יחסי עבודה מפתיעים | לרכישה באינדיבוק
יחסי עבודה מפתיעים

יחסי עבודה מפתיעים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

כשקונאל אובריין מוצא את מורגן מקנזי ישנה בעמדת העבודה שלה הוא רותח מכעס ומחליט שהיא בליינית שמשלימה שעות שינה במשרד.

אבל האמת היא שמורגן היא אם חד הורית, שהיתה ערה כל הלילה בגלל שטיפלה בילדתה החולה. וחוץ מזה, היא גם בהחלט יודעת לעמוד על שלה!!

עכשיו יחסי העבודה שלה עם הבוס הופכים למשהו אחר. מורגן מבהירה שהיא לא רוצה רומן זמני, מכיוון שקונאל לא בנוי למחויבות והיא צריכה את המשרה שלה, אבל קונאל לא מוותר, ועושה רושם שההתנמנמות הקטנה במשרד עלולה להפוך למסיבת פיג'מות לוהטת…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יחסי עבודה מפתיעים”

בקרוב…

1

 

נדמה היה שהקול בראשה הגיע ממרחקים, והייתה בו דחיפות. מורגן שההפרעה לחלום שלה עצבנה אותה, התפללה שיסתלק, רצתה להמשיך בחלום. אבל ללא הועיל. החלום נעלם, כמו עלים שהתפזרו ברוח. כשראשה המעורפל התחיל להצטלל היא הבחינה שידיה התאבנו – אותן ידיים שעליהן נח ראשה, על השולחן שלה.
"שככה יהיה לי טוב!"
היא הרימה את ראשה, שפשפה במהירות את כפות ידיה, ואז הניעה את אצבעותיה. הדם חזר לזרום והדופק שלה עלה. הדופק עלה עוד יותר כשראתה את ההבעה הקשה על פניו של הגבר שעמד מצדו השני של שולחנה, משני צדי פיו היו קמטים של מורת רוח. בכלל, הפה הזה נראה כאילו חייך בערך באותה תכיפות שמורגן סעדה במלון סאבוי.
היא התחילה לקום על רגליה. "אני מצטערת, אני – "
"בזבזת את זמן החברה? לפי החישובים שלי יש עוד לפחות שעה עד ארוחת הצהרים, ונאמר לי שרוב העובדים במשרד הזה חוטפים כריך ואוכלים אותו ליד השולחן. ברור שאת מוצאת שימושים אחרים, ופחות מעייפים לשולחן העבודה שלך, מיס…?"
איש נתעב! למשך כמה רגעים מורגן נלחמה להשתלט על כעסה, שלא לדבר על ההשפלה שלה. היא נשמה עמוק, תחבה את שערה מאחורי אוזניה, זקפה כתפיים והתעשתה. איך הוא העז להשמיץ את אופייה על ידי הרמיזה שהיא נרדמת ליד שולחנה על בסיס קבוע? ומי, למען השם, הוא היה בכלל?
"ההירדמות שלי בצורה הזו מעולם לא קרתה בעבר, מר…?"
"את קודם." הוא העביר יד קצרת סבלנות בשיער בצבע קרמל כהה, ומורגן לא יכלה שלא להבחין שהוא נראה כאילו הוא זקוק בדחיפות לתספורת ולגילוח. חוץ מזה, היה בו משהו שגרם לבטנה להתכווץ. זה היה גבר שמעולם לא יסבול את ההשפלה שיתעלמו ממנו, היא הסיקה. לעולם לא. וזה לא היה רק בגלל המראה הנאה בצורה מדהימה שלו.
"מקנזי. מורגן מקנזי."
"וחוץ מזה שאת מועסקת על ידי החברה הזו, כנראה בלי לעשות הרבה מדי, את עובדת עבור דרק הולדן, נכון?"
היא בלעה במאמץ והרגישה שלחייה מתחממות קמעה. "אני העוזרת שלו, כן."
"אז איפה הוא, לעזאזל? נקבעה לי איתו פגישה בחדר הישיבות בשעה עשר וחצי. עליתי על טיסה מוקדמת יותר מארצות הברית כדי לוודא שאגיע לכאן בזמן, יש לי יעפת, צורך נואש במקלחת ובמשהו לאכול, ואין כל סימן לבוס שלך. האם את מוכנה לומר לי היכן את חושבת שהוא, מיס מקנזי?"
כרגע מה שרצתה לומר לאדון המתנשא שעמד לפניה היה כנראה לא ראוי לדפוס, אבל היא כעסה לא פחות על דרק. מדוע הוא לא עדכן אותה שהייתה לו פגישה בעשר וחצי עם האדם הזה, יהיה מי שיהיה? היא בדקה את היומן שלה ביסודיות לפני שעזבה אתמול בערב, כפי שעשתה תמיד, ואז לא היה שם כל אזכור לפגישה בחדר הישיבות בעשר וחצי. במה לעזאזל הוא משחק?
לבה שקע למראה עוד תזכורת מכאיבה להידרדרות האיטית והיציבה של הבוס שלה. דרק הולדן שהיה אדריכל צעיר, מצליח ומתוחכם, פנה מאז גירושיו יותר ויותר אל הטיפה המרה בחיפוש אחרי נחמה. בששת החודשים האחרונים מורגן ראתה אותו הופך לצל עצוב של עצמו. מזל שהיא הייתה נבונה ומהירת מחשבה בעצמה כי היא הצילה אותו יותר מפעם אחת – ולקחה על עצמה עבודה שהייתה מחוץ לתחום האחריות של עוזרת אישית גרידא. היא הסיקה שדרק ידע בוודאי על הפגישה מזה זמן, אבל שכח לספר לה עליה.
עכשיו, כשאצבעותיה עלעלו בדפים הרחבים של היומן המשרדי, והשתהו מעל החלל הריק שליד עשר וחצי, מורגן הקדירה מצחה וניסתה לחפש במוחה במהירות את התירוץ הטוב ביותר להעדרו שתוכל להעלות בדעתה. היא חשה שהעצבנות של האיש שלפניה התגברה עם כל שנייה שעברה, וחשבה שיהיה צורך בהרבה מאמץ על מנת לשכנע את הענק הנאה שלפניה.
"לרוע המזל, דרק חלה," היא הסבירה חלקות, והרגיעה את עצמה שזה לא רחוק מהאמת. בדרך כלל הוא ממילא לא הופיע לפני עשר, אבל מכיוון שהשעה הייתה עכשיו אחת עשרה ורבע, היא הניחה שמצבו היה כנראה גרוע מהרגיל. הוא כנראה בכלל לא יגיע היום – וכנראה מוטב שכך, בהתחשב בפנים הזועפות שלפניה.
"באמת? אז למה לעזאזל איש לא הודיע לי?" השאגה העמוקה והמהדהדת כמעט גרמה למורגן לצאת מגדרה. "למה לא הודעת לי, מיס מקנזי? האם לא בשביל זה משלמים לך?"
"אם תואיל לומר לי מי אתה, אולי אוכל ל – "
"קונאל אובריין. ברור שלא היית אפילו מודעת לכך שלי ולבוס שלך הייתה אמורה להיות פגישה, נכון? אולי תואילי להסביר למה?"
הראש שלה כאב בגלל מטר השאלות הנחוש, אבל הדופק שלה כמעט נעצר לגמרי כשאמר את שמו, קונאל אובריין. המנהיג הכריזמטי של אובריין וסטאוטון – משרד אדריכלות מוביל עם סניפים בלונדון, סידני וניו יורק. אף על פי שמורגן עבדה במשרד הלונדוני במשך יותר משנה, היא מעולם לא ראתה את האיש בעצמו. מכל מקום היה לו מוניטין מרשים ביותר.
היה ידוע היטב שהוא לא לוקח שבויים ושהייתה לו מעט מאוד סבלנות למי שהיו לו בעיות אישיות – עובדה שכבר הובהרה לה היטב. הוא שנא מאוד איחורים וציפה למאה ועשרה אחוזים מהאנשים שעבדו בשבילו. הוא עבד בעיקר מהמשרד בניו יורק, ולפעמים סידני, אבל בכל זמנה בחברה היא מעולם לא שמעה שהגיע ללונדון – הוא תמיד שלח נציג. איך לכל הרוחות יכול היה דרק לשכוח לעדכן אותה במשהו כה חשוב? אהבתו לטיפה המרה כנראה גרמה לו לסכן את המשרות של שניהם.
מורגן שהייתה אם יחידנית עם ילדה בת שש ומשכנתא לשלם, לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את המשרה שלה כרגע. היום שלה התחיל רע, כי הייתה ערה כל הלילה וטיפלה בנישה המצוננת. ואז היא נרדמה ליד שולחן העבודה שלה בגלל תשישות – האם היום הזה יכול להידרדר עוד יותר? היא תהתה. בעוד היא מהרהרת על כך, עיניים בצבע האוקיינוס האטלנטי המקפיא נקבו אותה ללא רחם, ומורגן ידעה שתצטרך לעבור הרבה כדי לשנות את דעתו השלילית עליה.
"אני יודעת שזה לא נראה טוב, אבל מר הולדן עבד מאוד קשה לאחרונה. אתמול הוא בהחלט נראה קצת חולה. אני לא מופתעת שהוא לא הגיע היום."
"זה לא משנה עכשיו, אבל מדוע לא היית מודעת לפגישה שלנו? לעזאזל, זה תואם בשבוע הקודם. אני מניח שאת והבוס שלך מתקשרים."
לחרדתה של מורגן, הוא פשט את מעיל הגשם שלו והשליך אותו על כיסא ליד החלון שהשקיף אל נוף גורדי השחקים של אזור הסיטי של לונדון. הוא היה לבוש מכף רגל ועד ראש בבגדים מחויטים שהעידו על איכות ועל כסף. החליפה הייתה בצבע כחול כהה עם פסי סיכה דקיקים, והוא לבש אותה עם חולצה ועניבת משי כחולות, והקרין עוצמה מהסוג שרק מי שנולד לעושר ולייחוס יכול לגלם ללא מאמץ. ביחד עם האינטליגנציה הברורה בעיניים הכחולות והמקפיאות שלו ששידרו בבירור שהן לא מחמיצות דבר, והכתפיים הרחבות והמאיימות, היה ברור שהוא לא היה גבר שאפשר לזלזל בו. אם כי כרגע מורגן כלל לא זלזלה. היא נלחמה על חייה ברצינות רבה.
"כמובן שאנחנו מתקשרים. דרק – מר הולדן התכוון בוודאי לומר לי לסמן את הפגישה ביומן, אבל מכיוון שהיה עסוק כל כך, הוא שכח לרוע המזל. אני יכולה להבטיח לך שזה מאוד לא אופייני לו, מר אובריין. למה שלא אמזוג לך ספל קפה ואולי אזמין עבורך מזון כלשהו, אם אתה רעב? ובינתיים אוכל להתקשר למר הולדן בבית ולומר לו שאתה כאן. הוא יוכל לקפוץ למונית ולהיות כאן תוך עשרים דקות, אני בטוחה."
"מההערה הזו אני מניח שהוא לא ממש קרוב למוות, אם כך."
מורגן שהרגישה את פניה בוערות ענתה, "אני חוששת שאין לי פרטים נוספים כרגע."
"אז לכי תביאי לי קפה, ואז תשיגי לי את הולדן בטלפון – אני אדבר איתו בעצמי. אל תדאגי לגבי אוכל – יש לי פגישת צהריים באחת, אז זה סובל דיחוי."
הוא משך לעצמו כיסא ונחת לתוכו ממול לשולחנה של מורגן, המבנה המרשים שלו מגמד אותו. אבל היא יכלה להישבע שלא היה קילוגרם אחד מיותר על מבנה הגוף הענק שלו. מודעת מאוד לכל דבר באשר לגבר הזה, היא לא החמיצה את הפיהוק שכבש מיד או את הבעת העייפות שהתנוצצה לרגע בעיניים הכחולות והשנונות.
היא לא יכלה שלא לחוש הקלה כשברחה מהחדר אל משרדו של דרק, כדי למזוג קפה מהפרקולטור שהושאר פועל כל הזמן. מבחינתה של מורגן האוויר סביב קונאל אובריין היה קצת דליל מידי עבורה, והיא תהתה איך האנשים במשרדו הסתדרו עם האיש. כשקונאל ציווה לקפוץ, האם כולם קפצו אוטומטית? כנראה… או שהסתכנו בפיטורים.
מורגן כרעה לפני הארון שבו החזיקה את כלי החרס הטובים ביותר, שהיו בשימוש רק כשדרק ישב בפגישות עם אח"מים, וקיללה בשקט כשכמה בקבוקי וויסקי ריקים נפלו על השטיח העבה והאפור והתגלגלו לכיוון רגליה. כשהתחילה לאסוף אותם, נפתחה הדלת מאחוריה, והיא נתפסה על חם במצב המשפיל.
"מאוד לא אופייני לבוס שלך לשכוח פגישה, מיס מקנזי." קולו של קונאל נטף בוז והוא מיקד את מבטו הבלתי סלחני במורגן. "אני מניח שאם הייתה לי בטן מלאה וויסקי, גם אני הייתי נוטה לשכוח את המחויבויות שלי… את לא מסכימה?"
עיניה הירוקות והמפוחדות התרחבו כשהציצה בו, והבטן שלה התכווצה למחשבה שבעיית השתייה של דרק המסכן לא הייתה עוד הסוד הקטן שלהם. "אם אתה – אם תרצה לחכות בחוץ, אני אפטר מאלו ואכין לך קפה."
"תעזבי אותם."
"זה בסדר. זה ייקח רק רגע, ואז אני – "
"תעזבי את הבקבוקים הארורים, מיס מקנזי ותשיגי את הבוס הלא יעיל שלך בטלפון מיד!"
ברכיה של מורגן רעדו כשהתרוממה על רגליה. בשפתיים חשוקות היא פנתה מהמבט המאשים של זוג עיניים כחולות וחורפיות והלכה אל הטלפון שעל שולחנו של דרק.
"חכי רגע."
"מה?"
"במחשבה שנייה, כרגע אני צריך מנת קפאין יותר בדחיפות מכפי שאני צריך לומר למר הולדן היקר שלך שאין עוד צורך בשירותיו כאן."
לבה כבד עליה, והיא הניחה את הטלפון בחזרה בעריסתו. "אתה לא מתכוון לזה."
"מה?" גבה מעוצבת בצורה מושלמת התרוממה ואיתה נראה רמז ראשון לחיוך, אבל מורגן חשלה את עצמה כדי שלא תיפול למלכודת זו. הוא לא יפתה אותה לתחושת ביטחון מזויפת כל כך בקלות. "את לא מאמינה שאני צריך קפאין?"
"זה לא זה. אני רק – אני מתכוונת, אתה לא יכול לפטר את דרק! הוא איש טוב. בכנות… הוא מוכן לעשות הכול בשביל לעזור למישהו. אשתו עזבה אותו לאחרונה, והוא לא התמודד עם זה כל כך טוב. אין לי ספק שהוא יהפוך כיוון, אם תינתן לו ההזדמנות."
"מילותיה של עוזרת אישית אמיתית ונאמנה. האם זה כל מה שאת עושה עבור הבוס שלך, מיס מקנזי? עוזרת לו במשרד?"
הרמיזה הייתה כה ברורה ובוטה עד שלרגע מורגן איבדה את יכולת הדיבור שלה. ואז, בידיים רועדות, היא סגרה את דשי המקטורן שלה מעל חולצתה, ובכל הכבוד העצמי שיכלה לגייס, הרימה את מבטה אל מר אובריין ירום הודו, והסתכלה לו ישר בעיניים.
"אני לא מעריכה את ההשערות הגסות שלך, מר אובריין. לו היית מכיר את דרק הולדן, היית יודע שהוא לא הסתכל על אף אחת מלבד על ניקי, אשתו. ולו היית מכיר אותי אז גם היית יודע שעבורי זה כלל מוחלט שלא להיכנס לקשר רומנטי עם מישהו בעבודה."
"לעולם לא?" החיוך הקצרצר התרחב לפתע בצורה מתגרה, וחשף שיניים לבנות ומושלמות כנגד השיזוף שלו, ומורגן הייתה צריכה להתרכז מאוד כדי לחשוב.
היא שילבה ידיים על חזה, ובכוונה לא החזירה חיוך. איך הוא מעז? איך הוא מעז להשמיע רמיזות מיניות אגביות כשהיא הייתה בפחד שתאבד לא רק את הבוס שלה אלא גם את המשרה שלה? אבל היא ניחשה שלא הרבה אנשים העזו לעמוד על שלהם מול הגבר הזה בלי לפחד מההשלכות. ובכן, אולי הוא פגש יריבה שקולה. כי לא משנה כמה הייתה זקוקה לעבודה הזו – ואלוהים יודע עד כמה – היא לא עמדה להירתע בפינה בפחד בגלל שלאיש הזה היה הכוח לאיים.
"בהחלט לעולם לא, מר אובריין. עכשיו, אם תואיל לחכות במשרד החיצוני, אני אביא לך את הקפה שאתה כנראה זקוק לו בצורה נואשת."
למשך רגע ארוך ומתוח, שבמהלכו מורגן הייתה מוכנה להישבע שהמחשבה היחידה במוחו הייתה לפטר אותה במקום, קונאל נעץ בה אחד מהמבטים הקשים וחסרי הרחמים שלו, ואז במפתיע הסתובב לכיוון הדלת.
"חזק ושחור, מיס מקנזי – בלי סוכר. לא אכפת לך אם אשתמש במשרד שלך כדי לעבוד?"
"אתה מוזמן."
מרגישה כמו בלון שהאוויר יצא ממנו, היא כמעט שקעה כנגד השולחן כשהוא יצא. כשתראה את דרק בפעם הבאה… היא לא יכלה להחליט אם תזהיר אותו או שפשוט תמלוק את צווארו.
קונאל שלף ערימת ניירות מהתיק שלו ושפשף את הכאב הפועם ברקתו. אם הוא לא ישלים שעות שינה בקרוב, יצטרכו להוציא אותו מכאן על אלונקה. זה לא בגלל שלא היה מורגל לעבוד יום עבודה ארוך, או אפילו לעבוד שבעה ימים בשבוע – כל זה היה לחם חוקו ממש. ככה הוא בנה את העסק כשאביו פרש והעביר לו את השליטה. אבל מכיוון שהיו לו פגישות ללא הפסקה במשך חמישה ימים רצופים ואז שתי טיסות ארוכות רצופות, אחת מקליפורניה לניו יורק שם התעדכן במשרד, ואז מניו יורק ללונדון – גופו היה זקוק לשינה באופן נואש.
הוא לקח עוד לגימה מהקפה השחור והחזק שמורגן הביאה לו, הפסיק לקרוא את הכתוב על העמוד שלפניו וחשב על האישה שפגש זה עתה. במקום שממנו בא השתמשו בביטוי "לוהטת". בכל הנוגע לגזרתה ופניה מורגן מקנזי הייתה 'מדורה' של ממש. אף על פי שהכעס שלו על חוסר היכולת של הבוס שלה, כמו גם על כך שמצא אותה ישנה על השולחן, כמעט גרם לו לאבד שליטה בגדול, ההורמונים שלו לא היו במצב תקין לולא הגיב לבחורה היפה שלפניו. ואלוהים יודע, הוא הגיב.
כשגילה אותה על ברכיה במשרד של הולדן, מנסה להסתיר את ההוכחות לבעיית השתייה של האיש, היה צורך רק במבט אחד מהעיניים הגדולות והירוקות שלה כדי לגרום לו כמעט לשכוח מדוע היה שם. זה גם לא עזר שמחשוף הווי של החולצה שלה נפער מעט ואפשר לו שלא במתכוון לקבל הצצה סקסית מאוד במחשוף שלה, כולל חזיית תחרה לבנה. הוא קיבל זרם חשמלי כה חזק עד שלרגע התפזרו מחשבותיו לכל פינות תבל.
כמובן שהוא לא יכול היה שלא לכעוס שישנה ליד שולחנה. היו לו מוניטין של מעביד קשה אך הוגן כלפי העובדים שלו, והוא היה יכול להיות נדיב בצורה מוגזמת לאנשים שהיו ראויים לכך, אבל הוא ממש תיעב משתמטים – עובדים שלא עשו את חלקם בעבודה. מבט אחד במורגן והוא הסיק שהבחורה התישה את עצמה – אין פלא שהייתה עייפה! עם מראה כשלה, ללא ספק היה לה תור שלם של מעריצים שהקיף את הבלוק – איזו סיבה הייתה לה לשבת בבית ולהתנהג בדכדוך אם היא יכולה לצאת לבלות בכל ערב? ולא משנה מה ההשפעה שתהיה לזה בעבודה. המחשבה הרתיחה את דמו. מי יאשים אותו עם יפטר אותה ביחד עם הבוס שלה?
קונאל נאנח ושפשף את לסתו זרועת הזיפים. הבעיה הייתה שדרק הולדן היה כוכב עולה בין האדריכלים הצעירים במשרד הבריטי. עד לאחרונה, קיבל עליו קונאל רק דוחות מעולים. אחת מהסיבות העיקריות לביקור שלו – חוץ מהצורך לפייס את אמו – הייתה לגלות מה השתבש. כמובן שהוא לא התכוון לגלות זאת למיס מקנזי הפרובוקטיבית. הוא החליט שייתן לה להתבשל במשך זמן מה – ישאיר אותה לנחש אם היא או הבוס שלה עומדים לאבד את העבודות שלהם. זה אמור לכל הפחות להוציא ממנה עבודה ראויה לשמה.
"אני יכולה להציע לך עוד קפה?"
היא נכנסה ביעף אל החדר, סומק על פניה היפות והמושכות ושערה הכהה השתחרר והתפזר על כתפיה. קונאל הרגיש מיד שהיא זממה משהו.
"למי התקשרת?" הוא שאל חלקות, וסרק בעצלתיים את גופה ופניה. "האם זה יכול להיות מר הולדן, חסר המזל, במקרה?"
רגשות אשם נראו בבירור על פניה, וקונאל תהה עם רגשותיה תמיד היו כה שקופים.
"אם הייתי מדברת עם דרק, הייתי מספרת לך," היא ענתה בכעס. "אם אתה חייב לדעת, צלצלתי לאמי – להודיע לה שכנראה אגיע הביתה מאוחר."
"את גרה עם אמך?" עכשיו היא באמת הפתיעה אותו. קונאל בחן את פניה בעניין מחודש, ולרגע רותק אל פיה המעוצב בצורה סקסית עם השפה התחתונה התפוחה. הוא הניח מידו את הספל ושינה בדיסקרטיות את תנוחת הישיבה שלו.
"היא שוהה אצלי כרגע בגלל שלא הרגישה טוב."
מורגן היססה אם לגלות את הסיבה האמיתית שאמה התארחה אצלה בגלל שטיפלה בנישה, בתה, שהייתה חולה בימים האחרונים. הבטן שלה התכווצה למחשבה שהבת הקטנה שלה סובלת, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לקחת חופש כשדרק נעדר מהמשרד לעתים קרובות יותר מאשר נמצא. במיוחד לא עכשיו, כשהבוס הגדול נשף על צווארה וכנראה חיפש סיבה – ולא משנה כמה טריוויאלית –
לפטר אותה. היא לא רצתה שיניח אוטומטית, כפי שעשו מעסיקים כה רבים, שאם יש לה ילדה היא הייתה איכשהו פחות אמינה או מחויבות לעבודה. האמת היא שהיא הייתה עוד יותר אחראית ומחויבת לעבודה שלה בגלל שהיו לה מחויבויות בבית.
התסכול טיפס לה על העצבים. היא ייחלה שיפסיק להסתכל עליה כל כך בקפידה כאילו הוא בוחן אובייקט זר ומעניין מתחת למיקרוסקופ. מאז ההערה הקודמת שלו לגבי מה שעשתה בשביל דרק היא הרגישה מודעות עצמית מוגברת. אילו רק היה מסתלק! למה הוא מסתובב במשרד שלה כשברור שהוא יכול להסתובב עם האח"מים למעלה? האם הוא טומן איזו מלכודת כדי ללכוד את דרק המסכן?
"אני מצטער לשמוע את זה, אבל אם את חושבת שאני אהיה יותר ותרן כלפיך בגלל שיש לך בעיות בבית, אני חושש שתתאכזבי, מיס מקנזי."
האם הוא עומד לפטר אותה? גל של כעס הציף אותה למחשבה. זה היה כל כך לא הוגן! היא לא לקחה אפילו יום חופש אחד מאז שהתחילה לעבוד כאן, והיא נשארה לפחות עד שש או שש וחצי ברוב הערבים. בדיוק המזל שלה להתנמנם ליד השולחן בזמן שהוא נכנס אל המשרד! היא אפילו ויתרה על כמה שבתות כדי להתלוות אל דרק לפגישות באתרי בנייה ולכתוב תקצירים, אבל מה האיש הגדול יודע על זה? לא, הוא פשוט נעץ בה מבט אחר והניח עליה את הרע מכול. ובכן, היא לא מתכוונת לוותר ללא מאבק, זה בטוח!
"האם אתה מאיים עלי, מר אובריין?"
"מצאתי אותך ישנה ליד שולחנך, מיס מקנזי. מבחינתי זו עברה המצדיקה פיטורים."
הלסת שלו הייתה מרובעת מאוד וקשה למראה, וכרגע מורגן רצתה לחבוט בה ולהפיל אותו מכיסאו.
"והאם המושג 'חפה מפשע עד שתוכח אשמתה' נשמע לך קצת מוכר?" היא רעדה כל כך שבקושי הצליחה לבטא את המילים.
קונאל נשען קדימה כדי להניח את ערימת הניירות שלו על שולחנה, ואז נשען לאחור עם ידיו מאחורי ראשו כאילו הוא משועשע.
"מה יש להוכיח? אין כל ספק בראשי שישנת כשנכנסתי לחדר. לרוע מזלך, בפעם האחרונה שבדקו לי את הראייה הבטיחו לי שאני רואה שש-שש."
"הייתה סיבה טובה מאוד לכך שנרדמתי – וזה היה לחמש דקות, אם בכלל!"
היא נשמה עמוקות והכפתורים שעל חולצתה נמתחו וקונאל הפך מרותק למראה. הוא רצה לבקש אותה לרחם עליו. נדמה שהגברת הייתה צריכה רק להתנשם והתאווה החליפה את המקצוענות הקרה שעליה שמר בדרך כלל. מבטו נסחף בחזרה אל פניה ואל העיניים הירוקות והבורקות שלה. לא הייתה לו כוונה לפטר אותה, אבל הוא לא התנגד לשחק קצת בחתול ועכבר.
"בסדר. שכנעי אותי."
הוא היה פשוט כל כך זחוח וצדקני כשישב שם שלפתע מורגן איבדה את הדחף להוכיח משהו. שיחשוב מה שהוא רוצה, ולא אכפת לה! היו משרות אחרות מלבד זו. היא פשוט תצטרך לעבוד על בסיס זמני לתקופה קצרה, עד שתמצא משהו יותר קבוע. אם כי המחשבה לא משכה אותה והיא הייתה מדוכדכת בגלל הרעיון שתשאיר את דרק במצב קשה. במיוחד עכשיו, כשהיה זקוק לכל התמיכה שיכול היה לקבל. ועם זאת…
"שיניתי את דעתי." מחליקה את חצאיתה ביד רועדת, היא הסתובבה לאחור וצעדה אל משרדו של דרק בראש זקוף.
קונאל ההמום דחף את עצמו אל רגליו, שחרר את עניבתו ובא בעקבותיה. הוא מצא אותה שולפת תיקים מארון מהגוני גבוה ופורשת אותם על השולחן.
"אמרתי, שכנעי אותי, מיס מקנזי."
"לך לעזאזל! ואם גם זו עבירה המצדיקה פיטורים, אז קיבלתי את הציווי לעזוב, נכון?"
"זה כל כך לא חשוב לך לאבד את העבודה?"
קונאל הקדיר את מצחו והתבונן בה הולכת הלוך ושוב אל הארון, ואיכשהו יצא ממנו האוויר בגלל המחשבה שלחץ עליה יותר מדי. ואם זה לא היה גרוע מספיק, הייתה לו איזו תחושה מציקה בחזה שאמרה לו שאולי טעה לגבי מורגן מקנזי. מכיוון שכך, הוא לא רצה לאבד מישהי שעשויה להיות עובדת יקרת ערך.
"והנה אתה שוב, משער השערות לגבי מצבים שאתה לא יודע עליהם דבר!" היא הפסיקה את ההליכה העצבנית שלה והפילה את ידיה אל מותניה. "העבודה שלי מאוד חשובה לי, מר אובריין, ואם תטרח לשאול במשרד אתה כנראה תשמע שאני עושה אותה היטב – לפחות, לא קיבלתי כל תלונות עד כה. לרוע המזל, דרק לא נמצא כאן כרגע כדי לאשר את העובדה. אולי כשיבוא תוכל לשאול אותו."
"ואת באמת מאמינה שהדעה הטובה שלו שווה משהו?" הוא הרים גבות וחיכה בעניין לתשובתה.
"אם אתה מתייחס לבקבוקים…" עיניה של מורגן עברו על הארון הסגור עכשיו וצבע ורוד הכתים את עצמות לחייה היפות. "העובדה שיש לו בעיית שתייה לא עושה אותו איש רע, או אדם שדעתו אינה חשובה. הוא זכה בפרסים עבור החברה הזו, מר אובריין, כפי שאני בטוחה שאתה יודע. הוא אדריכל מוכשר עם עתיד מבריק לפניו. כרגע הוא צריך עזרה ותמיכה. לא מגיע לו לאבד את העבודה שלו בגלל שעולמו חרב עליו כשאשתו הסתלקה."
"ומה באשר למה שמגיע לחברה, הא?" קונאל שפשף את העור החלק והשזוף שבין גבותיו והקדיר את מצחו. "אנחנו צריכים לחשוב על המוניטין שלנו… הלקוחות שלנו מצפים לשירות מהמעלה הראשונה. אם רמת השירות הזו תתחיל להיפגע בגלל אנשים כמו דרק הולדן, שלא יכולים להתמודד ושחייהם האישיים מתחילים לפלוש לעבודה, אז אני מצטער – אבל אין לנו אפשרות להיות סבלניים ללא מגבלת זמן. אם הוא לא יוכל להתעשת בקרוב, אז יש עוד הרבה ארכיטקטים צעירים ואמביציוזיים שמחכים להיכנס לנעליו."
כמה מחשבות קפצו אל ראשה של מורגן בו זמנית, אבל אחת מהן התבלטה מעבר לאחרות. הגבר הזה היה חסר רחמים… קשוח. לא היה לו אכפת אם דרק סובל ייסורי גיהינום. כל שהיה אכפת לו היה שכרגע דרק לא הגיע לרמת ההישגים המצופה – כלומר, לא עשה כסף עבור החברה. אם היא תעזוב מיד במחאה, זה יגיע לו. לא היה אדם שאי אפשר להחליף, זה נכון, אבל יהיה לו קשה מאוד להבין את הדברים, אם היא לא תהיה בסביבה להסביר אותם. במיוחד כשכל המזכירות האחרות היו מוצפות עבודה גם הן. היא גם הרגישה פיתוי ממשי לעשות זאת.
קונאל, שראה את הקונפליקט בעיניה, העמיד פני משועמם, ותהה מה תעשה אם יקרא לה להוכיח את טענותיה.
"אז, מיס מקנזי… את נשארת או עוזבת?"
"אני לא אאכזב את דרק." היא הניעה בעצבנות את ידיה, ומבטה הכועס החליק ממבטו הבלתי נרתע. ההצהרה הנחרצת שלה הבהירה שהיה זה דרק שלו הייתה חייבת נאמנות – לא לחברה.
הוא רצה להעריץ את הנאמנות שלה – ולא משנה עד כמה לא הייתה במקומה, לדעתו. אחרי הכול, האם הבוס שלה לא אכזב אותה בזה שהשאיר אותה להתמודד עם התוצאות בעוד הוא נשאר בבית ומטביע את יגונו בטיפה המרה? אבל קונאל גילה שלא היה מסוגל. זה עצבן אותו נורא שהיא התעקשה לנסות להגן על גבר שלא היה ראוי לכך.
"טוב. עכשיו שהבהרנו שאת לא רוצה למצוא את עצמך מובטלת, אולי נעשה כאן עבודה?"
ההבעה על פניה של מורגן הראתה לו שהייתה רוצה להשליך עליו משהו. העובדה רק חיזקה את הנחישות שלו לטפל במצב בדרך הייחודית לו – הדרך שהפכה את העסק של אביו לחברה המצליחה שהייתה היום. קונאל הצביע על התיקים שהניחה על השולחן. "האם אלו פרויקטים עכשוויים?" כשהנהנה בדממה, הוא התיישב מאחורי השולחן בכורסת העור הגדולה שבה ישב בדרך כלל דרק הולדן. "תביאי לי עוד קפה, ואני אציץ במתרחש, כל עוד אני כאן."
מורגן בלעה את ה"אני לא המשרתת שלך," וביחד איתו את גאוותה וחזרה אל המשרד החיצוני כדי להביא את הספל שלו. כשמזגה לו קפה ביד רועדת, היא לא יכלה שלא לשאול את עצמה כמה זמן היא והבוס שלה ישמרו על המשרות שלהם עכשיו כשהשותף הבכיר והעריץ נכח במשרד.

בקרוב…

X