ילדה שחורה | לרכישה באינדיבוק
ילדה שחורה

ילדה שחורה

שנת הוצאה: 1999
מס' עמודים: 149
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39
- 39

"ילדה שחורה", ספרו הראשון של סמי ברדוגו, מבטא היטב את פריצתו הגדולה של ברדוגו לתודעת הספרות הישראלית כבעל קול ולשון ייחודיים ויוצאי דופן.

בריאליזם גרוטסקי, המיטלטל בין הקומי לנוגע-ללב, מעצב סמי ברדוגו שורת דמויות החיות בזירה הצרה של תא משפחתי חסר או הולך ונחסר. גיבוריו יוצאי-הדופן זרים ליַחַד החנוק וגם תלויים בו; תגובותיהם מנוגדות לצפוי, אך תדיר נמצא בהן גם רגש הפוך ממה שנגלה על פני השטח המנוכרים כביכול.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ילדה שחורה”

ביקורות נבחרות

על הספר במגזין "אימגו"

 

על יצירתו הסיפורית של סמי ברדוגו באתר "הארץ"

אמי מגדלת אותי ואת אחי כבר שש־עשרה שנים. אחי בן שלוש־עשרה וחודשיים, קטן ממני כמעט בשלוש שנים. כשנולדתי, העיניים שלי קרנו, ככה מספרת אמא שלי. ובַּבְּרית־מילה הן היו פקוחות לרווחה ולא הנידו עפעף. לכן החליטה אמי שכוחי בעיני ודאגה להאכיל אותי הרבה גזר. גזר מגורד, גזר מבושל, גזר צלוי, גזר אפוי, ומיץ גזר. אחרי העבודה שלה בקופת־חולים היתה הולכת לחנות הירקות שבקצה הרחוב ומבקשת: "חִיזוֹ לאדוארד – גזר, גזר לעיניים שלו".

אחי שמעון נולד בריא וגדול, היה הרבה מה לתפוס אצלו, כמו שאמא אומרת תמיד, והיא הבינה שחשוב להאכיל אותו היטב בתפוחי־אדמה. עכשיו, כשהגיעה לחנות הירקות, היתה בקשתה כפולה: "חִיזוֹ לאדוארד, בטטה לשימוֹן".

סביבנו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר. אמא שלנו לא מכירה את כולן ולא מתעניינת באיש מלבדנו. ילדי הסביבה שלנו מכירים את המשפחה שלנו. גדלנו לשמוע אותם צועקים לאמא שלנו את הכינוי שלה שנולד יחד עם אחי: "חיזו בטטה, חיזו בטטה". גם המבוגרים קראו לה ככה. "חיזו בטטה, מה שלומך? איך הילדים? איך את מרגישה?" היו שואלות אותה האמהות של ילדי הסביבה שלנו. אמא לא היתה מגיבה. לחנות הירקות היתה הולכת מהר, ואחרי שהיתה קושרת מטפחת אל הידיות של שקיות הפלסטיק העמוסות, כדי שלא יכאיבו לה בכפות הידיים, היתה עושה את הדרך מהר הביתה. בעבודה שלה היא לא דיברה עם אף־אחד ורק ניקתה יסודי את מסדרונות המרפאה ואת החדרים. את העבודה הזאת היא קיבלה תיכף כשהגיעה לכאן. קרובה־רחוקה שלנו, שעבדה בהסתדרות של מועצת הפועלים, סידרה לה לעבוד כל יום משש־וחצי בבוקר עד שלוש אחר־הצהריים. אמא תמיד היתה רצינית שם ולא רצתה שיביטו עליה ויחשבו שהיא אשה עצלנית. "אני לא רוצה שידברו עלי. בטח שלא תדבר עלי דברים רעים המפקחת", היתה אומרת לנו. וככה המפקחת של אמא שלנו נעשתה האשה המפחידה בשביל שלושתנו. כשהיתה מודיעה שבשבוע הבא תבוא לעשות ביקורת על הניקיון של אמא, היינו מסכימים לבוא לעזור. בשש בערב, כשסגרו את המרפאה, הלכנו שלושתנו והתחלנו לנקות. שמעון היה מרוקן את הפחים ואת המאפרות ואחר־כך עובר עם מטלית לחה, אמא ניקתה את השמשות ואת השירותים, ואני שטפתי את הרצפה. כשיצאנו משם נדף מאיתנו ריח חזק של ליזול ואקונומיקה. היינו מותשים, אבל שמחנו שגמרנו הכל, וידענו שהביקורת של אמא תעבור בשלום.

אמא שלנו למדה לחסוך בדיבורים ובהבעות־פנים, וכמעט לא שמענו אותה מדברת מחוץ לבית. "בעבודה אני שומרת על עצמי, אם אין לי עם מי לדבר אני לא צריכה לדבר", אמרה תמיד, וניסתה להסביר לנו שככה צריך להיות גם בַּבֵּית־ספר. "אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אותכם, ואל תתחצפו אף־פעם, ככה לא יחשבו עליכם רע".

התרגלנו לזה. שמעון כמוה, לא מדבר הרבה. הוא אוהב לעשות ספורט של ריצה וקפיצה לרוחק. הוא שָׂם בחצר בול־עץ ומנתר מעליו, תמיד מנסה לשבור את השיאים של עצמו. אמא לפעמים רואה אותו ואומרת, "בטטה שלי, תיזהר, אתה תיפול", אבל הוא לא מקשיב לה ורק מנסה לקפוץ יותר גבוה ויותר רחוק. שמעון בכלל לא בטטה, הוא ילד בריא עם שרירים מאורכים ברגליים ובידיים, וכבר עכשיו אני רואה אצלו את הוורידים שמתבלטים לו לאורך הזרועות, ואז אני מחפש את שלי. לי אין, ואני אומר לעצמי, אולי בקיץ הקרוב אתה תעשה ספורט כדי שתהיה קצת יותר גברי, עם ורידים בולטים וצבע חוּם בעור, ואני מביט על אמא שמביטה על שמעון, ואני יודע שלא אעשה כלום. אבל אני רואה שש־שש, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף־פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר. היא מצלמת הכל ומקפיאה את התצלומים בתוך הראש שלי. כי כזה אני, זוכר תמונות מכל החיים שלי ושל שמעון ושל אמא שלנו. כל־מיני תמונות, לא רק רעות, כמו, למשל, כשהיינו יוצאים מקופת־חולים בערב, אחרי שניקינו יסודי בשביל המפקחת, ושמעון היה נדבק לאמא ומחבק אותה, והיא היתה מחזירה לו חיוכים ומחבקת אותו בחזרה, וככה הם הלכו מחובקים, ואני הייתי צוחק מאחור ומסתכל בשניהם, עד שהייתי קופץ עליהם ומנסה להפריד, אבל הם לא נתנו לי ואמרו לי ביחד, "בוא מהצד השני", והייתי מחבק את אמא שלנו מהצד השני ומרגיש גם את היד של שמעון. כמעט עד לבית הלכנו ככה, שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם.

סמי בֶּרדוגו, נולד ב-1970 במזכרת בתיה, הוא סופר ישראלי.

ברדוגו נולד להורים יוצאי מרוקו, אחד מארבעה ילדים, בן לאסתר ולמרדכי. כשהיה בן שלוש עשרה נפטר אביו מסרטן. למד בבית הספר התיכון בגדרה. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר שחרורו נסע לשנת חופש בצרפת.

ברדוגו למד לתואר ראשון בספרות כללית ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית שבירושלים. ב-2004 נשלח לתוכנית כתיבה בינלאומית באוניברסיטת איווה שבארצות הברית.

ברדוגו זכה במספר פרסים ספרותיים: בפרס הסיפור הקצר של העיתון "הארץ". לקובץ סיפוריו "ילדה שחורה" הוענק פרס לספרי ביכורים לשנת 1999 מאת משרד המדע, התרבות והספורט ושובץ בתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך. בשנת 2006 תשס"ו זכה בפרס ראש הממשלה, פרס היצירה הספרותית על שם לוי אשכול. בשנת 2007 זכה בפרס ניומן לשנת תשס"ז מטעם אוניברסיטת בר-אילן על הישגיו בפרוזה עברית. בשנת 2011 זכה בפרס רמת-גן לספרות על ספרו "זה הדברים".

ספריו:

ילדה שחורה. תל אביב, הוצאת בבל, תשנ"ט 1999.

ככה אני מדברת עם הרוח: רומן, הספריה החדשה, 2002.

יתומים, הספריה החדשה, 2006.

זה הדברים, הספריה החדשה, 2010.

הילד האחרון של המאה, הספריה החדשה, 2011

 

 

מקור- וויקפדיה

X