יותר מדי אור | לרכישה באינדיבוק
יותר מדי אור

יותר מדי אור

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 209
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 53
- 30

שבעה טווסים יפהפיים מופיעים פתאום בחצר ביתה של מושבניקית ממרכז הארץ והופכים את חייה לגן עדן, אז מה זה חשוב שבחוץ מתחוללת מלחמה; חתול עצלן ואגואיסטי פותח את פיו להשמיע עצות פילוסופיות לאשה שחייה ירדו מהפסים, והיא מנסה לחזור בכוח לילדותה כדי לתקן אותם; סופרת יוצאת למסע בעקבות הדמות הבדויה שלה, שגונבת ממנה את כרטיס האשראי באופן ממשי מאוד; פרש מסתורי לוקח ילדה למסע רומנטי במדבר ורוכב איתה הרחק־הרחק, במקצב אפל של בלדה עתיקה; ועוד ועוד…

הדמויות של יעל פינקוס תמיד מרתקות, תמיד קצת מוזרות, תמיד נוגעות ללב; ומה שקורה להן תמיד מפתיע ומהלך קסם. הומור ועצב, נדיבות ולגלוג עצמי, פיוט וכמיהה, אהבת אדם וארוטיקה גולמית, המועברת במלוא עוצמתה באמצעות רמזים בלבד, משמשים בערבוביה בסיפורים, שרובם מתרחשים על רקע מציאות יומיומית מוכרת – מושב בשרון, שיכון עממי בגבעתיים, תחנת דלק בכביש 6, אכסניה משפחתית בעכו. אבל דוק של חלום ואנטי־הגיון סוריאליסטי נפרש על כל ההתרחשויות: בכל פעם מחדש נפער פתאום איזה סדק מפתיע, אירוני, במציאות החולין הרגילה המתוארת, והוא מרמז אל מציאויות־שמעבר, אל איזה סוד קוסמי גדול, בלתי ניתן לפיצוח.

הסיפור יותר מדי אור, שעל שמו נקרא הקובץ, הוא מופע וירטואוזי של פיצול תודעתי: הסופרת מזמינה אותנו אל תוך תהליך הכתיבה עצמו, כמו מהלכת על חבל דק שאותו היא בוראת לעינינו ברגע זה. היא משתפת אותנו בהמצאתה יש מאין של הגיבורה שלה, צעירה חסרת גבולות, פורקת עול חוק ומוסר, ובתוך כך עושה אותה לכל כך אמיתית ומוחשית על הדף, כל כך מעוררת הזדהות במצוקתה, שבא לבכות מרוב שברון לב. לא תרגיל־כתיבה פשוט, ופינקוס מצליחה בו להפליא; התוצאה היא לא רק סיפור אנושי מרגש ומותח – אלא גם, בה בעת, שיעור שנון, יותר טוב מכל סדנת כתיבה, לכל מי שרוצה ללמוד משהו על תהליכי יצירה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יותר מדי אור”

"זהו ספרה הראשון של יעל פינקוס, והוא תגלית ספרותית של ממש: הקול העולה מסיפוריה הוא רענן ושובב, רב תנופה והמצאה, נוגע במחוזות הכישוף. גילוי משמח של כישרון מקורי כובש ומעורר ציפייה".
אלאונורה לב

קו 63

 

עליתי במדרגות. בראש גרם המדרגות עמדה בובת חלון ראווה, לבושה בגדים אקסצנטריים בשחור ואדום. חלפתי על פניה ויצאתי מהבניין ישר אל הרחוב.

עוד מעט ירתח האוויר ויהיה חם מדי, רועש, האנשים יהיו קצרי רוח והעיר תהפוך לגוש אחד דחוס ודביק של זיעה וריחות, רוחש בתנועה מתמדת של מכוניות ואוטובוסים, טרטור קטנועים ועשן אגזוזים.

ניגשתי לתחנת האוטובוס. התיק הכאיב לי על הכתף, הוא היה כבד מדי. מדי פעם הרמתי את הרצועה והחזקתי אותה בידי. אישה בשמלה אדומה עמדה בגבה לתחנה ועישנה סיגריה. היה לה מבט סיבירי בהיר ורחוק ובטן קטנה ובין שאיפה אחת לשנייה היא הסבירה לאישה שעמדה לידה שהחום עושה אותה חולה, שהוא לא טוב לגוף, שאין למחלה לאן לצאת כשכל כך חם בחוץ. שם, היא אמרה, אף פעם לא הייתה חולה.

האוטובוס נעצר בנשיפה. כבר שנים שלא נסעתי באוטובוס. כבר עשרות שנים שאני נוסעת בחללית הפרטית שלי, הממוזגת, מנותקת מרעש העיר, מהמבטים המיואשים, מהמסה האנושית שחגה במעגלים אינסופיים, יום ועוד יום, לילה ועוד לילה.

אני מחזיקה את הכרטיס בידי, אותו כרטיס נייר דק ואפור, דבר לא השתנה. אני מתיישבת במושב שמאחורי הנהג. הוא מעיף את המבט המוכר במראה, לראות שכולם כבר ירדו והוא יכול לסגור את הדלת האחורית. האוטובוס נושף שוב כמו חיה גדולה וממשיך.

קו 63 מבוגרשוב לבית של סבתא שלי לא השתנה. אותו מסלול כבר למעלה משלושים שנה. אותם סיבובים ואותן עצירות שמטלטלות את העומדים במעבר קדימה ואחורה, כמו בתפילה. לא רק במרחב הוא משרטט צורה, רחוב, כיכר, עוד רחוב, קו, חצי עיגול ואלכסון, אלא גם בזמן. בזיכרון של השרירים ומשם ישר אל המוח. עצירה, טלטול, נשיפה וחוזר חלילה.

האוטובוס חדש, הנהג צעיר, אבל התנועה הזו היא בת עשרות שנים. כמו ריקוד, כמו טקס קדום, חוזרת על עצמה צעד אחר צעד אל תוך הזיכרון.

האנשים מתחלפים, עולים ויורדים, מצטרפים ופורשים, בוהים, הוזים, חוזים בעיני רוחם את חלומות הלילה אבל התנועה נמשכת באותם במסלולים מעגליים, בשעות קבועות, לפי לוח הזמנים של דן או אגד.

אני מצטרפת לטקס, לריקוד, להחייאת הזיכרון. הייתה שם נקודת מפנה, אני יודעת. אני רק רוצה למצוא אותה. להניח את האצבע ולהגיד, הנה, פה בדיוק זה קרה… או, ואז יום אחד… או, באותו בוקר, מיד כשפקחתי את עיניי כבר ידעתי… או אפילו, כשהתעוררתי כבר היה לילה…אבל אני יודעת שלא כך זה היה. הרי גיליתי אותה רק לאחרונה, לפני חודשים ספורים, בדיעבד.

אז, באותה תקופה, נראו כל הרגעים שווים. זהים בגודלם ובצורתם, מטפטפים אל העולם בקצב אחיד ונעלמים כלעומת שבאו, בלי להשאיר עקבות. לא הבחנתי אז ביום שהיה שונה מיתר הימים, או במעשה שמשקלו עלה על משקלם של כל יתר המעשים. מעשה או מחשבה או כוונה שאפשר היה להצביע על אחד מהם ולומר, הנה, עכשיו זה קורה, זה ימשיך ויתגלגל הלאה עוד שלושים שנה עד שייעצר יום אחד במפתיע, בחריקת בלמים, ויטלטל את הנוסעים. הם יביטו בחלון בניסיון להבין מה קרה אבל הנוף שבחוץ לא ירמוז דבר. הם יחכו לקולו של הנהג, להסבר, אבל הוא רק יגיד, נאלצנו לעצור עצירת חירום, אנחנו עדיין בודקים את הסיבה…

גם אני עדיין בודקת את הסיבה. כבר חודשים שאני בודקת. אני לא מצפה מאף אחד שיגלה לי אותה. אני יודעת שהתשובה, אם היא בכלל נמצאת איפשהו, היא אצלי. אני יודעת שזה קרה רק לאחרונה, שאחד מאותם רגעים נמתח והתרחב ותפח הרבה מעבר לכל האחרים אבל אני עדיין לא מצליחה לזהות אותו, להבחין בינו לבינם. היום אני מנסה למצוא את התשובה בתנועה המעגלית של קו 63: בוגרשוב, הים, הבית של סבתא שלי.

אני מניחה את התיק על הברכיים. אני יכולה לראות את קצה דמותי מציץ אליי מהמראה שליד הנהג. מעניין מה היא הייתה חושבת אילו הייתה רואה אותי עכשיו. האם הייתה מבחינה בי בכלל, האם הייתה מזהה את עצמה בתוך כל הדמויות שמתחבאות בפנים, אחת בתוך השנייה, אחת בתוך השנייה, כמו בבושקות.

פתאום יש לי הרגשה שאולי היא כאן, עכשיו, באוטובוס. בת עשרים בערך, יחפה, עם שיער ארוך, בשמלת כתפיות ובלי תחתונים, חוזרת מהים. אני מסתובבת לאחור ועוברת במבטי על פני הנוסעים, אחד אחד, אבל לא מוצאת אותה. כנראה שעדיין מוקדם מדי, אני חושבת. היא בטח נוסעת עכשיו בכיוון ההפוך, אל הים.

אני אקיף את העיר עד שתיפול החומה שבין העבר להווה, בין הזיכרון למציאות, בין החיים למתים. אם רק אצליח להתרכז. אם רק אצליח לתת לקולות שבוקעים מהרדיו, לדיווחי התנועה של גלגל"צ, להתפוגג, אולי אוכל לחזור ולשמוע את הקולות שנשארו לעמוד באוויר מעל השכונה.

בואי אליי, בואי אליי, בואי, יא בינתי מאלי. אני יכולה לשמוע אותך קוראת לי, שולחת אליי את זרועותייך הרזות, הכהות, החשופות לכל אורכן, מתוך הכותונת הדקה, נטולת השרוולים. אני יכולה לראות את הבשר הרזה, המדולדל, את שיער בית השחי. את כולנו רצית. אחד לא רצית להשאיר פה. את כולנו רצית לקחת אתך לשם. את הילדים והנכדים והנינים. ולא סתם, אלא מהקטן לגדול, מהסוף להתחלה, כי אחרת למי תבשלי? למי תכיני את כל החשווה והמחשה והחשווה והמחשה?

האוטובוס עוצר. זאת התחנה שהתכוונתי לרדת בה, התחנה שליד הבית של סבתא שלי. אבל אני עדיין לא רוצה לרדת. אני פוחדת. אני מרגישה שאני עדיין לא מוכנה, אני רוצה להמשיך ולנסוע.

נשיפה, גניחה, עומס באיילון. גלגל"צ. אולי זה מה שהשתנה, התקווה שזרמה אז באוויר, "כאן קול השלום, פרום סמוור אינ דה מדיטרניין…" כאילו שאם נמשיך להסתובב, לעלות ולרדת במקומות הנכונים ולמלמל בצרפתית שוב ושוב, "איסי לה וואה דה לה פה…" זה יקרה, השלום.

האוטובוס נוסע עכשיו בדרך השלום אבל אני יודעת שהכי רחוק שנגיע יהיה לגבעתיים.

אני בטריטוריה חדשה עכשיו. אף פעם לא המשכתי עד כאן עם האוטובוס. תמיד עשיתי רק את חלקי, החלק שבין בוגרשוב לדרך השלום, אבל עכשיו אני רוצה להמשיך, להשלים את הסיבוב, להקיף את העיר. את הבית. את הזיכרון.

עכשיו, כשאני כבר לא פוחדת לפספס את התחנה שלי, אני יכולה לעצום עיניים ולשקוע במחשבות, להתמכר לתנועה, להיסחף אתה.

אני נזכרת שלא מזמן קראתי שמדענים חושבים שאילו ניתן היה לכופף את הזמן, מקו ישר ללולאה, אפשר היה לנוע בו קדימה ואחורה, לעבר ולעתיד.

האישה שישבה לידי ירדה ובמקומה מתיישב גבר מבוגר. הוא מניח את הסל שלו בין רגליו. הוא לובש ז'קט כהה, ישן, שלא מתאים לחום הזה, ונודף ממנו ריח של סלרי ושל עשבים למרק. הוא מתבונן בריכוז קדימה, כמי שלא בטוח אם עלה על האוטובוס הנכון או אם הנהג נוסע כמו שצריך. הוא יושב דרוך, כפות ידיו על ברכיו וגבו זקוף. אחרי כמה רמזורים הוא נרגע ונשען לאחור.

"חם היום."

"כן. יותר מאתמול."

"אמרו שיהיה שרב."

"טוב, העיקר שגמרת כבר עם הקניות, ללכת בצהריים לשוק זה לא תענוג."

"כן. יצאתי על הבוקר, בשש וחצי כבר הייתי בשוק, יום רביעי יותר טוב, הכול טרי, רק הביאו את הסחורה."

הוא מתכופף אל הסל שבין רגליו ומוציא מתוך שקית נייר חומה גוש לבן.

"תראי מה מצאתי היום בשוק, באבא כודרסי."

אני לוקחת את הגוש. אבקה לבנה מתפזרת על בגדיי. אני נוגסת בו ועוצמת עיניים. אלה עוגיות המדלן שלי. כשאני גומרת הוא ממהר לתת לי עוד אחד.

"תיקחי, תיקחי, אל תתביישי."

הוא שב ומתכופף, קורע חתיכת עיתון, עוטף בה את הממתק ונותן לי. "תשמרי, תאכלי אחר כך."

אני לוקחת ושמה בתיק. אנחנו ממשיכים לנסוע, בשתיקה.

כשאני רואה שהוא קם לרדת אני ממהרת בעקבותיו, בעקבות הריח של הסלרי, של הירקות.

"תן לי, אני אעזור לך עם הסל," אני אומרת.

אנחנו אוחזים בסל משני צדיו. רק עכשיו אני שמה לב שאני יותר גבוהה ממנו. אני צריכה להטות את גופי הצידה כדי לשמור על הסל מאוזן, שהירקות לא ייפלו.

אני רוצה לראות איפה הוא גר. אני רוצה לדעת מי מחכה לו בבית. אני רוצה לשמוע אם היא תגיד לו, אח, איזה יופי של ירקות, מה, מצאת גם סלק? הוא כל כך טרי שחבל לשים אותו במרק, אני אכין ממנו סלט. או שהיא תחמיץ את פניה ותשאל, מה זה השורש המצומק הזה? והוא יניח את הסל וייכנס לשירותים, וכשיעמוד מעל האסלה יעבור בו זיכרון של נהר גדול, אותו נהר שחצה את עיר ילדותו, אבל הזיכרון יישטף יחד עם זרם המים של הניאגרה והוא יחזור למציאות חייו, עם אישה שכבר מזמן שכחה למה התחתנה אתו, והיא חושבת שהוא כנראה איזה עונש על עוול שלא עשתה, והוא יצטער שמיהר לחזור הביתה, שלא נשאר לשבת עוד קצת עם החברים, לשתות קפה ולפטפט.

אנחנו הולכים בשתיקה ברחוב הצר, בין הבתים והגדרות הגזומות. כבר חם. השמש ממש מעלינו עכשיו. אני שמה משקפי שמש, גם בגלל השמש אבל בעיקר כדי להסתיר את הדמעות.

כשאנחנו מגיעים למדרגות של הבית שלו הוא מניח את הסל ומציע לי לעלות לשתות משהו. היום כבר לוהט ואני מתה לכוס מים קרים. אני גם לא רוצה להיפרד ממנו. אני רוצה להמשיך בעקבות הריח, של הסלרי, של הירקות.

זהו בית פשוט בן שתי קומות, מחופה באבן ירושלמית וגרם מדרגות חיצוני מוביל לקומתו השנייה, כמו שבנו פעם. אני רואה שלא מזמן שטפו את המדרגות. יש עדיין שלוליות קטנות של מים בפינות וריח של חומר ניקוי וכבר כשאנחנו עולים במדרגות אני יודעת שאני רוצה להישאר פה, בבית הזה. היא פותחת את הדלת עם כפפות גומי ורודות על הידיים ואומרת, "למה אתה לא נכנס? יש לך מפתח, אתה יודע שאני באמצע הספונג'ה," ואני רואה מאחוריה את הסלון עם הספה החומה וכריות הקטיפה, וכל הכורסאות והכיסאות שעומדים הפוכים כשרגליהם לתקרה, ואני יודעת בוודאות שפֹּה. בדיוק פה אני רוצה לישון הלילה.

הוא מסתכל אליי במבט מתנצל ומספר לה שעזרתי לו עם הסל.

"תיכנסי, תשתי משהו קר, חם היום," היא אומרת לי.

סבא, אתה לא יודע את זה, אבל פעם, כשחיכיתי לאוטובוס בתחנה שליד הבית שלך, ראיתי אותך חוצה את הכביש. עברו כמה שניות עד שקלטתי שזה אתה. לאט לאט הגיע אליי המראה שלך, פרט אחר פרט, כמו דימוי על נייר צילום בתוך החומר המפתח. קודם ראיתי את השקית, שקית ניילון צהובה שהחזקת ביד, ואחר כך את הנעליים המרופטות, את הכובע, את המבט הבוהה, את המשקפיים העבים ואפילו את הזיפים הקצרים, הלבנים, ראיתי. ואז, רק אז, בבת אחת, התחברו לי כל הפרטים ורציתי לרוץ לקראתך ולקרוא, סבא! אבל נשארתי לעמוד במקומי, על המדרכה, ואתה המשכת ללכת, גורר את רגליך. רציתי לרוץ אליך, לקחת את השקית מידך, לשלב את זרועי בזרועך וללוות אותך לבית הכנסת, רציתי לראות את השמחה בעיניך, את ההפתעה, אבל נשארתי לעמוד במקומי ואתה המשכת ללכת וברגע הבא כבר היה מאוחר מדי.

ועכשיו אני תקועה עם הזיכרון, עם הגוש הזה שהלך ותפח וגדל עד כדי כך שאני כבר לא זוכרת למה עמדתי בתחנה ולאן רציתי לנסוע ואת מי הייתי אמורה לפגוש ומה היה לי כל כך דחוף שלא יכולתי אפילו להגיד לך שלום, ואיך? איך נתתי לך לעבור ככה, זר ובודד, כאילו שאף אחד לא מכיר אותך? ומתי הזדקנת כל כך? הרי רק הבוקר ראיתי אותך.

היום, כשכל הקוביות שעד לא מזמן היו מסודרות בשלשות כמו חיילים, רוחפות להן בתוך הקופסה הזאת שהיא הראש שלי, באי סדר מוחלט, אני יודעת שהרגע הזה, האקראי לכאורה, היה נקודה בזמן שאפשר לשים עליה את האצבע ולהגיד שהנה, הרגע הזה יחיה עוד הרבה שנים. שהוא הוא הסיבה לכך שבאותו יום, שאני לא זוכרת את התאריך שלו, בשעה כלשהי של אחר הצהריים, עמדתי בתחנת האוטובוס בדרכי למקום לא ידוע — אך ורק בשביל שהרגע הזה יתקיים.

כמו בצילום משפחתי ישן, שאחרי שעברת על כל הפרצופים וזיהית אותם, וגמרת להתפעל מכמה שהם היו צעירים או דומים זה לזה, אתה שם לב לילדה הקטנה עם השיער הקצוץ, שדומה קצת לארנבת, אוחזת בשתי ידיה הקטנות בידה של סבתה ומצמידה אותה ללחיה, ואתה מבין שכל התמונה הזאת, עם כל האנשים האלה, הסבים והדודים והדודות והילדים, היא בעצם רק רקע למחווה הכמעט בלתי נראית הזאת של יד על לחי.

הנה, לא נשאר לי דבר מאותו יום, לא התאריך ולא השעה ולא לאן נסעתי ולמה, וגם לא מה רציתי לעשות ומה חשבתי, מלבד הרגע הזה, האקראי. ועכשיו, כמו בפאזל, שפתאום נמצאה חתיכה נוספת וחייבים להכניס אותה אבל כבר אין מקום, ובשביל זה צריך לפרק ולהרכיב הכול מחדש. או כמו הציורים האלה, עם הנקודות שצריך לחבר בקו אחד כדי שתתגלה איזו צורה, ופתאום מסתבר לך שכל הנקודות שחיברת עד היום לא היו הנקודות הנכונות, שסתם הלכת ביניהן כסומא בארובה, ועכשיו צריך למחוק הכול ולהתחיל מההתחלה. אתה יודע שיש פה סיפור אחר לגמרי, רק שעדיין אין לך מושג מהו.

אתה יודע, סבא, אני חושבת שאיזה חלק בכל זאת נפרד ממני אז ויצא לקראתך ונעלם יחד אתך בסמטה שבין הבתים. חלק שמאז לא חזר אליי, כי אחרת אני לא יכולה להסביר למה הרגע הזה נשאר חרות כל כך חזק בזיכרוני.

אני מתיישבת ליד השולחן הקטן במטבח והיא ניגשת למקרר, מוציאה קנקן פלסטיק שקוף ומוזגת לי כוס מים. היא מוזגת גם לעצמה ושותה בעמידה, גבה אל השיש. כשאני מניחה את הכוס היא שואלת אותי אם אני מפה, מהשכונה. אני אומרת שלא, שסבתא שלי גרה פה פעם, מזמן, לפני שנים, והתחשק לי לבוא לבקר. אני מציעה לה לשים את הירקות במקרר. היא מסתכלת עליי מופתעת ואומרת, "טוב, למה לא? אבל תשאירי את הירקות למרק בחוץ."

היא חוזרת לספונג'ה ואני שמה את כל הירקות, חוץ מאלו שמיועדים למרק, במקרר. כשאני מסיימת הוא נכנס למטבח, מוציא קרש חיתוך וסכין גדולה מהארון, שוטף את הירקות אחד אחד, ביסודיות, ומנגב אותם היטב. אני שואלת אותו אם אני יכולה לעזור. "כן, למה לא," הוא אומר. אני עוזרת לו לחתוך את הירקות לפרוסות גדולות והוא שם קצת שמן בסיר ופותח את החלון. אני מוסיפה את הירקות החתוכים, בצל, גזר, דלעת, סלרי, שורש פטרוזיליה ותפוחי אדמה, והוא מוסיף מים ומכסה את הסיר.

כשהמרק על האש אני לוקחת את הגיגית עם הכביסה הרטובה שמונחת על הרצפה וניגשת לחלון הגדול במטבח, שבדיוק עכשיו זורמת דרכו שמש צהריים חמה, ותולה את הכביסה. גופיות לבנות, גרביים, מצעים, מגבות. הכביסה כל כך לבנה, שאני חושבת לעצמי שאני צריכה לשאול אותה איך היא עושה את זה, באיזו אבקת כביסה היא משתמשת. אני נהנית מהריח שלה, מהקרירות, מהמגע הלח בכפות ידיי, ואז, בדיוק כשאני חושבת לי כמה נחמד היה לגור כאן, אני שומעת אותה מחדר האמבטיה.

"תגיד לי, מאיפה הבאת אותה? אתה לא רואה שהיא לגמרי טרהלהלה? תפסיק להביא לי אנשים מהרחוב. מה, אין לה בית שהיא עומדת לי פה במטבח, מכינה מרק, תולה כביסה? תשמע לי, היא עוד תרצה להישאר פה, בטח אין לה איפה לישון. תיקח אותה מפה יפה יפה ותחזיר אותה למקום שממנו הבאת אותה."

אין לי שום כוונה לצאת מהבית הזה ביוזמתי. אני אוהבת את הריח שלו, ריח של ניקיון ושל מרק, אני אוהבת את האור והחום שנכנסים דרך החלון הגדול במטבח ואפילו את הריח של הכביסה הרטובה.

הוא יוצא מחדר האמבטיה ונעמד מאחוריי. אני יכולה לשמוע את המבוכה שלו. הוא אפילו לא יודע איך לפנות אליי, אפילו לא איך קוראים לי. אני לא מסתובבת אליו. אין לי שום כוונה להקל עליו. אני רוצה להישאר לישון פה הלילה. אבל במקום לשלוח אותי לדרכי הוא מציע לי לאכול אתם צהריים.

"תישארי עוד קצת." הוא אומר, "אל תמהרי, תאכלי אתנו מהמרק, אחר כך תלכי."

אני מבינה שאני חייבת לדבר אתה. אני ניגשת למקלחת. היא יושבת על מעקה האמבטיה ומקרצפת אותה.

"תשמעי," אני אומרת לה. "אני רוצה לבקש ממך טובה, אני אשלם על זה, אני מוכנה לשלם על זה כמו על לילה בהילטון, אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל אני רוצה לישון פה הלילה, אם אפשר, אפילו בסלון, זאת אומרת, אם אין מקום אחר. אני אפילו מעדיפה בסלון."

היא מסתכלת עליי המומה אבל אני בשלי, "חזרתי הבוקר מניו יורק, המזוודה שלי עדיין בשדה ועוד לא דיברתי עם אף אחד. כבר שנים שאני לא חיה פה ועוד לא מתחשק לי לדבר עם אף אחד, אני צריכה להתרגל קצת קודם, יש לי כסף, זו לא הבעיה, אני פשוט לא מסוגלת לישון בבתי מלון, מין מחלה כזאת, אני חייבת, ממש חייבת, מין בית כזה, כמו שלכם, עם ריח של מרק וחומרי ניקוי ומצעים שמתייבשים בשמש ולא באיזה מייבש כביסה תעשייתי."

היא המומה, מחכה שאמשיך, אבל תוך כדי כך מתחילה לנפנף בידה מול פניה, בניסיון להעיף אותי יחד עם הזבוב שמול עיניה.

אין לי מושג אם היא מתכוונת להגיד לי שלא בא בחשבון, או מה פתאום שתשלמי, את יכולה להישאר פה כמה שאת רוצה, את לא צריכה לשלם על זה. אני ניגשת לתיק שלי ומוציאה חפיסת שטרות של מאתיים ש"ח ומניחה אותם על מעקה האמבטיה.

היא מבולבלת לגמרי. היא לא נוגעת בכסף אבל אני רואה שמשהו השתנה בה בכל זאת. משהו התרכך.

"בטח, בטח, אין בעיה," היא אומרת, "נסדר לך פה מיטה, תישארי כמה שאת רוצה, את בטח מתה מעייפות, ואל תחשבי שבשביל הכסף, אגורה אחת אני לא אקח ממך, ככה אנחנו, כאלה בני אדם, אפילו חתול אני לא אשאיר בחוץ, ברחוב."

אני שותקת והיא ממשיכה, "אין לך הורים? אין לך משפחה?"

"יש לי, אבל הרבה זמן לא הייתי אתם בקשר, וגם לא סיפרתי להם שאני חוזרת, אני צריכה קצת זמן, אני צריכה להתרגל קצת קודם. אבל אל תדאגי, מחר על הבוקר אני עפה מפה, אני אחזור לשדה, אקח את המזוודה ואתארגן לי כבר איפשהו."

גם אני כבר מתחילה להאמין לסיפור שלי. כמעט שכחתי שהמכונית שלי חונה ברגעים אלו ממש בחניון תת קרקעי בבוגרשוב פינת הירקון ושיצאתי מהבית בלי להגיד מילה. בכלל לא עלה בדעתי לא לחזור הלילה. חשבתי שרק אעשה סיבוב באוטובוס ואחזור. מזל שהכנסתי אותה לחניון, אני חושבת, ולא השארתי אותה ברחוב.

אחרי שאנחנו אוכלים את המרק הם הולכים לנוח ואני יוצאת החוצה ויושבת על המדרגות. השמש כבר נמצאת בצדו השני של הבניין אבל המדרגות עדיין חמות ותחושה של שלווה מתפשטת בי, מין שקט של צהרי יום קיץ. אני נזכרת בימי הקיץ של ילדותי, על עץ האזדרכת בחצר. ריחות של תבשילים עולים מהקומה התחתונה ואף מכונית לא עוברת ברחוב. חתול שחור לבן מנמנם שתי מדרגות מתחתיי.

"תשמע, מצאתי לי מקום לישון הלילה," אני אומרת לו.

"לישון זה לא בעיה, לישון אפשר בכל מקום, אפילו פה על המדרגות," הוא אומר, "הבעיה האמיתית זה אוכל."

"אתה צודק, בחיי, איך לא חשבתי על זה," אני אומרת ומנסה לדמיין איך זה להיות חתול, בלי שום אפשרות לשמור על אוכל. בלי מקרר, בלי כסף ואפילו בלי כרטיס אשראי.

"אין ספק, זה מצב קיומי אחר לגמרי," אני אומרת לו, "ממש מהיד לפה. אז איך אתה באמת מסתדר?"

"לא קראת את הספר על אלוהים והמקרר?"

"לא, מה זה, משהו חדש? כמו זן ואמנות אחזקת האופנוע?"

"לא, לא. מה פתאום. זה מחקר רציני, שבודק את האמונה באלוהים על רקע ההתפתחות הטכנולוגית במאה העשרים."

"הו," אני אומרת בהתפעלות, "ומה כתוב שם?"

"מצאו שבחמש השנים הראשונות לאחר המצאת המקרר, מספר המאמינים בארצות הברית ירד בצורה משמעותית. שליש מהכנסיות נסגרו."

"מה אתה אומר? למה?"

"את לא מבינה?"

"לא."

"זה אומר שהאמונה באלוהים והצורך לאגור אוכל נובעים מאותה סיבה. מהחרדה לעתיד. על זה בנויה כל השיטה. בגלל זה יש אנשים שמנהל הבנק בשבילם הוא אלוהים. אבל את בטח מבינה שאין לזה סוף."

אני דווקא עוד לא כל כך מבינה אבל הוא ממשיך ומסביר לי.

"אחרי שהם מתרגלים לזה שהמקרר שלהם מלא באוכל הם מתחילים לדאוג בגלל משהו אחר. אני בכל אופן לא שומר כלום."

"אז איך בכל זאת אתה מסתדר?"

"בדיוק כמו שאמרת, מהיד לפה. לפעמים אני אמנם קצת רעב אבל מצד שני אין לי דאגות. אני לא צריך לעבוד ואני גם לא צריך לאגור כל הזמן ואחר כך עוד לשמור על זה, שלא ייקחו לי, כמוך למשל. אני יכול לשכב שעות בשמש ולחלום, ואם אין ברירה אז תמיד יש פחי אשפה."

"זאת אומרת כמו הצרצר והנמלה אבל מלהפך?"

"כן. בדיוק."

"צריך הרבה אמונה בשביל לחיות ככה."

"או, אני רואה שהבנת סוף־סוף. תראי את הנמלים, אלה חיים אלה? ובשביל מה?"

"תגיד, אתה גר פה?"

"לא, למטה. אני רק בא לישון פה קצת בצהריים. אני אוהב את המדרגות האלה כשהן חמות. ואת? אני מבין שאת נשארת."

"כן. לילה אחד. מחר נראה."

"אהה, אני מכיר את זה. ככה זה מתחיל. גם אני הייתי מתחיל ככה. אבל זהו, הפסקתי עם זה. אני כבר לא יכול להרשות לעצמי. עם איך שאני נראה היום אני כבר לא לוקח סיכונים, תראי מה קרה לאוזניים שלי. אני נשאר פה. אני רואה שגם את כבר לא ילדה."

"תשמע, אני לא באמת צריכה את זה. יש לי בית משלי, אני לא יודעת מה עבר עליי, מין קטע של נוסטלגיה. סבתא שלי גרה פה פעם, לא רחוק, והייתה תקופה שגרתי אצלה. מחר אני חוזרת הביתה."

"יש לך מקום?"

"כן. אבל יש שם כבר די הרבה חתולים, אני לא בטוחה שיהיה לך יותר טוב שם."

"טוב, האמת שטוב לי פה. סתם הרגל, לבדוק אפשרויות."

"אני הולכת להכין לי כוס קפה, אתה רוצה משהו? חלב אולי?"

"כן, אבל אם אפשר שלושה אחוז. אני שונא חלב דל שומן."

כשאני חוזרת עם הקפה והחלב ומתיישבת לידו, הוא שואל:

"תגידי, את יתומה?"

"לא, מה פתאום? למה אתה שואל?"

"יש לכם הרבה סיפורים על יתומים, אז חשבתי שאולי גם את."

"לא שמתי לב. אבל מאיפה אתה יודע את כל הדברים האלה? אתה קורא ספרים?"

"לא. אבל חברה שלי מהספרייה סיפרה לי."

"מה היא, חתולה?"

"לא, היא הספרנית. קוראים לה נון זרחי, אולי שמעת עליה. היא מפורסמת."

"אהמממ." עוד אחד שזורק שמות, אני חושבת לעצמי.

"תשמע, חתול, אם אנחנו כבר מדברים, היו לי כמה מחשבות בקשר לזמן, אני רוצה שתגיד לי אם השתגעתי או שאולי גם אתה חושב ככה."

"אני כבר יכול להגיד לך שהשתגעת."

"מה זאת אומרת? למה?"

"כי את מדברת עם חתול. רק משוגעים מדברים עם חתולים."

"אבל תראה איך אנחנו מבינים אחד את השני."

"כן, אבל את לא אמורה לדעת את זה. רק משוגעים יודעים את זה."

"אתה רוצה להגיד לי ששיגעון זה סוג של ידע?"

"כן, לפעמים. זה כמו להסתכל על העולם דרך כמה זוגות משקפיים בו־זמנית, זה יכול לבלבל."

"טוב, תגיד, בא לך לעשות אתי סיבוב בשדרה? ליד הבית של סבתא שלי? שנים לא הייתי שם. אתה יודע, אני מרגישה כאילו נפלתי לתוך חור בזמן. אתה חושב שיכול להיות שזיכרון זה בעצם חור בזמן?"

"יותר טוב שתלכי לבד. יש שם לפעמים כלבים."

יפה יפה, אני חושבת לעצמי, אפילו חתול כבר מתבייש להסתובב אתי, גם הוא בטח חושב שאני טרהלהלה.

אני יורדת במדרגות והולכת לכיוון השדרה. כבר כמעט ערב. אור כחול עוטף את השכונה ומעמעם את הקולות. אני חושבת על כל הרגעים האלה שזורמים כמו גרגירי חול מצד אחד לצד שני בקצב קבוע, מההווה לעבר, ואז אני נזכרת שיש גם רגעים אחרים, שכאילו נתקעים במעבר ובשום אופן לא מוכנים לחלוף ולעבור הלאה, והם נשארים תקועים בזיכרון, שהוא בעצם מין סוג של הווה, לכל החיים, לפעמים אפילו לנצח.

השכונה לא השתנתה. מלבד כמה וילות חדשות הכול נשאר אותו הדבר. הבתים קצת גדלו אבל באופן אקראי וחסר צורה שלא הצליח לפגום באווירת ההזנחה הכללית. ילדים עדיין משחקים בכדור באמצע הרחוב, וזקנים עם סלים עדיין יורדים מהאוטובוס. אני אפילו עוברת ליד אותה תחנה שבה ראיתי את סבא שלי אז, כשלא ניגשתי אליו. אני עוצרת שם לרגע. ילדים עם קרמבו יוצאים בריצה מהמכולת.

אני ממשיכה ישר, לאורך הרחוב. עוברת את הבית של סבתא שלי ומגיעה לשדרה.

אף פעם לא נכנסתי לשדרה בחשיכה. לא העזתי. לא כשהייתי ילדה וגם לא מאוחר יותר, כשגרתי אצל סבתא שלי. אבל עכשיו אני פוסעת פנימה לאטי. העצים דלילים יותר ממה שזכרתי ואפשר לראות דרכם את העיר מנצנצת מן העבר השני, איפה שפעם היה סוף העולם. האוויר עדיין חם. העלים רוחשים בעדינות אבל בשדרה אין נפש חיה. איש לא רץ ואיש לא מטייל עם כלבו. אפילו הילדים מעדיפים לשחק ברחוב, בין המכוניות.

אני מתיישבת על ספסל מול הבית של סבתא שלי ונזכרת בדבריו של החתול על היתומים. אני נזכרת בכל הספרים שקראתי שהגיבורים שלהם יתומים, אני עוברת עליהם בראש, אחד אחד, ושמה לב שחלק גדול מהיתומים האלה, של בננה יושימוטו ושל אמיל אז'אר ואפילו של אורית מורן חברתי, חיו אצל סבתא שלהם.

מישהו היה צריך לחקור את זה. למה אנשים שיש להם הורים רוצים להיות יתומים. ולמה היתומים האלה מעדיפים לגור אצל סבתא שלהם. אולי אני אעשה את זה כשאחזור הביתה. הוא צודק, החתול, מעניין מאיפה הוא יודע את זה.

אני חושבת שאולי גם אני הייתי יתומה באיזשהו אופן בתקופה שגרתי אצל סבתא שלי. יתומה מבחירה. יתומה לזמן מוגבל.

"יא בינתי מאלי, בידאגות יאמג' ומאי אלוורד וואשתמק" — כשאת יושבת לידי, ניחוח מי ורדים עולה באפי.

את מניחה את ידך על ירכי. את היד עם הזרת העקומה, המעוותת, ונושמת אותי מלוא ריאותייך. מאלי, מאלי, מאלי, לי, לי, לי, שלי, אוצרי, יקירתי, איך טמנת בי את הגרעין הזה? את הזיכרון? את הגעגוע?

הזיכרון והשכחה, יד ימין ויד שמאל, הלב והראש, השמחה והעצב.

את לא יודעת שאני משננת את המשפט הזה בלבי עד היום, שוב ושוב, שלא לשכוח. מאמינה שיבוא יום והוא יציל את חיי. כמו השיר בסרט שבע היפהפיות של לינה ורטמילר. מי אמר לך את המשפט הזה, אמא שלך? או אולי סבתא שלך, כשהייתה משכיבה אותך לישון על הגג, מתחת לדקלים המאוושים ברוח החמה? לאיזה רגע ניסית לחזור, איזו פיסת חיים ניסית לשחזר? או שאולי ניסית להיות אם וילדה בו־זמנית, לבדוק איך היא הרגישה, אמא שלך, כשהייתה משכיבה אותך לישון, אולי ניסית להיזכר באהבה שלה, ואם אהבה אותך כל כך למה נתנה לו, לסבא, לקחת אותך ממנה, ממשפחתך, מארצך, לארץ רחוקה וזרה? איך ויתרה עלייך, איך בגדה בך?

ריחות התבשילים על הכיריים, ריחות של ארץ רחוקה. זיכרון שהלך והתרחק, פשט ולבש צורה עד שהפך לחלום, לפנטזיה. הבאר במרתף הקריר בצהרי היום. הלינה על הגגות בלילות החמים. הדקלים המאוושים ברוח, הסירות על החידקל.

הנה את עם אמך לפנות ערב, על הגשר, מסביב מהומת אלוהים. סוחרים, סירות ועגלות. ידך הקטנה בידה של אמך והקולות והריחות מסחררים את ראשך. ריח של דגים מטוגנים עטופים בפיתה חמה, מחרוזות נוצצות, קריאות סוחרים. אתן עומדות על הגשר ומסתכלות על הנהר המאדים באור השמש השוקעת. ידה של אמך חמה וחלקה כמו בצק, כמו אי של שקט בתוך הערב רב, הרחש האינסופי. היא קונה לך סוכריה שקופה בצורת חרוט מסולסל, והמתיקות מציפה את כולך. הקולות הולכים ודועכים, עד שהם נמוגים כליל ואת מגלה שאתן כבר בסמטה שליד הבית.

את זוכרת, סבתא, את הריבה שהכנת לי פעם מעלי ורדים, זוהרת ואדומה, נוטפת ניחוח ורדים? איך שלחת אותי השכם בבוקר לקטוף את העלים הגדולים והאדומים אל תוך קערת הזכוכית, בכותונת דקה וברגליים יחפות על הדשא הרטוב?

מה היה בך, סבתא? איזה קסם? איזו אבקת פלאים פיזרת סביבך? מתי זה השתנה? מתי זה נעלם, הקסם, ואת הפכת למכשפה רעבתנית? מתי התחלת להופיע בחלומותינו, דורשת ותובעת, דורשת ותובעת עוד ועוד, מעכירה את שלוות רוחנו?

אבל כל זה עדיין לא קרה, כל זה קרה מאוחר יותר. עכשיו אנחנו עדיין יושבות בסלון, ידך על ירכי, בחוץ יורד גשם ותנור נפט מחמם את החדר.

את יודעת, סבתא, אני מרגישה פתאום את כל העץ הענק הזה שנגדעתי ממנו. את חסרונו אני מרגישה, לראשונה בחיי. אולי זה הבור שהיה לך בלב, הכאב הגדול שממשיך עד היום. כל ילדייך ונכדייך ונינייך הרבים לא הצליחו להפיג את הבדידות. את כולם הינקת באותו חלב אם חמצמץ, מהול בעצב ובכמיהה, אבל יותר מכול הענקת אותו לאמי, בתך הבכורה, והיא היניקה בו אותי.

מכלי לכלי, מאם לבת, העברתן את הגעגועים ואת ההחמצות. יצקתן מאחת לשנייה עם החלב והבננה, מיץ הקלמנטינות המסונן בקפידה ותפוח העץ המרוסק על פומפייה מזכוכית. כפית ועוד כפית ניסיתן למלא אותי בעיצבונותיכן, בתקוות קרושות, אבל אני מיאנתי. נשארתי רזה להכעיס. לא. לא אוכל ולא יגונות, לא מיץ ולא תקוות. חשבתי שאם אסגור את פי חזק חזק הוא לא ייכנס, הוא יישאר בחוץ, העצב.

אבל גם זה כבר היה מזמן, לפני שהפכת למרירה וקנאית, קנאית ונקמנית, לפני שהבל פיך הפך צהוב כגופרית. כולם חשבו שזה מהסיגריות אבל אני ידעתי שהשתנית, שהימים הטובים חלפו עברו. ידעתי שאת מסתכלת עכשיו על משפחתך, על ילדייך, ורואה רק אנשים, שגם הם, כמו כל יתר האנשים, לפעמים טיפשים, לפעמים רעים, ולרוב חסרי רגישות. אוכלים, מפצחים גרעינים, מאפרים על הרצפה והולכים. סוחרי מכוניות, רמאים קטנים, שמכרו את האהבה שלך בזול והביאו לך בתמורה איזה צמיד זהב גנוב מפעם לפעם.

את זוכרת את הטיול שלנו לירושלים? איך התרוצצת בסמטאות העיר העתיקה כמו ילדה, משאירה מאחורייך את גופך הרזה והחולה? כמו אז, כשהיית בת שש עשרה והגעת לארץ עם תינוקת בזרועותייך.

אולי זה הזכיר לך את עירך. את הסמטאות, הריחות, המאכלים, השפה. הדֵש האדא? הדֵש האדא? לא היה חפץ שלא הפכת, רוכל שלא התמקחת אתו.

את זוכרת איך סחבת אותי לכוכים נסתרים, להדליק נרות במערות קבורה מחניקות מריח שעווה? איך הכרת כל פינה וכל חנות? את זוכרת את המתנות שקנית לי? את הכלי לכחל בצורת טווס מכסף? את כד החרס הקטן? עד היום הם שמורים אצלי, על המדף בחדר השינה.

איך זה שיש חפצים שחיים זמן רב כל כך, אחרי שבעליהם כבר הלכו לעולמם. את יודעת, סבתא, את הכד הקטן אני שומרת כדי לשים בו את האפר שלי, לאחר מותי.

אהבת את ירושלים. היא החייתה אותך. שנים רבות אחר כך עוד אהבנו להיזכר בטיול הזה, במסעדה הערבית שאכלנו בה. את אכלת יונה, אבר מחזק אבר, אמרת.

אולי היא הזכירה לך את עירך, את בגדד, ואולי, כשהבנת שלבגדד כבר לא תחזרי לעולם, התגעגעת למקום הכי קרוב לשם, לעיר הראשונה שחיית בה אחרי בגדד, ילדה קטנה עם תינוקת בארץ זרה, אחרי מסע של חודשים בעגלות וברכבות, דרך סוריה, דרך לבנון. גם את ביירות אהבת. את בתי הקפה, את הים, את האוניות הגדולות שבנמל. את האיילה שסבא קנה לך שם. ואחר כך בירושלים את השכנות שדיברו בשפתך, שעזרו לך. לימדו אותך לענוד לאמא שלי צמיד פעמונים על הרגל כדי שתוכלי לשמוע אותה זוחלת בסמטאות.

אבל עד יום מותך לא ויתרת על הכעס, עד יום מותך לא סלחת לו, לסבא, על שהביא אותך לארץ. שהפריד אותך ממשפחתך, מעירך, והפך את חייך מפנטזיה מזרחית לחלום ציוני.

שכחת כבר את העוני ואת העזובה, את החום הכבד. זכרת רק את הלילות הקסומים על הגגות, את רחש העיר ההולך ודועך יחד עם אור השמש. את ההתרגשות שבהתבגרות, שבאהבה חדשה, את אוושת הדקלים לפני שנרדמת, את תחושת הבית המוכר מימים ימימה. התחושה שלעולם לא תשוב, שכל חייך תכמהי אליה, גם אחרי שנים, כשאמך ואחייך ואחיותייך יעלו לארץ ושמחת הפגישה תתחלף בזרות וריחוק.

הבית גדל והתפשט והוא מכסה עכשיו כמעט את כל החצר. כל המרפסות נסגרו ואין בו אף סימן חיים. לא כביסה על החבל ולא מצעים מתאווררים על החלון. החיים שרחשו בו וגלשו החוצה דרך החלונות והמרפסות, הכביסה והריחות של הבישולים, נעלמו ואינם, ובחצר אין דבר שיכול להעיד על דייריו, אפילו לא מכונית עם מכסה מנוע פתוח.

האור הכחול כבר כמעט נעלם, עוד מעט יהיה חושך. אני רואה את סופי מגיעה הביתה, שקיות בשתי ידיה. היא דוחפת את השער בגופה והולכת בכבדות עד הדלת. מניחה את השקיות על הארץ ומחפשת בארנקה את המפתח. הדלת נפתחת, אור נדלק בפנים והיא נעלמת.

לשווא ביקשה לצבוע את הבית בלבן־לבן, לא שלגייה ולא כנף ברבור ולא כל הגוונים החדשים האלה של טמבור. לשווא ניסתה להכחיד כל זכר לחיים שהבשילו בבית הזה עד שהרקיבו, ריקבון ארוך ותוסס. הבישולים והארוחות, התככים, הקנוניות, האהבות, השנאות, המחלות. בעיקר המחלות. מוות אחרי מוות. קודם הוא, שנה אחריו היא, ואז שימי. אפילו אל הבית לא הספיק לעבור.

מין ירושה נתת לה, לכלתך. נתת את הבית ולקחת את החיים. אפילו שנה לא חיכית. לא יכולת להיות שם לבדך אפילו רגע, ודווקא עם שימי וחימי התחלת, תאומי זקונייך. לרגע לא היססת. מיום שעזבת היית נחושה, באינסטינקט אמהי, להשיב את כולם אלייך. אחד אחד ומן הסוף להתחלה דווקא. בבחינת אחרון שמגיע, ראשון שהולך. אפילו תינוק בן שנה, התינוק של שימי, נכדך שלך, לא עורר את רחמייך. שלי, שלי. כולכם שלי.

לקחת את שימי והשארת את חימי, אחיו התאום, מבולבל וחרד, לא יודע אם לשמוח על מזלו הטוב שנשאר בחיים או להיעלב עד עמקי נשמתו, ששוב העדפת את אחיו על פניו.

ולחכות? לא לחכות? מי הבא בתור?

אתה זוכר, שימי, את הפעם האחרונה שביקרתי אותך? בהוספיס? אפילו לא ידעת שכבר אין לך שיער, שכולו נשר. רק כשאמא שלי אמרה בשמחה מעושה, "תראה, הנה מתחיל לצמוח לך שיער," מיששת את ראשך בקצות אצבעותיך ומיהרת לקחת מגבת ולעטוף אותו.

אתה לא יודע את זה, אבל כל אותו לילה עמדו שמונת אחיך ואחיותיך סביב מיטתך, אוחזים בנשמתך לבל תפרח, אבל היא לא ויתרה, משכה ומשכה, בוא בני, בוא אליי, בוא תאכל, בוא ותראה מה הכנתי לך, מטעמים, מכל טוב. ושוב אותו הלחש, חשווה ומחשה וחשווה ומחשה. עד שלפנות בוקר לא נותר בידיהם אלא הסדין בלבד.

זקנה תאוותנית שכמותך. מתי השתנית? באותו לילה אחד ויחיד שהיית בבית אבות, אחרי שכל בנותייך עייפו מלטפל בך? לילה אחד של בגידה הספיק להפוך את לבך? או אולי היא הייתה שם תמיד, בלבך, הבגידה הזאת? הבגידה שאמא שלך בגדה בך, כשנתנה לו לקחת אותך ממנה לארץ הרחוקה והנידחת ההיא. אז, כשעוד לא היו טלפונים ניידים ואינטרנט וטיסות צ'רטר?

לילה אחד בלבד הספיק לך כדי להפוך את תחושת ההקלה שהתחילה ללבלב בלבן של בנותייך לאבן כבדה שתעיק עליהן עד יום מותן.

ואת, סופי. איך עזבנו אותך, כולנו, איך בגדנו בך, איך השארנו אותך לבד עם ארבעה ילדים? לא מילה, לא ביקור. אף אחד לא הרים טלפון לשאול איך את מסתדרת, כבר יותר מעשרים שנה. לא, זה לא אותך שהחרמנו, זה את הבית הזה. כאילו מעולם לא היה קיים, הציר שעליו סבבו החיים. הסיבובים הקטנים, היומיומיים, של רחלי וחזי. היא בבוקר עם הלחמניות והגבינה והוא בצהריים עם הטענות והמענות, חסר מלח, חסר פלפל, חם מדי וקר מדי. והמעגלים היותר רחבים של רחמים ורפאל, וחימי ושימי, על פי איזה לוח זמנים אקראי, ופעם בשבוע לולו, בהו־הא גדול, כאילו כל השבוע חיכו רק לה, לרגע שבו תיכנס כמו דיווה לחדר ובידיה עוגת קרם ענקית מקושטת בפרחי מרגרינה. וכל יתר המעגלים, הרחוקים יותר, של הנכדים והנינים.

והשבתות. כן, השבתות. שכווווולם היו מגיעים בהן. לא רק הבנות, גם הבנים, עם הכלות, שגם הן כבר התמכרו למאכלים שלך, לחשווה ולמחשה, ועדינה כלתך, שמעולם לא החמיצה סיר של חמין, ועדיין נושאת בתוכה את כל הסירים, אחד על השני, אחד על השני, עם כל השעועית והביצים הקשות והקישקע בתוכם. שהלכה ותפחה והשמינה עד שצריך היה להזעיק את מכבי האש כדי לחלץ אותה מהאמבטיה, ורחמים, שככל שהשמינה הלך והצטמק, והחריצים בלחייו הלכו והעמיקו.

אז כשעדיין לא ידענו שהוא מגדל עוד משפחה קטנה בסתר, ושיבוא יום והטלפון בביתו יצלצל וקול של ילדה קטנה ישאל,

"שלום, אני יכולה לדבר עם אבא שלי?"

ועדינה תשאל, "ואיך קוראים לאבא שלך?"

והילדה תענה, "רחמים."

כשאני חוזרת מהשדרה ועולה במדרגות אני רואה את החתול מחכה לי.

"איך היה?"

"לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה."

"שום דבר את לא יודעת. על כל דבר את צריכה לחשוב. מה יש פה לחשוב, או שיודעים או שלא."

"אני חושבת שאני יודעת אבל לא מיד, לוקח לי קצת זמן."

"אז אולי יש לך פשוט קצר?"

"אתה חושב?"

"לא. אני יודע."

"מה זאת אומרת, מה זה קצר?"

"בחשמל. במוח. א.א.ג., גלי מוח, לא שמעת על זה?" הוא אומר בקוצר רוח.

"אז מה אפשר לעשות?"

"מדיטציה."

"מדיטציה? אז זה מה שאתה עושה כל הזמן?"

"כן. אני חייב לתחזק את גלי המוח שלי, אני לא יכול להרשות לעצמי קצרים, כמוך."

"טוב, חתול, תגיד, אכלת משהו?"

"כן. אל תדאגי. חיכיתי רק לראות שאת חוזרת."

"מה, אז זה נכון, שאפשר ליפול לתוך חור בזמן?"

"את זה את אמרת."

"נו מה, נהיית לי עורך דין? תגיד כבר למה אתה מתכוון."

"כן. לפעמים אפשר ליפול ולא לחזור, ללכת לאיבוד."

"אז איך זה שאף אחד עוד לא עלה על זה, איך זה שכולם בטוחים שהזמן דוהר ישר קדימה, כמו כביש חד סטרי?"

"שטויות. זה באמת מה שכולם חושבים אבל זה לא נכון. זה כמו מבוך, כמו רשת, יש כל מיני שבילים, ולפעמים אפשר גם ליפול, להיכנס לתוך מנהרה ולא לחזור, או להישאר תקועים שם שנים. תיזהרי עם המשחקים האלה שלך, את לא רואה כמה אנשים נשארו תקועים בזיכרון שלהם? הם רק ירדו לרגע מהשביל והופ! נתקעו בזמן אחר."

"אבל תשמע, קרה לי שם משהו שאני חייבת לגלות."

הדלת נפתחת והיא מסתכלת בי בחשדנות.

"היה נדמה לי שאני שומעת קולות," היא אומרת ומעבירה את מבטה ממני אל החתול ובחזרה.

"איפה היית? לא ידענו אם לחכות לך לארוחת ערב."

"הלכתי לבקר את הבית של סבתא שלי."

"נו, וגר שם מישהו עכשיו?"

"כן. דודה שלי."

"נו, וביקרת אותה?"

"לא. רק ישבתי בחוץ והסתכלתי."

"טוב. בואי, אני אכין לך חביתה אם את רוצה, אנחנו כבר אכלנו."

"לא, תודה. אני כבר אדאג לעצמי."

"הדלקתי את הדוד, תוכלי להתקלח אחר כך."

"תודה."

אני נכנסת למטבח הקטן ומכינה לי חביתה ושני טוסטים עם ריבה. אחר כך, כשאני יושבת ליד השולחן ומכרסמת להנאתי את הטוסטים, אני מנסה להבין מה גורם לי אושר כזה, לשבת במטבח בבית זר, עם זוג זקנים שאני לא מכירה, ולאכול ארוחת ערב.

מהמקום שבו אני יושבת אני יכולה לראות אותם על הספה, מול הטלוויזיה. היא יושבת וסורגת, זורקת מילה פה ושם. היא לא אוהבת את ראש הממשלה, היא חושבת שהוא שקרן. הוא לא עונה. נראה לי שלא נעים לו שמדברים ככה על אנשים.

אני גומרת לאכול ונזכרת בבהלה שלא הודעתי בבית, שנעלמתי סתם ככה. אני חייבת לצאת ולהתקשר אליהם, אחרת הם עוד יכולים להתקשר למשטרה ואז עוד עלולים למצוא אותי, יושבת פה, בבית זר בדרום העיר, אוכלת טוסטים עם ריבה. שזה בערך כמו להתקשר למשטרה להודיע שהאוטו שלך נגנב ואז להיזכר ששכחת איפה החנית אותו.

אני מפנה את הכלים ושוטפת אותם, מנגבת את השולחן יפה יפה מכל הפירורים ושואלת אם הם רוצים לשתות משהו, אולי תה.

"כן, למה לא," הוא עונה.

אני שואלת אם יש להם נענע.

"כן, יש למטה, בגינה, ליד השביל."

אני שמה מים לתה, מכניסה את הנייד לכיס ויורדת לקטוף נענע.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתקשר הביתה אבל אין לי מושג מה להגיד. שהתחשק לי לישון באיזה בית בדרום העיר? שהלכתי לאיבוד? שנפלתי לתוך חור בזמן?

אני מתקשרת.

"תשמע," אני שומעת את עצמי אומרת לבעלי, "אני לא אגיע לישון בבית הלילה, אני אסביר לך הכול מחר, אבל אין לך מה לדאוג, ממש כלום. הכול בסדר וזה גם לא שהתאהבתי במישהו אחר חלילה, אבל פשוט נתקעתי איפשהו."

"מה זאת אומרת, איפה את?"

"עזוב, זה באמת לא חשוב. הכול בסדר, אני אספר לך מחר. רק אל תדאג ולילה טוב. ותמסור נשיקות לילדים."

אחרי שנפטרתי מזה אני רגועה יותר. אני מוצאת את הנענע וקוטפת כמה גבעולים יפים. החתול מסתכל עליי מזווית עינו. אוויר הלילה חם ונעים ואני מתיישבת על המדרגות עם גבעולי הנענע בידי, סתם כך, להתבשם מהאוויר. אני נזכרת בריחה הדבשי של הגדר החיה שהייתה בחצר של סבתא שלי. החתול בא ומתיישב לידי. אנחנו לא מדברים. כבר דיברנו מספיק ליום אחד. אני מלטפת אותו קצת בין האוזניים והוא מגרגר.

"לילה טוב חתול," אני אומרת לו ונכנסת פנימה. המים בדיוק התחילו לרתוח.

אני מתפלאת על הנינוחות הזו, התחושה כאילו גרתי בבית הזה, עם האנשים האלו, מאז ומתמיד. אולי כל העניין הזה של משפחה לא כל כך משנה, אני חושבת לעצמי, אולי זה לא כזה ביג דיל. העיקר שתהיה טלוויזיה, כוכב נולד, הישרדות, חדשות.

אני מכינה את התה ומביאה אותו לסלון.

"גם אתם מרגישים כאילו חיינו פה תמיד, ביחד?"

הוא נפנה אליי בחיוך ואומר:

"כן, נחמד שאת פה. הילדים שלנו בקושי באים. כל הזמן עסוקים, עבודה, עבודה, עבודה."

היא ממשיכה לסרוג בשתיקה.

אני מספרת לה שפעם הייתי אלופת הארץ בסריגה. שהייתי סורגת חודשים שלמים. פשוט יושבת על התחת וסורגת. שהייתי מוכרת את הסוודרים שלי בבוטיקים הכי יקרים בארץ, אפילו בחו"ל, בפריז, ניו־יורק ולונדון.

היא מסתכלת עליי באותו מבט שהחתול הסתכל עליי קודם ואומרת, "באמת?"

למחרת אני מתעוררת מוקדם. הבית מסודר וריחני מהניקיון של אתמול ואור של בוקר זורם פנימה דרך החלון הגדול שבמטבח. אני מקשיבה לקולות. שקט כאילו אין איש בבית. יונים מגרגרות בחוץ.

אני מסתכלת סביבי על החדר, על הסלון הזה, על התמונות שעל הקיר, על הרהיטים שכבר לא מוכרים כמותם בשום מקום ומנסה להבין מה יש בבית הזה שגורם לי להרגיש כל כך בנוח, כל כך בבית. נראה שאפילו למפית שמונחת על הטלוויזיה ולאגרטל הקטן שעליה יש תפקיד בכך.

בדרך לשירותים אני נזכרת שאין לי אפילו מברשת שיניים. אני שוטפת את הפה עם משחת שיניים בלבד ומנגבת את הפנים במגבת הוורודה שהיא נתנה לי אתמול.

כשאני יוצאת, אני רואה אותו במטבח. הוא מחייך אליי ושואל מה אני רוצה לשתות. אני עונה לו שהוא לא צריך לטרוח, שאני יכולה להכין לי לבד, אבל הוא מתעקש ואני מבקשת קפה עם הרבה חלב, כמו שסבתא שלי הייתה מכינה לי.

אני יושבת ליד השולחן ומחכה לקפה, מתבוננת בתנועות שלו, בעדינות ובזהירות שבהן הוא מתנהל בתוך המטבח הקטן, כאילו נכנס לממלכה לא שלו.

אוויר קריר עדיין, של בוקר, נושב פנימה והאור עדיין רך. תחושה של אושר מציפה אותי, מתפשטת מהלב אל החזה ומהחזה אל חלל הבטן עד שהיא מגיעה לקצות האצבעות. אני מניחה את כפות ידיי על השולחן ואז הוא מגיע עם הקפה. הקפה לוהט אבל אני מחזיקה את הכוס בשתי ידיי ומריחה אותו.

אנחנו יושבים ושותים את הקפה והוא מספר לי שהיא אחות בחדר מיון. שהיא עובדת במשמרות, ושהיום התחילה מוקדם בבוקר, ושלא משנה באיזו שעה היא יוצאת מהבית הוא תמיד קם אתה והם שותים ואוכלים ארוחת בוקר ביחד. הוא מספר לי שהוא שומר. שכבר כמעט אין לו עבודה, שרק מדי פעם מישהו שעבד בשבילו בעבר נזכר בו ומתקשר אליו, בדרך כלל כשהשומר הקבוע חולה או כשיש אתר בנייה חדש ועדיין לא מצאו שומרים קבועים, אבל רוב הימים הוא בבית לבד, קורא עיתון, מקשיב לרדיו. היא משאירה לו כל יום פתק מה לעשות, ללכת לבנק, לדואר, לשוק, לשלם משהו.

"ככה זה אחות," הוא אומר בהתנצלות ומחייך, "כל הזמן עבודה, כל הזמן אחריות."

אני מספרת לו שפעם, לפני יותר מעשרים שנה, גרתי אצל סבתא שלי בשכונה הקרובה, ופשוט נתקפתי געגועים. אני מספרת לו שעשיתי אז החלטה שהסיטה את כל חיי ממסלולם, שלקחה אותם למקומות מאוד רחוקים, שאולי אני אפילו לא מתגעגעת לסבתא שלי או לבית שלה, אלא למי שהייתי אז, לפני ההחלטה, לפני השינוי.

הוא מנענע בראשו ומסתכל עליי כאילו הייתי ילדה קטנה.

"אבל," הוא אומר לי, ונדמה לי שאני רואה את עיניו מצטעפות בדוק של דמעות, "כל רגע בחיים שלנו אנחנו עושים החלטות כאלה, אפילו בלי כוונה."

"כן, זה נכון," אני עונה לו, ובלבי אני יודעת שזה היה משהו אחר, שזה היה שינוי קוסמי, שזו הייתה החלטה שיכולה להסיט כוכב ממסלולו.

כשאנחנו מסיימים לשתות אני מפנה את הכלים ושוטפת אותם, ואז אני אומרת לו שאני רוצה לעשות סיבוב בשדרה. הוא אומר שאין בעיה, שהוא ממילא כל היום בבית ואני יכולה לחזור מתי שאני רוצה.

בדרכי החוצה מצלצל הטלפון ואני שומעת אותו עונה,

"לא, לא, עוד לא, עוד פה."

אני נזכרת שאמרתי לה שהיום אני עפה מפה וממהרת לקחת את התיק ולעמוד ליד הדלת. אני מחכה שיגמור את השיחה כדי להיפרד ממנו יפה.

הוא מסיים את השיחה ואני מבחינה שהוקל לו.

"היא תחזור מאוחר היום, יש לה שתי משמרות, היא אומרת שאם אין לך לאן ללכת את יכולה להישאר."

אני מבינה שכנראה בדרך לאוטובוס היא עשתה חשבון וגילתה שכל לילה שלי בהילטון שלה זה כמו כמה משמרות, ולמה לא, אם כבר נפלה לידיה הזדמנות כזו.

"יופי, תודה," אני עונה לו, גם בתחושת הקלה.

אני רוצה ללכת עכשיו לשדרה. בבוקר, באור יום. אני רוצה לגלות מה יש שם. לגלות את הפתח לאותה מנהרה שמובילה לאיזה עולם נסתר, תת קרקעי, ולאותו רגע לפני למעלה מעשרים שנה שבו חרגו חיי ממסלולם והתחילו להסתובב סביב שמש אחרת. אני חייבת להבין מה גרם לשינוי הזה, לתנועה הזאת, לחריגה הקוסמית. אין לי מושג למה, אין בזה שום היגיון, אבל ברור לי שזה קשור לשדרה, שיש בה איזה פתח נסתר, סדק לעולם אחר.

אני יורדת במדרגות ומחפשת במבטי את החתול אבל הוא לא שם. אני נכנסת לשדרה. באור היום הכול נראה גלוי ופשוט, נטול קסם. אין בה שום דבר נסתר. סתם שדרה מוזנחת במרכז העיר, שאפילו לא טורחת להסתיר את עליבותה. מצדה האחד שכונת מצוקה ומצדה השני אזור תעשייה. שתי שורות של עצים גידמים וספסלים ישנים, שבורים, חרוצים בכתובות, וזה הכול.

האור עדיין מסתנן דרך העצים ברכות של בוקר והעלים מתנועעים בעדינות. מתלחשים במעין שיחה שקטה.

אני נשכבת על ספסל מתחת לאחד העצים ומתבוננת בעלים. הם רוחשים ללא הפסק למרות שאין אף משב רוח, אף לא קל שבקלים. נראה כאילו עוד ועוד עלים מצטרפים למעגל הלחישה והם מעבירים ביניהם את אותו משפט מאחד לשני, מפה לאוזן, מעלה לעלה, לאורך השדרה. אני מנסה להקשיב, לעצום עיניים ולהאזין למה שהם אומרים אבל אני לא מבינה.

סבלנות, סבלנות, אני אומרת לעצמי, זה כמו ללמוד שפה חדשה, את כבר רוצה להבין מה הם אומרים? תשכבי קצת בשקט, תעצמי עיניים ותקשיבי.

"אתה זוכר אותה?"

"לא."

"זאת הנכדה של רג'ינה. אתה לא זוכר?"

"לא יכול להיות."

"כן כן, זאת היא."

"לא יכול להיות, אתה זוכר כמה יפה היא הייתה? אתה זוכר איך שהייתה הולכת עם השמלה הכחולה עם הכתפיות ומחרוזת של צדפים על הראש?"

לא, לא, לא יכול להיות שהם מדברים עליי, אני אומרת לעצמי, תקשיבי שוב, יותר טוב!

ואז אני שומעת מין אוושה שהולכת ומתגלגלת, עולה מבטן האדמה ונשמעת כמו שאנשים מתארים קול שמגיע לפני רעידת אדמה, ואני מתעוררת בבהלה ממשהו שקופץ עליי ורואה את החתול עומד על חזי ונועץ בי את עיניו הירוקות.

"אוי, חתול, נורא הבהלת אותי, מה אתה עושה פה?"

"בואי, בואי, את חייבת לצאת מפה, אין לך מושג עם מה את משחקת."

"אבל למה? אתה חייב להסביר לי. אני לא יוצאת מפה עד שאתה מסביר לי."

"אז תישארי," הוא אומר והולך.

אני אוספת את איבריי בכבדות והולכת אחרי החתול. לא שמתי לב שכבר צהריים. אני מרגישה מותשת. מרגישה שיש אמת בדבריו של החתול אבל עכשיו אני יודעת בוודאות שאחזור לכאן, שהשדרה היא באמת מין חור קוסמי. אבל לאן?

"הי, חכה רגע, לאן אתה ממהר?"

"לספרייה."

"אפשר לבוא אתך?"

"כן, אבל תזדרזי."

"אני רוצה לפגוש את החברה שלך. היא בטח נורא חכמה," אני מנסה להתחנף.

אני ממהרת אחריו, משתדלת שלא לאבד אותו, ובטח שלא להתבלבל בינו לבין חתולים אחרים שמסתובבים ברחוב. רק זה עוד חסר לי, שהוא יגלה שאני לא מבחינה בינו לבין האחרים. הייתי צריכה לשאול אותו איך קוראים לו, הוא לא נראה לי אחד שאפשר לעשות לו סתם פססס פססס באמצע הרחוב.

"הי, חתול," אני קוראת אחריו, "אני לא יכולה לעקוב אחריך כשאתה נעלם כל פעם מתחת לאיזה אוטו או מעל איזו גדר. אתה מוכן בבקשה ללכת על המדרכה?"

"כבר הגענו," הוא עונה לי.

אני מרימה את מבטי, ואכן מול עיניי עומד מבנה בטון חשוף ומכוער, שנבנה כנראה באיזה פרץ פילנתרופי של העירייה או של מוסד אחר, וכתוב עליו 'הספרייה העירונית', אבל אני לא מספיקה לראות על שם מי כי אני ממהרת אחרי החתול במדרגות הרחבות שעטיפות של ארטיקים ובדלי סיגריות מתגוללים עליהן, ונכנסת לתוך אולם גדול ואפל. החתול חוצה אותו באלכסון ואני אחריו. אני עוד מספיקה לראות את קצה זנבו לפני שהוא נעלם באחד החדרים. אני מוצאת אותו יושב על השיש בתוך מטבחון קטן ומלוכלך ומסתכל אליי.

"היא פה?" אני שואלת.

"לא, נראה לי שהיא כבר הלכה. יש לך אולי כמה מטבעות?"

"כן. למה?"

הוא מטה את ראשו הצידה ואני מבחינה לצדו, על השיש, במין מכונה אוטומטית למכירת ממתקים, רק שבמכונה הזאת במקום סוכריות ומסטיקים יש חטיפים לחתולים בצורת עכברים קטנים. אני מכניסה כמה שקלים פנימה והוא תופס את החטיף באוויר וקופץ אתו לרצפה. אפשר לראות שהוא כבר עשה את התרגיל הזה כמה פעמים.

"אפשר לחזור," הוא אומר.

יפה יפה, אני אומרת לעצמי, אז זה כל הסיפור, בטח שהוא לא צריך להסתובב עם ארנק או לעבוד, חלילה.

בערב אני מחליטה לחזור לשדרה ולא לצאת ממנה עד שאבין מה קורה שם. איך זה שהמקום הפשוט והתמים הזה בלב העיר הוא בעצם מנהרה לעולם נסתר. אני הולכת לכל אורך השדרה דרומה, עד הקצה ובחזרה, ואז מתיישבת שוב מול הבית של סבתא שלי, ממש מול שער הכניסה לחצר. יושבת בחושך ומחכה עד שסופי מגיעה. היא פותחת את הדלת ואני חומקת ונכנסת אחריה ישר למטבח, או לפחות למה שפעם היה המטבח.

רגע, זה לא ברור, קשה לראות בחושך. אני נתקלת במשהו, זאת מיטה. זאת המיטה שלך, במטבח? המיטה שלך עמדה במטבח? או שהיא הייתה במרפסת הסגורה, הדרומית, זו שהייתה מוארת כל היום, רותחת מחום לקראת הצהריים? למה נדמה לי שזה היה גם המטבח, שהיו שם כיריים לצד המיטה, ובזמן שישנת, ראשך צמוד ל"טרנזיסטון", כמו שהיית קוראת לו, כותנות לילה דהויות תלויות ברישול על החלון הגדול, להסתיר מעט את השמש, וידך, זאת עם הזרת העקומה, מונחת על לבך, למה נדמה לי שבאותו זמן היה סיר מרחש על הכיריים?

אני כבר לא זוכרת. אולי נתחיל בחדר האמבטיה, אותו אני יכולה לזכור היטב. את הריח שהיה בו אז אני זוכרת בדיוק. לא, לא היה שם ריח של ניקיון אלא רק של קרירות ורטיבות, מהול בריח של נקה 7 ישן. בקיר שמימין לאסלה, בתוך הבלוקים החשופים, הייתה חצובה תעלה שאיש מעולם לא טרח לסתום. שני צינורות מתכת דקים עברו בתוכה. תעלה אפורה, אקראית כהלך מחשבתו של אותו אינסטלטור שחצב אותה. אני זוכרת את התעלה הזו לפרטיה. היא חרותה על לוח לבי כמו עיר נטושה, בנויה בתוך מצוק, כמו בתים חצובים בסלע. הייתי יכולה להתבונן בה שעות, חיים שלמים יכולתי לראות שם, רוחשים בתוכה.

בהמשך הקיר הייתה הדלת ועליה ווים, עליהם היו תלויות מגבות ישנות, דהויות, מדיפות ריח גוף ולחות. גם החלוק שלך, הוורוד, היה תלוי שם. חלוק פרחוני ממולא בחומר סינתטי, כמו שלבשו אז, עם צווארון עגול וסביבו מעין מלמלה. הכול היה ישן, דהוי, משומש, וכבר ראה ימים טובים יותר אצל אחרים לפני שהגיע אלייך. ואז השקית. שקית ניילון. שמרת בתוכה את השערות שלך, את השערות שנשרו לך. את זוכרת איך היית אוספת אותן מהמברשת? אוספת ושומרת? אספת אותן לפקעת שהלכה וגדלה מיום ליום. למה שמרת אותן? למה אנשים שומרים שערות? שיניים?

אולי זה כמו שאני כותבת היום. אולי גם אני מניחה את השאריות שלי על הנייר, אוספת ושומרת.

אני נזכרת שגם אמא שלי שמרה את הצמות, שלי ושל אחותי. אני מקווה שהן לא שמורות יותר בשום מקום. היא הייתה פותחת את נייר הפרגמנט לאט ובזהירות, כמגלה אוצר, ומראה לי שני זוגות של צמות לא ארוכות במיוחד, בצבע חום בהיר, שאיבד כבר מזמן את הברק שלו. שָטני, היא הייתה קוראת לו, משתמשת במילה הזאת כבתבלין אקזוטי.

מה זה, הגעגוע הזה לזיכרון? הגעגוע שלופת בגרון כשההווה עדיין פה?

אהבתי את המקלחת הזאת. את תחושת הנוכחות של גוף של אנשים אחרים, זקנים, את האינטימיות של ריחות הגוף.

והייתה גם המרפסת. המרפסת הסגורה, שלפני כן הייתה סתם מרפסת ועוד לפני כן הייתה פשוט הכניסה. זו הייתה ארץ הגלות של סבא, בבחינת מנגד יראה את הארץ ואליה לא יבוא. לשם הגלית אותו כנקמה. שם היה שוכב יום ולילה על המיטה, בגומחה שמתחת למדרגות, רואה הכול ושומע הכול, בשקט, ללא מילה. מידה כנגד מידה קצבת לו על הגלות שכפה עלייך מביתך וממשפחתך. אפילו את ארוחותיו היית מוכנה להביא לו לשם, ובלבד שלא ייכנס הביתה, סוהרת אכזרית שכמותך. את כולם לקחת לעצמך, את הילדים והנכדים והנינים, אפילו את הדוור ואת איש הזבל. אפילו את הפקח של העירייה שהיה מביא לך את הדו"חות על הבלגן בחצר, אפילו אחריו היית רצה עם כוס תה.

אל כולם היית נדיבה ורחבת לב, רק לא אליו.

ואתה, סבא, מה ראית בדמיונך? איזה עולם מופלא ראית שגרם לך לעזוב הכול ולצאת למסע הזה בעקבות החלום, עם ילדה ותינוקת בת יומה?

אני יכולה לראות אותך צעיר, דק גו, בחולצה לבנה, ממולל ענף הדס בידיך, ממולל ומריח. אני יכולה לראות את החלום בעיניך. את ירושלים.

אבל עכשיו אתה שוכב פה בכניסה, במרפסת העלובה הזאת, אפילו אל תוך הבית אין לך רשות להיכנס, ואתה שומע את הרעל שהילדה שאהבת מטפטפת לצלחות יחד עם האוכל שהיא מגישה. וילדיך, סוחרי המכוניות האלה, עוברים על פניך ומתעלמים מקיומך. מה אתה חושב? מה אתה רואה?

אתה עדיין שמח שהגעת? שעשית את המסע הזה לירושלים? ואולי אתה באמת חי שם, בספֶרה אחרת? בעולם נסתר? בין סיפורי התנ"ך? בספר התפילה? בין נביאים ומלכים? יודע שאתה עוד טיפה קטנה בזרם שהולך ונקווה לים גדול פה, בארץ ישראל?

האוויר נהיה קריר. אני מתעטפת בשמיכת הפיקה שהבאתי אתי, עוצמת עיניים ומחכה. בהתחלה עוד מגיעים אליי קולות העיר, המכוניות והטלפונים, אבל לאט לאט הם נעלמים ואני שומעת רק את העלים הרוחשים ברוח הקלה, ויש תחושה של חיות קטנות, בלתי נראות, שעוסקות באיזו עמלנות לילית, אבל שום דבר חוץ מזה.

אני מתעוררת בהרגשה שמישהו מלקק לי את הלב, מישהו עם לשון עדינה ומחוספסת. אני פותחת עיניים ולא רואה דבר מלבד ענפי העצים שמעליי, אבל ההרגשה כל כך מוחשית שאני מכניסה את היד אל מתחת לחולצה למשש את לבי, וכשאני מוציאה אותה היא לחה ויש לה ריח מוזר.

בלילה הבא אחזור הנה ולא אפקח את עיניי. אתן לחיה הזאת ללקק לי את הלב עד שאוכל לזהות אותה בעיניים עצומות.

למחרת בערב רגליי כבר מוליכות אותי מעצמן אל השדרה, אבל במקום לשבת מול הבית של סבתא שלי אני ממשיכה הלאה, דרומה, עד שאני מגיעה לביתה של דודה שלי, של רחלי. אני מתיישבת על הספסל מול הבית. אור כחול של טלוויזיה מהבהב בחלון ואני יכולה לראות את רחלי ואת איילה, בת דודתי, שעדיין חיה עם אמה בבית בו נולדה.

אור ניאון דולק במטבח והיא מכינה לשתיהן ארוחת ערב. חביתה, סלט ירקות עם בצל ירוק וצנוניות חתוכות דק דק, לחם וגבינה. אחר כך, כשהן מסיימות לאכול, הן עוברות לסלון בשתיקה. הן מתיישבות על הספה ומתעטפות בשמיכה של תוגה מהחיים שהולכים ואוזלים יום יום, שעה שעה, ללא שינוי. ללא תקווה. מהחיים שהתרוקנו מהבית.

את זוכרת, רחלי, את השבתות, כשכל הגברים היו באים אלייך הביתה ויושבים סביב השולחן במטבח, השולחן העגול, ומשחקים פוקר? יעקב בעלך וחמשת אחייך, רחמים ורפאל, חימי ושימי, חזי ועוד שכנים וחברים, לפעמים גם אבא שלי. מעשנים. מתוחים. לאט לאט היה המתח עולה ומתאבך יחד עם עשן הסיגריות מתחת למנורה. השתיקות היו מתארכות. הטונים היו עולים ואתם גם החום. הם היו מתפשטים. מורידים את החולצות. נשארים בחזה חשוף או בגופייה, ריח של זיעה ומתח היה מתערב בריח הסיגריות ומילים כמו פול, פרול וזוגיים היו נזרקות לחלל החדר ונשארות לעמוד באוויר, כלואות בתוך העשן. עוד סיבוב ועוד סיבוב, עד שנגמר היום, הגיע הערב, הילדים רוצים לישון.

לקח לך בטח שבוע שלם לאוורר את הבית מהעשן ומהמתח, אבל החיים היו מובנים מאליהם אז. הם פשוט התרחשו. לא היה צריך להניע אותם ובטח שלא את. הבית היה טבור החיים. הבית שלך והבית של סבתא. שם היו הנשים והאוכל והילדים וכאן היו הגברים והסיגריות והקלפים, בימים בהם נשים וגברים עדיין חיו על שתי יבשות ששדרה מפרידה ביניהן. כשהאור בחלון כבה, אני קמה והולכת משם.

למחרת אני מתעוררת מאוחר. לפי האור שבחלון הגדול אני יודעת שכבר כמעט צהריים. אני רואה אותו עומד בגבו אליי ותולה כביסה.

אני נכנסת למקלחת לשטוף פנים ולצחצח שיניים וכשאני יוצאת הוא כבר מחכה לי עם הקפה מוכן ואומר בחיוך, "בוקר טוב." אני מחייכת אליו בחזרה. איבדתי את תחושת הזמן, יש לי הרגשה שאני חיה כאן כבר עידן ועידנים, שיש בינינו הבנה של אנשים שחיו ביחד שנים רבות.

אני מתיישבת ליד השולחן ושותה קפה. זה בדיוק כמו הקפה שסבתא שלי הייתה מכינה לי, עם הרבה חלב חם ומתוק.

"נו, מצאת כבר?" הוא שואל.

"את מה?"

"את מה שחיפשת. ישנת עד מאוחר, אז חשבתי שבטח מצאת את זה כבר."

"לא, עוד לא," אני עונה, "אבל יש לי הרגשה שאני ממש קרובה."

"זה טוב," הוא אומר.

"כן," אני עונה. "אני חושבת שאשאר היום בבית, אני צריכה לחשוב קצת."

אנחנו גומרים לשתות. הוא לוקח סל גדול ויוצא לענייניו ואני ניגשת למקרר. מתחשק לי להכין משהו לאכול. אני מוצאת כמה קישואים וגזרים, מניחה אותם בתוך קערה, ויוצאת למדרגות. המדרגות כבר מוצלות והרחוב שקט. אני משאירה את הדלת פתוחה לרווחה. הרדיו מנגן בשקט ואני מתחילה לרוקן את הגזרים והקישואים כמו שסבתא שלי לימדה אותי. מוציאה את תוכנם לאט ובזהירות בסכין חדה ומחזירה אותם בעדינות לקערה, אחד ליד השני, לאט ובסבלנות.

את זוכרת, סבתא, איך היינו יושבות כך לפעמים, בחצר, בימי שמש בחורף? איך היינו מוציאות שני כיסאות ויושבות בין העשבים הגבוהים, התרנגולות, האגזוזים והקרבורטורים? את היית מקפלת את רגלייך הרזות תחתייך, הקערה ביניהן, והיינו מרוקנות את הגזרים והקישואים מתוכנם כדי שנוכל למלא אותם לאחר מכן באורז וצימוקים.

אני זוכרת את החצר המוזנחת הזאת, פיסת טבע בלב העיר, ג'ונגל עירוני. לא הועילו לא הדו"חות שקיבלת מהעירייה ולא הקנסות. הסדר נשאר מחוץ לגדר. איש לא הצליח לפגוע בתוהו ששרר שם.

בכניסה הצפונית היה שער ברזל שחור מוקף בגדר חיה, גזומה, שהייתה פורחת בלילות הקיץ ומפיצה ריח דבשי וכבד. זאת הייתה הכניסה המסודרת, הכניסה של השכנים. הכניסה השנייה פנתה לשדרה, שם לא היה שער, רק שביל כניסה מרוצף באריחי בטון גדולים, אפורים, שנאספו מאיזו מדרכה שפורקה, חלקם בולטים וחלקם שקועים, עוד יוזמה שמעולם לא הושלמה של אחד מילדייך, ושם גם עמדו בקיץ שני כדי חרס גדולים מלאים במים, מכוסים בבד, לצנן את האוויר.

מימין לשביל הייתה החצר. חבל כביסה מצינורות ברזל עבים התנוסס במרכזה, ראשו בשמיים. היית צריכה לטפס על גיגית הפוכה ולמתוח את רגלייך הרזות לכל אורכן כדי לתלות את הכביסה. קצת אחרי החבל היו שלושה עצי גויאבה, שקועים עד צווארם בעשב הגבוה ולמרגלותיהם היה מונח מושב אחורי ישן של סטודיבייקר, מכוסה בפרווה סינתטית שהייתה פעם אדומה או ורודה, לפני שדהתה ועשבים נבטו בה.

כל יתר החצר הייתה זרועה בחלקי מכוניות, צמיגים, מצברים ישנים, קרבורטורים ואגזוזים, וביניהם הסתובבו התרנגולות, מנקרות ומשוטטות בתוך העזובה ומביטות סביבן במבט המטופש שלהן.

כשאני גומרת לרוקן את הירקות אני נכנסת פנימה, מוציאה מחבת מהארון, מטגנת בצל ואורז, מוסיפה צימוקים קטנים, כהים, ומערבבת הכול יחד עם קצת מלח ופלפל. אני יורדת למטה לקטוף נענע, קוצצת ומוסיפה אותה לתערובת וממלאת בה את הגזרים והקישואים. אני מניחה אותם בצפיפות זה ליד זה בתוך הסיר, ראש לרגליים, מוסיפה קצת שמן, מיץ לימון, סוכר ורסק עגבניות ושמה על הגז.

גם בערב אני לא הולכת לשדרה. במקום זה אני יורדת עם הטלפון למטה ומתקשרת.

"תשמע," אני אומרת לו, לבעלי, "אני צריכה עוד כמה ימים, אני עדיין לא יכולה לחזור."

"אבל את לא יכולה להישאר שם לנצח. יש לך בית, יש לך משפחה, ילדים, יש לך התחייבויות. עד מתי את חושבת שזה יכול להמשיך ככה?" הוא אומר בכעס וממשיך, "אמא שלך התקשרה היום. לא ידעתי מה להגיד לה."

"אתה לא מבין", אני מנסה להסביר לו, "השאלה היא לא אם אני יכולה להישאר פה, השאלה היא אם אני יכולה לצאת מפה. תבין, כנראה שנפלתי לתוך חור בזמן. אני מחפשת את הדרך החוצה אבל אני לא מוצאת. זה יכול לקחת קצת זמן."

"מה זה השטויות האלה? תיכנסי לאוטו ותראי איך את יוצאת משם צ'יק צ'ק," הוא ממשיך בכעס, ואז מתגנבת נימה של דאגה לקולו והוא שואל, "את רוצה שאני אבוא לקחת אותך?"

"לא, לא." רק זה חסר לי, אני חושבת בבהלה, שהוא ימצא אותי פה, בבית זר בדרום העיר.

"תבין, זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה אבל אל תדאג, אני אצא מזה. אני אמצא את הדרך החוצה. רק שיכול להיות שזה ייקח קצת זמן. וחוץ מזה, אם אני כבר פה, אני רוצה להסתובב קצת, אתה יודע, לא בכל יום מזדמן לי ליפול לתוך חור בזמן."

כשאני סוגרת את הטלפון אני נזכרת ששכחתי לשאול מה שלום הילדים. לא נורא, אני אומרת לעצמי, מחר.

אחר כך אני עולה בחזרה לדירה ומצטרפת לארוחה. אנחנו אוכלים את הירקות הממולאים שהכנתי והיא מספרת לנו מה היה היום בבית החולים.

למחרת, בדרך לשדרה, אני נזכרת באזהרה של החתול. תירגעי, אני אומרת לעצמי, בסך הכול חתול, מה הוא כבר יודע. אבל איך שאני נכנסת לשדרה, אני שומעת את העלים מסתודדים בהתרגשות. הרחש הולך וגובר עד שהוא מחריש את אוזניי ואפלה כבדה יורדת, כאילו ענן גדול מסתיר את השמש.

הפחד מתגנב אל לבי ואומר, צאי.

תשתוק, אני עונה לו. שב בשקט, אף אחד לא ביקש ממך להתערב. אני חייבת להבין מה קורה פה, זה לא ייתכן שכאן, סתם ככה באמצע העיר, תהיה מנהרה לאיזה עולם נסתר.

הוא מתכווץ וחוזר למקומו.

אני הולכת לאט, ידיים בכיסים, מנסה לשדר לעצמי עסקים כרגיל, אבל הרחש מתעצם והולך עד שהוא נשמע כמו רעם וצמרות העצים סוגרות עליי כמנהרה. הלב שלי מתחיל לדפוק כמו משוגע וזיעה קרה מכסה את ידיי. הפחד נשאר מכווץ במקומו אבל המילה, צאי, צאי, צאי, ממשיכה להדהד בראשי. אני מרגישה שזה כבר לא בשליטתי. כוח גדול ממני מוליך את רגליי הלאה, פנימה, אל תוך השדרה. אני רק אגיע עד הקצה, אני אומרת לעצמי, ואצא. שני צעדים ימינה או שמאלה ואני בחוץ, אין מה לדאוג. אבל אז מגיע משב רוח פתאומי וחוטף אותי. כוח עצום שואב אותי פנימה, תופס בשיער ראשי, מושך את כל יתר איברי גופי אחריו ואני מוצאת את עצמי בתוך דממה מוחלטת. דממת יום כיפור.

יום כיפור מסוים שבו ביקשת ממני להישאר לתקיעת היתד הראשון לסוכה.

פעם אחת, סבא, פעם אחת בלבד ביקשת ממני משהו, ואני לא נעניתי. מהם כבר התייאשת, מילדיך. כל אותו יום עמדו בחצר, נוברים בתוך קרביה של מכונית עם מכסה מנוע פתוח, מדליקים סיגריה בסיגריה.

אני זוכרת שכבר חזרת מבית הכנסת, שרחש המכוניות ברחובות הסמוכים כבר התחיל וחיכית שאחד מילדיך יתפנה ויעזור לך להתחיל בבניית הסוכה.

הופתעתי מהבקשה שלך. מעולם לא ביקשת ממני דבר. אף פעם לא ידעתי איזו משמעות יש לי עבורך מבין כל הנכדים והנינים. אני זוכרת ששמחתי שאתה מבקש ממני משהו. רציתי להיענות, באמת שהתכוונתי להישאר, אבל אז צלצל הטלפון ומישהו, שימי או חימי, כבר לא זוכרת, היה מוכן לקחת אותי, ונסעתי.

אני זוכרת את המבט שהיה בעיניך כשאמרתי לך שאני צריכה ללכת, שאני לא יכולה להישאר.

אז זהו? זה היה הרגע? המפץ הגדול? אז זה קרה, הרגע שבו סטו חיי ממסלולם? משום מה נראה לי עכשיו שכן, בדיוק אז, אבל אני עדיין לא מבינה איך זה קרה, וגם לא למה, איך הפך דווקא הרגע ההוא למעין צומת, או אולי סיבוב פרסה.

אני הרי מנסה למצוא עכשיו את הנקודה הנסתרת ההיא, הרגע שבו החלטה פשוטה ויומיומית, סתמית אפילו, הפכה לגורלית. איך מין הליכת בוקר למכולת, להביא לחם וחלב, התארכה והפכה למסלול חיי.

מתי כיסתה הרוח את כל יתר השבילים והשאירה רק את האחד הזה.

האם יכול להיות שהדבר הזה שלא עשיתי, הבקשה שלא מילאתי, נשארה לעמוד שם באוויר, באור אחרון, מעל השדרה, מאותו יום כיפור עד עצם היום הזה, והייתי צריכה לעשות סיבוב גדול, לסוב את כל חיי, כדי למצוא אותה שוב?

ואולי הבקשה הזו, האחת והיחידה שאי פעם ביקשת ממני, לא נועדה בשבילך אפילו, אלא בשבילי. שאבין שאם אני יכולה לסרב לבקשה כה פשוטה סימן שאני לא בכיוון הנכון.

ואולי זה בכלל לא קרה באותו יום, ולא באותה שנה, אולי זה בכלל לא היה אירוע חד פעמי. אולי זה הצטבר לאט, לאורך שנים, לאורך אינספור רגעים שפזורים בשדה חייו של אדם כמו שיבולים, כמו גזר או תפוחי אדמה, ואתה בוחר לך כמה מהם, אקראיים, גדולים או קטנים, או אולי קרובים או בולטים יותר אבל בעיקר את אלו שפחות מכאיבים, ובונה מהם את סיפור חייך.

כשאני יוצאת מהשדרה, בצדה השני, אני רואה את העיר פרושה לפניי, מוארת וגלויה בפשטותה.

הבתים עומדים קוביות קוביות, פשוטים ומרובעים, חשופים באור הבוהק של צהרי קיץ. ילדים חוזרים עם ילקוטים מבית הספר, מכוניות נוסעות הלוך ושוב. נעצרות לפני מעבר החציה, מניחות לילדים עם הילקוטים לחצות את הכביש. שוב יש קשר בין התופעות, יש סיבות ומסובבים פשוטים, גלויים לעין.

אני הולכת לאטי ברחוב, מחוץ לשדרה. שני עולמות. שתי יבשות. עכשיו אני רוצה להיות פה, בצד הזה של העולם. בצד המואר, הפשוט, המובן מאליו.

כשאני מגיעה הביתה אני רואה את החתול יושב על המדרגות בפישוט רגליים ומלקק את איבריו המוצנעים.

"סתם הפחדת אותי," אני אומרת לו. "תראה, נכנסתי ויצאתי ולא קרה לי שום דבר, בסך הכול שדרה."

הוא מרים את מבטו אליי ולא אומר דבר.

בסך הכול חתול, אני אומרת לעצמי.

אני נכנסת פנימה. הבית שקט ונקי. יש ריח של מרק וכביסה רטובה. אני מתיישבת ליד השולחן הקטן במטבח ושותה כוס מים. כשאני מניחה את הכוס אני רואה פתק:

 

נסעתי לשוק.

יש מרק על הגז.

בתיאבון.

אני מזדרזת להגיע למכולת לפני שיסגרו וקונה קמח, שמרים, ביצים, חמאה, שמנת, סוכר וקינמון. כשאני חוזרת אני מוציאה מהארון קערה גדולה, שמה בה מים פושרים ושופכת פנימה את השמרים. אני מסתכלת איך הם קופצים פנימה בשמחה כמו דגיגים קטנים. אני אוהבת שמרים. את הריח שלהם ואת ההרגשה שהם יצורים חיים שעדיין לא התממשו. אני מערבבת את כל יתר החומרים בקערה ולשה עד שהבצק ממש פולט חום ונושם בכוחות עצמו, ואז אני מכסה אותו במגבת נקייה ומעמידה על אדן החלון.

אני מכינה לי קפה ויושבת ליד השולחן. מדי פעם אני מציצה מתחת למגבת ורואה איך הבצק הולך ותופח, ואיך הקפלים שהיו בו מתאחים על ידי אותם יצורים זעירים שחיים בתוכו. נדמה לי שאני אפילו מצליחה לשמוע את הקול שלהם.

כשהוא כבר כמעט גולש מהקערה אני מוציאה ומרדדת אותו על השיש. אני מורחת עליו חמאה, מפזרת סוכר וקינמון, ואז מגלגלת אותו וחותכת מהגליל פרוסות רחבות. אני מסדרת אותן בתבנית עגולה, מרוחה בחמאה, כשפניהן כלפי מעלה, צמודות זו לזו, לעוגת שושנים, ומכניסה לתנור.

אני יושבת ומסתכלת איך העוגה הולכת ותופחת, הולכת ומשחימה, והבית מתמלא בניחוח של סוכר וקינמון שלא מן העולם הזה.

כשהעוגה מוכנה אני מוצאת עט וכותבת על צדו השני של הפתק:

 

חזרתי הביתה.

יש עוגה בתנור.

תודה ולהתראות.

במדרגות אני שוב רואה את החתול.

"להתראות, חתול," אני אומרת לו. "אני חוזרת הביתה, אולי כדאי שתמצא לך עבודה."

"עבודה?!" הוא מתחלחל כולו.

"כן, מה יש? קראתי מחקר שאומר שלחתולים יש כוחות תרפויטיים. עשו ניסויים, הניחו חתולים על אנשים חולים והסתבר שזה זירז בצורה משמעותית את תהליך ההחלמה. אתה בטח יודע שגרגור של חתול הופך גלי בטא לגלי אלפא במוח. אם אתה רוצה, אני מוכנה להיות הסוכנת שלך. זה יופי של עבודה, אתה לא צריך לעשות שום דבר. ממילא אתה ישן כל היום."

"תלכי את בעצמך לשכב על אנשים חולים."

 

בקרוב…

X