יותם | לרכישה באינדיבוק
יותם

יותם

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 384
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62

"יותם" הוא רומן היסטורי משובח המבליט את היסודות החושניים והצבעוניות  החריפה של התקופה המתוארת בו, ארץ ישראל במאה ה-13 לפנה"ס, לפני כ- 3,300 שנה.

אריאל בר, טווה עלילה מקראית הנשענת על יסודות סיפור יואש אבי העזרי משבט המנשה ומשפחתו הענפה. גדעון שופט ישראל, בנו הצעיר של יואש, יוליד בבוא העת את אחד משבעים בניו, שעל שמו קרוי הרומן – יותם.

בכישרון רב, פורש המחבר, סאגה רחבת יריעה, שנארגת ביד אמן ונכתבת ברוח התקופה המתארת את הוויית העת ההיא, עתירת פריצות, סאדיזם, מרד משפחתי, רצח ותככים, שוד מגילות גנוזות, ומנהיג ההולך שבי אחרי אהבה אסורה לאישה מפוקפקת המשפיעה על עתידו של עם שלם.

לאורך הרומן ניטע המסר החשוב כי המנצחים האמיתיים של המהלך ההיסטורי ושל רוח האדם, הם הכותבים המותירים לדורות הבאים תיעוד קורותיו של העולם העתיק.

יקשה על הקורא להניח מידיו את "יותם" שכן הספר בנוי מרבדים ושלל דמויות בעלות מאפיינים ייחודיים, היוצרים לקורא תחושת הזדהות עמוקה עם כל אחת מהן.

על אף התפאורה שהשתנתה בחלוף השנים ניתן למצוא קווי דמיון רבים לחברה הישראלית בת-ימינו, לבעיות החברתיות והקיומיות שעדיין נותרו, וכמובן לנו כבני-האדם, החווים את אותם קשיים, חיבוטי נפש ומערכות יחסים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יותם”

בקרוב…

| 1 |

 

את האירוע בגורן לא שכח גדעון אבי עד יומו האחרון.

 

זעקה החרידה את הגורן בשעה שהתמוטט העבד הכנעני וצנח על הקרקע הזהובה מתבן ומבר. משנפל מלוא קומתו, החלו זרועותיו ורגליו לנוע מעצמן בפראות, גופו זועזע וטולטל ביד נעלמה ובפניו מבע פלצות. ראשו הרעיד והוטח בקרקע, מחלפות שערו השחור לכדו אל תוכן פיסות קש צהובות, עיניו סבו בחוריהן והצטמצמו ונותר מהן לובן מזרה אימה. ריר קצפי החל לבעבע מפיו לשפתיו הקפוצות וניגר על לחיו. אנשי עפרה חדלו מעבודתם והתגודדו סביבו בסקרנות, קולות נשים מבוהלות עלו והדהדו מן הגורן שבעמק הקטן אל שיפולי הגבעות. כשהגיע לשם גדעון, עדיין רטט העבד ופרכס. אבי פילס דרכו ונדחק קדימה דרך חגורת האנשים שהתקהלה סביבו, ומשנגלה לעיניו, זיהה מייד את העבד הענק, מות, אותו הכיר משחר ילדותו.

 

ארבע אמות וזרת היה גובהו, הוותיק והנאמן בעבדים של משפחת אבי-העזרי אשר בעפרה. גילו לא נודע, הוא ידע לספר שנולד בעיר מגידו, בן לסוחר אמיד בכדים מעוטרים ובכלי חן שמקורם בכפתור, בתרשיש ובתוגרמה,[1] שיובאו לכנען מעבר לים באוניות סוחר. משקשתה הלידה מנשוא ואמו נפחה נשמתה בה בעת שיצא לאוויר העולם, קילל אותו אביו, קרא לו בשם מות על שם אל השאול והמוות, מסרו בידי מינקת מואבייה, שיצא שמעה במגידו בזכות עטיניה השופעים וחלבה המשובח, שֶׁהֵזִין וגידל לא מעט נפילים חסונים וענקים כנענים. חיש מהר הגיע התינוק המקולל לממדי ענק, וכשהיה בן חמש שנים נראה כבן שמונה שנים לפחות. אביו נשא בינתיים נשים אחרות, הוליד חמישה ילדים, ובתקופת שפל המסחר, בה רעבו בני ביתו ללחם, מכר את מות לאורחת סוחרים לעבדות תמורת שני חמורים כחושים למראה. שנתיים ימים נדד הילד בדרכים עם הסוחרים, שֵרתם בבזויות שבמלאכות, הוכה והושפל, עד שמאסו בו ומכרוהו במחיר מופקע למצרים, שעסקיהם במכרות הנחושת בתמנע שיוועו תמיד לידיים עובדות. אלה מצאו בו תועלת. מכיוון שהיה עדיין ילד, מסוגל היה להשתחל ולרדת בקלילות אל מעבה האדמה דרך מחילות ופירים שקוטרם שתי אמות בלבד, וכיוון שהיה חזק יחסית לגילו, עבד וכרה נחושת ללא לאות באמצעות פטיש ואזמל, מבלי דעת אם יום הוא או ליל, אם קיץ או חורף.

 

מפעל כריית הנחושת שניהלו המצרים בתמנע העסיק מאות חוצבים, אשר העלו מדי יום כמויות בלתי נדלות של עפרות נחושת מעל לפני האדמה, שם הפעילו אחרים תנורי התכה גדולים שהפרידו את הנחושת המתכתית מן הסיגים ויצרו מטילי נחושת טהורים שהובלו למצרים, לדמשק ולכנען בשיירות ארוכות של מאות פרדות. שברי אדם מוכי רעב וחולי הועבדו בפרך במעין קן נמלים ענקי. לא אחת איבדו דרכם במחילות האינסופיות, קמלו לשלדי אדם וגוועו במחשכים.

 

הילד מות, שעבד במשך שנים שמניינן לא נודע, בקרביה של אדמת הנחושת, טרם נתוודע לנוראותו של המוות, וכשהחל מפעפע בעצמותיו ומכלה בבשרו – הֵישיר אליו מבט לאה, אדיש, ראה בו מעין מכר נושן שסר לבקרו. הוא תש, חלה, ובאחד הימים לא קם עוד. תקופת חוליו התערפלה, בזכרונו נותרו תמונות דהויות, מבליחות, וכשהחלים נרקמו לאטן לחיים ממשיים. הוא שב לאיתנו, רק הקול לא בא עוד אל אוזניו. נתון היה בעולם דומם של שקט. למרבה המזל, בחלוף הימים החלו להתהדהד באוזניו קולות מרוחקים, שמיעתו התחדשה בהדרגה, אך נותרה עמומה ומרוחקת. המצרים לא חפצו בו עוד ומכרוהו במחיר נמוך לאורחת סוחרים שהובילה מטילי נחושת לארץ כנען. מתמנע הצפין עמם דרך ארץ אדום, מואב ועמון, הובא אל השוק בשכם, שם צדה עינו החדה של יואש הממולח, אביו של גדעון וסבי, את העבד החסון.

 

"אין לי צורך בעבד אשר אומר לו עשה ולא יעשה," נזף בסוחר העבדים, "מוטב ואדוני יואיל וישלם לי תחת שאשלם אני לו, בעבור שאקחו, אאכילו ואשקהו ותועלת בו אין."

 

"מה הועיל בעבד שומע," ענה הסוחר, "יטב כי יטרח ויעבוד ולא יפטפט וישחית זמן. עבד חזק הוא, אולף אצל המצרים וחונך היטב, עבודתו משתווה לעבודתם של שלושה עבדים לפחות, לא יתעייף לעולם, חמור שלם יוכל הוא להניף בכוחות עצמו."

 

"מה אעשה בעבד המניף חמור," השיב יואש, "הרי דבר אינו שומע, אבקש ממנו ללבון לבנים ולחבוט בגורן ומה יעשה, יניף ויטיל מוראו על חמור חסר ישע?"

 

מקץ ויכוחים סיכמו סבי יואש וסוחר העבדים על המחיר, יואש שלף מאמתחתו עשרה שקלי כסף, מנה ושילם לסוחר תוך שהוא מגדף ורוטן. סקרנותו לא עמדה לו, וכשנעלם מעיני הסוחר פרש לקרן זווית, ירד מחמורו וציווה על העבד להרימו. העבד הענק התכופף, הגביה שכמותיו כנגד בטנו של החמור, ידיו העצומות אחזו בעורפו ובעכוזו, ובלי מאמץ מיוחד הרים את החמור על כתפיו. בטרם עיכל יואש את הפגנת הכוח, לחץ העבד והניף את החמור אל-על כמו היה שׂה בן יומו. נעירתו המבוהלת של החמור הדהדה בעמק שכם. סוחר העבדים חייך לעצמו.

 

שׂם יואש פעמיו אל עפרה ולבו טוב עליו על העסקה שעשה. ואכן, לימים התגלה העבד כרכישה מצוינת, כוחותיו לא תשו לעולם, שריריו האדירים לא רק לחמורים מונפים טובו, בכל מלאכה נתן ידו, מסור היה מאין כמותו ונוח מזג עד מאוד. לצדו של מות עבדו בבית יואש אבי-העזרי עבדים נוספים, כנענים, עברים ומואבי אחד, עסקו במלאכות רבות, מילאו כדים והעבירו מים מן המעיינות הרחוקים, קצרו ודשו תבואה, שלחו ידם בקטיף ובמסיק, עבדו בגת ומעכו ענבים, סיתתו ובנו באבנים ובקורות וטחו בטין קירות וגגות. יואש התובעני וזְעוף הפנים לא ידע די לעולם, מצא תמיד דרכים חדשות ומקוריות להעבידם ולנצלם. כשהגיעו רוכלים כנענים אל עפרה, לא שכח לשלשל לכיסו כמה שקלי כסף, כשהתרברב מולם והתערב עמם שיש ברשותו עבד חסון המסוגל להניף חמור.

 

שש שנים חלפו. לוּ היה מוֹת, עבד עברי, ספק אם היה מממש את זכותו לצאת מעבדות לחירות. כנראה היה בוחר באפשרות השנייה, לרצוע אוזנו ולהפוך לעבד עולם במשפחת אבי-העזרי. למוד-סבל ידע דבר או שניים על אודות עליבותם הנוראה של החיים, טובות היו בעיניו קורת הגג ופת לחמו שלא חסרה, והעבודה לא הכבידה עליו יתר על המידה. בשעות הפנאי נהג לספר על ארצות נכר ושבטי המדבר, על גמלים גבוהי דבשת, על נמרים ועל נחשי ענק שראה בדרכים ועל עולמות חשוכים בקרביה של האדמה שבהם נחבאים הררי נחושת וברזל שנבצר מעין אדם להכילם. מרותק ונפעם הקשיב גדעון לסיפורים ששלהבו את דמיונו, מות, מצדו, נהנה מסקרנותו של הילד הפיקח, וחיבה רבה נוצרה בין גדעון לעבד שהכירו מינקותו.

 

מדי פעם, כשנכנע מות להפצרותיו של גדעון, נהג להפגין את כוחו הרב – אם בהרמת גזע עץ ענק שנדרשים שלושה אנשים כדי להזיזו, אם בהרמת כבשה כשידו האחת אוחזת ברגליה האחוריות וראשה שמוט כלפי מטה, ואם בהנפת גדעון המאושר עצמו, אל ענפיו הגבוהים של עץ האלה אשר בחצרם.

 

הפעם לא הניף העבד דבר. כנוע ומובס שכב בגורן, תנועותיו הנשנות הלכו ונתמעטו, לשונו שנושכה בזעם שיניו רפתה וזבה דם שנמהל בקצף פיו, והוא הלך וקמל לתוך עצמו עד שרפה לחלוטין, עיניו מתות ונשימתו אטית וכבדה. איש לא העז לגעת בעבד או לעשות מעשה כלשהו, עד שנשמע קולו הסמכותי של רשף, אחיו הגדול של גדעון, "מדוע אינכם עושים דבר? קחוהו והביאוהו עפרתה. ארבעה אנשים יידרשו למלאכה, והשאר שובו לעבודתכם. סיימו את הדיש במהירות, יומנו קצר, עלינו עוד לבוּר ולסנן, להעמיס ולהטמין, ועוד אלומות נוספות ממתינות לנו. שובו למלאכה עצלים, מהרו."

 

מעמדו של רשף כבכור בניו של יואש הקנה לו סמכויות נרחבות. דבריו היו כמצוותו של יואש עצמו. אנשי עפרה הנזופים התפזרו איש למקומו, שבו במהירות לעבודתם, נטלו את מחבטי העץ הגדולים והחלו להכות ולדוש בחיטה שנקצרה במשנה מרץ. ארבעת הסוחבים התלבטו ארוכות הכיצד יישאו את פגר הענקים. שלושה מהם הגביהו אותו במאמץ רב לגובה המותניים, הרביעי השתחל תחתיו כשראשו מושפל ורגליו כפופות, העבד הונח עליו מלוא משקלו, גב אל גב, בעוד האחרים תומכים ברגליו הענקיות והשמוטות. נושפים ומיוזעים עלו בשביל הצר העולה אל עפרה, כושלים ומשנסים מותניים, מועדים ומזדקפים שוב, והעבד העצום מתנודד על עגלת האדם הרעועה.

 

לפתע פקו רגליו של העבד הנושא. הוא זגזג ימין ושמאל, שני עבדים תמכו בו משני צדיו, אך ללא הועיל. שיווי משקלו אבד לו. מות העבד נשמט, נפל, ראשו הוטח בקול עמום באדמה, בזרועו נפער חתך גדול ממנו קלח דם רב. בשארית כוחותיהם העלוהו שוב הארבעה וסחבוהו, הלוך ודדו, דמו ניגר וטפטף, הותיר שובל שהכתים את אבני הדרך. הנה תש אחרון כוחם, עפרה קרובה מאוד והשביל נושק לבתיה הראשונים.

 

קיר אבנים שגובהו קומת אדם תחם את שטחה, קימורו ביצתי ומאורך, לאורכו ניצבו בתי המגורים, ובתווך מכלאת צאן ענקית. שער העיר נבנה מקורות עץ גסות, אליהן נקשרו בצפיפות רבה ענפי שיזף קוצניים, למען לא יימלט ולו גדי אחד ולא יחדרו פולשים או חיות טרף. רחבת שער העיר היא אתר רב חשיבות, מושבם של זקני העיר בו ייפול דבר, יחרץ דין ויקבּעו סדרי עולם.

 

לקראת ערבו של יום שבים מן הגורן אנשי עפרה כשהם נושאים על כתפיהם את מחבטי הדיש והקלשונים, מובילים את השוורים העמוסים לעייפה בשקים מלאי בר. מדרכם הארוכה שבים גם מובילי המים לאחר שעות צעידה ארוכות מן הבארות ומן המעיינות הרחוקים, ואחרונים לבוא בשעריה של עפרה הם רועי הצאן, המנחים את עדריהם הגדולים בקריאות עידוד ובמכות שבט רכות עד אשר ידחקו במצילת פעמונים מבוהלת דרך שער העיר אל תוך מתחמה של עפרה. משווידאו הרועים כי צאן מרעיתם במקום מבטחים ולא נשכחה מאחור עז תועה, נסגר השער הכבד שעתיד להיפתח שוב ביום המחרת.

 

משפחת אבי-העזרי השתייכה לשבט מנשה ומנתה כאלף איש שחולקו לכמה בתי אב. בימים ההם, הרבה לפני בואי לאוויר העולם, חיו בביתו של סבי יואש יותר משלושים נפשות, שתי נשותיו של יואש, קינה ואִבחה, ואחיותיהן, חמשת בניו – רשף, בלעד, אוֹנם, אחיעזר וגדעון, שלוש בנותיו – נועה, מיגל ועֲדָנה, אלמנת אחיו עֶזבונה, עבדים, שפחות, ואביצדק הלוי. בתומו של יום עבודה נאספו כולם בחצר הבית הקטורה לקראת ארוחת הערב. בצדה האחד של החצר ניצב מזבח בגובה אדם שצורתו רבועה, בפינותיו ארבע קרנות מחודדות ועל דפנותיו שעונים פסלונים וצלמיות בדמותו הלוחמנית של אל הבעל, האוחז בידו האחת קרדום ובידו השנייה ברק, ובדמותה העירומה של האלה הכנענית אשרה, שדדיה זקורים ומבושיה גלויים לעין. ליד המזבח ניצב עץ אלה גדול שענפיו צפופי העלווה סוככים ומגוננים על המזבח ועל אליליו. בצדה האחר של החצר היה יוקד תנור חימר גדול ששימש לאפיית לחם. אחת הנשים שהופקדה על המלאכה נתנה באגודליה לחיצה אחרונה בעיגולי הבצק שהוכנו מראש, בטרם הוטלו בתנועה חדה אל צדו הפנימי של התנור הבוער. לידו, על גבי חצובה, תלויה הייתה קדירת חרס גדולה בה בעבע תבשיל סולת ריחני מעורב בעלי חלמית ובבצלים ומתובל בנדיבות בזרעי גד, קצח ואזוב.[2] מדי ערב המְתה החצר ושקקה חיים, וכשתמו ההכנות נכנסו בני המשפחה אל הבית לסעוד את ארוחתם בחדר המרכזי. לא לבדם סעדו. לחברה היו להם אוכלי הקש ומלחכי העשב, ולמצער גם מטילי הצואה ונותני השתן, ששכנו בחדרים הסמוכים ודרו עם בני הבית בכפיפה אחת – שוורים, פרות וחמורים.

 

בערב הבלתי נשכח ההוא לא התנהלו חיי הבית כתקנם. בשעות הצהריים הופרה שלוותו של הכפר. יואש הבין שאירע דבר מה, אך לא שיער את גודל המכה. משראה את עבדו מות מוטל בחצר ביתו, עיניו חלולות ומזרועו ניגר דם, חרב עליו עולמו.

 

"מות, עורה!" הוא זעק, "עורה, מות! עוד רבה העבודה לפנינו, חיטה רבה ממתינה לך בגורן ובורות האיסום טרם מלאו, עורה!"

 

בתגובה חרחר מעט העבד הענק, שלולית דם נקוותה מן החתך שבזרועו והכתימה את שולי שמלתו של יואש ההמום שכרע לידו. הוא ספק כפיו, הביט השמימה ושטח טענותיו:

 

"אלי, אלי, מה זאת חטאתי הפעם, מה זאת כי תבוא הרעה הזו עליי ועל בני ביתי? כה התמעטו יבולינו השנה, התמהמה הגשם וירד שלא בעתו, ילדינו רזו מאוד והיכה בהם החולי, שניים מהם אף לקח המוות, באחרון כוחותינו קצרנו שדותינו ואלמנו אלומותינו, וכעת באה עת הדיש, קצרות ידינו ועצלים עבדינו, איכה לקחת מאתי את העבד אשר שמו כשם השאול? כנעני נקלה הוא בפניך, אך אלוהיי, אין כמותו, החזק שבעבדיי הוא, חמור שלם יניף בשתי ידיו כהנף הכוהן את העומר לפני האלוהים, כעשרה אנשים ידוש חיטה וינפיה, ויבור ממנה מוץ ותבן, ויאסוף את הבר בכדים ויטמנם בבורות, איכה אוכל בלעדיו, איכה?"

 

"אבא, עוד נשמתו באפו," אמר רשף שהגיע מן הגורן.

 

יואש הביט בבנו בהפתעה, ורשף הוסיף: "ראה, חזהו זע ונחיריו מרטטים, עודו בין החיים."

 

"שָמע אלוהים את זעקתי!" קרא יואש בהקלה, "מהר, קרא ללוי העצל, איה הוא? הבא לי גדי עזים וסאת[3] סולת בלולה בשמן והכן את המזבח, זבח נזבח לאלוהים על זה העבד, שלושה שקלי כסף מחיר הגדי וזה העבד מחירו שלושים, יטב ונזבח בעבורו, וישעה ה’ אלוהים לעונינו וחי העבד."

 

וכך, בעוד העבד מוטל בחצר הבית וזבובים עטים על דמו הנקרש ונשימתו גוועת, החל מונה יואש ומחשב את ההפסדים הצפויים בגין מותו האפשרי, את מחיר המנחה ועלות הקורבן, ואת מחירו המשוער של עבד חדש בשוק העבדים של שכם.

 

אביצדק הלוי, שהובהל למקום, הגיע כל עוד נפשו בו. ברוב טקס לבש את כותנתו המרופטת והמוכתמת בדם קורבנות, רכס את האבנט וחבש את מגבעת הלוויים, הפיח במזבח אש, ליבה את לשונותיה בזרדים ובענפים יבשים, עד אשר התייצבו להבותיה ולא היה חשש שתכבה. אחז בגְּדִי העזים שמסר לידיו רשף, סמך את שתי ידיו על ראשו, בירך, ואחר נטל את המאכלת. שיסף את גרונו של הגדי בתנועה נחושה ושחטו, הפשיטו מעורו, שלה את קרביו, בתרו לנתחים, טבל אצבעותיו בדמו של הגדי ונתן בתנוך אוזנו הימנית של יואש, וטיפת דם נתן גם באגודלו הימני ובבוהנו הימני, והיזה וזרק מדמו של הגדי על המזבח וטפטף על ארבע קרנותיו, בירך ונשא תפילות, מלמל לחשים, הגה מילים מבולעות שהרבה אלוהים היה בהן, ותחינה וכפרה וסליחה ומחילה.

 

קול בערה ונפצוצי חריכת בשר נשמעו כשהניח את בתריו של הגדי על גחלי העץ המלחשים במרכז המזבח. עשן לבן וסמיך עלה השמימה, ריח ניחוח לה’ ולשביעות רצונו של יואש החל עולה ומתפשט בחצר הפתוחה ובסביבותיה. שוב שטח יואש בפני האלוהים את בקשותיו, את טענותיו ואת מצוקותיו, והתחנן כי יחַיה את העבד, ופירט ונימק, כי גם אלמלא רעה זו רב עוניו ומר גורלו, וכמה נחוצים לו דווקא עתה עזרה וסיוע שמים ולא מכות חדשות ושבר.

 

משסיים את מלאכתו לקח לעצמו הלוי את עורו של הגדי כדין וכמקובל בטקסי קורבנות, פעולה שלא חמקה מעיניו הערניות של יואש. ללא היסוס חטף מידיו של הלוי את העור והניחו בצד.

 

"מה מעשיך," מלמל הלוי המפוחד, "עולה לה’ היא ועור הגדי הרי לי הוא."

 

"די לי בהאכילך ובהלבישך ובתתי לך עשרה שקלי כסף מדי שנה בעבור עבודתך שלא תצלח לדבר."

 

יואש שקע בהרהורים. חשש שמא לא יתקיים הטקס כהלכתו לא יישא הדבר חן בעיני האלוהים, ואמר ביבושת ללוי: "אם יחיה מות – לך יהיה העור, ואם מות ימות העבד – לי הוא."

 

יואש ורשף פנו לקרן זווית וטיכסו עצה כיצד ימשיכו מעתה בעבודת הגורן.

 

"שְׁכֵמָהּ נלכה, וקנינו לנו עבד אחר," אמר רשף.

 

"עבד גיבורים הוא," רטן יואש, "לא יימצא כמותו."

 

"כזה לא יהיה," ענה רשף, "יהיה עבד אחר תחתיו."

 

"אינני יודע, הנקנה עבד חדש באלה הימים אם לאו. מצב יבולינו השנה בכי רע, לא ירחק היום בו תסתיים עבודת הגורן. מה צורך לנו בפה כנעני נוסף, עבד עצל שיכלה מזוננו ולא נודע כי בא אל קרבו."

 

המולה רבה נגלתה לעיניו של גדעון כששב מן הגורן ונכנס אל החצר. ההכנות לארוחת הערב היו בשיאן, לחם חם הוצא מן התנור, ריחו של נזיד הסולת המבעבע בקדירה נישא אל אפם של בני המשפחה המורעבים, קינה ועֲדנה היו שקועות בקליעת סלים מרצועות עלי תמר, ראומה דודתו ניסתה להיניק את עוללה המצווח. אך התכונה העיקרית הייתה ליד המזבח. גדעון ציפה שמות יתאושש וישוב במהרה לעשתונותיו, אך תחת זאת הבחין בעבד השרוע ליד קיר האבנים כאבן שאין לה הופכין, פיו פעור, עיניו עצומות למחצה וזבובים עיקשים מכסים את פניו ואת זרועו הפצועה, ואיש אינו שם לבו אליו ואינו מנסה לטפל בו. הוא בהה בו מרחוק, קרב לעברו באטיות, כרע למראשותיו מבלי להתיק את מבטו הנחרד מפניו המיוסרות, ידו המהוססת הושטה לעברן, ולא העזה לגעת.

 

"קראו לכנענית," שמע את רשף אומר, "אולי לה הפתרונים."

 

"ומה תועיל הזקנה המשוגעת?" גער בו יואש, "הרי לרפא לא תוכל, הבל הם זמזומיה ולחשיה ובשמיה ומרקחותיה. רק דבר מאכל תבקש מפינו אם תבוא לכאן כעת."

 

"ובכל זאת, אם ירצה אלוהים אולי תצלח לנו וישולח עמה מזור."

 

"את הרפואה יביא האלוהים בעצמו," התקצף יואש, "ואם לא אלוהים אז הבַּעל, אל הכנענים, ואם לא הבעל תביא האשרה, ואם לא האשרה יביאו שאר אלילי כנען, ואם לא הם, גם לא הקוסמת, המנחשת והמעוננת הלזו."

 

הוא נשתתק כשדמותה של ענת הכנענית נראתה בפתח. זקנה מטופחת כבת ארבעים שנה, שערה סרוק לאחור ואחוז במכבנות שנהב, עיניה התכולות יוקדות בפניה השחומות ומחורצי הקמטים, צווארה מקושט שרשראות חרוזים צבעוניות, צמידי כסף תלויים על פרקי ידיה ובקרסוליה מרשרשות אצעדות זהב, בשמלתה הרקומה פורשות כנף ציפורים מרהיבות ורושפות עיניהם של ראשי אדם מקורננים. מבלי אומר פסעה בריחוף וחצתה את החצר הגדולה, שנָדמה לרגע מקולות ההמולה והפטפוט.

 

למרות מבטו המוחה של יואש, הוא הבליג ולא אמר דבר.

 

"ראי מה לו, למות," הורה רשף.

 

ללא אומר רכנה הכנענית אל עבר גופו המוטל של מות, משמשה את גולגולתו, רפרפה באצבעותיה על פניו, פסקה באגודליה את עפעפיו ובחנה את אישוני עיניו, וחיטטה בזרועו. מקץ רגעים ארוכים פנתה לרשף ואמרה בקול שקט: "אם חפץ אדוני שיחיה העבד – יביאוֹ נא לביתי, ואם לאו – ייפח נשמתו עד עלות השחר."

 

"ומה אם ייפח נשמתו בביתך, זקנה?" הקשה יואש.

 

עיניה שילחו בו מבט קר. ללא אומר הזדקפה, יישרה את שמלתה, יצאה מן החצר והלכה.

 

לא ייתכן שמות החסון והנאמן יסיים כך את דרכו, חשב לעצמו גדעון, לפחות לא בלי שאנסה. הוא יצא במהירות מן החצר, דלק אחרי הכנענית, ומשהשיגה פלט לעברה בקול שבור: "חכי."

 

"פרד עיקש הוא אביך. הן אמרתיך, אין בזאת כל טעם."

 

"לא לשווא קראתיך הלום, אביאו לביתך."

 

"אם יעלה בידך, בני."

 

אבא היה אז בן שתים-עשרה שנים, צעיר הבנים במשפחת אבי-העזרי. עוז מצח נדרש כדי לעמוד בפני אביו הדעתן ולשנות את רוע הגזרה. הוא שב אל החצר, שאף אוויר מלוא ריאותיו, והתייצב מולו.

 

"אל נא ייחר אפך בי, אדוני," פלט בנימה מתנצלת, "אבקשך כי יובא מות אל הכנענית."

 

"שמעתם את הנער," לגלג יואש, "מתאווה הוא שהמלחשת תפיח במות חיים."

 

קולות גיחוך נשמעו מרחבי החצר.

 

בתנועת ביטול פטר את גדעון ונפנה ללכת מאתו.

 

גדעון המובך תהה, היפציר עוד באביו. היטיב להכיר את דרכיו, חומה בצורה ועיקשת, שרק אחת ויחידה הייתה מסוגלת לבקעה.

 

יואש המבקש ללכת משם נתקל באשתו קינה, אשר ניצבה לפניו בנחישות וידיה על מותניה.

 

"שלח את העבד," אמרה בתקיפות.

 

"הילד מהלך בהרים ולבו תעתועים. עליו לדעת, בעבד מת אין משיבים חיים."

 

"הירצה אדון הבית שאשתו תפקוד על עבדיו? יהי כן."

 

באטיות שיש בה כוונה פנתה קינה אל העבדים לצוותם, ויואש שהבין שידו על התחתונה, הזדרז ואמר אליהם בעצמו: "הרימו את מות וקחוהו לביתה של הכנענית, מאסתי בצרה אשר הביא עלינו."

 

הניחה קינה את ידה על כתפו של בנה ואמרה: "בן-חיל הנך שלא יראת להזעיק לכאן את הכנענית. תחזקנה ידיך, ואשר תאמין יקום ויהיה."

 

חשכת ערב התנחלה לאטה בסמטאות עפרה, נשאה עמה נגינה רכה של פעמוני הצאן ופעיית השׂיות וריח אפיית הלחם. בני המשפחה נכנסו אל הבית, כיכרות לחם לוהטות לוקטו ביד מהירה והוכנסו לסל גדול שנישא על כתף והונח על רצפת החדר המרכזי, לידו הוצב גם מגש חרס בו נערם הנזיד המהביל שבושל בקדירה בחצר, כד גדול של חלב עזים וקערת תמרים ודבלים. מיגל ועֲדנה החלו למלא ולחלק קעריות בהן הוגש הנזיד, בני המשפחה בצעו נתחים מכיכר הלחם, טבלו בתבשיל החם והריחני ולגמו מחלב העזים. נפילתו למשכב של מות, מצב יבולי החיטה הדלים וחמור בן יומו שבא לאוויר העולם, היו לשיחת ערב ערה וקולנית.

 

גדעון לא היה שם.

 

שתי מנורות שמן קטנות שניצבו בגומחות רבועות בחדרה הקטן של הכנענית הפיצו אור קלוש, צהבהב. נגוהותיו ריצדו בפניהם האטומים וחסרי המבע של עשרות פסלים וצלמיות אלילים, ואלה הטילו צללים ענקיים שחוללו על הקירות. על-גבי מדפי עץ ארוכים ניצבו בערבוביה ובאי-סדר בקבוקונים מעוטרים בגדלים שונים, פכים קטנים וגביעים, מסננות וקעריות, כדים ומנורות שמן, עלים וצמחים מיובשים, זרעונים ועצמות בעלי חיים. אוויר החדר היה דחוס, מחניק, מהול בריח מתקתק של מיצוי צמחים כנעני שעורבב בשמן המנורות.

 

גופה של ענת רטט והתנודד בשעה שאחזה בעלי וכתשה ומיעכה חופן עלים וזרעים במכתש אבן קטן. את החומר הכתוש בזקה לכלי חרס מאורך, יצקה והוסיפה שמן ירקרק, ואת הנוזל הבוצי שנוצר חיממה מעל תנור קטן שעמד בפינת החדר, עד שהתקבלה תערובת שמנונית וכהה, אותה מרחה בזהירות על החתך הפתוח בזרועו של מות, ומעליו הניחה פיסת בד לחה.

 

"אחוז בבד הזה, והצמידו אל החתך שבזרוע," הורתה לגדעון.

 

מאחד הבקבוקונים נטלה עיסה אדמדמה אותה מרחה על מצחו של מות, ובנחיריו הניחה עלים טריים כתושים שריחם חריף ועז. היא נטלה שני פסלונים, האחד בדמותה של אישה חשופת שדיים והשני בדמות אדם נושא נחש המתפתל על גופו. אחזה בשני הפסלונים, עצמה עיניה ברוב טקסיות, והחלה להמהם ולהשמיע קולות יבבה דקים, נענעה את ראשה מצד לצד, נשקה לפסלים והניחה אותם לצדי ראשו של מות. כפי שנצטווה, לא הרפה גדעון מאחיזתו בפיסת הבד שהונחה על זרועו של מות, והביט בכנענית בהשתאות ובצפייה דרוכה. ואילו מות, דומה היה שהעווה את פניו, אימץ את מצחו היגע, ורפה שוב.

 

"הבעל והאשרה ינצחו את מות," פסקה לבסוף ענת, "ואתה, שכב לישון, נער."

 

גדעון המותש נמלא תחושת הקלה. כל אשר ניתן היה לעשותו, נעשה. הוא חש שמות נמצא בידיים טובות, השתרע לצדו, הביט בו בדאגה, עצם את עיניו ושקע בתרדמה עמוקה.

 

אור צהבהב נוגה עמד בלהבה הקלושה שבערה במנורת הקיר שניצבה מעל ראשם. ענת לא הייתה בחדר. צללים רכים נגעו בתקרה, הסתכסכו בנגוהות האור שליטפו לאטם את פניהם ואת גופם. שנתו של גדעון געשה. מאבקים ומלחמות התנהלו בחלומותיו הטרופים. באתנחתה ביניהם מצא מפלט בעולם הערות, ופקח את עיניו. פני העבד היו מופנים כלפיו, נושמים בכבדות, חולמים מלחמות אחרות, כנעניות. ראשו גלוח, חוטמו ענק, שפתיו דשנות, עיניו השחורות עצומות. גדעון סקר את פניו בעין בוחנת, הסיק שהוא חי, וכפי הנראה ישן במנוחה. עפעפיו כבדו שוב, והוא שב וצלל לתהומות שנתו.

 

באטיות רבה החל מות להניע את ידיו ואת רגליו, הזדקף והתיישב על יצועו, וגילה שהוא נמצא במקום לא מוכר. הוא שפשף את עיניו בתימהון, סקר באטיות את החדר המשונה, ומשהבחין בגדעון, רכן אליו, הרימו מרצפת החדר, נשאו בזרועותיו הגדולות כתינוק בן יומו, ויצא מפתח ביתה של ענת אל החצר. בבטחה רבה פסע בסמטאות הצרות והחשוכות עד שהגיע לביתו של יואש, חצה את החצר הגדולה, נכנס לקומה התחתונה בה ישנו העבדים והבהמות, ובשקט רב עלה על בהונותיו בסולם העץ המוליך אל הקומה העליונה. גדעון נישא בזרועותיו, עפעפיו פקוחים למחצה, ספק-ער – ספק-ישן. בקומה העליונה הידס מות בזהירות בין בני המשפחה הישנים שמא יעירם, דילג מעל ראשו של זה ומעל רגלו של אחר, עד אשר הגיע למחצלת פנויה, והשכיב עליה את גדעון. הוא הביט בפניו הישנות, חייך לעצמו בסיפוק, ירד ונעלם אל הקומה התחתונה.

 

באי-סדר ישנים בני הבית על-גבי מחצלות בקומה השנייה, בעליית הבית, איש על מחצלתו מכורבל באריג עבה או בשמיכת צמר. כשנופלים כולם לתרדמה יימצא הזוג אשר תחת שמיכת צמר גדולה ידבק לבשר אחד, ובאין רואין ובמעט שומעין יבוא איש אל אשתו וידעה. חמימות נעימה עומדת באוויר הדחוס שבקומה השנייה, יונקת את חומה משנתם העמוקה של בני הבית. אֵד כבד העולה מן הקומה התחתונה דרך פיר הסולם נושא עמו את שארית ריחה של ארוחת הערב ותבשיליה המהבילים, את בעֵרתם הדמומה של גחלים לוחשות בגומחה שברצפת החדר המרכזי, ואת החום והניחוחות הקורנים מגופם ומצואתם של דיירי הקומה התחתונה, הבהמות. מדי בוקר פולש לאטו אור השחר המתבהר בעד חריצי חלונות גבוהים וצרים, מבשר על לידתו של יום חדש, מעיר את הישנים, מותח איברים ומגרש את שרידיה האחרונים של שנת הלילה.

 

מבחינתו של גדעון היה אותו בוקר שונה מקודמיו. חרבות ארוכות של אור עז חתכו את אוויר החדר בפסי אבק זהובים ורוחשים, בני הבית ניעורו זה מכבר והוא נותר בקומה העליונה לבדו. מצב נדיר עבורו, היפוכו הגמור של הרגלו להקיץ ראשון, וכשבני המשפחה עודם מכורבלים בשנתם להסתלק מן הבית, לחמוק בעד שער העיר, לרדת בשביל אל העמק הקטן שלמרגלות עפרה ולחצותו לאורכו בדרך העולה אל ההר. הוא נזכר כיצד החל אתמול יומו, כשטיפס כמדי בוקר אל פסגתו של הר נישא, מיוער, עלום שם אך תמיר ורם. ההר שלוֹ. שבילים צרים ומסוכסכים הובילו עד מחצית גובהו, שם נטשטשו ונעלמו אל תוכו של יער שקט ועבות, אליו נשאב גדעון שוב ושוב בכוחות טמירים. הוא פילס את דרכו בשביל צר, בן בלי דרך, הלוך והעמק אל עולמם הנסתר של העצים – החשוך ביום והאפל בלילה, שרירי רגליו החזקים הלכו ונדרכו ונשאוהו אל על. אהבה נושנה שררה בין ההר לבינו. גדעון התמכר למאמץ העלייה, לאתגר שבטיפוס, ליופיים המרהיב של המתלולים המיוערים, וההר חשֹוך המבקרים חש שהנער הזריז המכתת מדי בוקר רגליו בין אילנותיו נועד לגדולות.

 

צפיפותם המתמעטת של העצים וכאב נעים שפשה ברגליו העידו שהפסגה קרובה. הוא החיש את דילוגיו עד שניתר בקלילות אל ראשו של סלע גדול ומוכר, אל השיא. שם נמלא לבו של גדעון תחושות ענוגות של נצחון מטפסים, של התרוממות נפש. דבר לא יעמוד מול נחישותו אשר גבולות לה אין. אלוהים ודאי מקבל את בואו שם במאור פנים, כך שֹח לעצמו, והמחשבה הנחילה בחוסר מנוחתו התמידי שקט נעים, ובה בעת זרעה בשקט שבו חוסר מנוחה. צר היה לו על כך שאביו אינו יכול לראותו במאבקיו העיקשים ובניצחונותיו, על כך שהוא רואה בו ילד רך בשנים המחובר לדדי אמו, על כך שאינו מעריך אותו במידה הראויה, ואולי אף גרוע מכך, מתעלם ממנו במפגיע. לא היה דבר שרצה גדעון יותר מאשר לזכות בתשומת לבו ובהערכתו של יואש.

 

הוא עמד כהרגלו על הפסגה השומרונית והשקיף על העולם הפרוש למרגלותיו. קרני שמש ראשונות עלו וטיפסו בעצלתיים על גבו ועל עורפו, ניסו למגר את צינת הבוקר. הוא הביט הימה, אל השפלה הגדולה שמעבר לה שכנו הפלשתים וגויי הים האגדיים והים הגדול עליו רק שמע, לכיוון צפון, שם חרצו גיאיות נחושים בהרים המוריקים. הלאה מהם שכנו עמקי הצפון ובראשם עמק יזרעאל, ולכיוון דרום בו התנשאו הרים אימתניים, חומות בצורות שבטבורן נחבאת הבירה הכנענית של ארץ ההרים, שכם. במיוחד נאחז מבטו של גדעון בקֶדמה, במזרח השמש, שם נשקפו ערפילי בוקר דלוחים שנחו על הגבעות המשתפלות מטה אל תהומותיו של עמק הירדן. דווקא לשם, למקום בו סימאה שמש הבוקר את עיניו וחרכי עפעפיו נאבקו עם עוזו של אור היום העולה, המה לבו. שם, כך ידע, שוכנות ארצות המזרח האדומות, ארצות ההר והמדבריות, נחלותיהם של העמונים, של המואבים, של המדיינים ושל העמלקים. משם מגיעות אורחות הסוחרים העושות דרכם מארץ אופיר ומארם דמשק, ממצרים ומנהר הפרת, וכפי שלמד מאביו, מן המדבר ההוא הגיעו אבותיו אל מחוזותיה המוריקים של ארץ כנען.

 

באותו בוקר הבחין גדעון בדבר אותו לא ראה מעולם – כתם לבנבן ומוזר המרחף מעל עבר הירדן מזרח השמש, ענן אבק גדול מיתמר ממנו, נבלע בערפילים המסתוריים שרחשו בעמקים. חוקר היה במראה המוזר, מזהה בשוליו קרני שמש מתנצנצות, לשונות אש זעירות המתלבות ושוככות לסירוגין, תוהה על פשרו, על מראהו המופלא, ולא שיער בנפשו את החורבן והזוועה הטמונים בלשונותיו ועתידים לשנות את חייו הצעירים מן הקצה אל הקצה.

 

הוא ירד מן ההר במהירות, בריצה קלילה, מיהר אל הגורן למצוא את רשף אחיו הבכור והנערץ ולספר לו על אודות מראות ההר. משהגיע, לא מצא את רשף שהתעכב כנראה בעפרה, ובינתיים התגייס לעבודת הדיש, אחז בקלשון גדול, ערם על להביו אלומות חיטה, הניף וזרה גבוה לאוויר, חזור ושנֺה, עד שהתעופף המוץ ברוח הקלה ומעט מן התבן, ומה שנותר על הארץ הם גרגירי בר יקרים מפז מעורבים בתבן.

 

כשהבחין ברשף יורד בשביל ומתקרב אל הגורן נשמעה צעקה, מות נפל והתמוטט, החלה המולה רבה והוא שכח לגמרי מכל העניין.

 

כשירד אל הקומה התחתונה גילה להפתעתו את העבד מות ערני ועמל במרץ כאילו דבר לא אירע, ואת רשף אחיו הגדול מסתודד בקרן זווית עם דודו בלדד. רשף ובלדד, בני אותו הגיל בערך, היו שונים בתכלית. רשף תמיר וחסון, יפה תואר כבן מלך, מושא הערצתן של הנשים ומושא קנאתם של הגברים, משורר שיר ויודע נגן, כותב על חרס ועל קלף, בכורו, יועצו ויורשו העתידי של יואש כאב המשפחה. מראהו של בלדד לא היה מלבב לשון המעטה, מעין שילוב מעורר חמלה של עליבות וסבל. גוו שפוף ונטוי, שערו ארוך ומדובלל, פניו מחוטטות ומצולקות מאז נפל קורבן בילדותו לסוג של צרעת שטנית אשר גם הותירה בו עווית, שהייתה בה מן הקריצה ומן חמיצות הפנים, ופניו נסוכות הבעה תמידית של בכי ותחינה. כשעמדו רשף ובלדד זה לצד זה היה היפה יפה עוד יותר, והכעור כעור עוד יותר. בקוצר רוח המתין גדעון ששיחתם תסתיים, ומשהלך בלדד לביתו החדש הזדרז לעברו של רשף ולחש על אוזנו בארשת חשיבות: "שמע נא, אח בכור, ביום האתמול חזו עיניי במראה נורא ומוזר, עליך לראותו במו עיניך."

 

"מה ראית, בעל חלומות?"

 

"לא חלום הוא. בכיוון העמקים אשר מקֶדמה, ענן נגלה לי, לא בשמים, על פני ארץ. לשונות אור ומיני נצנוצים היו בו, ומעליו אד נישא, מידה של רוע יש בו, זאת אדע לבטח. ואתה אחי החכם, בוא נא אל ההר וראה."

 

מילותיו קלחו, נשימתו קצרה.

 

"אם ישמע זאת אביך, מר יהיה גורלך. הס לך. יום חתונתו של דודך בלדד ואתה, ראשך בעננים ונישא אחר מראות תעתועים."

 

גדעון נבוך. חתונה וראש חודש הרי הם שמחה כפולה ומכופלת, ואצלו – הטיפוס, הפסגה, האושר, המראות הזרים, הירידה לגורן, ההתמוטטות, הפינוי, הפצע, הדם, העיניים המהופכות, המולת החצר, הכנענית, הלחשים, המרקחות, הריפוי, השינה, העֵרוּת, הקימה המאוחרת – הרחיקוהו לגמרי מעפרה ומיום חגה.

 

"עמך הצדק, רשף," אמר גדעון בהכנעה, "בחלוף יום חגנו, בעלות השחר, נלך אל ההר ההוא. אבטיחך, אין הדבר מראה פתאים."

 

רשף חייך, לא יכול היה לסרב לאחיו הקטן.

 

"יהי כן, אבוא. וכעת נלכה, הלא ידעת, תִּכבד החתונה על דודך בלדד ושׂומה עלינו לסייע בידו."

 

יצאו רשף וגדעון מפתח הבית, בצמוד לו עמד ביתו של עֶקֶר דודם, אחיו הצעיר של יואש, אשר לקח לו לאישה את תרצה בת אבינצר, חלפו ליד ביתו של אביזֶרח התְּבֵצי, בן דודה של אִבחה, הלא היא אשת יואש וצרתה של קינה, וליד ביתו של אֶדון האומלל, אחיו הגדול של יואש, אשר חמש בנות לו ובנים לו אַין. בתיהם של בני משפחת אבי-העזרי לא עמדו בשורה ישרה אחת, אלא נבנו אחד מן האחר באותו האופן בו גם גדלה המשפחה ורבתה. הכר את בני המשפחה הכר גם את חידת בתיה, פרים ורבים לימין ולשמאל לאחור ולפנים, נושקים זה לזה או חולקים חצר גדולה, מופרדים בסמטאות עקלקלות או מסתיימים בבית קודר ובודד, חשוך ילדים ונטול המשכיות.

 

בית חדש נולד היום למשפחת הבתים, ביתו של בלדד, דודם של רשף וגדעון, אשר נבנה במיוחד לקראת חתונתו. בית בן קומה אחת ולו חצר וגדר אבנים ושער. שבועות ארוכים הושיטו בני המשפחה יד ובנו את הבית יחד: יסודות נחפרו, אבנים נאספו ומוינו, עצים נכרתו ונוסרו לקורות בנייה, טין עורבב לעיסה סמיכה וענפים לוקטו. ניצנים של שורות אבנים נבטו במהירות לקירות ישרים ויציבים. משגבהו דיים הונחו עליהם קורות הגג הגדולות שביניהן נקשרו בצפיפות ענפי עצים, באלה דבק הבוץ ואחז הטין, ולבסוף נכבשה הרצפה וטוייחו הקירות. הנשים עמלו ונתנו ידן בנול ובמלאכות היד, ארגו מחצלות, קלעו סלים, קדרו כלי חרס, תלו שטיחים על הקירות ונתנו בבית צבע וחיים. הבית עמד מוכן לגמרי, דבר לא חסר בו.

 

בלדד החרד היה נרגש וחסר מנוח, ומשהבחין ברשף הבא לבקרו, יצא אליו בפנים מיוסרות ובקול בוכים: "רשף רעי, נפשי טרופה עליי. לא ידעתי מה אומר לכלה ומה אברך. אנא ממך, עזור לי, הן את ביתי בנית והורית אותי במנהג נשים, והנה הגיע היום, ומה אדבר אליה? לא אדע."

 

חששו של בלדד היה בעיקר מסופו של יום החגיגות, בו יצעדו אנשי עפרה בתהלוכת החתונה, בשעה שיעמוד עם כלתו על מפתן ביתם ויאמר לה דברי אהבתו בטרם יכניסה לביתם החדש, ידעה ויבתק את בתוליה.

 

דודי רשף היה ללא ספק האיש המתאים להיוועץ בו. קסמיו על בנות המין השני היו לשם דבר, נשים מעזות היישירו אל פניו המלאכיות מבט כמהַ, אולי ישית לבו אליהן; אחרות הסיטו מהן מבט מבויש, די שהיה אומר למי מהן דבר שבשגרה, די שענה כלאחר יד לאישה אשר הגישה את ארוחת הערב ב"חן-חן לגברתי, אכלתי די", היו אוזניה מאדימות וראשה סחרחר. אך לא רק יופיו שבה את לבן של הנשים. דבר מה היה נטוע בתנועותיו, בדיבורו, בהילוכו, ביציבתו, משהו מאלה או כל אלה גם יחד הילכו עליהן קסם. גברים רבים קינאו ברשף על היכולת הברוכה, ביקשו לקנות את לבן של הנשים ולא ידעו כיצד – שוררו שיר, ליקטו פרחים, הפגינו כוח, חוללו וריקדו, לבשו שמלות ארגמן והילכו לראווה בשער העיר, דבר לא הניד ולו עפעף בקורבן, בעוד רשף שבה את לבן מבלי לעשות דבר. לא רק קינאו, אמרו גם בינם לבין עצמם שאין אישה בה חושק רשף בלתי אם תוּגה, אשתו השמנמנה והמופנמת. "כרוך היה אחריה כעבד אחר אדוניו," אמרו נשים קנאיות, "עיוור אל היפות בנשים," סיננו גברים מרירים אל זקנם. ורק המנוסים שבאנשי עפרה, הזקנים, היטיבו להבין כי אין לדעת מה בלבבם של איש ואשתו, מה ירגָש ביניהם באישון ליל בשוכבם על יצועם, מה ילחש לאוזנה, מה תבך אל חיקו, מי אשר ידו על העליונה, מי הוא העבד ולמי, אם בכלל, האם תור ויונה הם בעת אהבהבים, אולי שמא חייהם הזוגיים הם מראית עין ולבם ריק.

 

כפי שנכח גדעון בהמשך, תוגה ורשף היו התור והיונה, התאהבהבו והתמהמהו מדי בוקר בקומם, ולחשו מילות אהבה בשוכבם, במצוקותיה כאב ובעצבונו התייסרה, הוא שלה והיא שלו והם ישות אחת.

 

לדאבון לב, מאז נשָאה רשף לאישה לפני ארבע שנים בקול תרועה ובאהבה גדולה, זרע לא ניטע בה, יבש רחמה כמדבר ציה. אין מידה למאמצים שעשו השניים כדי לזכות בפרי בטן. לא היה יום בו התירו ימי הנידה שלא בא אליה מלוא אונו, לשווא. הלכו אצל אביצדק הלוי לקבל ברכתו, ומשלא נשאה פרי, הלכו אצל הכוהן הגדול אשר בשילה. רוב מנחות הגישו לבניו ולמלחכי פנכתו וסכום נאה של שקלי כסף ותכשיטים, עד אשר ניאותו להביאם לביתו הסמוך למשכן. כשזכו להתייצב בפניו, הניח הכוהן את כפו על ראשה של תוגה, מלמל בחופזה מילים קצרות לצאת ידי חובה, מנה בחמדנות את המנחות ואת הכסף, וזירז את הזוג שיפנה את המקום למביא המנחות הבא.

 

ותוגה נותרה בעקרותה.

 

באין רואים הלכו אצל ענת הכנענית שהשקתה את תוגה בשיקויים, ציידה אותה במיני עשבים לבולעם ולשימם למראשותיה, בירכה בחזקות שבברכות, עיגלה סביב ראשה את הנאים שבתרפים,[4] וגם בקשריה האישיים נעזרה ושיגרה בקשה מיוחדת אל האשרה, אלת הנשים והפריון. דמותה של האשרה הייתה מוכרת היטב לנשות כנען בנות שבעת העממים, לבנות פלשתים הערלות ולישראליות יראות אלוהי ישראל. כולן הכירוה, שערה קצֵר ומתולתל, שדיה שופעים ובטנה מעוגלת, זרועותיה שלובות על חזהּ, עורה צח ושפתיה בשרניות. פסלוניה ותרפיה היו מצויים בכל בית, צא וראה, אפילו בביתו של יואש צמודים דדיה המשוקצים של האשרה למזבחו המקודש של אלוהי ישראל. נתנה הכנענית בידה פסלון קטן אותו רכשה בשכם, והורתה כי ייטע רשף בחצר ביתם עץ לאשרה למען יאהילו ענפי העץ ויזרו ברכה ברחמה, והמליצה, בהזדמנות הראשונה תבקר בעצמה את הכוהנת הגדולה אשר בשכם.

 

אך למצער, הברכות, השיקויים, התרפים והעצים היו לשווא. פרי בטן לא בה אל רחמה של תוגה, והיא נותרה חשוכת ילדים ומיוסרת בעקרותה.

 

"שבא נא ואלמדך," אמר רשף לבלדד בקול מנחם, "לא יקשה הדבר. אמור לה את שעל לבך, הן אמרתיךָ, צלילי כינור הן מילות האהבה באוזני הנשים, ניגונן חשוב ממשמען. אמור לה כי נאה היא בנשים, וכי יפות עיניה כשקדים, ומלבלב שערה כפרחי אביב, ויפות שיניה כאבני נחל חלקות."

 

בקלות מופלאה המשיך רשף וחרז משפטי אהבים ומילות חיזור, בעוד בלדד הנבוך מנסה בכל מאודו לשנן את המילים החדשות, ועיניו מתאמצות אל רשף בחוסר אונים ובמצוקה, ובפניו רק גוברת העווית.

 

"איך אומר כל זאת," מלמל בייסורים, "הן עינה האחת לבנה כצמר הכבשים, ואין לבלוב בשערה, ולא יפה היא בנשים, והילוכה משונה, ואם יפות שיניה זאת לא אדע הרי אין רבות בהן, וממילא לא אזכור את שלל המילים היפות הללו."

 

גדעון התאפק לבל יפרוץ בצחוק.

 

עד עתה לא נמצאה בעפרה משפחה אשר ניאותה להשיא את בתה לבלדד, כה כעור היה ולוקה בדיבורו. משלא נמצא פתרון, נכנע רשף להפצרותיה של אמו קינה – אחותו של בלדד, ויצא לתבץ למצוא עבורו כלה יפת מראה וטובת לב. לא לבדו יצא, מות העבד נתלווה אליו מאחר שהדרכים היו מסוכנות, חיות טרף שוטטו בארץ, לא אחת קרה שאריה, נמר או דוב תקפו אדם בלכתו בדרכים והרגוהו. מסוכנות אף מאלה היו חיות האדם – הגזלנים, שודדי הדרכים וסתם חבורות של אנשים ריקים ופוחזים, צמאי דם ורעבים ללחם. באבנטם חגרו רשף ומות חרב ארוכה למען תיראה, ותחת שמלתם, על ירך ימינם, הטמינו חרב קצרה ולה שני פיות גֹמֶד[5] למען לא תיראה, וכמובן היה עמם גם נשק מטיל אימה אחר – מראהו הנפילי ומעורר האימה של מות, אשר די היה בו בלבד כדי להניס גזלן או שודד דרכים. על חמורו העמיס רשף שרשראות חרוזים צבעוניות וצמידים רקועים, ודבלים משובחות ודבש תמרים, ואריגים ארגמניים ושמלות רקומות וצעיפים. את אלה הכינה קינה אמו, מיינה ובחרה, קיפלה וארזה בכוונה ובתקווה רבה, ובטרם יצא רשף לדרכו תחבה בידיו דבר מה עטוף בד ואמרה: "קצתי בחיי מפני אחי בלדד, אם אין לו אישה בחיקו אשר תלד לו בנים, למה לי חיים."

 

ועוד לחשה על אוזנו בתחינה, וגם בציווי: "יהיה אשר יהיה, הבטיחני כי לא תשוב לעפרה ללא כלה לדודך."

 

"כזאת יהיה," הבטיח רשף ויצא לדרכו.

 

ביד קפוצה ובלב זועף נתן יואש בעבור הכלה ארבעים שקלי כסף, ואת הסכמתו והתחייבותו המפורשת ליתן בעבורה חמש כבשים, עז אחת וחמור. עם המתנות ירד רשף מעפרה אל דרך ההר שכמה, עבר במפגש דרכי ארץ אשר ליד שכם, וממנה המשיך עד שהגיע לעיר תבץ. בשער העיר שאל על אודות מָכִיר האַשֹריאלי[6] אשר לשבט המנשה, רעו ובן בריתו של יואש מימים ימימה, אשר לו בנים ובנות לרוב. ביתו הגדול היה קרוב לשער העיר ורשף מצאו חיש קל.

 

"עבדך יואש אבי-העזרי שלח אליך את אלה המנחות," אמר למָכִיר שיצא בסקרנות לקראתו. רשף נתן בידיו את התכשיטים והאריגים ושאר המתנות, ומָכִיר המופתע מִשמש אותן ועמד על טיבן כסוחר מנוסה וממולח האומד את סחורתו. משנכנסו אל הבית הגיש לפניו מכיר יין ותאנים מתוקות, הורה לרחוץ את רגליו ולהתקין עבורו סעודה גדולה ורבת מטעמים. לאחר שאכלו לשובעה ותם שלב חילופי הברכות ומנהגי הנימוסים, חש רשף שבשלה העת לדבר על אודות שליחותו וסיבת בואו.

 

"אח לקינה אשת יואש, בלדד שמו, איש ישר, נקי כפיים וטוב לב. אם יישא הדבר חן בעיניך, השא לו אחת מבנותיך ויהי לך יואש בן בריתך לבן משפחה."

 

"איש יקר לי, יואש אבי-העזרי, הלא ברית כרת עִמדי," ענה מכיר בחדווה, "לכבוד יהיה לי הדבר, אתן את היפה בבנותיי."

 

מכיר ציווה להביא את בתו ולהציגה בפני האורח, ובינתיים גלל בפני רשף את מעלותיה הרבות – חריצותה, נועם הליכותיה, רוחה הטובה ומזגה הנוח. משנגלתה לעיניו, בחן אותה רשף בעיון, שאל על אודות תחלואיה אם ישנם חלילה או פגמים אחרים אפשריים, ומשנענה בשלילה שמח על אודותיה. טובת מראה הייתה ויפה עד מאוד.

 

"אישה טובה היא," אמר רשף בסיפוק, "אקחיה."

 

בינתיים שתו השניים יין רב, לבם היה טוב עליהם ורוחם זחוחה, עיניו של מכיר נצצו בגיל ובחדווה, והוא מזג לעצמו ולרשף כוס נוספת. העסקה ההולכת ונרקמת רוממה את רוחו עד מאוד.

 

"טוב הדבר כי נשאה חן בעיניך. הלא ידעת, קשים הימים, מקננו מועט ושדותינו מדולדלים ואינם פוריים כשדותיה של עפרה."

 

עוד לפני שהגיע לתבץ השכיל דודי רשף להבין את הבעיות הצפויות במשא ומתן, ולכן גולל בפני מכיר ותיאר באריכות את מצבם בעפרה, שהיה קשה אף הוא, וציין מפורשות שבימים כתיקונם יואש היה שׂש לשלוח לו ממון רב וצאן ומקנה, ומה חבל שהימים אינם כאלה, ולבסוף נקב רשף בתשלום שינתן עבור הכלה, עשרים שקלי כסף ושלושה כבשים.

 

למשמע הדברים נפלו פניו של מכיר. גיל וחדווה היו לחמה ולזעזוע. לא עוד דברי מתק היו בפיו, כי אם מקח סוחרים נוקשה.

 

"הלא תבוש?" הצטעק בכעס, "הלהלבין את פניי באת? מחיר עבד הוא זה. מאתיים שקלי כסף אבקש בעבור בתי, מאום לא פחות."

 

רשף ידע דבר או שניים על אודות מסחר, כִּלכל מראש את עלייתו ההדרגתית במחיר, ובכל זאת תגובתו הנזעמת של מכיר הפתיעה אותו. הוא הוסיף לתשלום שנקב עוד חמישה שקלי כסף ועוד כבש אחד. מכיר מצדו הפחית את המחיר למאה ושמונים שקלי כסף, ואף למאה וחמישים. פחות לא היה מוכן.

 

"בשום אופן לא פחות," פסק בנחרצות, "רק משום שיואש רעי הוא זה העומד מנגד, האמן לי. אלמלא הוא, היה המחיר גבוה בהרבה."

 

הוסיף רשף ומנה את מלוא הכסף והרכוש שהיו ברשותו, סך-הכול ארבעים שקלי כסף, חמש כבשים, עז אחת וחמור, ומנגד היה מכיר עיקש ואיתן בדעתו. משראה רשף שלא נותר מוצא, הוציא מאמתחתו נזם זהב שני בקע משקלו וצמיד חמישה בקע זהב משקלו, אלה אשר תחבה בידיו קינה אמו לפני שיצא לדרכו, כי היטיבה להכיר את ידו הקפוצה של בעלה וידעה שהתשלום דל.

 

צבעו הנכסף של הזהב צינן מעט את זעמו של מכיר, אך לא את תאוותו, והוא לא התרצה.

 

לרשף לא נותר דבר לתיתו. כבר גמר אומר לשוב עפרתה אל אמו ואל דודו אבל וחפוי ראש, אך למרבה המזל התערבה אשת מכיר והיטתה את הכף. משזיהתה שהגברים אינם מגיעים לידי הסכמה וההזדמנות להשיא את בתה למשפחת אבי-העזרי הולכת ומתפוגגת לנגד עיניה, רכנה אל בעלה ולחשה דבר-מה על אוזנו.

 

עיניו אורו.

 

אל החדר הובאה בת אחרת, עטופה מכף רגל ועד ראש, גופה נחבא בשמלה ארוכה, כתפיה נתונות ברדיד עבה וראשה עטוי מטפחת בד. המאמץ היה לשווא. לא ניתן היה להסתיר את גופה הכחוש, את עינה הימנית שניכר בה שהיא לבנה ואטומה, את אפה הגמלוני ואת שפתיה הדקות, שהתקשו להסתיר את הדל הנותר מטור שיניה. נאומו של מכיר חזר על עצמו שוב באורח מעורר דאגה – גם לבת הזו מידות טובות ומעלות, חריצות ונועם הליכות, וידיה טובות למלאכות מרובות אותן התעקש לתאר באריכות – הטוויה, השזירה, האריגה, האפייה והבישול, וגם רוחה של זו טובה ומזגה נוח.

 

ידע רשף כי נפל בפח, אולם מצוותה של אמו עמדה לנגד עיניו ולכן נמלך בדעתו והסכים. מכיר ורשף ברכו איש את רעהו, התחבקו והתנשקו ארוכות, שיבחו את הברית בין משפחות אבי-העזרי והאשֹריאלי, שתהיה מעתה ברית עולם.

 

רשף לן בביתם ועם בוקר יצאו לדרכם עפרתה. עוד בדרך זיהה רשף כי עֹרפּה בת מכיר האשריאלי תהיה אישה ראויה לדודו בלדד. נועם הליכות היה בה ומידות טובות, ועל דל שפתיה לא עלתה תלונה או טענה, גם כשהדרך הייתה קשה ומייגעת. עוד עלה בדעתו, דווקא לבלדד תיטב אישה כעורה תחת יפה, מעכסת רגליים ומשקרת עיניים, כי היופי משחית דרכיה של אישה.

 

מקץ שנים רבות הרהרה ערפה בקורותיה המשונים. אמנם קצרה הדרך בין תבץ לעפרה, אך עבורה הייתה זו חציית עולמות, בין יום הפכה לאדם אחר. את עתותיה החשוכים בבית אביה הותירה מאחור, ימים ארוכים של שתיקה בהם איש לא דיבר עמה. כשחלתה או כשחשה ברע איש לא שת לבו אליה, ובלבד שתלוש בצק, שתארוג בנול ושתשאב מים מן הבאר. אור ניצת בעיניה הקלוקלות משהגיעה אל עפרה, רוח טובה פיעמה בה, וטובה הייתה רוח זו באבי-העזרים עד מאוד. לו נשאלו אנשי תבץ היו אומרים שפניה קודרות, ואנשי עפרה – שפניה קורנות. מייד עם הגיעה לעפרה לא חיכתה למבטים שינָעצו בה, לתהייה על פיה שרק משיב ואינו אומר דבר, להידחקה אל הפינות הנחבאות של הבית. תחת זאת, כשנכנסה לבית יואש הציעה עזרתה, הפשילה שרווליה, שׂשה למלאכות הבית בחריצות ובמסירות, בירכה ואיחלה טוּב, החמיאה לנשים והשכילה להכיל את חומן והפכה במהירות לאחת מהן, עד כי בקושי זכרו שאינה מבנות עפרה.

 

"לא אוכל לשים בפי את המילים היפות האלה, ולשימה ללעג ולקלס ביום חתונתה," אמר בלדד, "יפה עֹרפּה בעיניי עד מאוד, לא בשערה ובעיניה ובשיניה, אלא בטוב לבה ובמידותיה. לא שקדים וצימוקים בעיניה אלא נחת רוח וטוהר מידות. מאז הָגיעה לעפרה היא עמלה וחרוצה, טובת לב ומסבירת פנים, ואינה כשאר נשות ביתנו המקרקרות והמלהגות ואינן חדלות להלך רכיל. עוד ראיתי, לבה טוב אל הילדים. בטוחני שתהא אם ראויה לילדיי."

 

"טוב הדבר," אמר רשף בסיפוק, "אמור לה זאת וינעמו מילותיך לאוזניה כנגינת החליל, כעדיים וכזהבים, ותהא ערפה השמחה בנשים."

 

לא שקַט לבו של בלדד, אולם טובים ונכונים היו הדברים בעיניו. על-אף חרדתו וחששותיו החל לחוש באושר הצפוי לו, לבו גאה והוא הודה לרשף בחום על כל שעשה למענו, על רעותו ועל חוכמתו הרבה, שאלמלא הוא – היה נותר ללא בית וללא אישה, ערירי, גלמוד ואומלל.

 

"לך, לך מכאן זקן קמצן ועסוק בענייניך," גערה קינה סבתי ביואש, "מלאכה רבה עוד לפניי, גם חתונה וגם ראש חודש, ואתה רק כסף וממון בראשך."

 

"כל שאמרתי הוא שיטבו לאורחינו שלושה ראשי כבש ולא ארבעה, למען לא יפוטמו יתר על המידה ויוכו בחולי ובמכאוב."

 

"שמעו בני עפרה," לעגה לו קינה, "היה יואש אבי-העזרי ליודע קיבה ולמרפא חולי. אם ברצונך לסייע, שלח את נערך אוהב האלוהים אביצדק הלוי, לסייע בשחיטה ולהכין זבח וקורבן. מהר, לך."

 

כשהגביהה סבתי קינה את קולה כלעומת סבי, נחרדו בני הבית. רב היה מוראו של אב המשפחה, איש זעף ועיקש, על-פיו יישק דבר, מי יעז לעמוד כנגדו. קינה לא נתיראה מפניו ושיסתה בו את לשונה החדה, והוא בתגובה החריש, הלך אל הלוי, הורה לו לבחור מן העדר שלושה כבשים, דקי בשר ככל שימצא.

 

תחת הנחייתה והוראותיה הנוקשות של קינה שאבו הנשים מים מן הבאר, מילאו כדים ביין, התקינו סעודה גדולה וערכו את המטעמים. משסיימו, נתפנו לסרוק שערן, לתת עיניהן בפוך, לענוד מיני עדיים ולעטות מלבושי חג.

 

יופיה של ערפה היה לעניינה האישי של קינה. בתנועות ארוכות סרקה את רעמת תלתליה השחורים במסרק עצם גס, סכה שערה בשמן עד שבהק והיה בריא וטוב למראה, ושוב סרקה והחליקה שערותיה במסרק עץ אלון שמחטיו צפופים ועדינים.

 

"פשטי בגדייך," אמרה אליה קינה, מילותיה מצוות אך לשונה רכה ואוהבת. חוּמה ומיתקה של קינה כוונו בעת האחרונה אל ערפה, אותה אימצה לה לבת. נישואיה לאחיה בלדד עמדו בראש מעייניה, והיא נמלאה נרגשוּת וכיליון עיניים, ולבה מלא דאגת נשים וחרדת אמהות לפני חתונת בנותיהן.

 

"אל תרָאי, בתי," אמרה לערפה בחיוך, "פשטי בגדייך, הלא אם ואחות אני לך."

 

לא הורגלה ערפה בענייני נשים, מעולם לא התערטלה בפני אמה או אחיותיה. כשנהגו להתקשט ולהשתעשע בעדיים או למשוח אישה את רעותה בשמנים ובבשמים הייתה נחבאת אל הכלים, מבוישת ומכונסת בעולמה.

 

שפופה ומפוחדת הסירה ערפה לאטה את הרדיד שלכתפיה, פשטה את שמלתה והתיישבה בגבה אל קינה והיא עירומה כביום היוולדה. נטלה קינה מעט משמן המור, עיסתה ברוך את גבה ואת שכמותיה, את הכתפיים ואת הזרועות. תחושה משונה ולא מוכרת החלה מתפשטת בגופה של ערפה. תחושה שאינה מעיקה או מאיימת, אפילו נעימה. בהדרגה הלך והתמסר גופה למגעה של קינה, היא משחה את גופה ביסודיות, סיימה בעכוזה ובמפשעתה, וערפה נינוחה ורגועה גם בזאת. לו ידע יואש, חשבה לעצמה קינה, כי נטלה משמן המור היקר אשר למזבח, אויה לה, והיא חייכה לעצמה בסיפוק.

 

"אל נא ירא לבבך מליל הכלולות," אמרה לה קינה בשעה שעיסתה את גופה, "אל לך ללכת שולל אחרי סיפוריהן של נשים אחרות. אין בענייני הגברים כאב רב מדי ולא הנאה. כאב יבוא אלייך בפעמים הראשונות עת יחדור אלייך בנוקשות, תיבקע נשמתך, קודש קודשייך לא לך יהיה עוד, ואז, כשתקָווה דמעה בעינייך, לא יבחין הגבר, ימשיך לגהור ולהצליף ולדקור ככלב מוכה עד אשר יבוא אל פורקנו, יתעלף, ירדם, ויניח לך לנפשך. עם הזמן יהפוך לך הדבר להרגל, רגלייך יפשקו מאליהן, שמן תתני באיברך למען יחליק איברו בך מבלי מכאוב, עוד תראי. את חובתך כאשת איש תמלאי ללא קושי, הוא יתמיד בגהרותיו ואת תהרהרי בעניינייך. בי נשבעתי, לא ירחק היום והמטרד לא יפריע את חייך כלל. לא בכדי לזרוע בך מורא ופחד סיפרתי באוזנייך את הדברים, אלא כדי לגרשם. הנה, עכשיו את יודעת, וייקל לך."

 

שלושה ירחים עמלה סבתי על שמלתה של ערפה. במיומנות רבה שזרה וטוותה חוטים דקים מצמר כבשים, ארגה בנול, הכינה יריעת בד משובח בו נתנה צבע תכלת עז, מדדה ותפרה שמלה מרהיבה וארוכת שרוולים. בצווארונה רקמה פרחי שָני וארגמן, ובשוליה גזרה שנצים ותפרה גדילים לבנים מלפנים ומאחור. בדש בגדה נעצה סיכה משובצת אבנים טובות, על כתפיה הניחה רדיד משי ולצווארה קשרה צעיף. צמידי כסף ענדה על ידיה ואצעדות זהב נתנה בקרסוליה. בעזרת מקל שֵן זעיר אותו טבלה במכל קטן העשוי קרן עֵז משחה בעיניה כחל ופוך מיוחד שגונו ירוק, אותו שמרה לימי חג ומועד, ולבסוף התקינה בשערה בד רקמה שיכס את פניה.

 

"יפת מראה את עד מאוד, בתי כלתי," אמרה קינה וישרה שוב את הסיכה שבדש בגדה.

 

"לך התודות, קינה. מאושרת אנוכי כי פגשתיך, ואת זה האושר אתן לבלדד אחיך, בי נשבעתי."

 

קולות הנגינה והשיר הלכו וגברו. קרבה העת ובאה, ובלדד עשה דרכו ברוב טקס לביתה של הכלה, שעד לאחרונה היה ביתו שלו. קהל רב ליווה אותו, נשים חוללו סביבו בתנועות נחשיות מבלבלות דעת, חייכו אליו ושלחו מבטים ממתיקי סוד. אחריהן צעדו המנגנים בכינורות והמחללים בחלילים והפורטים בנבל והמכים במצלתיים, ועמם אנשי עפרה המפזזים והמכרכרים בחוצות עיר. משהגיע בלדד, יצאה לקראתו הכלה ונעמדה בפתח הבית וסביבה מלוותיה, בנות משפחת אבי-העזרי ובראשן קינה. את דמותה הזוהרת עומדת בפתח הבית לא ישכח בלדד כל חייו – יופייה הלם בו, חום הציף את פניו, סחרחר והמום היה, התקשה להאמין עד כמה שפר עליו מזלו לזכות באישה יפת עיניים ובוהקת שיער, ופניה זורחים באור יקרות.

 

"מדוע תוסיף לעמוד כך," אמרה לו קינה, "היפה מדי הכלה בעיניך? מהר, קחיה פן ייקחיה אחר."

 

משנתעשת בלדד ניגש אליה, היא נעמדה לצדו, ויחד עשו דרכם אל שער העיר, שם היו החגיגות בעיצומן. אנשי עפרה ניגנו, שרו, יצאו במחולות, סעדו לבם וטעמו מן המעדנים שהוגשו, שלושה כבשים קטנים צלויים ועוד חמישה גדולים ומפוטמים במיוחד – אותם בחרה קינה בקפידה רבה והגניבה מאחורי גבו של יואש, תבשיל סולת ונזיד כוסמין, כיכרות לחם בלולות בשמן, רקיקי מצות ועוגות תמרים, תפוחים ודבלים, כדי יין ושיכר רימונים, ושאר מיני מעדנות ודברי מתיקה. משתמה הסעודה תקע הלוי בשופר תקיעה ארוכה לציון ראש חודש, ודיבר אל בני הכפר שעלצו ושמחו כטוב לבם ביין ולא שעו כלל לפטפוטיו: "חג כפול לנו היום הזה, ראש חודש בו נכפר על חטאי החודש שעבר עלינו לטובה ונחוג את הולדתו של החודש הבא."

 

"שנראה בו ברכה בעמלנו וירבה ממוננו," הוסיף יואש בקול מרומם ועורר סביבו גלי צחוק.

 

"זהו יום חתונתם של בלדד אבי-העזרי וערפה בת מכיר האשֹריאלי אשר מתבץ. בלדד – ואהבת את ה’ אלוהיך, ושמרת ועשית את הכתוב בספר תורת משה, ערפה – מי ייתן וירבה פרי בטנך…"

 

דבריו נקטעו על-ידי ההמון הצוהל שהחל לדחוק בחתן שיזדרז ויואיל לקחת את כלתו הטרייה אל עבר הבית. בליווי תופים ומחולות צעד הזוג הצעיר לביתו החדש, ומשהגיעו ועמדו על מפתנו השתרר שקט. כולם ציפו למוצא פיו של בלדד. את המעמד לא ניתן היה לדחות עוד. בלדד התנשם עמוקות, אזר אומץ, ניסה ללא הועיל להתגבר על עוויותיו, ובקול שנשמע כעירוב של קינה ובכי אמר: "ערפה כלתי, יונתי, יפות עינייך כשקדים." הוא נשתתק, פניו נעוו, הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו והמשיך: "שערך נאה כפרחי אביב, חיוכך לי הוא כאור הבוקר."

 

"אור הבוקר" הצטלצל מפניו המיוסרים כאנקה, אך בלדד לא ויתר, ובמאמץ בוכים התגבר והמשיך: "אך לא בשל אלה אהבתיך. נשים יפות רבות ישנן, ואת טובה מכולן. לבך רחום ורוחך נוחה, למלאכות רבות תצלחי, ויודע אני, לאשת חיקי תהיי, ולאם ילדיי נועדת. יבורך ה’ האלוהים על כי שלחך אליי היום הזה."

 

למשמע הדברים נתרחב חיוכה דל השיניים של ערפה, עינה האחת הרואה הביטה באהבה אל אישהּ בלדד, ופניה הקורנות נמלאו אושר הנסוך על פניהן של כלות מדושנות עונג ביום חתונתן. בלדד וערפה חצו את מפתן ביתם, מחווה שהעידה שמכאן ואילך הם בעל ואישה.

 

תושבי הכפר עוד הוסיפו לחגוג ולשמוח שעות ארוכות, אך גדעון היה טרוד. מחשבותיו נדדו אל ההר שלו. המראות חסרי הפשר לא נתנו לו מנוח. בבוקר יום המחר אגש לשם שוב עם אחי רשף, אמר לעצמו, עליי להמתין עוד יום נוסף, חשב בצער. למרות שניסה להמעיט בעניין, נראה לו פרק הזמן הזה כנצח. לפתע עלה בדעתו, אור היום הרי עודו עומד בגובה השמים, מדוע ימתין עד מחר, ילך להר כעת.

 

קל רגליים עשה את הדרך בריצה, דילג על מכשולים, ירד בשביל, גלש בגיא, חצה את העמק וחיש מהר טיפס והעפיל אל ההר, שינק אותו שוב לתוכו באהבה. אל הפסגה הגיע קצר נשימה, חש אל הסלע המוכר, קיפץ במהירות וטיפס לראשו, עד שניצב בשיא גובה.

 

רגעים ארוכים נדרשו לו כדי להכיל את המראה אשר נגלה לעיניו ממזרח. לשונות אש ונצנוצים לא היו שם עוד מאחר שהשמש נטתה הימה. האוויר היה צלול וחד והראות לכיוון מזרח הייתה מצוינת. לא יכול היה לומר כמה היו, מאות ואולי אלפים רבים של בהמות מוזרות למראה, כמותן לא ראה מעודו. מין חמורי ענק, שיער לעצמו, על גבם בליטה משונה, צווארם ארוך ומפותל וראשם מוזר, כמקורה של ציפור ענקית. וסביבם, תחילה לא הבחין בהם, עַם אנשים עצום המשתרע עד אופק, שבטי אדם שסופם לא נראה, דומה שצמחו מן הארץ כנבוט העשב הירוק אחר גשמי החורף.

 

גדעון אבי לא יכול היה לדעת אז שהוא חוזה במדיינים, אך חושיו ניבאו לו רעות. נחשולי פחד גאו בבטנו, מורא גדול נפל בנער בן שתים-עשרה השנים שלא יכול היה להעלות על דעתו את האסון הנורא העתיד להתרחש על עמו, ובה בעת לשנות את חייו ולהועידו לגדולות.

ד"ר אריאל בר, לשעבר מפקד הרפואה הפיקודי של פיקוד העורף, מוביל משלחות הצלה לאסונות ברחבי העולם והיום מנתח עיניים פלסטי בכיר.

 ספרו הראשון "יבשת בתרמיל" ראה אור בהוצאת אריה ניר-מודן בשנת 2000 וספרו השני "כשהאדמה רעדה" ראה אור בידיעות ספרים בשנת 2010.

זהו ספרו השלישי.

X