ייסורים | לרכישה באינדיבוק
ייסורים

ייסורים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 364
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 52
- 25
- 25

כמה גלגולי חיים תצטרכו לעבור לפני שתמצאו מישהו ששווה למות למענו?

 

גיהינום עלי אדמות. כך מרגישה לוּס כשהיא רחוקה מהחבר שלה, דניאל, המלאך שנפל.

 

עבר נצח נצחים עד שמצאו זה את זה, אבל עכשיו הוא נאלץ לעזוב אותה לפרק זמן, כדי לרדוף אחרי המנודים – בני אלמוות הרוצים להרגה.

 

דניאל מחביא את לוּס ברצועת החוף, בית ספר הנמצא על חוף קליפורניה ובו תלמידים בעלי כישרונות מיוחדים: נפילים, צאצאיהם של מלאכים שנפלו ושל בני אדם.

 

ברצועת החוף מגלה לוּס עוד על עברה בעזרת חברתה לחדר שֶׁלבי, ובעזרת מיילס, הרוחש לה חיבה ומעמיד בספק את אהבתה לדניאל. כאן גם לומדת לוּס מָהם הצללים וכיצד היא יכולה להשתמש בהם כדי לחשוף את גלגולי חייה הקודמים.

 

ככל שלוּס מגלה יותר, כך גובר חשדהּ שדניאל לא מספר לה הכול. הוא מסתיר משהו – משהו מסוכן.

 

מה אם גרסתו של דניאל לגבי העבר אינה האמת לאמיתה?

 

מה אם למעשה נועדה לוּס להיות עם מישהו אחר?

 

הספר השני בסדרה הממכרת נפילה – שבה האהבה אינה מתה לעולם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ייסורים”

בקרוב…

פתח דבר
שטח ניטראלי
דניאל הקיף במבטו את המפרץ. עיניו היו אפורות כמו הערפל הכבד שנח על קו החוף של סוֹסָלִיטוֹ, כמו המים הרוגשים שליחכו את חלוקי האבן שמתחת לכפות רגליו. עתה נעלם הגוון הסגול מעיניו; הוא חש בזה. היא הייתה רחוקה מדי.
הוא חישל את עצמו כנגד רוח הסערה שנשבה מהמים. אבל כבר בשעה שהידק סביבו את מעיל המלחים השחור והעבה ידע שזה לא יועיל. תמיד היה לו קר אחרי ציד.
רק דבר אחד יכול היה לחמם אותו היום, והיא לא הייתה בהישג יד. הוא התגעגע אל קודקודה, שהיה המקום המושלם להניח עליו את שפתיו. הוא דמיין לעצמו כיצד הוא מעגל את זרועותיו סביב גופה ורוכן לנשק את צווארה. אבל מזל שלוּס לא יכלה להיות כאן עכשיו. הדברים שהייתה רואה היו מחרידים אותה.
קול הגעייה של אריות־הים שרבצו בערימות לאורך החוף הדרומי של האי אנג'ל, שיקף את הרגשתו: בודד עד כדי כאב, ואין איש בסביבה שישמע אותו.
איש מלבד קַאם.

הוא היה רכון מול דניאל ועסק בקשירת עוגן חלוד לַדמות התפוחה והרטובה שנחה לרגליהם. גם כשהיה שקוע במעשה מרושע כל כך נראה קַאם טוב. עיניו הירוקות נצצו ושערו הכהה היה קצוץ ומסודר. הפסקת האש העלתה תמיד סומק בריא בלחייהם של המלאכים, הקנתה בוהק זוהר יותר לשערם והעניקה מבנה מעוצב אף יותר לגופיהם השריריים המושלמים. ימי הפסקת אש היו למלאכים כמו חופשה על חוף הים לבני האדם.
לכן, אף על פי שדניאל חש כאב לב בכל פעם שנאלץ לשים קץ לחיי אדם, בעיני כל אחד אחר הוא נראָה כמו בחור החוזר מחופשה בהוואי: רגוע, נינוח, שזוף.
קַאם הידק קשר מורכב ואמר, "כמה אופייני לדניאל. תמיד זז הצדה ומשאיר לי את העבודה השחורה."
"על מה אתה מדבר? אני זה שחיסלתי אותו." דניאל השפיל מבט אל האיש המת, אל השיער האפור הדקיק הדבוק למצחו התפוח, אל ידיו המסוקסות וערדלי הגומי הזולים שלו, אל השסע האדום הכהה החוצה את חזהו. המראה שוב עורר בו צמרמורת. אלמלא היו ההריגות נחוצות כדי להגן על לוּס, כדי להציל אותה, דניאל לעולם לא היה מניף עוד כלי נשק. לעולם לא היה נלחם בקרב נוסף.
ומשהו בהריגת האיש הזה עוררה בו הרגשה שמשהו לא בדיוק נכון. למעשה, הייתה לדניאל תחושה מעורפלת ומטרידה שמשהו לגמרי איננו כשורה.
"לחסל אותם זה החלק הכיפי." קַאם כרך את החבל סביב חזהו של האיש והידק אותו מתחת לזרועותיו. "העבודה השחורה היא לזרוק אותם לים."
דניאל עדיין לפת בידו את הענף המגואל בדם. קַאם גיחך למראה הבחירה, אבל לדניאל אף פעם לא היה אכפת במה הוא משתמש. הוא יכול היה להרוג בעזרת כל חפץ.

"תזדרז," הוא נהם, אחוז בחילה למראה ההנאה הגלויה ששאב קַאם משפיכת דם אנושי. "אתה מבזבז זמן. הגאוּת נגמרת."
"ואם לא נעשה את זה בדרך שלי, הגאות של מחר תסחף את הרוצח הזה בחזרה לחוף. אתה פזיז מדי, דניאל, תמיד היית. אתה חושב לפעמים יותר מצעד אחד קדימה?"
דניאל שילב את זרועותיו והחזיר את מבטו אל פסגות הגלים הלבנות. סירת מפרשים קלה של תיירים ממזח סן פרנסיסקו גלשה לעברם. פעם היה מראה הסירה מעורר בו פרץ של זיכרונות. אלף מסעות מאושרים שערך יחד עם לוּס על יַמִּים של אלף מחזורי חיים. אבל עכשיו – עכשיו שהייתה עלולה למות ולא לחזור לעולם, בגלגול הזה שבו היה הכול שונה ואחריו לא יהיו עוד גלגולים נוספים – דניאל היה מודע יותר מתמיד עד כמה ריק הוא זיכרונה. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה. של שניהם. של כולם, בעצם. לכן זיכרונה של לוּס, ולא של דניאל, היה הדבר החשוב, והיה צורך להעלות בו בעדינות, אל פני השטח, כל כך הרבה אמיתוֹת מזעזעות כדי שתוכל לשרוד. המחשבה על כל הדברים שהיה עליה ללמוד עוררה מתח בכל גופו.
אם חשב קַאם שדניאל אינו מתכנן את הצעד הבא, הוא טעה.
"אתה יודע שיש רק סיבה אחת שבגללה אני עוד פה," אמר דניאל. "אנחנו צריכים לדבר עליה."
קַאם צחק. "על זה דיברתי." הוא נאנק, והעמיס את הגווייה הרטובה על כתפו. חליפתו הכחולה הכהה של המת התכווצה בין רצועות החבל שקשר קַאם. העוגן הכבד נח על חזהו המגואל בדם.
"הפעם הוא היה קצת רכרוכי, לא?" שאל קַאם. "אני כמעט נעלב שהזקנים לא שלחו רוצח שכיר מאתגר יותר."
ואז, בתנועה של מטיל כדור ברזל אולימפי, כופף קַאם את ברכיו, חג על מקומו שלוש פעמים כדי לצבור תנופה ושיגר את האיש המת היישר לעבר המים, בגובה שלושים מטר באוויר.
במשך מספר שניות ארוכות התעופפה הגופה מעל המפרץ. ואז גרר אותה משקלו של העוגן מטה… מטה… מטה. היא צנחה בקול שכשוך רם למים העמוקים, הכחולים־ירקרקים. ומיד שקעה ונעלמה מן העין.
קַאם ניגב את ידיו. "נראה לי שהרגע שברתי שיא."
הם היו דומים בדרכים רבות כל כך. אבל בקַאם היה משהו גרוע יותר. הוא היה שֵׁד, דבר שאִפשר לו לבצע פעולות נתעבות ללא שום צער. אשר לדניאל, מצפונו הֵצר את צעדיו. ועכשיו הֵצרה את צעדיו גם האהבה.
"אתה מתייחס יותר מדי בקלות למוות של בני אדם," אמר דניאל.
"לבחור הזה הגיע למות," אמר קַאם. "אתה באמת לא מבין כמה העניין הזה מבדר?"
דניאל התקרב אליו, הביט בפרצופו והתיז, "בעינַי היא לא משחק."
"ולכן בדיוק אתה עומד להפסיד," אמר קַאם.
דניאל לפת את צווארון מעיל הגשם האפור כפלדה של קַאם. הוא שקל להשליך אותו למים כפי שהשליך קַאם הרגע את הטורף.
ענן חלף על פני השמש וצלו הקדיר את פניהם.
"תירגע," אמר קַאם וסילק מעליו את ידיו של דניאל. "יש לך מספיק אויבים, דניאל, אבל כרגע אני לא אחד מהם. תזכור את הפסקת האש."
"ממש הפסקת אש," אמר דניאל. "שמונה־עשר ימים שבהם אחרים מנסים להרוג אותה."
"שמונה־עשר ימים שבהם אתה ואני נהרוג אותם בזה אחר זה," תיקן קַאם את דבריו.
המסורת המלאכית קבעה שהפסקות אש ייארכו שמונה־עשר ימים. בגן העדן היה המספר שמונה־עשר מספר המזל החשוב והקדוש ביותר: סיכום מאושש־חיים של שתי השביעיות – המלאכים הראשיים והמידות הטובות – מאוזן באזהרתם של ארבעת פרשי יום הדין[1]. במספר שפות קיבל המספר שמונה־עשרה משמעות שפירושה החיים עצמם, אם כי במקרה הזה, מבחינתה של לוּס, באותה מידה יכול היה לסמל את המוות.
קַאם צדק. כשיתגלגלו החדשות על היותה בת תמותה במורד הדרגות השמימיות, יוכפלו שורות אויביה ויצמחו מדי יום. מיס סופיה וחבורתה, עשרים וארבעה זקני ישמעאל, שעדיין רדפו אחר לוּס. דניאל הציץ בזקֵנים שנראו בתוך הצללים שהטילו המודיעים רק באותו הבוקר. הוא הציץ גם בדבר נוסף – חשיכה ערמומית ועמוקה יותר, מסוג שלא זיהה בהתחלה.
קרן שמש פילחה את העננים, ומשהו בהק בזווית שדה הראייה של דניאל. הוא הסתובב, כרע ברך ומצא חץ יחיד נעוץ בחול הרטוב, דק יותר מחץ רגיל, בצבע כסף עמום, מעוטר בדוגמאות לולייניות החקוקות בו. החץ היה חמים למגע.
נשימתו של דניאל נעתקה. עברו עידן ועידנים מאז ראה חץ־כוכב. אצבעותיו רעדו כששלף אותו בעדינות מהחול, נזהר לא לגעת בקצהו הקהה הקטלני.
עכשיו ידע דניאל מהיכן הגיעה החשיכה האחרת שראה הבוקר במודיעים. החדשות היו אפילו עגומות יותר מכפי שחשש. הוא פנה אל קַאם, החץ הקל כנוצה מאוזן בידיו. "הוא לא פעל לבדו."
קַאם התאבן למראה החץ. הוא נע לעברו כמעט ביראת כבוד ושלח יד לגעת בו כפי שעשה דניאל. "איזה כלי נשק יקר להשאיר מאחור. כנראה שהמנודֶה מיהר מאוד להסתלק."
המנודים: סיעה של מלאכים חלשי אופי, חמקמקים, שגם בגן העדן וגם בגיהינום מסתייגים מהם. עוצמתם הגדולה היחידה הייתה המלאך המתבודד עזאזל, חָרָש־הכוכבים היחיד שנותר, שעדיין הכיר את אמנות יצירת חִצי־הכוכב. כשנורה מקשת הכסף לא יכול היה חץ־הכוכב להזיק לבני תמותה יותר מאשר יצירת חבּורה. אבל למלאכים ושֵׁדים היה זה כלי הנשק הקטלני מכול.

כולם רצו חִצי־כוכב, אבל אף אחד לא היה מוכן להתרועע עם המנודים, ולכן סחר החליפין תמורתם תמיד התבצע בחשאי, באמצעות שליח. ומשמעות הדבר הייתה שהאיש שהרג דניאל לא היה רוצח שכיר שנשלח בידי הזקנים. הוא היה בסך הכול מתווך. המנודה, האויב האמיתי, חמק משם – כנראה ברגע שראה את דניאל וקַאם. אלה לא היו חדשות טובות.
"הרגנו את האדם הלא נכון."
"מה זה 'לא נכון'?" ביטל קַאם את דבריו. "מצבו של העולם לא טוב יותר כשיש בו טורף אחד פחות? מצבה של לוּס לא טוב יותר כך?" הוא נעץ עיניים בדניאל ואחר כך הביט אל הים. "הבעיה היחידה היא …"
"המנודים."
קַאם הנהן. "אז עכשיו גם הם רוצים אותה."
דניאל חש איך קצות הכנפיים שלו מסתמרים מתחת לאפודת הקשמיר והמעיל העבה, עקצוץ צורב שגרם לו להתכווץ. הוא עמד בלי נוע, עיניו עצומות וזרועותיו שמוטות לצדי גופו, והתאמץ לרסן את עצמו לפני שכנפיו ייפָּרשו החוצה כמו מפרשי ספינה המתגוללים בפראות ויישאו אותו מעלה, הרחק מהאי הזה, מעבר למפרץ והלאה. היישר אליה.
הוא עצם עיניים וניסה להעלות בדמיונו את לוּס. הוא נאלץ לקרוע את עצמו בכוח מאותה בקתה, משנתהּ הרגועה על האי הזעיר טַייבִּי. עכשיו כבר ירד שם הערב. האם היא ערה? האם היא רעבה?
הקרב בפנימיית הצלב והחרב, הגילויים, ומות חברתה, כל אלה גבו מחיר כבד מלוּס. המלאכים ציפו שתישן כל היום וכל הלילה. אבל עד למחרת בבוקר יהיה עליהם לערוך תוכנית.
זאת הייתה הפעם הראשונה מאז ומעולם שדניאל הציע הפסקת אש. כדי לקבוע את הגבולות, להגדיר את הכללים ולתכנן מערכת של עונשים למקרה שאחד הצדדים יפר את הכללים. הייתה זאת אחריות עצומה שהיה עליו לשאת על כתפיו יחד עם קַאם. מובן שיעשה זאת, הוא מוכן לעשות למענה הכול… הוא רק רצה לוודא שהוא עושה זאת נכון.
"אנחנו צריכים להסתיר אותה במקום בטוח," אמר. "יש בית ספר בצפון, על יד פוֹרט בּרַאג… "
"בית ספר רצועת החוף", הִנהן קַאם… "גם הצד שלי בדק אותו. יהיה לה טוב שם. והיא תזכה להשכלה בצורה שלא תסכן אותה. וחשוב מכול, היא תהיה מוגנת."
גַּבִּי הסבירה כבר לדניאל את סוג ההסוואה שיכול לספק רצועת החוף. תוך זמן קצר תתפשט השמועה שלוּס מסתתרת שם, אבל לפחות במשך זמן מה, בתוך תחומי בית הספר, היא תהיה כמעט בלתי נראית. בפנים תדאג ללוּס פְרָנְצֶ'סְקָה, המלאכית הקרובה ביותר לגַּבִּי. בחוץ יצודו דניאל וקַאם את כל מי שיעז להתקרב לגבולות בית הספר ויהרגו אותו.
מי יכול היה לספר לקַאם על רצועת החוף? דניאל לא אהב את העובדה שהצד שלהם יודע יותר מהצד שלו. עכשיו כעס על עצמו שלא ביקר בבית הספר לפני שקיבלו את ההחלטה, אבל גם כך היה לו קשה מדי לעזוב את לוּס.
"היא יכולה להתחיל כבר מחר. בהנחה -" עיניו של קַאם בחנו את פניו של דניאל – "בהנחה שאתה מסכים."
דניאל הצמיד יד אל כיס חולצתו, שם החזיק תמיד תצלום עדכני… לוּס על גדת האגם בהצלב והחרב. שערה הרטוב מבריק. חיוך נדיר על פניה. בדרך כלל, עד שזכה להזדמנות להשיג תמונה שלה במחזור חיים כלשהו, הוא שוב איבד אותה. הפעם היא עדיין הייתה כאן.
"בחייך, דניאל," אמר קַאם. "שנינו יודעים מה היא צריכה. אנחנו רושמים אותה, – ואחר כך מפַנים את השטח. אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לזרז את השלב הזה חוץ מאשר להרפות ממנה."
"אני לא יכול להשאיר אותה לבד כל כך הרבה זמן." המילים פרצו מפיו של דניאל מהר מדי. הוא השפיל מבט אל החץ שבידיו בתחושת בחילה. הוא רצה לזרוק אותו לים, אבל לא היה מסוגל לעשות זאת.
"ככה." קַאם צִמצם עיניים. "לא אמרת לה."
דניאל קפא במקומו. "אני לא יכול להגיד לה שום דבר. אנחנו עלולים לאבד אותה."
"אתה עלול לאבד אותה," גיחך קַאם בלעג.
"אתה יודע לְמה אני מתכוון." דניאל התקשח. "זה מסוכן מדי להניח שהיא מסוגלת להתמודד עם הכול בלי…"
הוא עצם עיניים כדי לסלק מדמיונו את תמונת השריפה המייסרת. אבל היא בערה תמיד בירכתי מוחו, איימה להתפשט כמו אש בשדה קוצים. אם יגלה לה את האמת ויהרוג אותה, הפעם היא באמת תיעלם. וזה יהיה באשמתו. דניאל לא היה מסוגל לעשות דבר. הוא לא היה מסוגל להתקיים בלעדיה. כנפיו צרבו לנוכח המחשבה על כך. עדיף לגונן עליה עוד זמן מה.
"כמה שזה נוח בשבילך," מלמל קַאם. "אני רק מקווה שהיא לא תתאכזב."
דניאל התעלם ממנו. "אתה באמת מאמין שהיא תהיה מסוגלת ללמוד בבית הספר הזה?"
"כן," השיב קַאם לאיטו. "בהנחה שנסכם מראש שלא יהיו לה הסחות דעת חיצוניות. וזה אומר בלי דניאל, ובלי קַאם. זה צריך להיות הכלל הראשי."
לא להתראות איתה שמונה־עשר ימים? דניאל לא היה מסוגל להעלות דבר כזה על דעתו. יתר על כן, הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו שלוּס תסכים לכך אי פעם. רק עתה מצאו זה את זה במחזור החיים הנוכחי וסוף כל סוף זכו להזדמנות להיות יחד. אבל כמו תמיד, עצם הסברת הפרטים עלולה להרוג אותה. היא אינה יכולה לשמוע על מחזורי החיים הקודמים שלה מפי מלאכים. לוּס עוד לא ידעה זאת, אבל תוך זמן קצר מאוד היא תישאר לבדה ותיאלץ להבין בכוחות עצמה… את הכול.
סוד האמת – ובמיוחד מה תחשוב עליה לוּס – הבעיתה את דניאל. אבל הדרך היחידה להשתחרר מהמעגל החוזר הנורא הזה הייתה שלוּס תגלה את האמת בכוחות עצמה. לכן החוויה שלה ברצועת החוף תהיה מכריעה כל כך. במשך שמונה־עשר יום יהרוג דניאל את כל המנודים שייתקל בהם. אבל כשתסתיים הפסקת האש שוב יהיה הכול בידיה של לוּס. ובידיה בלבד.
שקיעת השמש הייתה בעיצומה מעבר להר טַאמַלְפָּיִיס וערפל הערב החל לרדת.
"תן לי לקחת אותה לרצועת החוף," ביקש דניאל. זאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלו להתראות איתה.
קַאם שלח אליו מבט משונה ותהה אם עליו לוותר. זו הפעם השנייה שדניאל נאלץ לכנס בכוח את כנפיו הדואבות לתוך עורו.
"בסדר," אמר קַאם לבסוף. "בתמורה לחץ־כוכב."
דניאל מסר לו את כלי הנשק וקַאם טמן אותו במעילו.
"קח אותה עד בית הספר ואחר כך בוא ותמצא אותי. אל תפשל; אני אֶצפה בך."
"ואז מה?"
"אתה ואני צריכים לצאת לציד."
דניאל הִנהן ופרש את כנפיו, חש בעונג העמוק של שחרורן מתפשט בכל גופו. הוא עמד רגע, צבר אנרגיה וחש בהתנגדותה הקשוחה של הרוח. הגיע הזמן לברוח מהמחזה המקולל והמכוער הזה, להניח לכנפיו לשאת אותו בחזרה למקום שבו יוכל להיות הוא עצמו.
בחזרה אל לוּס.
ובחזרה אל השקר שייאלץ לשאת עוד קצת זמן.
"הפסקת האש מתחילה מחר בחצות," אמר דניאל, ואז בעט והעלה ענן גדול של חול מהחוף כשהמריא ונסק לשמים.

לוֹרֶן קייט היא סופרת אמריקאית. קייט גדלה בדאלאס, למדה באטלנטה, והחלה לכתוב בניו יורק. חיברה את רבי המכר נפילה והמשכו ייסורים ועוד. מתגוררת כיום עם בעלה בלוס אנג'לס.

X