ילדה של אחרים | לרכישה באינדיבוק
ילדה של אחרים

ילדה של אחרים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 353
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 53.10
- 35

בוקר אחד זוכים יעל ואריק כץ בירושה מפתיעה: במסגרת הסכם חילופי צוואות שערכו בעבר עם זוג חברים מקנדה, הם זוכים לרשת את נועה, בתם בת העשר של בני הזוג.

נועה אינה מצליחה להיקלט בישראל ויעל מחליטה לעזוב באופן זמני את אריק ואת ילדיהםהמשותפים, ולחזור איתה לטורונטו כדי לחפש לה משפחה מאמצת מתאימה יותר. היא יוצאת איתה למסע לקנדה, מתגוררת בביתה, מתאמצת לבנות איתה מערכת יחסים, ומגלה בהמשך כי הקשר עם נועה עמוק יותר ממה שהיה נראה לעין.

הגילוי מעורר טלטלה, מביא להבנה שהחיים שאחרי, לעולם לא יוכלו להיות כמו אלה שלפני, ומעמיד את יעל בפני התלבטות לגבי הקשרים בחייה.

על הורות ומחויבות, על אהבה ודי.אן.איי, על המקומות הרחוקים בעולם ועל הבית האמיתי שביניהם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    נראה מרתק …שווה קריאה !!!

הוסף חוות דעת

יעל

מהצד נראה שהמטוס עומד במקום. בשורה הראשונה המרווחת, יש מרחב של חופש למתוח את הרגליים כי אף אחד לא יושב מלפנים. רק הווילון הכחול, המפריד את מחלקת העסקים, משייט בהתמדה לכיוון צפון מערב. נועה מכפתרת אף קטן לחלון ומסתכלת. מרגע ההמראה הפנים שלה צמודות לחלון. אנחנו כשעתיים באוויר והיא לא מפסיקה להסתכל החוצה.

"נועה", אני נוגעת בכתף דקה, "את לא רוצה לאכול?".

הדיילת נעצרת לידנו עם עגלה בריח חם של בקר או עוף. אני מתכתבת איתה במבט, מבקשת שתשאיר לה את המגש.

"תאכלי, נועה", הדיילת מוזגת חיוכים לכוסות מים וממשיכה עם העגלה.

"יש בראוניז", אני משאירה את היד ומנסה לשדל גוף זערורי.

"אני רוצה להסתכל, הכתף שלי ברשותי". היא מושכת ממני כתף ומסיטה קווצת שיער חום בהיר חלק, מיישרת את השביל החדש שנסלל הבוקר במברשת לאחר ימים של היעלמות בסבך.

"אז תעשי הפסקה קצרה, תאכלי ותחזרי להסתכל. את יכולה גם לצייר, אם את רוצה. הבאתי דפים וטושים".

"לא, אני לא יכולה לקחת ברייק, איי ניד להסתכל כל הזמן".

"למה?".

"אוף, יעל, יו דונט אנדרסטנד כלום".

"אז תסבירי לי".

היא ממשיכה להסתכל היישר אל תוך החלון, לא מזיזה את המבט ומסבירה ל-א-ט, מפרידה הברות למרווחים רחבים, כאילו היא המבוגר המסביר לילד קטן.  "שמו את אימא ואבא בתוך החול בישראל, אבל היא אמרה שאימא ואבא שומרים עלי בשמיים, אז אני מחפשת אותם. אם הם הצליחו לצאת מכל החול ששמו עליהם, אז הם כבר כאן".

"מי אמרה לך?".

"האישה הזאת שאת הבאת. הפסיכו-סאמטינג הזאת".

במפית שהרמתי מהמגש, אני מנסה להספיג טיפות מים שנשפכו על סירת המחשוף.

"בואי תאכלי, נועה, ואני אסתכל בינתיים".

"לא".

"אני אסתכל ממש טוב, כמוך".

"ואם את תראי אותם את תגידי לי?".

"כן", אני אומרת. "את רוצה שנתחלף – אני אשב ליד החלון ואסתכל, ואת תאכלי בינתיים?".

אנחנו מתחלפות במהירות במקומות. קולות פצפוץ מגיעים מאזור כף רגל גמדית גרובה הדורכת על שקית מלאה בסוכריות "אם אנד אם" שקניתי בדיוטי פרי. כדורים קטנים, שיהיו לה לדרך.

היא אוכלת רק את החלק הפנימי הרך של הבראוניז, מוציאה מהפה ועורמת על מפית שברי אגוזים, ובכחול העיניים שלה משתקפים שמיים ריקים והשבריריות של החיים. אני משאירה את הראש בתצפית לכיוון החלון, מתלכסנת אליה קלות מדופן העין, קורעת את שקית הניילון, מוציאה שמיכת צמר ירוקה ומכסה אותה. יש לה ריח של שמפו תפוחים בשיער ונשימות של מיץ פטל אדום. היא מתכרבלת אל עצמה, הראש שלה מתחפר אליה פנימה אל תוך הכתף, נשען על אותו סוודר צפוף עיניים ורודות שהיא לובשת בכל יום מאז הלוויה. אתמול בלילה, כשהיא נרדמה לתוך הפיג'מה, גנבתי לה אותו לכביסה והחזרתי מוקדם בבוקר בלחש לפני שהתעוררה. היא מחזיקה את הבראוניז ביד, מפוררת ומשהה בפה, וכשהיא מסיימת את הפירור האחרון, היא עוצמת עיניים ונרדמת, בשפתיים סמוקות ומעט פקוחות, החושפות שן חלב חסרה.

 

 

שבועיים לפני הנסיעה הראשונה

פרק ראשון

 

יעל

אם הייתי יודעת את כל מה שלא ידעתי כשהחיים הרגילים התחילו להפסיק, לא הייתי נשארת באותו יום לעבוד מהבית, לא הייתי פותחת את הדלת, וגם לא הייתי חושבת שלחיים שלי יש טעם של קפה מפלסטיק.

בכל בוקר אני חייבת לצאת: לביים את הבוקר, ללהק את הילדים, להתלבש וקדימה – החוצה למשרד. אני ממהרת כאילו שמחכים לי עשרים לקוחות וחמש ישיבות. כשאני מגיעה, אחרי שעצרתי לקחת קפה הפוך קטן ודל בכוס פלסטיק למטה בבניין, אני מתיישבת בכורסת המנהלים הרכה שלי ולא מנהלת אפילו את עצמי.

החלטתי לבלבל את תחושת הפלסטיק. לא עוד יום רגיל, לא קמה ורצה. נשארת. אחרישטיילתי עם המחשב הנייד בין המטבח למכונת הכביסה, ואחרי שהטלפון הנייד צלצל מתוך המייבש, ואחרי שסידרתי את הבית פעם אחת, פעמיים, חמש פעמים לפחות, התיישבתי והושבתי מולי את המחשב, היטבתי לו בידידותיות את תנוחת הצג ולי את משענת הכסא, ליטפתי עכבר שיפשיר מסך קפוא וקיבלתי את אותה התחושה של אין אתחול.

הצלצול בדלת האט את תאוצת מחשבות ה"בוקר טוב" והעביר אותן לחניה זמנית. כשסובבתי את ידית הדלת, לא חשבתי שזה יהיה הרגע שיחלק את החיים ללפני ואחרי, הרגע שתמיד אחזור אליו ואשחזר ואנתח, שערמות של תסבוכות וחוסר פיתרונות ייבנו עליו. רגע של תהיות למה בכלל זה קרה ומה היה קורה אילו, ושכבות של שאלות שיישאלו על כל מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה.

פתחתי את הדלת במרווח הצצה קצר, כמו דפדוף בתוך דף ראשון של ספר לא מוכר. מרווח שמשאיר מרחב קטן, כזה שמאפשר לסגור אותו בטריקה מהירה. מעונן וגשום, ואישה צעירה מהודקת ומכופתרת בחצאית שחורה ובחולצה לבנה מגוהצת, וילדה שהייתה עסוקה בלהתבונן ברגליים היחפות שלי. שתיהן עמדו שקטות וציפו שאכניס אותן, לפני שיירטבו מטיפות הגשם הבוציות.

"שלום, את יעל כץ?".

"כן", האצבעות מתמרנות את השיער, מפנות ימינה תלתל שגולש בעדינות לעין, והעיניים מצטמצמות לראות חד, כי לא הספקתי להרכיב את עדשות המגע.

"אנחנו צריכות לדבר", הגוף נשען על שער המשקוף.

"זה דחוף".

הובלתי אותן אחריי למטבח הלבן המואר שלי. הן התיישבו על הכיסאות הלבנים, והיא הציגה את עצמן: "אני גלית וזו נועה". לאחר שהגשתי לנועה שוקו, כי גלית הודיעה שנועה צמאה וחייבת לשתות, ועכשיו, נתתי מבט מאיץ בגלית, וזו אמרה: "ניסיתי להשיג אותך אתמול בטלפון ולא היה לי מספר מעודכן. אממ… אני רק מתמחה במשרד עורכי דין ולא מבינה למה בחרו אותי לתפקיד הזה". היא עיינה בערימת הניירות ששלפה מתיק מעצבים בצבע שחור, בעוד נועה סופרת את ריבועי המרצפות ומדי פעם מטפטפת עיגולי שוקו קטנים על הרצפה הלבנה.

"אולי תסבירי כבר?", הגנבתי הצצה לכיוון עיגול השעון התלוי על הקיר ממול. אם היא תדבר עכשיו זה ייקח חמש דקות, ואם לילדה יש מה להגיד אז עוד חמש. אחרי זה אני אדבר עוד שתיים. בעצם, אני לא אדבר. אני ישר אתרום. זה יקצר תהליכים. תוך שתים-עשרה דקות הן בחוץ ואני חוזרת למחשב. לא, אני הולכת למשרד. לא, אני הולכת לקנות תיק מעצבים כמו שלה ועוברת לקפה בלי סוכרזית. אולי משם מגיע הטעם של הפלסטיק.

גלית בוחרת את הדף העליון בערימה ומדברת אל האותיות הכתובות על הדף: "אתם יעל ואריק כץ, נכון? גרתם פעם בטורונטו, קנדה? היו לכם שכנים בשם חלי ובני גלילי?".

"כן, היינו שם ארבע שנים בשליחות מהעבודה של אריק, בעלי. הוא עובד בהייטק", עניתי וקמתי בקפיצה. "רגע, רגע, זאת נועה גלילי?", הצבעתי לכיוונן, "זאת את, נועה? לא קישרתי אותך לגלית. איך לא זיהיתי אותך? כמה זמן עבר מאז שהייתם כאן?". התבוננתי בה: מיניאטורית, קטנטונת, זרה אך מוכרת, והדלקתי את האור על כמה זיכרונות. הפשרתי רגעים שקפאו מזמן והוזנקתי מחוסר מחויבות למעורבות עד צוואר.

עינת דנון, תושבת רעננה, נשואה ואם לשניים. בעלת תואר שני במנהל עסקים ותואר ראשון בשיווק ותקשורת מאוניברסיטת יורק בטורונטו. עוסקת בפרסום ובכתיבת תוכן.  ילדה של אחרים הוא הרומן הראשון שלה.

X