ. כיום בגיל 80, עדיין פעילה ותורמת לחברה במסגרות שונות, עם כי במנות קטנות יותר, והמוטו של חיי היה ונשאר:

"ואהבת לרעך כמוך"!

X